אור ברסלב
בשמים ראש סימן נז

בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ

סימן נז

סימן נו

נשאלתי מכבוד א"ג ה"ה החריף המופלג ושלם ונבון כש"ת מוה' שאול קליגר ני' ס דראהביטש בנידון רופא יהודי שהעביר את הדרך והי' נוסע בשבת קודש לאדונים לעשוח להם רפואות וחלל שבתות בפרהסיא ושאלו נגיד אחד והכבד עליו לדבר על לבו על אודותה על עשותו את גודל העון בשאט נפשו ויענהו הרופא בהתנצלותו כי ההכרח יאלצהו יען רוב פרנסת ביתו מהאדונים ואם מאן ימאן פעם אחד או שתים לנסוע הלא ישלכוהו ויאבד פרנסתו וישאלהו האיש לערך כמה לשנה יש לך מאת האדונים ויען לערך סך כך וכך לשנה ויאמר אליו האיש הנח מנסיעתך אל האדונים בש"ק ואנכי אחטנה מידי תבקש הסך הנ"ל בכל שנה ותקעו כף על ככה ויעזוב הרופא מעשהו ולא הוסיף עוד לנסוע להאדונים אשר שלחו אחריו ויהי ככלות השנה אז תבע הרופא להאיש לתת לו כפי ההשואה שהיה ביניהם וימאן האיש לענות לו דבר ועתה יבא בשאלה זה נידון להאי דינא עפ"י דת תורתינו הקדושה ע"כ אמרתי לעיין בי' ולגודל טרדתי בענינים אחרים אין הפנאי מספיק להאריך בפלפולים ואת הנלפע"ד כעת רק להלכה למעשה אעיר אזן לשמוע:

דהנה בתחלה לכאורה בנידון אי יכול לטעון המתחייב הזה טענת השטאה על הבטחתו הלא מבואר בחו"מ סימן פ"א סי"ז דאחר קנין א"י לטעון טענת משטה וא"כ לכאורה בהאי קנין אסטימתא של ההאנדשלאג שעשה עמו אם הוא אתרא דקונין ומקנין עצמם הפועלים באסטימתא כזו דקונה היה נראה בעיני לכאורה דא"י לטעון טענת משטה אחר הקנין אך לקמן אבאר דלענין דינא נדון דיכול לטעון כאן משטה הייתי בך:

ואולם בתחלה חל עלינו חובת ביאור גם בלאו תועלת הקנין למה לא יחייב לו לשלם כפ"ב מדיני דגרמי ועיין תוס' ב"מ דף ע"ו ע"ב ד"ה אין להם זע"ז אך נראה מלבד שכתבו התוס' ב"ק דף ע"א דלר"מ דחייב מד"דג מ"מ היכא דל"ח ממון זולת אצל הגזלן עצמו פטור זה שמזיקו ע"ש וה"נ דל"ח לכ"ע ישראל להזיק ממון מה שמנעו מלעשות מלאכת הממון בש"ק בידאי דפטור זה שמנעו מד"דג אך דבנ"ד בלא"ה נראה ואף דנדמה האי דינא להאי דהדקי' באינדרונא בש"ס ב"ק דף פ"ה דמחייבינן ליה אבל כאן פשיטא דפטור מלשלם בכל גוונא כיון דאסור ע"פ התורה מלעשות במלאכה בש"ק ה"ל כמו שאר אסורי הנאה דל"ח אצל שום בר ישראל לדין ממון כלל והמזיקו פטור מלשלם ועדיפא מהאי שכתבו התוס' בב"ק שהבאתי לענין ד"דג דהרי הכא גם אצל רופא זה ל"ח ד"מ כלל כיון שאסור לעשותו בשבת ופשיטא דפטור המונע מלעשותו מלשלם לו כלום:

ולבר מן דין יש לומר דאפי' יהי' חשוב דין ממון אצל הרופא ג"כ יפטר זה המונע מלשלם לו נזקו דכיון דעל מצות ל"ת בפרט מלאכת שבת ב"ד שלמטה מוזהרין עליה' למנעו מלעשות וא"כ דמי ממש להאי דש"ס ב"ק דף צ"ח לענין גזל חמץ ובא אחר ושרפו במועד דפטור גם לר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי והי' מהראוי לשלם נזקו שאינו הי' בעין מצי הגזלן להחזירו לבעלי' מ"מ הוא פטור מלשלם לו מטעם שהכל מצווים עליו לבערו בפסח וע"ש וה"נ כיון שהכל מצווים למנעו מלעשות המלאכה אינו דין דלא חשוב להיזק כלל מה שמנעו מלעשותו ופטור מלשלם לו זולת מצד הקנין שהתחייב את עצמו ע"י הת"כ נראה לי לדון:

דהנה איתא בש"ס ב"ב דף קע"ד ע"ב דקאמר התם והלכתא ערב בין אית לי' ובין לית לי' משתעבד בר מערב דכתובה דאע"ג דאית לי' לבעל לא משתעבד מ"ט מצוה הוא דעבד ופי' הרשב"ם לפי דהמשדך בזווגים אין דעתו לפרוע הערבות והוא רק מתכוין לזווגן ע"י הערבות שיתרצו ע"י כן ולא מידי חסרה דטב למיתב טן דו וכו' ועיין ברמב"ם בפרק כ"ה מה' מלוה ולוה ה"ו שכתב דערב דכתובה אע"פ שקנו מידי דפטור מלשלם שהרי מצוה עשה ולא חסרה ממון ע"כ ודעת הראב"ד שם דבקנין משתעבד וע"ש במ"מ שביאר הדברים דלהרמב"ם כיון דקים לי' להרמב"ם דקנין לא מסלק אסמכתא ורק דאצל ערב דמשתעבד ולית בה משום אסמכתא ה"ט משום דאית להערב הנאה מיני' איידי דקמהמני לי' גמר ומשעבד נפשי' ומש"ה גבי כתובה דלאו מידי מחסרה בהמנותי' לא גמר ומשעבד נפשי' ול"מ הקנין דחשיב אסמכתא וביאור הדברים לפ"ד המ"מ הא דהוצרך הרמב"ם לטעמא דמצוה ולא סגי לי' בטעמא דלאו מידי מחסרה והיינו דע"כ משום דבלאו המצוה שפיר י"ל דה"ל כערב לאחר מתן מעות דאף דלא מחסרי' מ"מ ליכא משום אסמכתא דמ"מ שייך איידי דקמהמני לי' גמר ומשעבד נפשי' ורק דהכא גבי כתובה דאיכא נמי למימר דלא שעבד נפשי' ורק לזווג ולמצוה נתכוין לכן שפיר אית ביה משום אסמכתא ול"מ גם קנין זולת בנדוניא דמחסרה לאו כל כמיני' לחסרה בשביל המצוה וגמר ושעבד נפשי' ורק בערב לאחר מתן מעות הואיל ואיכא עוד סברא לומר משום דמ"מ הוי שם חסרון כיס למלוה מעיקרא עכ"פ לכן אפי' היכא דאיכא נמי מצוה מ"מ לית בה משום אסמכתא וגמר ושעבד נפשי' משום החסרון ממון שהי' להמלוה עכ"פ אבל בכתובה דליכא כלל חסרון כיס לכן שפיר משום המצוה אמרינן דל"א איידי דמהמני לי' וכו' ושפיר הוי אסמכתא ול"מ הקנין לדברי הרמב"ם ז"ל ואולם דדעת הראב"ד ז"ל דכיון דהקנין מסלק אסמכתא ס"ל להראב"ד לכן מהני הקנין שפיר כן מבואר לעינינו מדבריו של המ"מ למעיין היטב ועיין בש"ע אה"ע סק"ב ומעתה נלפע"ד דבנידון שלפנינו לא מבעי' לדברי הרמב"ם בודאי דלא עדיף כאן מערב דכתובה דה"נ כיון דלא מחסרי' ולא מידי כמו שביארנו דל"ח זה שמנעו ממלאכתו בשבת לחסרון ממון וכנ"ל וכיון דאיכא נמי מצוה שלא יעבור חבירו על חלול שבת בפרהסיא פשיטא דל"מ קנינו וה"ל אסמכתא גמור דל"ש כאן דגמר ושעבד נפשי' ורק דגם לדהראב"ד ז"ל דדעתו דע"י קנין מהני בערב דכתובה לסלק האסמכתא אך נלפע"ד בנ"ד דלכ"ע ל"מ גם קנין דניהו דקיי"ל בחו"מ סימן פ"א דאין דין השטאה בקנין מ"מ כאן כיון דמוטל על כל אדם מישראל למנעו לחבירו ולאפרושי מאיסורא דמלאכת שבת עד מקום שידו מגעת בודאי דיכול גם לעשות קנין עמו על דרך השטאה ויכול לטעון גם על הקנין שלו משטה הייתי בך וראייתו נראה מההוא דש"ס ב"מ דף למ"ד לענין אבידה אף דמהני התנה דז"א רק היכא דהי' שר לעשות מלאכתו כנאמר אפס כי לא יהי' בך אביון כמבואר מהפוסקים אבל באם הוי אסור לעשות מלאכתו ורק לעסוק בעסק האבידה אזי גם התנה לא מהני וע"ש בפנ"י הרי דאף דהתם דה"ל כפועל דא"צ קנין ואפ"ה ל"מ התנה וה"ט דיכול לומר לו בעליו משטה הייתי בך כיון שאסור לך לעשות מלאכתך ורק שמוכרח אתה לעסוק במלאכת האבידה שפיר אית לי' טענת השטאה בכל גוונא ואינו מהדין לשלם לו כפי קנינו ואינו דין כאן דאסור לו לעשות במלאכת השבת בודאי דל"מ אפי' התנה בקנין וכן ראיתי דמבואר להדיא בב"ש סקס"ט סקנ"ג בשם תשובת הרשב"א גבי חליצה דל"מ הקנין שלה להתחייב עצמה עבור החליצה דאפ"ה יכולה האשה לטעון טענת השטאה כיון דבלא"ה קמחייב לחלוץ לה וע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד בודאי דברור דלא מהני גם קנינו של הת"כ שעשה עמו כדרך מנהג התגרים לענין שלא יוכל המתחייב לטעון טענת משטה הייתי בך כיון דבלא"ה הוא מוכרח למנוע ממלאכתו בשבת מחמת האיסור מלאכת שבת ואליבא דכ"ע ל"מ הקנין שלו כנ"ל ויש לומר עוד דכיון דמחויב למנעו לחבירו ממלאכת השבת ולאפרושי מאיסורא בכל מה דאפשר בידו לעשות א"כ י"ל דה"ל כמו תלוה ויהיב דל"ה מתנה כיון דבמתנה קיי"ל בסימן ר"ה דבגילוי דעת סגי שנותן על צד ההכרח דל"ה מתנה והכא אין לך גילוי דעת גדול מזה לפי שמוכרח למנעו מאיסור מלאכת שכת וא"א לו באופן אחר לרצותו זולת ע"י קנין הבטחתו לו אבל אין ברצונו כלל לתת לו מתנה ועוד מטעם דהוי הכא רק קנין אתן דאפלגו בי' קמאי ועיין בסרמ"ה בחו"מ דל"מ והב"ש בס"ס נ"א פסק דהוי ספיקא דדינא ואין מוציאין מיד המוחזק וא"כ מכל הלין טעמים שביארנו נ"ל ברור לדון דאין מקום לחייב המתחייב ואפילו באתרא דנהיגין בקנין הת"כ כמנהג הסוחרים כמו שביארנו:

אלא דעדיין יש לעיין ביה לכאורה בעשה עמו הת"כ בסתם ולא ידעינן דלמא הוי על דרך שבועה דלמא לא ניזל לחומרא דאי משום שבועה פשיטא דמחויב לקיים שבועתו וסתם נדרים ושבועות להחמיר אזלינן אך נראה פשוט דל"ד כלל להתם דהתם הרי נדר ונשבע בודאי ורק דלא ידעינן אופן נדרו הוא דאמרינן דסתם נדרים להחמיר משא"כ בשלא נדע אם עשה נדר או שבועה כלל דהרי הכא כיון דהוי סתמא הת"כ וא"כ כשהמנהג התגרים נמי בת"כ לקנין שרי וכן מבואר בהדיא בחו"מ מדברי הג"ה בסקכ"ט ס"ה מדכ' התם לענין ערב ואפי' נתן לו ת"כ אם הוא במקום שלא נהגו לקנות בכך ומ"מ כופין אותו לקיים שבועתו ע"כ הרי מבואר בדבריו של הג"ה למעיין היטב דהיכא דמנהג התגרים בת"כ נמי לקנין אין לחוש דלמא ל"ה לקנין על הסתם רק לשבועה דת"כ דשבועה ודקנין חלוקין זה מזה כמבואר בסמ"ע בסימן ר"א ונ"ל דה"ט דלא אסרינן על הסתם משום ספק שבועה משום דקיי"ל דידים שאינן מוכיחות ל"ה ידים ועיין ברמב"ם בפ"א מה' נדרים הלכה כ"ג וה"נ בת"כ היכא די"ל דדלמא לקנין הוי במקום שמנהג התגרים לקנות בת"כ לקנין דשרי דה"ל ידים שאינן מוכיחות דל"ה ידים וא"כ אינו דין בנ"ד די"ל עוד דרק על דרך השטאה נתכוין כנ"ל ורק כדי לרצותו לבלי לעשות מלאכתו בש"ק בודאי דאפי' יד שאינו מוכיח ל"ה דאדרבה דמוכח להיפך דל"ה כוונתו לשם שבועה דבכה"ג כ"ע מודו דשרי וע' בתוס' קידושין ד"ו אם לא שיפרש דהוי הת"כ על דרך שבועה אז מחויב לקיים שבועתו בממון שהתחייב מכח הת"כ שעל דרך השבועה כנל"ב לענין דינא:

תוכן העניינים

בשמים ראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה