אור ברסלב
בשמים ראש סימן מח

בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ

סימן מח

סימן מז

שאלה מכבדו אהובי בני ה"ה הרב הגדול החריף ובקי החכם ושלם כש"ת מוה' חיים ארי' הלוי איש הורוויץ ני' בק' קראקא. בנידון איני נזונית ואיני עושה אם יכולה האשה לומר כן גם אחר שעשתה מעשה ידי' והמה בעין ת"י:

הנה דבר זה אצלי מלתא דפשיטא דודאי גם בכה"ג יכולה האשה לומר כן דהרי כיון דכל עיקר מעשה ידי' תחת מזונות הוא דאתקן וכיון שהאשה מחויבת לעשות דבר הקצוב בכל שבוע עבור מזונות השבוע כמבואר בש"ע אה"ע סימן ס"ט וכיון שיכולה לומר בכל יום איני נזונית ועושה היום כמ"שכ התוס' והרא"ש בכתובות דף מ"ז וא"כ אם תמאן להיות נזונית ממנו עכשיו ממילא שיכולה לומר אף על מעשה ידי' שעשתה והמה בעין בידה עתה איני נזונית ואיני נותנת המעשה ידי השייכים תחת המזונות שא"א בהם דכיון שאין הבעל יכול לכופה להיות נזונית ממנו בע"כ א"כ ממילא דבר הקצוב שעשתה שלה היא ואינה מחויבת לקבל המזונות ולתת לו המעשה ידי' שת"י ואם כבר היא נתזנה ממנו ממילא מלתא דפשיטא דמעשה ידי' הקצובים שמחויבת לו עבור המזונות שקבלה לשעבר שלו הם לפי שמחויבת לו המעשה ידי' הקצובים לו כפ"ע המזונות שקבלה ממנו לשעבר אבל מעשה ידי' שלא קבלה כנגדם המזונות עוד מה לי כשהיו עדיין אינם בעין ת"י או כשהם בעין בודאי בכל גוונא יכולה האשה לומר איני נזונת וממילא שאינה מחויבת ליתן לו עוד המעשה ידי' דהמעשה ידי' המה רק כאפסרי דמזונות ואם אינה נזונית אינה נותנת לו מעשה ידי' לפ"מ דתקנו מעשה ידי' תחת המזונות וא"כ בואדי דיכולה האשה לומר איני נזונית ואיני עושה וזו א"צ לפנים:

ומה שהבאת להוכיח מדהתוס' דכתובות דף מ"ז סוף ד"ה זימנין שכתבו וז"ל לחלק הא דאיני נזונית ואיני עושה מאיני נפדית ואיני נותנת פירות דשאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקע אבל מעשה ידי' אינם בעין דל"ש לומר שזוכה בגוף הידים עכ"ל מזה רצית להוכיח דמשמע מלשונם דכשמעשה ידי' בעין דאינה יכולה לומר איני נזונת וא"ע. באמנה דלא נראה בעיני להוכיח זה מדהתוס' דהרי התוס' לא כתבו רק לומר הואיל ואין לו זכות בגוף הידים מש"ה ל"ה מעשה ידי' שלו עוד דומיא דפירות דליכא למימר דזכוהו חכמים בגוף מעשה ידי' ע"י זכות הידים שלה דלית לי' זכות בגוף הידים והמעשה ידי' בעלמא כיון שאינם בעין מדרכם ל"ש לומר לכל האופנים דהוי תקנה להיות לו זכות בגופיהו דמעשה ידי' שאינם בעין וכיון שלא תקנו להיות להבעל שום זכות בגופיהו כמו גבי פירות דתקנו שיש להבעל זכות בגוף הקרקע מש"ה במעשם ידי' דל"ש לומר שזכוהו לא בידים ולא במעשה ידי' דעלמא שאינם בעין מדרכם ול"ש לומר דתקנו לו זכות בגוייהו מש"ה גם אח"כ כשיולדו והמה בעין שלה הם ואין להבעל שום זכות בהם זולת שמחויבת האשה ליתנם לו כשניזונת ממנו עבור המזונות שקבלה ממנו ולכן שפיר הוא דיכולה לומר איני נזונית וא"ע ואפי' כשהם בעין ת"י דכשאינה נזונית ממילא שאינה מחויבת ליתן לו עוד המעשה ידי' כיון שאין להבעל זכות בגוויהו כנ"ל:

ואולם שלא להוציא הנייר חלק אמרתי להוכיח כן לעיניך מדברי הש"ס כתובות ד"ע ע"ב דפריך אם איתא להא דאמר ר"ה אמר רב דיכולה האשה לומר איני נזונת וא"ע קונם שאני עושה לפיך אמאי א"צ להפר לימא מתוך שיכולה לומר איני נזונת וא"ע נעשה כמי שאמרה אנוא"ע ומעתה אי נימא דלאחר שעשתה המעשה ידי' והמה בעין ת"י אינה יכולה לומר אנוא"ע קשה מאי פריך דלמא ה"פ קונם שאני עושה לפיך דהכי קאמרה בעת שעשתה מעשה ידי' דהיינו אחר שיש בידה מעשה ידי' בעין אמרה כן קונם שאני עושה לפיך דאז ליכא למימר דנעשה כאמרה אנוא"ע כיון דאמרת דכשמעשה ידי' בעין בידה שוב אינה יכולה לומר אנוא"ע ומש"ה הוא דא"צ להפר כיון דמשועבדים להבעל וכמו כן לעיל התם בדף נ"ט בכתובות דמקשו שם התוס' בד"ה שמא יגרשנה לרב דס"ל דיכולה לומר אנוא"ע ל"ל למנקט שמא יגרשנה לימא שמא תאמר א"נ וא"ע והשתא מאי קושיא דלמא מיירי בגוונא שא"י לומר כן כגון בשעה שעשתה והמה בעין אמרה קונם וכו' דבכה"ג ל"ל למימר א"נ וא"ע וע"כ ש"מ דבכל גוונא שאמרה קונם שאני עושה לפיך ואפי' כשהם בעין הוא דאשמעינן דא"צ להפר שמא יגרשנה דגם כשהם בעין מ"מ יכולה היא לומר א"נ וא"ע דאילו כשכבר קבלה המזונות ממעשה ידי' אלו לשעבר ע"ז מלתא דפשיטא דעל שלו ממש דלא חל נדרה ול"ה צריך תנא לאשמועינן וע"כ כמ"שכ וכן יש להוכיח מההוא דכתובות דף ג"ח דפריך על ר"ה דסבר דיכולה לומר אנוא"ע מיתיבי תקנו מזונות תחת מעשה ידי' ומשני אימא תקנו מעשה ידי' תחת מזונות ואמאי הוצרך הש"ס להגיה הברייתא הרי י"ל שפיר דאתי הך דתקנו מזונות תחת מעשה ידי' לאשמעינן דתקנו המזונות דתחת מעשה ידי' דמעיקרא דהוי בידה בעין מקודם שתקבל המזונות דבכה"ג חשוב מעשה ידי' לעיקר לענין שא"י לומר א"נ וא"ע וע"כ ש"מ כמ"שכ דבכל גוונא יכולה היא לומר א"נ ואיני נותנת המעשה ידי עבורם דכיון שתמאן לקבל המזונות ממנו ממילא דמעשה ידי' שלה הוי כנ"ל:

ושמעתא זו דהמקדש מעשה ידי אשתו ודאיני נזונת וא"ע הואיל ואתי לידן אימא בה מלתא דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' ערכין הלכה כ"ח כתב וז"ל וכן המקדש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידי' קדש הא למה דומה לאומר אילן זה קדש לפירותיו וע"ש בכ"מ שתמה ע"ד הרמב"ם דהרי הש"ס קאמר בכתובות דף נ"ח דאמר ר"ל לא תימא טעמא דר"מ משום דסבר אדם מקדיש דבר שלב"לע אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידי' נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן ופריך והא לא אמר הכי ומשני כיון דשמעינן לר"מ דסבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן הרי דמשמע דרק משום טעמא דס"ל דכופין למעשה ידי' ואינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה הוא דאי אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן מהני אבל לדידן דקיי"ל דיכולה האשה לומר איני נזונת וא"ע אפילו כי אמר הכי לא מהני משום דלאו דידי' והאשה יכולה להפקיע ואין לומר דכי הוצרך הש"ס לטעם זה היינו רק לומר דנעשה כמ"ד אבל אי אמר כן בפי' אפי' באה"ט מהני וכו' אלא ודאי לדידן דקיי"ל דיכולה לומר איני נזונת וא"ע אפי' כו אמר יקדשו ידיך לעושיהן ל"מ וכו' וע"ש שסיים דלפיכך לא נתבררו לו דהרמב"ם דהרי הרמב"ם כיון דפסק כר"ה דיכולה לומר אנוא"ע היכי פסק דכשאמר יקדשו ידיך לעושיהן דמהני ותירץ דאע"ג דאית לר"מ אין אדם מוצא דבריו לבטלה אי לאו טעמא דיכול לכופה ול"ה הקדש דכיון דאי ס"ל דיכולה לומר אנוא"ע הרי בפשט דבריו שהקדיש מעשה ידי' בסתם הוציא דבריו לבטלה שהרי היא יכולה עוד להפקיע ולומר אנוא"ע מש"ה לא אמרינן נעשה וכו' משא"כ אי ס"ל דיכול לכופה וכו' הלכך אמרינן שפיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ונעשה כאומר וכו' עכ"ד הכ"מ ועיין בלח"מ הלכה י"ט שם שכתב וז"ל ומה שתירץ הכ"מ ז"ל דכיון דיכולה לומר אנוא"ע הרי מוציא דבריו לבטלה וכו' דוחק דכיון דבשעה שהקדיש לא אמרה אנוא"ע כבר חל ההקדש וא"י להפקיע עצמה מהקדש אח"כ עכ"ל וביאור דברי הלח"מ דאף דכשאמרה שוב איני נזונת וא"ע ממילא דלא הי' בידו להקדיש דבר שאינו שלו ואמאי כ' דאינה יכולה שוב לומר א"נ וא"ע להפקיע א"ע דהיכי היא מפקיע עצמה בזה מההקדש כיון דליכא הקדש כלל אך נראה דביאור דבריו דכיון דבפני' אמר כן יקדשו ידיך לעושיהן והיא שתקה ה"ל שתיקתה כהודאה וכאלו היא עצמה אמרה כן בפי' יקדשו ידי לעושיהן דמי ועיין בפנ"י בחדושיו לקידושין דף ס"ו דכיון שהבעל שותק דחשוב שתיקתו כהודאה וכאלו שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וה"נ חשיב שתיקתה כהודאה לדבריו וכאלו אמרה בפי' יקדשו ידי לעושיהן הלכך שוב א"י להפקיע הקדשה ולומר אנוא"ע וכמו שאבאר זה בסמוך עוד ביתר ביאור:

והשתא נפן לישב דברי רבינו הרמב"ם דתמוהים טובא ובדברי הנו"כ שם קשים דברי' לישבם עוד למעיין בהם היטב גלל כן נלפע"ד לישב בדרך נעים אף נחמד למראה העינים באופן שיהיו דברי רבינו בהירים כספירים לעינינו והיא דקשיא לי לפ"ד התוס' בכתובות דף מ"ז הנ"ל דגבי מעשה ידי' הואיל ואין להבעל זכות בהידים הוא דיכולה לומר א"נ וא"ע משא"כ בפירות דיש להבעל זכות בגוף הקרקע לפירות דלפ"ד התוס' אלו תקשה להלום דברי הש"ס דקאמר נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן דהיכי מצי הבעל לומר הכי כיון דאין להבעל זכות בגוף הידים ולא דמי לדקל לפירותיו אך הנה לפ"ד התוס' בש"ס גיטין דף ע"ז ד"ה ידה ע"ש בתירוץ הב' של התוס' דמשמע להדיא מדבריהם דרק לר"ה כיון שיכולה לומר א"נ וא"ע הוא דאמרינן דאין להבעל זכות בהידים שלה משא"כ למ"ד שיכול לכופה למעשה ידי' שפיר יש להבעל זכות נמי בגוף הידים וע"ש והשתא אש"ה דהרי הש"ס קאמר לר"ל מתוך שיכול לכופה למעשה ידי' דנעשה כאומר יקדשו ידיך וכו' דלדידי' שפיר מצי להקדוש הידים לעושיהן כיון דאית להבעל זכות בגופיהו שפיר ואולם שלר"ה דאין להבעל זכות בגוף הידים כיון דיכולה לומר א"נ וא"ע וכדברי התוס' דכתובות הנ"ל לפ"ז יקשו לגו דברי רבינו הרמב"ם כיון דפסק כר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע היכי כתב דאומר יקדשו ידיך לעושיהן מהני דומיא דדקל לפירותיו והא ל"ד דהרי הכא כיון דאין להבעל זכות בגוף הידים היכי מצי לומר יקדשו ידיך לעושיהן ואולם דלאחר מעט ההתבוננות הא ליתא להאמר די"ל דאף לר"ה דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע ואין להבעל זכייה בגוף הידים שלה אבל מ"מ שעבוד אית להבעל על הידים למעשה ידי' בכל עוד שלא תאמר אנוא"ע כמבואר בהש"ס בכחובות שם ובכ"ד דמשועבדים להבעל הידים למעשה ידי' לר"ה וכן מבואר בדברי רבינו הרמב"ם גופא שהבאתי שם שפי' בהדיא וכ' בזה"ל הואיל והן משועבדים לו ועיין בהראב"ד פ"ד מה' שותפין ה"ב שכתב שהן מעיקר השיעבוד שמשועבדים להבעל הידים לעושיהן וא"כ אותו השיעבוד שיש להבעל בהידים למעשיהן הוא דיכול להקדיש ולומר יקדישו ידיך לעושהן שפיר:

ואולם דקשיא לפ"ז לפ"מ שידוע לנו מדברי הר"ת מובא בהרא"ש בכתובות דף פ"ה לענין וזכירת שטרות בטעמא דיכול המלוה למחול להלוה אחר המכירה כדין המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחל דשני שיעבודים איכא שעבוד גופו של הלוה להמלוה ושעבוד נכסיו ורק את זה השעבוד נכסי' יש ביד המלוה הכח למוכרו לאחר אבל שעבוד הגוף של הלוה שיש להמלוה אין ביד המלוה הכח נמכרו לאחר והלכך כיון דהמלוה מצי למחול להלוה הש"הג ממילא פקע גם שעבוד נכסיו דנכסי דאינוש אינון רק ערבין בי' וע"ש ולפ"ז תקשה מאד היכי מצינן לומר לדעת רבינו דפסק כר"ה דמהני יקדשו ידיך לעושיהן כיון דשעבוד הגוף של הידים לו א"י למכור לאחר וכן להקדישו אינו יכול:

אך לפ"ד הלח"מ הנ"ל וכמו שביארנו לעיל ועוד נראה דלדברי הרא"ש גופא שם לענין מעמד שלשתן דא"י למחול אח"כ משום דכיון דבמעמד גם הלוה ה"ל כאלו מחלו המלוה ללוה שעבוד גופו ושעבדו הלוה גופו להאחר ע"ש וה"נ מכרחינן לומר ע"כ כיון שבפניה אמר הבעל כן יקדשו ידיך לעושיהן והיא שחקה ה"ל כמחל לה הבעל והיא שעבדה להקדש הידים שלה למעשיהן וכהקדישה עצמה דמי דה"ל שתיקתה כהודאה על דבריו שאמר יקדשו ידיך לעושיהן וכדברי הלח"מ הנ"ל ומעתה יבא הכל ע"נ בעזרת ד' דזהו רק תינח כשאמר לה הכי בהדיא הבעל להאשה יקדשו ידיך לעושיהן והיא שתקה הלכך שפיר דמי שתיקתה כהודאה וכאלו שעבדה גופה להקדש והקדישה עצמה דמי וא"י שוב לומר א"נ וא"ע להפקיע עצמה מהקדשה כדברי הלח"מ הנ"ל שפיר ואולם נחזי אנן במקדיש מעשה ידי אשתו בסתם ולא אמר לה הכי בהדיא יקדשו ידיך לעושיהן ליכא למימר משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דנעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן דכיון שאצל האשה דאצלה ל"ש א"א מוציא דבריו לבטלה כיון שהיא לא הוציאה שום דיבור מפיה א"כ ל"מ שתיקתה לדבריו הפשוטים שהקדיש רק מעשה ידי' דל"מ על הסתם דהוי דשלב"לע להיות כאלו שעבדה ידי' לעושיהן ומה אהני לן לומר הואיל ואינו מוציא דבריו לבטלה א"כ ה"ל כאלו אמר יקדשו ידיך וכי כיון שאצלה ל"ה שתיקתה כהודאה ע"ז כיון דל"ש אצלה הסברא דאינה מוציא' דבריה לבטלה דל"ה אצלה שום דיבור כנ"ל ומאחר שלא שעבדה היא גופה ידי' לעושיהן ממילא דלא מצי הבעל להקדיש שעבוד הגוף שלה מבלעדה כדברי הר"ת הנ"ל ולכן א"ש דלדברי רבינו דפסק כר"ה ול"ה לו רק שעבוד על הידים א"ש דלא מצי הש"ס לומר הסברא דנעשה כאומר לה וכו' להיות מועיל הקדשו כנ"ל משא"כ אליבא דר"ל כיון שכופין למעשה ידי' והבאנו לעיל מדברי התוס' גיטין דאליבא דר"ל כוון דס"ל דכופין למעשה ידי' שפיר אית להבעל זכות בגוף הידים וכיון שכן שיש לו זכות גמור בגוף הידים שלה שפיר יכול להקדיש הידים לעושיהן וכנ"ל ואין אנו אחראין שתשעבד האשה עצמה ידי' לעושיהן להקדש כיון שהבעל עצמו מצי להקדישן שיש לו זכות גמור בגוייהו ולכן שפיר הוא דקאמר הש"ס רק לר"ל דכיון דס"ל דכופין למעשה ידי' וא"כ אית להבעל קנין בגופייהו של הידים להקדישן רק איהו הלכך שפיר אמרינן דכיון דאינו מוציא דבריו לבטלה דנעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן דמהני הקדשו שאומר יקדשו ידיך וכו' גם זולת האשה ולכן שפיר שייך לומר א"א מוציא דבריו לבטלה ומהני גם במקדיש מעשה ידי' בסתם משא"כ אליבא דר"ה דהרמב"ם קאי כוותי' מה בצע בידינו כשנימא א"א מוציא דבריו לבטלה אצל הבעל כיון שאצל האשה דל"ש אינה מוציא' דבריו לבטלה כנ"ל הלכך ל"מ הקדשו והשעבוד גופה של האשה שהקדיש ע"י דקאמר דמעשה ידי' יהי' הקדש כיון דמבלעדי האשה ל"מ הבעל להקדישו להשעבוד גופה ואצלה דל"ש א"א מוציא דבריו לבטלה כיון שהיא לא הוציאה דבר מפיה ול"ה שתיקתה כאמרה יקדשו ידי לעושיהן בפי' הלכך שפיר קאמר הש"ס רק לר"ל נעשה כאומר וכו' משא"כ לר"ה כנ"ל ומיושב דברי רבינו הרמב"ם כמין חומר:

תוכן העניינים

בשמים ראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה