בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ
סימן כ
בנידון שהשבתי לכבוד בני חביבי ויקירי ה"ה הרב ובקי חכם ושלם זית רענן פרי הלולים כש"ת מו"ה חיים ארי' הלוי איש הורוויץ נ"י בקראקא אם אמנם כי אין הפנאי מסכים כעת לעיון כראוי יען ידעת כי איזה ימים לפני חג הפסח כל איש מישראל נוע יניע וינוד מצוא נופש לנפשו לא יוכל בכל זאת לאהבתך לא אוכל להתאפק ולהשיב פני דבריך ריקם ופניתי מהר להשובך כיד ד' אשר טובה עלי וזה החלי בעזהי"ת הנה העירות את לבי ע"ד הלבוש שחדש לן בהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו רק בעשה בה מעשה אסרה דז"א רק מדרבנן אבל מדאורייתא אינו אוסר אפילו ע"י מעשה והנה ראשות ראיתי להביא סנגריון לדברי הלבוש וראייתו מההוא דש"ס זבחים דף קי"ד דאיתא התם לענין הקרבה בחוץ דפריך הש"ס בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאצטריך למעוטא דפטור בהקריב בחוץ מלפני משכן ד' דל"ה שמענו מפתח אוהל מועד דאצטריך באקדשינהו מעיקרא והדר רבעו אלא מוקצה ונעבד היכי משכחת לה והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והנה לפ"ד התוס' בש"ס ע"ז דף נ"ד בד"ה היתה ש"כ דלר"ה דאית ליה דעשה בה מעשה איסר אמרינן כי היכא דבמעשה בגופה כעין שחיטה מהני לענין לאסרה להדיוט הזה מעשה דידי' כעון ניסך לה בין קרניה מהני לענין לאסרה לגבוה ועיין כמי בש"ס חולין דף מ"א בתוס' ד"ה כיון שכתב דהך סוגיא דזבחים הנ"ל אזלה אליבי' דר"ה והשתא קשה דמאי פריך בזבחים אלא מוקצה ונעבד היכי משכחת לה בתר שהקדישה והא אין אדם אוסר דשא"ש הרי משכחת לה שפיר נעבד לאחר הקדישה כגון שניסך לה בין קרניה דגם מעשה זוטא כזו שפיר מהני לר"ה לענין לאסרה לגבוה כמעשה רבה להדיוט כמש"כ התוס' בע"ז וע"כ ש"מ כדעת הלבוש הנ"ל דאפילו בעשה בה מעשה לא מצי אוסר רק מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' ע"י מעשה אין אדם אוסר דשא"ש והשתא פריך הש"ס שפיר לענין נעבד דלמה לי לפני משכן ד' תיפוק ליה מפתח אוהל מועד דאי לענין לאחר שהקדושה הרי לא משכחת נעבד לאחר הקדישה ד"ת משום דאין אדם אוסר דשא"ש מדאורייתא ואפילו ע"י מעשה וכדברי הלבוש הנ"ל שפיר:
ואשר רצית להביא ראי' לדברי הלבוש מהש"ס ע"ז דף נ"ג מכח קושיא שכבר הקשו הקדמונים בהאי דקאמר הש"ס התם כתחלה של א"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי דעתיהו דניחא להו בע"ז וכי אתי הנכרים שליחותא דישראל קעבדי והנה קשה כיון דההוא דואשריהם תשרפון באש ע"כ מיירי בשנטעו מתחלה לכך כמש"כ התוס' ע"ז ד' מ"ה וא"כ הרי כיון דעשה בה מעשה אסרה אף אי אין אדם אוסר דשא"ש וא"כ מה פריך הש"ס מכדי ירושה היא להם וכו' ואין אדם אוסר דשא"ש הרי כיון דמיירי בעשה בה מעשה הרי בכה"ג אדם אוסר דשא"ש ושמתוך אותה קושיא הבאת ראי' לדעת הלבוש דע"כ דאפי' בעשה בה מעשה ג"כ אין אוסר אלא מדרבנן והשתא שפיר פריך על הקרא דואשריהם תשרפין באש היכי נאמר והא מה"ת אין אדם אוסר וכו' אפילו ע"י מעשה כד' הלבוש הנ"ל ואולם דלפעד"נ ביישוב קושית הקדמוני' בפשיטת ושממילא אזדא הקושי' וגם ראי' אינה לדברי הלבוש דלכאורה קשה לי בההוא דש"ס ע"ז מההוא דאיתא בש"ס סנהדרין דף כ"ה דכל עיקר הטעם דאסרה התורה אשירה להדיוט ואמרה השחת שרוף וכלה היא משום דאתי תקלה ע"י ובלא"ה ל"ה אמרינן דנעבד יאסר להדיוט ורק לגבוה היא דהוי אסור כבע"ח הנעבדים דאסורין לגבוה כן מבואר מדברי הש"ס דהתם ולפ"ז תקשה דמאי פריך בע"ז דהיכי כתב רחמנא ואשריהם תשרפון באש והא אין אדם אוסר דשא"ש והרי לפ"ד הש"ס בסנהדרין שפיר י"ל דמ"מ שפיר אמרה התורה השחת שרוף וכלה מטעם תקלה לפי דאתי תקלה ע"י ואע"ג דל"ה דידי' אך דבאמת דז"א קושיא ואדרבה די"ל דהיינו דקפריך בע"ז אטו משום תקלה של אחרים יאסרו הנך של ישראל והרי אין אדם אוסר דשא"ש וכי כל כמיני' שיאסר ע"י של חבירו קנין של זה ואף דאתי תקלה ע"י מ"מ יהי' מותר לפי דל"ה דידי' ויהי' דינו כמו משתחוה להר דהר מותר ועבדו בסייף וע"ז משני שפיר דמדפלחו לעגל גלי דעתיהו דניחא להו וה"ט היא דנאסרה האשירה שפיר ומטעם תקלה דניהו דבעינן שנטעה מתחלה לכך היא רק משום דבלא"ה ל"ה נאסרה דלא אסרה התורה רענן מחובר הלכך בעינין שיהי' בה תפיסת גדי אדם שנטעה מתחלה לכך להיות דינה כדבר התלוש והמטלטל ולאו משום המעשה דעבד בה היא דמתסרה דרק משום תקלה היא דמתסרה כמו דקאמר הש"ס בסנהדרין ומ"מ שפיר יתפרשו דברי הש"ס ע"ז ע"ד שכתבנו ומעתה תו ל"ק קושית הקדמונים משום דלא הועילה המעשה דנטעה מתחלה לכך לענין דמצי אוסר דבלא"ה נאסרה משום טעמא דתקלה והמעשה הועילה רק שיהי' בה תפיסת ידי אדם שלא יהי' דינה כמחובר דבלא"ה ל"ה מתסרה אע"ג דאתי תקלה ע"י ואזדא הראי' לדעת הלבוש:
גם הנה מדי היותי מעיין קצת בענין זה ראיתי לישב קושית בעל התבואת שור שהקשה ע"ד הלבוש מדברי התוס' בש"ס ב"ק דף ע"א ע"א בד"ה בשלמא שכ' על הא דמוקי התם הש"ס בטובח ע"י אחר וטעמיהו דרבנן דפטרי מדו"ה משום דהוי שחיטה שא"ר וקאמר עלה בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שאינה ראויה היא וכתב התוס' דהסוגיא אתיא כמ"ד אדם אוסר דשא"ש בעשה בה מעשה ולהכי הוי בע"ז שחיטה שא"ר והק' הת"ש ע"ז דהרי מדברי התוס' אלו שמענו דלא כהלבוש דאי אמרת דאפי' במעשה לא מצי אוסר רק מדרבנן הרי ל"ה שחיטה שא"ר דמידי דהוי אמעשה שבת דאי אמרינן דמעשה שבת דרבנן דל"ה שחיטה שא"ר כמבואר שם ואמרתי ביישוב הקושיא ולהצדיק דעת הלבוש בטוב טעם ודעת ברור דהנה לכאורה קשיא לי על הא דפריך התם בב"ק לקמן דע"א לר"מ אמאי מחויב בשוחט לאלילים כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך אה"נ נינהו ולאו דמרי' קטבח דלכאורה הלשון לאו דמרי' קטבח דקאמר קשה ולפי' רש"י הכי ה"ל להש"ס לאקשוי' דהרי הוי כאלו כבר אבדה מן הבעלים קודם בשחיטה פורתא ומאי לישנא דלאו דמרי' קטבח דקאמר דאי משום דנאסרה בהנאה לכן ה"ל כאינו של הבעלים להכי נקט לישנא דלאו דמרי' קטבח ומשום דנעשה אה"נ ל"ה הבעלים בעלים שלה הרי דעת וכמה פוסקים דאה"נ אית להו בעלים וכבר כ' בעל הקצה"ח דאה"נ אינו רק כאינו ברשותו אבל שם בעלי' עלי' וחשיב של הבעלים שפיר ולהבין הלשון של הש"ס הטיב נראה דהנה באמת הקשו שם התוס' דאמאי לא פריך הש"ס משום דכיון דשחט בה פורתא דקניא בשינוי מעשה ותירצו דשחיטה פורתא ל"ח עדיין שינוי מעשה למקני בכך והנה כבר כתב התוספות בשבת דנ"ח דאה"נ חשוב שינוי מעשה וביחוד כתב באס"ז בב"ק להדיא דאה"נ חשיב שינוי מעשה לקנין והשתא יפה פריך הש"ס בב"ק דמכי שחט בה פורתא אסרה בהנאה וקקניא לה עי"ז שאסרה בהנאה בשינוי מעשה ונתחייב בתשלומין ולאו דמרי' קטבח להתחייב גם בדו"ה וע"ז משני הש"ס שפיר דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עבדה ולא קניא מעיקרא רק בגמר הזביחה וה"ל וטבחו כולו דמרי' שפיר לכן חייב בדו"ה ומעתה אש"ה דמיושב קושית הת"ש ע"ד הלבוש דשפיר כתב התוס' דהא דע"ז הוי שחיטה שא"ר אתיא כמ"ד אדם אוסר דשא"ש בעשה בה מעשה והיינו דאף דלדברי הלבוש אינו אוסר רק מדרבנן גם במעשה מ"מ א"ש דהוי שחיטה שא"ר מטעם דכיון דאסרה בהנאה מדרבנן עכ"פ הרי כיון דאסרה בהנאה עכ"פ דזה חשיב שינוי מעשה לקנין הרי כיון דקניא לה וניהו דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה כדמסיק התם ואם גם דלפי הס"ד של התוס' ס"ד דמיירי בשלא שלחו המשלח לשחוט לע"ז דוקא ע"ש מ"מ הרי נעשה הבהמה של השליח בגמר השחיטה דניהו דגם בגמר כל השחיטה עצמה מוכח ומבואר מדברי התוס' בב"ק ומדברי האס"ז שם דבכל השחיטה בודאי חשיב שינוי מעשה לקנין וא"כ ה"ל הבהמה של המשלח בשחיטה כיון שהוא שלחו לשחוט עכ"פ וכיון דשלוחו כמותו הרי קני' המשלח בשינוי מעשה דגמר השחיטה מ"מ לפי הס"ד של התוס' דמיירי כשהשליח שחטה בעצמו לע"ז בלא מצותו דהמשלח א"כ כיון דעשה בה מעשה גמר השחיטה לע"ז הרי כיון דנאסרה בהנאה מדרבנן עכ"פ ע"י השליח לדעת הלבוש א"כ הרי זה חשיב שינוי מעשה לקנין וקקניא לה השליח ע"י שאסרה בהנאה מדרבנן וכיון שנעשה שלו ממילא אף גם מדאוריתא אסרה שפיר בהנאה וא"ש דחשיב השחיטה שחיטה שא"ר מדאוריתא והבן:
ובדרד זה אמרתי לישב נמי קושית התוס' בב"ק דף ע"ט דמקשו התוס' בד"ה נתנו בההוא דמוקי לה הש"ס גבי גנב וטבח בשבת דמיירי בטובח ע"י אחר וקפריך וכי היכא מצינו זה חוטא וזה מתחייב והקשו בתוס' דהוי מצי למימר דמיירי כשהאחר סבר שהוא של הגנב דבשליח שוגג הרי יש שלד"ע ע"ש ואמרתי לישב קושית התוס' ואשר מתוך דברינו יתבאר לנכון דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' גניבה כפי' הטור שהגיה בדברי רבינו הרמב"ם ז"ל שם דמיירי בשעשאו שליח לשחוט לו בשבת דמ"מ חייב הגנב בדו"ה משום דגם בכה"ג גלי רחמנא גבי דו"ה דיש שלד"ע והמל"מ כתב שם להיפך דברי הטור עש"ה ולפ"ד יבואר הטיב דברי הטור ע"פ דברי הש"ס ויתבארו דברי הרמב"ם ז"ל דמיירי כששלחו לשחוט בשבת דוקא והיא דהנה באמת קשיא לי לכאורה הש"ס דקאמר התם בב"ק טעמא דרבנן דפטרי מדו"ה משום דסברי שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ומוקי בשבת וכר' יוחנן הסנדלר דקים לי' דמעשה שבת אסורין מה"ת מש"ה בשוחט בשבת ה"ל שחיטה שא"ר ופטרי רבנן מדו"ה וקשיא לי הרי כל עיקר חיובא דמלאכת שבת רק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ואם מתעסק פטור ועיין בתוס' חולין דף ח' מה שכתב הא דחייב בשוחט בשבת אף ע"ג דקילקולו יתר על תקונו מ"מ גבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דהוא חשב לתיקון איסור אמה"ח מש"ה חשיב תיקון ומלאכה גמורה וגם ידוע מה שכתב התוס' ביבמות דף פ"ג ע"ב דהיכא דאוסר על ידי המחשבה אמרינן אין אדם אוסר דשא"ש ומעתה לכאורה צריך להבין היכי נאסרה השחיטה של הטובח בשבת ע"י מעשה מחשבתו והרי כיון דכל עיקר מלאכת השבת ע"י המזימה זו חשב לתקן אמה"ח וכדומה היא נאסרה והרי כיון דלאו דידיה הוי היכא נאסרה והא אין אדם אוסר דשא"ש היכא דהמחשבה מועלת לאסור ואי משום המעשה דעשה בה מעשה השחיטה היא דאסרה הרי לדעת הלבוש הנ"ל בעשה בה מעשה לא נאסרה רק מדרבנן ול"ה שחיטה שא"ר בכה"ג היכא דלא נאסרה רק מדרבנן כמבואר התם דהרי השתא כיון דמעשה שבת אינה אסורה בהנאה הרי ל"ש לומר דחשיב מה שנאסרה שינוי מעשה לקנין כיון דלא נאסרה בהנאה כמובן ואשר מכח זה הוכחתי דע"כ דמיירי בהאי טובח ע"י אחר בשצוהו המשלח הגנב בפירוש לשחוט בשבת דמעתה כיון דאחר גמר השחיטה בודאי דהוי שינוי מעשה השחיטה גופה וקקני' להגנב ומש"ה כשצוהו לשחוט בשבת שפיר מצי אסרה מכח מלאכה מחשבת דהוי של הגנב והוא צוהו לשחוט בשבת והרי כיון דשלו הוא הרי שפיר מצי לאסרה ע"י המחשבה ומעשה השחיטה של שלוחו בשבת ולפי"ז שפיר מבואר דברי הש"ס ב"ק הנ"ל דכיון דמיירי גם כשהטובח מזיד על השבת דרק במזיד היא דנאסרה משום מעשה השבת כמבואר שם בב"ק ומעתה לפ"ד התוספות בש"ס ב"מ דף יוד ע"ב שכתב דהיכא דאין שליח לד"ע דגם השליחות בטיל א"ש דל"ק תו קושית התוס' דב"ק דע"ט שהקשו על הא דפריך בב"ק דף ע"א וכי זה חוטא וזה מתחייב דהרי מצי מיירי כשהשליח שוגג וכסבור שהוא של הגנב דבכה"ג יש שלד"ע ולפ"ד אש"ה דהרי השתה מה תועלת יהי' בזה שהשליח שוגג דמ"מ פריך הש"ס שפיר דיתבטל השליחות כיון דמיירי רק בששלחו לשחוט בשבת וא"כ כיון דאין שליח לד"ע מצד איסור השבת כיון דמיירי שהשליח מזיד על השבת וכיון שכן הרי השליחות בטיל וליכא לחיובי' להמשלח גם בדו"ה ולכן שפיר פריך וכי זה חוטא וזה מתחייב והיינו דכיון דאין שליח לד"ע משום איסור השבת הרי ממילא דהשליחות בטיל מכל וכל והיכי מצי להתחייב בדו"ה ע"י טביחת השליח הרי כל השליחות נתבטל וע"ז משני הש"ס שפיר דרבתה רחמנא בפירוש גבי טביחה ומכירה דיש שלד"ע ואף גם כשנספח עמו עוד איסור אחר ג"כ אמרי' דלא נתבטל השליחות דטביחה ומכירה וכמש"כ הטור בביאור דברי רבינו הרמב"ם ז"ל להדיא כן ביאר דברי הש"ס ב"ק הנ"ל לדרכו של הטור בשם הרמב"ם:
ולפ"ז יתישב הטיב גם קושית התוס' בש"ס ב"ק דף ע"א שם שהקשו על מה דפריך אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן והקשו התוס' דהוי מצי למימר דה"ט דפטרי רבנן משום דלא דרשו או ותחת לרבות השליח וא"כ אמרינן וכי זה חוטא וזה מתחייב אך לדברינו א"ש דהרי השתא למ"ד מעשה שבת אינו רק מדרבנן אסור תו לא מוקמינן לה דמיירי רק בצוהו לשחוט בשבת ובמזיד דכיון דע"כ לאו מטעם שחיטה שא"ר קפטרי רבנן דל"ה שחיטה שא"ר כיון דמעשה שבת אינו אסור רק מדרבנן וכיון שכן תו לא מצינו למימר גם בלא דרשה דאו ותחת לרבות השליח וכי זה חוטא וזה מתחייב מכיון דמיירי שהשליח שוגג ולא ידע שהיא גניבה ביד הגנב דבכה"ג יש שלד"ע וכמ"ש התוס' ב"ק דף ע"ט התם ולכן שפיר פריך הש"ס מ"ט דרבנן דפטרי כיון דאזלה השתא הסוגיא ע"כ דמיירי כשהשליח סבר שהיא של הגנב וכמש"כ התוס' בד"ה בשלמא להדיא הכי דמה"ט ל"ש לומר לצעורי בעלים קמכוין כיון דמיירי שהשליח סבר שהיא של הגנב וע"ש וכיון שכן תו ל"ש וכי זה חוטא וזה מתחייב ויש שליחות לד"ע ולכן שפיר פריך הש"ס דמעתה מ"ט דרבנן דפטרי: