בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ
סימן כב
שאלה על דבר עגל הנולד וא"י שכלו לו חדשיו שצריך להמתין ז' ימים לענין שיצא מכלל חשש נפל באם העגל ההוא משעה שנולד א"י להלוך על רגליו כל אותן הז' ימים או יותר מכן מהו:
והנה הט"ז ביו"ד סימן ט"ו סק"ב מתיר וא"צ שיפריס ע"ג קרקע דאפילו בכה"ג דאיכא ריעותא שאינו הולך מ"מ דיינינן להלכה דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ואולם שבעל הת"ש ראיתי שהחמיר בדין זה וכתב בסימן ט"ו בזה"ל בא"י שכלו לו חדשי' וכו' שצריך להמתין ז' ימים ובכל אותן הימים עדיין לא הלך כיון דאיכא ריעותא גדולה כזו שיוצא מדרך שחר ולדות שרובן ככולן כבר עמדו והלכו בהא נ"ל דאין להתיר אפילו דיעבד כי אם אחר שילך ד"א הילוך יפה שיצא מכלל כל ספק ריסוק עכ"ל וע"ש שביאר דבריו דיצא לו זה להחמיר מכח דבריו של הר"ן בפרק אלו טריפות על הא דאמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ש"כ וז"ל וכתבו הראשונים ז"ל דאפילו במקשה לילד קאמר דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים דאי בשאין מקשה פשיטא דאין בו משום ריסוק איברים וכו' ואין זה עולה לי לפי הסוגיא וכו' ולפיכך נ"ל דאפי' בשאינו מקשה אצטרך לאשמועינן דאין חוששין לריסוק איברים וכו' וכ"ת א"כ רוב הנולדים ימותו איכא למימר דודאי פשיטא לן דברובא ליכא ריסוק איברים אלא מיהו הוי אמינא דמעוטי דמתרסקי בשעת לידה הוי מעוטא דשכיח וכיון דאיכא למיקם עלה דמלתא בשהיית מעל"ע לא סמכינן ארובא וכו' דמה"ט צריך לבדוק בסרכות הריאה דמעוטי דשכיחי נינהו מש"ה קמ"ל דמעוטי דמתרסקי בבית הרחם מעוטא דלא שכיח היא ולא חיישינן לה כלל ומאן דדחי סייעתא בגמ' ס"ל דמעוטא דשכיח היא עכ"ד של הר"ן ומדקשיא לי' לבעל הת"ש מדלא כתב הר"ן דקמ"ל דל"ח לריעותא דאינו הולך דאף על פי דאיכא ריעותא דאינו הולך ל"ח לריסוק איברים מחמת בית הרחם וכמו שפי' התוס' והרא"ש לכן הוכיח דע"כ הר"ן ז"ל מוקי לה דלא מיירי בשידוע לן שאינו הולך ברור דאי הוי ידוע לן מלתא שא"י להלוך בודאי הוי חיישינן לריסוק איברים ע"י בית הרחם ולזה קאמר הר"ן דרק קמ"ל דלא חיישינן למעוטא דריסוק על הסתם ולדות וא"צ לשהיי' מעל"ע כן היא מוצא דבריו של הת"ש וע"ש שהאריך והעלה להחמיר בשהה כמה ימים ולא הלכה דאיכא רעותא גדולה דחיישינן לריסוק שע"י בית הרחם ובעינן דוקא הילוך יפה ד' אמות:
ואולם שלפע"ד הקלושה הי' נ"ל דיש להורות היתר בדין זה וכדברי הט"ז כפי שאבאר והיא דהנה עיקר מוצא דבריו של הת"ש מדברי הר"ן הנ"ל ולפע"ד אי משום הא לא אירי' דלפע"ד לא די שהר"ן ז"ל לא החמיר ע"ד התוס' והרא"ש אלא שנ"ל שהקיל מדבריהם והיא דלאמיתת הדבר נלפע"ד דזהו שהביא הר"ן בשם הראשונים ז"ל דמוקי להא דר"נ במקשה לילד וקמ"ל דאפילו בכה"ג לית בבית הרחם משום ריסוק איברים ולא מוקי להא דר"נ בדאיכא רעותא בהולד שא"י להליך וכדברי התוס' והרא"ש לפי שלא נראה להו דבריהם דהוי הס"ד כלל שע"י הרעותא של הולד שאינו הולך דנימא שעי"כ הבהמה יצאתה מכלל הרוב שרוב בהמות יולדים מעליא ואינם יולדים בקישוי שעי"כ מרסקי איברי הולד ואם רואים אנו שהולד אתרעי ואינו הולך כשאר הולדות מ"מ הבהמה לא אתרעי ונימא שמחמת חלשתו ורכותו של הולד או ע"ו שגרינא הוא דנקטי' הוא שא"י להלוך על רגלי' ומש"ה לא נראה להראשונים דהא אצטריך לן ר"נ לאשמועינן דל"ח לריסוק איברים מחמת ריעותא דולד שא"י להלוך ולכן פרשו רק דבמקשה לילד קאמר דאף דאיכא ריעתא בהבהמה שילדה בקישוי וכן כתב רש"י ז"ל שיצא מרחם צר וכן ראיתי בחדושי הרשב"א בחולין שם שכתב דאע"פ שילדה הבהמה בקושוי וגם שא"י הולד לילך קמ"ל ר"נ דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ול"ח לריסוק איברים בבה"ר ואך שהר"ן כתב על דברי הראשונים דלא צריך למוקמי דמיירי אפי' באיכא רעותא כלל דבלא"ה יש לומר דאתי לאשמועינן דל"ח למיעוט והיינו דל"ה מעוטא דילדו בקישוי בריסוק איברים מעיטא דשכיח כמו סרכות הריאה הא אתי ר"נ לאשמועינן אבל לעולם דכלהו מודים דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ואפילו באיכא ריעתא בהולד שאינו הולך דגם לדברי הר"ן כך לי הריעותא של הולד שאינו הולך כמו בליכא ריעותא בהילד כלל לענין חששא דריסוק איברים בבית הרחם ומטעם שביארנו וגלל כן נלפע"ד נכון דברי הט"ז להורות למעשה להקל בדין זה דאפילו באיכא רעותא גדולה כזו בהולד שא"י להלוך כמה ימים נמי שרי ולא בעינן נמי הפריס דכר"נ קיימינן דבית הרחם אין בו משים ריסוק איברים ואפילו בגוונא דאיכא רעותא לולד שאינו הולך כלל:
אלא שלפע"ד נראה שמהראוי לדון בההוא עגל שאינו הולך שלפנינו דיש להצריך מיהו בדיקת החוט השדרה ואמינא טעמא דאף דאמרינן בחולין דף נ"ח גבי ההיא אימרתא דהוי בי רב חביבא דהוו שדרן כרעא בתרייתא דאמרינן דהאי שגרינא נקטי' ופריך רבינא ודלמא חוט השדרה איפסק ובדקוה ואשכחיה כרבינא ואפ"ה קאמר התם הש"ס דהלכתא כרב יימר דשגרינא שכיח חוט השדרה לא שכיח וע"ש הרי דתלינן טפי בשגרינא מבחוט השדרה נלפע"ד דזה אינו רק התם לפי דאיכא למימר אוקמי' אחזקתו דרוב כשירות היא דתלינן טפי בשגרינא דשכיח טפי מנפסק החוט דרק מחמת חזקת הרוב כשירות היא דתלינן בשגרינא טפי ומכשרינן ועיין בש"ך ס"ן ביו"ד אבל בנ"ד דלהאי עגל נ"ה עוד שום חזקת כשרות דאתרעי לפנינו מולדתו ולכן שפיר איכא למיחש מחמת רעותא זו דאינו הולך לחוט השדרה דמצוי נמי להיות בהנך דא"י לילך כמו בהני אימרתא דהתם דהוי שדרן כרעאייהו בתריתא דבדקו והוי איפסקו בהו חוט השדרה ובבדיקה זו דחוט השדרה גם אנו בקיאין שפיר וכש"כ הט"ז ביו"ד סל"ב סק"ד ולכן נראה ברור דשרי האי עגל ע"י בדיקת החוט השדרה:
ואולם גם לפי דברי הת"ש שהחמיר בהאי עגל לחוש על ריסוק איברים שע"י בית הרחם עוד אני תמיה מאחר שעברו עלי' כמה מעל"ע מהראוי הי' לו להתירו עכ"פ ע"י בדיקתינו כדקיי"ל בש"ע א"ח סימן תצ"ח ס"ח דאיתא התם בעוף שנדרס ברגלים ויש לחוש שנתרסקו איברי' וצריך שהיי' מעל"ע ובדיקה אחר שחיטה דמותר לשחטה ביו"ט ולבדוק אח"כ וע"ש במג"א הרי דלאחר שהיי' מעל"ע דיצא מכלל הריסוק שאינו ניכר לפנינו מהני בדיקתינו ואם שכתב בהג"ה ביו"ד בסימן נ"ח ס"ו דאנן האידנא אין אנו בקיאין בבדיקה של נפילה ואין להתיר רק בהלכה ד' אמות הילוך יפה ואלו התם בסתצ"ח לא כתב בהג"ה ולא מידי דיש חולקין לומר דלא בקיאין אנו בהבדיקה וכן פסקינן התם דמהני בדיקתינו ע"ש ואני ביארתי זה לפ"ד השאגת אריה בסימן ס"ד שהוכיח דהבדיקה דההוא עוף הנדרס דאינו רק מדרבנן לחומרא אחר השהיי' מעל"ע וע"ש והשתא שפיר אנו בקיאין בהבדיקה דל"ה רק מדרבנן אלא שדברי הש"ך בסימן נ"ח סק"ה שכתב גבי נפילה דאפי' בעמדה ושהתה מעל"ע נמי כתב בהג"ה דאין אנו בקיאין האידנא בהבדיקה והדברים תמוהים לכאורה דמ"ש מההוא דא"ח סתצ"ח מההוא דעוף הנדרס דמבואר דמהני אחר שהיי' מעל"ע גם בדיקתינו וע"כ צריכין אנו לדחוק ולחלק דקים ליה להש"ך דרק בנפילה שאני מהא דדרסה או שטרפה בכותל דגבי נפילה ל"מ שהיי' מעל"ע ובעי בדיקה מה"ת ולכן שפיר כתב בהג"ה רק אנפולה דאנן האידנא אין אנו בקיאין בהבדיקה:
ואני ביארתי לפי הדברים האלה דברי התוס' ב"ק דף נ' ע"ב ד"ה אם שהתה מעל"ע גבי ההיא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטי' מרי' טרפי' ר"נ א"ר נחמן אי הוי שקל מרי' דהאי תורא קבא דקמחא ואזל תנא בי מדרשא אם שהתה מעל"ע כשירה לא אפסידי' לתורי' דשיה כמה קבי וע"ז כתבו התוס' וז"ל בפרק אלו טריפות וכו' אבל כששהתה מעל"ע אין להוכיח משם אי בעי בדיקה או לא ומתוך ה"ג משמע דבעי בדיקה שפי' אנן לא בקיאין בבדיקה וכו' וע"ש וביאר דברי התוס' דכתבו דמפרק אלו טריפות אין להוכיח אי שהתה מעל"ע צריכה בדיקה והיינו דאי הוי אמינא דבעי בדיקה הרי הפסיד לתרי' ס"ס כיון דהוי ספק טריפה דהוי עוד בעי בדיקה ותמה באס"ז ע"ד התוס' שכתבו דלא נתבאר בהגמ' אי שהתה מעל"ע בעי בדיקה והרי התם בחולין דף נ"ו בההוא דדרסה או שטרפה בכותל מבואר להדיא דקאמר התם הש"ס דצריכה בדיקה וע"ש שהניח באס"ז דברי התוס' בקושיא ואולם לפ"ד הנ"ל א"ש דהרי מהתם מההוא דדרסה או שטרפה בכותל אינו מוכח רק דבעי בדיקה מדרבנן לכתחלה אבל לעולם דבודאי הוי כשירה דהוי מן הרוב דכשירות אי הוי אזל לבי מדרשא ושאל דל"ה ספק טריפה כיון דמה"ת לא בעינן בדיקה כלל ולכן א"ש דברי התוס' שכתבו להלן התם ומתוך ה"ג משמע דבעי בדיקה שפי' אנן לא בקיאין בבדיקה ע"כ והיינו כדברינו הנ"ל דאי ל"ה הבדיקה רק מדרבנן לכתחלה בזה הוי גם אנו בקיאין שפיר גם לדברי ה"ג ודו"ק:
ואשר לפ"ז מאד יקשו בעיני דברי הת"ש דגם לפי דבריו איך החמיר לאסור בההוא עגל דפשיטא דההוא ריעותא לחודא דאינו הולך שלפנינו לא גרע עכ"פ מריעותא דאינו הולך ע"י שנדרס ברגלי' או שטרפה בכותל דמהני שהיי' מעל"ע לענין דמהני אחר השחיטה בדיקתינו ועיין בש"א שם שכתב דלהר"ן מוכח דדעתו דהוי הבדיקה דהתם גבי עוף הנדרס לאחר ששרה מעל"ע מן התורה אפ"ה כתב דלהר"ן שכתב דלמאן אן דדחי בש"ס חולין וסבר דמיעוט דריסוק הוי מיעוט דשכיח מ"מ ל"ה הבריקה רק מדרבנן כמו בסרכות וע"ש וא"כ אינו דין לדידן דנקטינן גבי עוף הנדרס שדרסה ברגלי' וכו' דבריעותא גדולה כזו וגם אינו הולך דמהני בקיאתינו לבדוק אחר מעל"ע ואינו דין בנ"ד בהאי ריעותא דאינו הולך לחודא דאיכא למתלי גם דהוי מחמת רכותה וחלשותה ושגרינא דנקטה כנ"ל אינו דין דיש לסמוך על בדיקתינו וז"פ וברור בעיני וא"כ אף לפי דבריו ל"ה ליה לומר להת"ש דלגמרי אסור העגל דלמה לא מהני בדיקה עכ"פ אלא שלפע"ד בלא זה הוכחתי לענין דינא דא"צ רק בדיקת החוט והנלפע"ד כתבתי:
ואולם שזה נראה בעיני ברור דניהו דדיינינין להלכה דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים וגם בדאיכא ריעותא בולד שאינו הולך נמי ל"ח לה ומטעם שביארנו למעלה מ"מ נראה כשימצא אח"כ בהעגל הזה שנתרסק אבר מה מהאברים שבפנים ואפילו נתרסק אבר מהאברים שאם נטלו כשירה אף דלא חיישינן לכתחלה לבדוק אחרי' כיון דהוי מעוטא דריסוק מיעוט דלא שכיח מ"מ כשימצא דהוי מריסוק אחד מהאברים הפנימיים אזי בודאי דדינא לדברי התוס' והרא"ש דסמכינן מעוטא שרואין אנו שנתרסק מהאברים הפנימיים שמורה על ריסוק האברים שע"י בית הרחם למעוטא שאינו הולך דהוי נמי מיעוט המורה על חשש ריסוק כמבואר מדברי התוס' והרא"ש ואתרע ליה רובא דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וכי"ב כתב הרמב"ן מובא דבריו בהרשב"א בחולין דף ס"ג ע"ב לישב הקושיא שהקשו התוס' על הא דפריך ודלמא דעוף טמא נינהו והקשו דנזיל בתר רובא כיון דעופות טהורים הוי רובא ותירץ דסמוך מעוטא דנבלות למעוטא ואתרע לה רובא ע"ש ומוכרח נמי כן מדלא כתבו התוס' והרא"ש דאתי ר"נ להתיר גם בדאיכא רעותא דריסוק בא' מאיברים הפנימיים בהדי רעותא דאינו הולך אפ"ה שרי וע"כ דבכה"ג בודאי חיישינן לריסוק וכן נמי נראה לדהר"ן הנ"ל דסובר דגם בכל מקום בשאר ולדות דעלמא איכא עכ"פ מיעוטא דריסוק של בית הרחם אלא דלא חיישינן לה דהוי מעוטא דלא שכיח אבל בדאיכא עוד רעותא גלוי' לעינינו שנתרסק אחד מאיברים הפנימיים של הולד בודאי אסרינן באם שנלפע"ד דדעת הרמב"ם אינו כן מדכ' בפ"ט מה' שחיטה הלכה י"ז וז"ל וכל מקום שאמרנו שחוששין לה אם שחט צריך לבדוק אם מצא יכו' אפילו נתרסק אבר מן האברים שאם נטלו כשירה כגון טחול וכליות הרי זו טריפה חוץ מבית הרחם שאם נתרסק הרי זו מותרת עכ"ל וע"ש בלח"מ שהניח דברי הרמב"ם בצ"ע שכתב וז"ל שרבינו נראה שמפרש דברי ר"נ לענין נפילה שאם נתרסק בית הרחם מותרת שכפי פירושו א"א ליישב הסייעות שבש"ס וכ' דמה תימא על הראב"ד ז"ל שלא השיג בזה וצ"ע וע"ש בכ"מ:
ולפע"ד נראה לחומר הנישא בביאור דברי רבינו ז"ל דקאי על האי דנתרסק אבר מהאיברים שאם נטלו כשירה דטריפה בנפילה ע"ז כתב דבבית הרחם אינו כן אפי' כשנתרסק אחד מהאברים לא אמרינן דהרי בודאי דנתרסק ע"י בית הרחם וניחוש לריסוק אברים שע"י בית הרחם ע"ז כתב דלא חיישינן דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים כלל וניהו דע"כ דלשון הרמב"ם כולל נמי הפי' דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים לענין נפילה דאין לחוש גבי נפילה על ריסוק זה שנמצא שנתרסק הבית הרחם וכמבואר זה בדבריו בפי' המשנה מ"מ זה נראה דפי' רש"י בודאי סובל נמי דברי ר"נ דבית הרחם אין בו משום ריסוק גם להרמב"ם ז"ל רק שכתב דלשון אין בו משים ריסוק דקאמר סובל גם פי' זה לענין נפילה נמי והיינו דר"נ דאמר דבית הרחם אין בו משום ר"א דמשמע דלכל אופנים ליכא חשש בבית הרחם בין לענין נפילה ובין לענין הלידה וקולט לשונו כל פי' דבה"ר הין בו משום ר"א שיש לפרש בדברי ר"נ כן נ"ל לפרש דברי רבינו הרמב"ם בפ"ט מה' שחיטה שם כנ"ל והשתא א"ש דלצד פי' זה דמשמע נמי מדברי ר"נ כפי' וש"י ע"ז מביא הש"ס סייעתא שפיר וא"ש סייעתא של הש"ס גם לדברי רבינו הרמב"ם:
עכ"פ לפ"ד נתבאר בדברי הרמב"ם דגם בנתרסק אבר מהאברים של הולד בכל גוונא דינא דלא חיישינן לריסוק שע"י בית הרחם כנ"ל אלא לפי שמדברי התוס' והרא"ש נראה להדיא דאסרי וכנ"ל ואם שנראה בעיני שהרמב"ם מתיר בדאיכא גם ריעותא שאינו הולך בהדי ריעותא דריסוק האבר כדפי' דבריו דר"נ דקאמר וכן רבינו הרמב"ם דבה"ר אין בו משום ר"א בכל פרשת הלשון של בה"ר אין בו משום ריסוק איברים הוי הפי' לדהרמב"ם וכנ"ל מ"מ בהאי עגל שאינו הולך בנמצא עוד ריעותא של ריסוק אחד מהאברים בודאי מהראוי לחוש להחמיר מדברי התוס' והרא"ש הנ"ל בשגם כי דברינו לאסור בנמצא עוד ריעותא באברים הפנימיים מבואר בהג"ה בא"ח סתצ"ח ס"ה באר הטיב לפי שאוסר בדיעבד בלא הפריס בנמצא עוד רעותא באברים הפנימיים לכן בעי שיפריס לענין לשחוט העגל שאינו הולך ביו"ט:
אלא שדברי הג"ה המה דברי הרא"ש בפ"ק דביצה תמוהים מאד כמו דתמהו רבים מהראשונים על הא דכתב הרא"ש בביצה התם וז"ל והא דשרי לאכלו ביום הלידה היינו היכא דקים לי' שכלו לו חדשי' אבל אם לא קים לי' דכלו לו חדשים אסור עד ליל שמיני כדאיתא בפרק ר"א דמילה וגם צריך שיפריס ע"ג קרקע שיצא מספק ריסוק איברים כדאיתא בפרק אלו טריפות ענ"ל ושכן פסק הטור ותמהו דהיא נגד הלכה דבאמת קיי"ל דא"צ להפריס ותירץ ב"י בשם מהר"י בן חביב דלענין יו"ט החמיר הרא"ש טפי וכן פסק בהג"ה בא"ח בסימן תצ"ח ס"ה על הא דעגל שנולד ביו"ט דמותר לשחטו וכו' והוא דקים ליה שכלו לו חדשים דכתב המחבר וע"ז כתב הג"ה דבעינן ג"כ שהפריס ע"ג קרקע דחיישינן שמא יראה בו רעותא באברים הפנימיים ונמצא שחט ביו"ט שלא לצורך ואולם שהט"ז ביו"ד סט"ו סק"ב שם כ' ע"ד הג"ה בא"ח וז"ל ולא דק בזה שתלמוד ערוך הוא בפ"ד דביצה דף ל"ד בעי מיני' ר' ירמי' מר' זירא מהו לשחוט ביו"ט עוף שנדרסה בכותל דצריכה בדיקה דחיישינן שמא נתרסקו אברים מי מחזקינן רעותא דלמא משתכחה טריפה ושחט שלא לצורך ופי' רש"י בשלמא שאר בהמות אע"ג דמחמרינן ובדקינן מיהו סמכינן ארובא שאינן טריפות הכא ביו"ט מאי א"ל תנן אין מלבנין את הרעפים ביו"ט וכו' אלמא מחזקינן רעותא א"ל אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה וכו' מזה הקשה הט"ז דהשתא התם דבחול נמי אסור בלא בדיקה וכו' ואפ"ה שחטינן ביו"ט עגל זה שבחול א"צ בדיקה ורובן ככולן הוי להיתר למה נחמיר ביו"ט טפי וכו' וע"ש: ואולם שראיתי לפע"ד ביישוב דברי הרא"ש והג"ה הנ"ל בטוב טעם:
דהנה הט"ז בא"ח סימן תצ"ח כ' בהא דעוף הנדרס דמותר לשחטה ביו"ט אף דצריך בדיקה אחר שחיטה ולא חיישינן שמא ימצא טריפה אף דאתילד רעותא ופי' רש"י בביצה דאיתרע רובא דרוב כשירות והביא דברי הב"י שהוכיח דכש"כ היכא ששכיח טריפות כמו כשירות דמותר לשחוט ביו"ט וע"ז הקשה הט"ז דלמה נתיר כאן ביו"ט בדאיכא ספיקא שתטריף ולמה לא חיישינן שמא יבא לידי שחיטה בחנם כשימצא טריפה שודאי אסורה ביו"ט דמ"ש מיוני שובך דבעינן זימון דוקא מטעם שמא ימצאו כחושים ויטלטלם בחנם ותירץ הט"ז דרק ביונים כיון דאפשר בזימון מאתמול ואז לא יהי' ספק ביו"ט לכן הוצרכו שיעשה כן וכו' משא"כ בבהמה שטובה יותר בשחיטה היום משחיטה מעיו"ט לכן התירו לו אפילו במקום שיש ספק:
ועפ"ד הט"ז אלו אמרתי דיש ליישב הטיב דברי רש"י ז"ל בר"פ אין צדין שכ' שם דאף דאוכל נפש מותר היינו דוקא כעין בישול ואפיי' ושחיטה דאי אפשר מעיו"ט דחיישינן שמא יתקלקל משא"כ גבי צידה דאפשר לצודו מבעוד יום אסור ביו"ט וע"ז הקשו בתוס' שם דהרי באוכל נפש גופי' אין לחלק בין אפשר לעשותן מעיו"ט בין אי אפשר לעשותן מעיו"ט דרק במכשירין יש חילוק אבל לה באוכל נפש גופי':
ונלפע"ד ליישב פי' רש"י דבאמת קשיא לי דמאי קמבעית להש"ס ביצה הנ"ל אי שרי להתיר לשחוט ביו"ט במקוה דאיכא רעותא הצריכה בדיקה מטעם ספק דלמא ימצא כשירה וכפי' הט"ז הרי כתבו התוס' בביצה דף ג' סוף ד"ה גזירה על הא שהקשו אמאי אין צדין דגים וכו' הא אוכל נפש הוא ותי' בשם הי"א דלכך אין צדין וכו' דחיישינן שמא יצוד דגים טמאים שאין צורך בהם והשתא לפ"ד הי"א הרי מבואר היטב מתניתין דאין צדין דספק אסור ביו"ט דהרי ה"נ אף דאיכא ספק שמה יצוד דגים טהורים דאיכא צורך אוכל נפש אפ"ה אסור מספק שמא יצוד דגים טמאים ויהיה מלאכתו בחנם שלא לצורך ומעתה מאי קמבעיא להש"ס ביצה הנ"ל הרי ממתניתין דאין צדין וכו' לפ"ד הי"א הנ"ל מבואר היטב דאסור מספק ביו"ט כנ"ל ואולם דלדברי הט"ז בסימן תצ"ח הנ"ל יהיה נכון ולא קשיא ולא מידי מההוא דאין צדין משום דרק בצידה כיון דאפשר לעשותן מעיו"ט הוא דיש לומר דאסור מספק משא"כ בשחיטה ואידך אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מעיו"ט שיתקלקל יש לומר דשרי אפי' במקום דאיכא ספק ולכן שפיר קמבעיא להש"ס בביצה שם מהו לשחטה ביו"ט ומעתה יתבאר פי' רש"י בריש פרק אין צדין על נכונה דמחלק שפיר בין צידה שאפשר לעשותן מעיו"ט ובין שחיטה ואידך שאי אפשר לעשותן מעיו"ט והיא דיש לומר דגם לרש"י ז"ל ס"ל כדברי הי"א דצידה אסור ביו"ט משום הספק דשמא יצוד דגים טמאים דכיון דהוי אפשר לעשותן מעיו"ט ספק אסור ביו"ט משא"כ בשחיטה וכי"ב שאי אפשר לעשותן מעיו"ט גם בספק שרי וכדברי הט"ז וזהו כיוון רש"י ז"ל בחילוק מלאכות בין צידה שאפשר לעשותן מעיו"ט ובין שחיטה וכי"ב שא"א לעשותן מעיו"ט בגוונא דהוי ספק דבצידה אף בספק אסור כיון דאפשר מעיו"ט משא"כ בשחיטה באיכא ספק נמי שרי כיון דא"א לעשותן מעיו"ט וכנ"ל אבל לעולם דבודאי צורך אוכל נפש יש לומר שפיר דגם לרש"י ז"ל אין חילוק במלאכות אוכל נפש גופא בין אפשר לעשותן מעיו"ט ובין א"א לעשותן ובכל גוונא שרי כנ"ל:
ומעתה לפי האמור דנתבאר דרק כיון דאי אפשר לעשותן מעיו"ט הוא דשרינן לשחוט ביו"ט מספק לפ"ז יהיה גם דברי הרא"ש והג"ה מיושבים כמין חומר דהנה באמת כד דייקינן בלשון הרא"ש ביצה הנ"ל שכ' וגם צריך שיפריס ע"ג קרקע שיצא מספק ריסוק איברים וכו' והיינו לפי שידוע לן מה שכתבו התוס' בריש חולין דלשון צריך משמע לכתחלה וע"ש. ולכן שפיר כ' הרא"ש וגם צריך והיינו לכתחלה בגוונא דמצי לשחוט אחרת דאין לשחוט את זו דאית בה רעותא שאינו הולך ביו"ט כיון דאיכא למיחש לשמא ימצא אח"כ ריסוק באחד מהאיברים הפנימיים דאז נאסר בודאי ונחוש לריסוק שע"י בית הרחם כנ"ל ולכן לענין לכתחלה באפשר להשיג אחרת לשחוט א"א להתיר לשחוט העגל ברעותא דאינו הולך זולת כשהפריס ע"ג קרקע שאז יבא מחשש ריסוק אברים של בה"ר מכל וכל ולא אכפת לן מידי ברעותא דאינו הולך לענין לחוש על חשש ר"א שע"י בית הרחם דאמרינן בודאי דלאו מלידת בה"ר באה הרעותא שאינו הולך ורק הש"ס דמוכח בפרק אלו טריפות דלא בעינן הפריס לר"נ ושרי ביו"ט היינו רק באי אפשר לעשותן ובעי רק לשחוט העגל ביו"ט שרי אבל הרא"ש בביצה אתי לאשמועינן גם דינא דלכתחלה דצריך שיפריס ע"ג קרקע ומחויב לשחוט האחרת במצי מלשחוט העגל הזאת ביו"ט וכן נראה לפע"ד ברור פי' דברי הג"ה בסימן תצ"ח בא"ח שם דכתב ג"כ לשון ובעינן ג"כ הפריס ע"ג קרקע דהיינו לכתחלה במצי אחרת לשחוט ביו"ט כדמשמע לשון ובעינן כמו וצריך לכתחלה כנ"ל ומשום דה"ל כמו אפשר לעשותן מעיו"ט הא לא"ה פשיטא דלכ"ע שרי דלא גרע מההוא דעוף הנדרס שאינה הולכת ועומדת דבעי בדיקה ואפ"ה שרי ביו"ט לשחטה כיון דא"א באופן אחר וה"ל כאוכל נפש שא"א לעשותן מעיו"ט דשרי נמי בספק וכדברי הט"ז הנ"ל ומעתה קם הסער ע"ד הרא"ש והג"ה הנ"ל לדממה דלפ"ד נתבארו ונתישבו דבריהם יפה מכל התלונות אשר עלו עליהם וכמו שיראה הרואה והמעיין יפה: