אור ברסלב
בשמים ראש סימן לג

בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ

סימן לג

סימן לב

שאלה בדבר הפלאמין שנמצאו בהם התולעים הנקראים מילבין אם שרי למכרם בתוך החנות לעכו"ם או אם יש לאסור מדין דאין עושין סחורה בדברים האסורים:

והנה ראיתי בפמ"ג סימן פ"ד סקי"ח ביו"ד שהביא בשם בעל הפר"ח דמתיר לסחור בדברים המאכלים שהמה מתולעים מטעם לפי שאין נותנים יותר בשביל התולעים וכתב הפמ"ג לדחות דברי הפר"ח וכתב דיש לאסור משום דטעמא דאסור לסחור באיסור העומד לאכילה משום דלמא יבא לאכלו וה"ה כאן במאכלים המתולעים יש לחוש כן וכתב דצ"ע על מה מקילין העולם לסחור בדברים המתולעים שפרשו וחזרו דהוי ד"ת וע"ש:

והנה אנכי מדי שתי מעייני לעיין בדין זה ראיתי דבאמת לפע"ד לענין דינא דיש לדון בזה כהפר"ח ושבטוב העולם נוהג להקל בזה לסחור בענינים אלו וכפי שאבאר והוא דהנה באמת יש מחלוקת הפוסקים אי הא דאסור לעשות סחורה הוי ד"ת או רק מדרבנן וכנראה להדיא מדברי הש"ס והתוס' דפסחים דף כ"ג דהוי דאורייתא מקרא דשקץ הוא וכו' אך דאיכא נוסחאות דגם להתוס' ל"ה רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והנה כתב הב"י בשם הרשב"א בטעמ' דאיסור הסחורה דהוא משום שלא יבא לאכלו ועיין בט"ז ביו"ד סימן קי"ו. ולכן אמרתי לעיין בי' דהנה באמת לטעם הזה קשה מ"ש דאמרו דבהזדמנו שרי וכן כשמוכר שלא לאכול רק למשוח עורות וכדומה שרי והרי בכ"מ איכא פלוגתא בש"ס אי חיישינן לתקלה אי לאו ואף גם א"נ דדיינינן להלכה כמאן דחייש לתקלה מ"מ קשה הרי רובא דרובא דאמרו בש"ס דחיישינן לתקלה בהכי איתניהו בהזדמנו ואפ"ה חששו לתקלה כמו דקאמר הש"ס בפסחים דף ל"ג גבי תרומת תותין וענבים שנטמאו וכו' אמר רבא גזירה דלמא אתי בהו לידי תקלה וכן לקמן התם ובדף כ' ע"ש דאף דהוי רק כנזדמנו שנטמאו בידו אפ"ה איכא חשש תקלה וכן עיין בש"ס שבת דף י"ז דגזרו על גדולי תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהי לה בידו ואתי לידי תקלה הרי אף דה"ל כנזדמנו בידו אפ"ה שייך תקלה וכן בש"ס ביצה דף י"ח לענין טבילת כלים גזירה שמא ישהא ואתי בהו לידי תקלה אף דהוי רק נזדמן שנטמאו הכלים וכן מבואר מהש"ס יומא דף ס"ו דפריך אי תקלה דהקרבה אפי' כל רעיות נמי ליחוש לתקלה אף דהתם דאמרו בהו ירעו ל"ה רק ע"ד ההזדמן וכהנה רבות דחיישינן בהו לתקלה אפילו באתי רק על דרך מקרה והזדמן מ"מ חששו לתקלה ועוד דקשיא לי נמי האלא אמרי דחששו לשמא יבא לאכלו רק במקום דלא בדילי מיניה כמו בחמץ דלא בדילי מיניה אינשי כולה שתא ועיין בפסחים דף ו' וכן בפסחים דף י"א ע"א ועיין בתוס' ריש פסחים שכתבו דהא דלא חששו לבדוק גם בשארי איסורין משום דרק חמץ דלא בדילי וכו' אבל שארי אסורין בדילי מינייהו אינשי והנה איתא בש"ס ע"ז דף ס"ח דשקצים דמאיסי בדילי מינייהו אינשי וא"כ היכי אמרו בטעמ' דאסור סחורה בשקצים דאתי' מקרא דשקץ משום שלא יבא לאכלו וכמו כן בנבלות וטרפות נמי שייך בדילי ומזהר זהירי בהו אינשי טובא והיכי חששו לשמא יבא לאכלו דהא דמצינו בסימן נ"ז לענין דריסה להשהות י"ב חודש דחששו לתקלה נלפע"ד דרק התם כיון דאית תקנה להיתר אחר י"ב חודש שפיר שייך לחוש דלמא אתי לידי תקלה גם בתוך י"ב חודש משא"כ בשארי אסורין דשייך בהו בדילי היכי נאסור לסחור בהם מפני חשש שלא יבא לאכלו. אך שאלולי דמסתפינא הי' נלפע"ד לחדש בביאור הטעם הזה שכתב הרשב"א דאיסור הסחורה שלא יבא לאכלו דאינו על דרך תקלה שחששו שישכח ויאכלנו דבאמת גם בהנך כל האסורין הנ"ל דשייך בהו בדילי מינייהו אינשי ומזהר זהירו בהו טובא כמו שקצים ונבלות וטרפות דל"ש בהו לחוש לתקלה מ"מ חששו לסחור בהם ונ"ל דה"ט דאמרו דמתוך שירגילו עצמם לתת ולשאת עמהם למכרם למאכל חששו שירגילו בהם טובא בדברים המאכלים ההם עד שמתוך משאם ומתנם עמם למאכל יבאו להתרגל בהו עד שיבאו לאכול מהם ולכן הרחיקו מזה הדרך מלכת במשא ומתן ההוא למכור לאכול שלא יהי' עוקר משאם ומתנם בהו על דרך הזה רק ע"ד הזדמנות או למשוח בהם עורות אבל לא למאכל שרי משום דאז תו ל"ש החשש ההוא שלא יהיו למדים בהם למכרם למאכל ויבאו לאכול מהם כמובן זה היטב ולכן א"ש דהולכין בזה רק בתר כוונת הלב ומחשבתו ויפה כתב הט"ז שם סק"ד בביאור דברי הטור גבי צד דגים טמאים עם טהורים דג"כ שרי כיון שכל עיקר כוונתו אינו רק על הדגים הטהורים לצודן רק אותן אלא שא"א להיות הטהורים נצודים לחודא ונצודים הטמאים עמהם ולא ניחא ליה בהטמאים ובתר מחשבתו אזלינן וע"ש ולכן שרי דנ"ל דה"ל גם כן כמו נזדמנו טמאים בידו לסחור ביחד עם הטהורים אבל לפי שאין עיקר מסחרו בהם רק בהטהורים ל"ש טעם הנ"ל לומר מתוך שיתרגל בהו להיות עיקר כוונת מסחרו בהם למאכל יבא מהם לאכול דהרי הכא עיקר כוונת מסחרו רק בהטהורים. ולא בהטמאים וכן אמרו בהמשנה אין עושין סחורה בנ"וט וכו' היינו היכא דסחורתו רק בהנ"וט ואידך האסורין בהם גופם לפי שכל עיקר כוונת מסחרו בהאסורין גופם לכן אסרו ולפ"ז אש"ה דברי הפר"ח שכתב דמותר לסחור במאכלים המתולעים דלית בהו משום עושה סחורה בדברים האסורין כיון דמצד תקלה ליכא למיחש דשקצים בדילי מינייהו ורק הטעם דאיסור הסחורה בדברים שמוכרים למאכל משום דחששו שע"י משאו ומתנו יבא לידי אכילה כנ"ל ל"ש הכא לפי שעיקר כוונת משאו ומתנו אונו עם הדברים הטמאים בהשקצים התולעים רק בההיתר שאין נותנים לו ממון בעבור התולעים כלל ולכן הוי רק כנזדמנו ושרי כנ"ל ולכן א"ש דברי הפר"ח לענין דינא היטב ושבטוב העולם נוהג בהיתר עושה מסחר עם דברים המותולעים מטעם שביארנו:

אלא דלכאורה לפ"ז ולדבריו של הפר"ח עדיין צריכין אנו להבין דברי הירושלמי בפ"ז דשביעית ה"ד דאיתא התם ר' יהושע נשא ונתן בהדין מורייס שמתערב בו סתם יינם מטעם דסתם יינם ל"ה רק מדרבנן ובדרבנן שרי לסחור דמשמע הא אילו הוי אסור מדאוריית' הוו אסורין לישא וליתן ואמאי והרי אינן נמכרין יותר בשביל היין שבתוכם דמה"ט הוא דכתב הש"ך שם סימן קי"ו סקי"ד דלא אסרינן למכור המורייס מפני סתם יינם שבתוכם דאסורי בהנאה מפני שאינו נמכר המורייס ביוקר בשביל היין שבתוכו ומעתה מה"ט נמי יהא שרי לישא וליתן בהדין מורייס אפילו הוי היין ד"ת לפי שאין נותנים יותר בשביל היין דשרי לדברי הפר"ח שמתיר לסחור מה"ט בדברים המתולעים לפי שאין נותנים דמים רק בשביל ההיתר ולא בשביל התולעים וה"נ יהי' שרי אפי' ד"ת לסחור בהדין מורייס ומטעם הנ"ל ואולם דלאחר העיון ז"א דהחילוק מבואר דלטעם שביארנו א"ש גם זאת דהרי ה"נ בההוא דמורייס הרי לא תלוי העיקר בקבלת הדמים בעבורו או לא ורק דהעיקר תלוי בכוונת מסחרו דה"נ הרי כיון שעיקרו של המורייס כך הוא נעשה בהיין שבו ה"ל כפסיק רישא דניחא ליה וניחא ליה בעסקו בכל המורייס כולו בו ובהיין שבתוכו דאינו דומה לדגים טמאים וטהורים ולדברים המתולעים דלא ניחא לי' בהו כלל משא"כ כאן כיון שעקרו של מורייס כך הוא נעשה הרי ניחא ליה במסחרו בהיין ג"כ ולכן אילו הוי היין ד"ת הוי אסור לטעם שכתבנו דרק בתר מחשבתו וכוונת מסחרו הן הן הדברים:

אלא דלפי שאכתי בנידון שלפנינו יש לומר דאיכא חשש תקלה כיון דגבי פלאמין אלו נמי יש לומר דלא בדילי מינייהו אינשי כיון שהמילב"ין ע"פ רוב אינם ניכרים להדיא ואית בהו חשש תקלה ויאסרו למכור בהחנות וכמ"שכ הפמ"ג. ואולי דרק בכה"ג כתב הפמ"ג לאסור דל"ש בדילי וכו' וא"כ נוכל לומר דלטעם הזה גם דברי הפר"ח עם דברי הפמ"ג צדקו יחדיו דהפר"ח מתיר בגוונא דבדילי דליכא חשש תקלה והפמ"ג אוסר בכה"ג דאיכא משום תקלה אבל נראה ברור לענין דינא דלטעם תקלה נמי אין לאסור בנ"ד ואליבא דכ"ע משום דעד כאן לא כתב הפמ"ג לאסור מחשש תקלה רק בתולעים שפרשו דהוי איסור תורה הוא דיש לומר משום דלא בדילי מינייהו אינשי איכא למיחש לתקלה שלא יבא לאכלו משא"כ בהנך מילבי"ן דל"ה רק ספק פירשו דל"ה רק מדרבנן ועיין בט"ז ספ"ד סקי"א ובפמ"ג שם וכיון דל"ה רק ספק פירשו לא חיישינן לתקלה ושגם הפמ"ג מודה בכה"ג דשרי וכמו שמבואר להדיא בדבריו של הפמ"ג בסקי"ח שם דאוסר רק בתולעים שפירשו וחזרו דהוי ד"ת ואף שהרמב"ם ז"ל פסק בפ"ח מהל' מאכלות אסירות דגם בספק דאורייתא אסור לסחור נ"ל דז"א רק לסחור בדברים האיסורים גופם למאכל וע"ד מסחר ולא ע"ד ההזדמן דיש לומר דאסור מה"ת היכא שכוונת מסחרו בהם וכנ"ל ולכן אוסר אפילו בספק תורה משא"כ בנ"ד בהנך דברים המתולעים דל"ש לאסור מה"ת דה"ל כנזדמנו ול"ש רק חשש תקלה ולכן בדלא בדילי אין לאסור כי אם בודאי ד"ת משא"כ בספק כמו בהמילב"ין דהוי ספק פירשו אולי גם הרמב"ם מודה דשרי למכרם בחנות דלחשש תקלה לא חששו רק בודאי ד"ת ולא בספק דהוי מה"ת לקולא לדעת הרמב"ם וגבי ספק דריסה דחששו לתקלה י"ל מטעם שכתבנו למעלה דה"נ כיון דאחר יב"ח שרי יש לחוש טפי לזמן מרובה דיב"ח דאתי לידי תקלה גם בתוך יב"ח אף דל"ה רק ספק תורה:

ומאד אני תמה על השואל ומשיב בסימן מ"ג שראיתי שנשאל על השאלה ההוא ויצא לדון בדבר החדש לאסור למכור הפלאמי"ן בהחניות מכח דברים של הפמ"ג הנ"ל איך לא עיין בהפמ"ג דהרי בפמ"ג שם מבואר היטב שאוסר רק בודאי פירשו וחזרו התולעים דהוי ד"ת וכ"כ בהדיא הפמ"ג שם. וגם תיוהא קחזינא בהשו"מ שהביא והפמ"ג שכ' שם דהא דאסור לסחור בדבר איסור היא מה"ת וכו' והוא טעות גלוי דהפמ"ג לא כתב זה רק כ' דהא דאין עושין סחורה בדבר העומד לאכילה והאיסור אסור מה"ת דהוי מטעם שמא יבא לאכלו וכו'.

עכ"פ לענין דינא ביארנו יפה דמהראוי לדון להלכה למעשה באותן הפלאמין שנמצא בהם התולעים שנקראו מילבי"ן דשרי למכור אותן בתוך החנות בלי שום פקפוק והכי נוהגין:

תוכן העניינים

בשמים ראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה