אור ברסלב
בשמים ראש סימן יז

בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ

סימן יז

סימן טז

נשאלתי מאת כבוד בני הרב הגדול החריף ובקי כש"ת מוהר"ר חיים אריה הלוי איש הורוויץ ני' מקראקא ע"ד המאורע בק' באונן בר"ה ששמע באוננתו תקיעת שופר אם חייב לצאת ידי תקיעת שופר עוד הפעם בו ביום אחר קבירת מתו ואם אינו מחייב עוד לשמוע שנית תקיעת שופר מאחר שכבר שמע באוננתו ויי"ח:

והנה לפ"מ דקיי"ל כדברי הירושלמי דאונן פטור ממצות ופטור מתקיעת שופר וגם דאינו רשאי להחמיר על עצמו ואפילו אם יש לו מי שישא משאו מ"מ אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת והנה ראיתי בספר ישועות יעקב לאו"ח סימן ע"א שנסתפק אי הא דאונן פטור מן המצות אם הוי מן התורה או מדרבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וע"ש והנה באמת לא ידעתי מקום ספק דהרי זה מבואר באר היטב בדברי הרא"ש ס"פ הי' קורא דאונן אינו אסור מן התורה רק באכילת קדשים כדאיתא בזבחים וגם לענין אכילת מעשר דכתיב לא אכלתי באוני ממנו אבל בשאר המצות ודברים המפורשים ב"פ מי שמתו אינו אסור רק מדרבנן שהם החמירו עליו לאסרו וע"ש אך דבר זה צריכים אנו לעיין בי' אם בדיעבד בעבר ועשה המצוה באוננתו ועבר על דברי חכמים שאסרו לו לעשותה אם עשה מצוה אם לא ונפ"מ לנ"ד אם מחיוב לחזור ולתקוע שנית או לא בשמע התקיעות בשעת אוננתו והנה בתחלה הי' נראה עניית דעתי לומר לפ"מ דאיתא בש"ס פסחים דף ל"ה דתנן התם לענין מצה אלו דברים שאדם יוצא בהן י"ח בפסח וכו' אבל לא בטבל ופריך הש"ס פשיטא ומשני ל"צ בטבל טביל מדרבנן ופי' רש"י דאינו יוצא משום דהוי לי' מצהב"ע הרי דאף דל"ה הטבל רק מדרבנן מ"מ אינו יוצא ידי מצה מטעם מצהב"ע ומעתה ה"נ אף דל"ה האיסור של עשיות המצוה באנינות רק מדרבנן מ"מ לא יצא ידי המצוה שעשה בשעת אוננותו מטעם מצהב"ע ואולם של טעם זה ליכא למימר דלא יצא רק מדרבנן אבל מ"מ מדאורייתא הוא יצא שפיר כיון דמדאורייתא ל"ש מצהב"ע כיון דל"ה האיסור רק מדרבנן ואשר לפי"ז הי' נראה בעיני לכאורה ליישב קושית זקני הח"צ זצל"ה בסימן א' שהקשה על דברי המהרי"ט שכתב בטעמא למניעת האוננת מחליצה להרב מהראנ"ח משום דהיא מצוה ואונן פטור מכל המצות ולכן תמה אבי זקני הנ"ל בזה"ל אם כדבריו אין לך אשה שכשירה ליבום שהרי הוא והיא נעשים אוננים ואף היבום הוא א' ממ"ע וקיי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה וכו' ואין לומר דא"כ איסור אשת אח נמי ליכא דודאי בעונשין ואזהרות לא שני בין אונן לאחר וע"ש ולפ"ד הנ"ל יש לומר כיון דמ"מ מדאורייתא אנו קוראין בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' ולכן כשירה ליבום אבל מ"מ המהרי"ט ופה כתב בטעמא למניעת האוננת מחליצה להרב מהראנ"ח משום דאינן פטור ואסור בהמצות מדרבנן אלא שלכאורה בהשקפה הראשונה איכא למדחי הא מהעלות אריכה וישוב לקושית אבי זקני הח"צ והיא דאיכא למימר כיון דמ"מ מדרבנן אסורי האוננים ביבום א"כ גם מדאורייתא יהי' חשוב אין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' כיון שנמנע מ"מ מלבא עליו בשעת נפילה ויהי' ע"י איסור דרבנן שאסרו עליו חז"ל לבא עליו באוננתו וכדרך שמצינו וכו"ב דאמרו בש"ס יומא דף ע"ד לענין משחק בקוביא אף דל"ה רק גזלן מדרבנן מ"מ מדאורייתא אינו מחיוב קרבן שבועה בשבועת העדות משחק בקוביא דחשיב מ"מ מדאורייתא אינו ראוי להגיד ורחמנא אמר ואם לא יגיד וכו' והאי לאו בר הגדה הוא כלל כיון דלא מהני עדותו לבע"ד ולא מקבלונן מיני' סהדותי' מדרבנן וע"ש ברש"י וא"כ ה"נ יש לומר כיון שנמנע מדרבנן מלבא עלי' הרי אין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' כיון שלא יוכל לבא עלי' מ"מ ואולם דלאחר ישובו בדעת נכון ראו ראיתי כי זה לא ניתן להאמר דהרי באמת הקשו התוס' בריש יבמות בד"ה ואחות אשתו דנדה תאסר ליבם אע"פ שמטהרה אח"כ כמו אחות אשתו שאינה מתייבמת אפילו אם מתה אשתו אח"כ וע"ש ואמרתי דלפע"ד החילק מבואר דעד כאן אמרינן כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי דאסורה עליו גם אח"כ רק היכא דרחמנא פטרו להדיא כמו באחות אשתו דרחמנא פטרו מיבום מקרא דאשה אל אחותה לא תקח לצרור וכו' וכדאיתא ביבמות דף ג' דגלי רחמנא בהדיא דלא נאמרה יבמה יבא עליה אצל אחות אשתו בשעת נפילה כלל לכן אמרינן שפיר דכיון שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה וכו' וכן גבי קטן שמא ימצא סרים מחשש שלא נאמרה גבי' יבמה יבא עלי' היא דאיכא למימר כל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה וכו' אבל גבי נדה שלא מצינו קרא למעט נדה בהדיא וא"כ הרי יבמה יבא עלי' נאמרה שפיר ושאם בא עלי' יבם קנאה כדאיתא בש"ס פסחים דף ע"ב וא"כ כיון דבדיעבד בבא עלי' יבם קנאה הרי אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה וא"כ ה"נ באונן ליבום דניהו דלכתחלה אסור לבא עלי' מדרבנן מ"מ כיון דבדיעבד אם בא עליה יבם קנאה דבר תורה כיון דגם מטעם מצהב"ע הרי כיון דהעבירה אינה רק מדרבנן הרי שפיר מדאורייתא אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבק עליה ונתקיימה המצוה שפיר דדמי לנדה וכמש"כ א"ז הח"צ שם לענין זמן הבחנה דל"ש אין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' וע"ש וה"נ יש לומר באונן ומטעם הנ"ל והנה לפ"ד הנ"ל לכאורה ל"ה מקום לקושית זקני אכן נתישבתי דגם ז"א ודאצתמד קושית אבי זקני על דברי המהרי"ט הנ"ל משום דזה נראה בריר דכל היכא דמצינו שהעמידו חז"ל דבריהם במקום מצות של תורה לעקור אותם בשב ואל תעשה הנה לפי שחכמינו אסרו עליו ופטרו אותו מלעשותם א"כ כיון דנאנס בתקנת חז"ל הרי הוא פטור מהם אפי' ד"ת באופן שאם יעשה אותם האדם לית לי' שום מצוה גם מן התורה ועיין בתוס' שבת דף ד' ע"א בד"ה קודם שכתבו דכל היכא שהעמידו דבריהם במקום כרת כמו בפסח לית עליו חיוב כלל הואיל ורבנן היא דאסרו עלי' הרי הוא אניס בתקנת חכמים ולפ"ז הא דאמרו דבשוא"ת קעקרו לדאורייתא היינו משום דלגמרי עקרו ואפילו אם יעבוד גם מדאוריתא לא יעשה מצוה במקום שאמרו דבריהם על דברי תורה ועיין בתוס' סוכה דף ג' ד"ה דאמר לך שכתבו להדיא דהיכא דב"ה מחמרי מדרבנן וב"ש מוקמו לה אדאורייתא לא יצא י"ח והיינו נמי נלע"ד מטעם שביארנו ומעתה כיון שביארנו דכל היכא דהעמידו דבריהם בשוא"ת הד"ת לגמרי נעקר וא"כ אם עשה המצוה לא עשה ולא כלום ד"ת ומעתה יהי' נכון קושית אבי זקני הח"צ על דברי המהרי"ט הנ"ל דלדבריו היכי משכחת יבום כיון שע"י שאונן פטור מן המצות והיינו לפי שאמרו והעמידו דבריהם ע"ד תורה לעקור בשוא"ת לגמרי המצוה באונניתו וא"כ אין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' וכו':

ומהנראה ביישב קושית זקני הנ"ל ובתחלה היה נראה בעיני על פי דאכן נודע מה שכתב בעל הט"ז ביו"ד בסימן קי"ו וכן באו"ח בישוב הקושיא הא דמילה דוחה שבת ולא גזרו בשוא"ת בה נמי משום גזירה דשמא יעבירנו וכו' וכמו דמצינו גבי לולב ושופר וכתב דה"ט לפי דהיכא שכתבה התורה בפירש להיתר כמו במילה בשבת שכתבה התורה ביום אפילו בשבת בכה"ג לא הי' הכח בידם של חז"ל לעקור בדבריהם קרא שרבה בפי' להיתר וא"כ ה"נ גבי אונן ליבום ליכא למימר שהי' בידם לעקור לגמרי ואף בשב ואל תעשה העשה דיבום דכתבה רחמנא בפי' יבמה יבא עלי' כיון דלא משכחת יבום באופן אחר זולת בהוא והיא אוננים ולכן א"ש אף דבעלמא מצינו דבכל שאר המצות לגמרי נעקרו בשב ואל תעשה באנינות משום כבודו של מת מ"מ בההוא דיבום לא הי' ביד חז"ל הכח לעקור לגמרי הקרא מפורש דיבום וע"כ דלא העמידו דבריהם כאן במקום יבום בשעת נפילה ורק אח"כ שפיר יש לומר כדברי המהרי"ט דאינו מהראוי לחולץ אונן כיון דפטור ואסור בהמצוה ומה שפטור ואסור אחר שעת נפילה עד שיקבור המת תו ליכא עקירה כנ"ל:

והמחוור בעיני ביישב קושית א"ז הח"צ הנ"ל עוד דנראה לפע"ד לחדש דהא דאונן פטור ואסור בהמצוה דזה אינו על הסתם רק כשחל עליו האנינות מעיקרא אז שפיר דוחה האנינות בשוא"ת לכל המצות ולגמרי נעקרו וכמו כן כשחל עליו חייב מצותו מעיקרא קודם שבא עליו האנינת נמי נראה דאין האונן פטור מהמצוה רק היכא שיוכל לקיים להמצוה אח"כ אחר שיקבור מתו אז חל עליו האנינות אבל בלא"ה כשלא יוכל עוד לקיים להמצוה כגון שיעבור ממנו זמן המצוה וכדומה אזי אמרינן דאין מקום להאנינות לחול על חיוב המצוה שכבר חל עליו ואשר הביאני לזה החילק היא מה שאמרו בש"ס כתובות דף ג' הרי שהי' פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסן את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואח"כ קובר המת ונוהג ז' ימי המשתה וכו' וע"ש והנה לכאורה מאי בעילת מצוה ושום קיום למצוה איכא הכא כיון שאונן פטור מן המצות הרי ע"כ כיון שהי' כאן התחלה והכל הכן ומתוקן לנשואן מקודם ושע"י כן יהיה השמח' נדחה ממנו שאם יעבור המועד שוב אין מכין להם כמו שפירש"י ז"ל שם ע"כ דבכה"ג לא אמרו שיחול האנינות עליו עד שיעשה להמצוה ואחר יקבור וא"כ אינו דין במצוה דאוריי' כשחל עליו כבר חיוב המצוה ושע"י שנמתין עד שיעבור מעליו האנינות תדחה המצוה לגמרי בודאי דאמרי' דאינו חל עליו האנינות עד שיעשה להמצוה.

אלא שנראה לי עוד לענין אונן במקום מצות מילת בנו שהיא מ"ע שיש בה כרת אף שלא תדחה ממנו המצוה לגמרי שיוכל לקיימה אח"כ כשיעבור ממנו עידן האנינות מ"מ אין האנינות מצי להעבירו מהמצוה ומחיוב למול הבן קודם והטעם נלע"ד כיון שאמרו בש"ס ברכות דף י"ט ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת וכו' אמרת לא יטמא וע"ש בתוס' שפי' דלא מיירי רק בעושה פסח ומילת בנו לחודא ולא מיירי בכהן ונזיר ומעתה הרי כיון שאמרה התורה לא יטמא בהני דהוי עשה שיש בהו כרת כמו שפי' רש"י ז"ל שם א"כ כיון שאמרה התורה בפי' לא יטמא במקום מילת הבן בין שיוכל לקיים המילה אח"כ ובין שלא יוכל לקיימה אח"כ אין חילוק לא יטמא אמר רחמנא מ"מ וא"כ ממילא דליכא עליו האנינות במקום מצות מילה כיון שאינו רשאי לטמא עצמו ד"ת במקום פסח ומילה דבהכרת ורק מוכרח לעשות המצוה ההוא של הפסח ומילה דאית בהו כרת דגלי בהו רחמנא לא יטמא וא"כ אין ביד חז"ל הכח לאסור ולפטור מהמצוה מה שחייבה והתירה התורה בפי' בלאו דלא יטמא דגלתה התורה לנו דלא יכול להטמא רק שמחיוב בהמצוה וכמש"כ לעיל מדברי הט"ז. ועוד נראה כיון שאינו רשאי לטמא ממילא דמחייב בהמצוה של המילה דה"ל כמו אונן בשבת דחייב בכל המצות:

ולפ"ד מצאתי טוב טעם ודעת בענין הדין שנשאל עליו הרש"ל בסימן ע' באונן על אמו ויש לו בן למול דפסק דמחייב הבן למולו קודם קבירת מתו והרש"ל שם נדחק בטעמים לדברי הוראתו שהורה להלכה דמחיוב הבן למולו מעיקרא ואחר יקבר מתו וע"ש שהביא דברי הש"ס דברכות הנ"ל אך לא דבריו דברי ולפע"ד הדין מוכרח וברה כספירים ומטעם שביארנו היטב דגלי רחמנא במילה לא יטמא וא"כ ממילא דלית אנינות לגבי מצות מילת הבן לדחותה לאח"כ וכנ"ל.

אמור מעתה לפי כל חדש דברינו למעלה הוטב בנועם יתישב גם קושית אבי זקני הנ"ל דה"נ במקום יבום אמרינן דבשעת נפילה ע"כ דלא חל עליו האנינות במקום מצות יבום והיבום חל מעיקרא תיכף ולא משכח האנינת רווחא לו עוד כיון שאם תחול האנינות בשעת הנפילה שוב הרי נדחה ממנו מצות יבום לגמרי גם אח"כ דכל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה בא עליה וכו' ומעתה כשלא חל עליו האנינות בזו הרגע בשעת נפילה וכיון שאני קורא בה ברגע זו של שעת נפילה יבמה יבא עליה שוב שפיר אח"כ מצי האנינות לחול שפיר לענין שיקבור מתו מעיקרא ואחר יקיים יבמה יבא עליה כיון דבשעת נפילה כבר אני קורא בה יבמה יבא עליה וכנ"ל ולכן שפיר כתב המהרי"ט בטעמא למניעת האנינות מחליצה למהראנ"ח משום דאונן פטור ממצות והבן זה היטב:

נמצאנו למדין לענין השאלה הנ"ל בהאי דאונן דשמע תקיעת שופר בשעת אוננתו וכן לענין השאר מצות כי"ב דלא מבעיא אם מעיקרא חל עליו האנינות קודם שחל עליו חיוב המצוה בודאי דפטור מהמצוה בכל גונא כיון דהוי בשב ואל תעשה המצוה לגמרי ביד חז"ל הכח לעקור להמצוה ואך גם כשחל עליו חיוב של המצוה מעיקרא קודם האנינות אזי היכא שע"י חלות האנינות תדחה המצוה לגמרי ולא יוכל לעשותה עוד אזי יש לומר דלא חל עליו האנינות מעיקרא אבל כשיוכל לעשות המצוה אח"כ בכל גוונא חל עליו האנינות ופטור מלעשות המצוה בשעת אוננתו כן נראה לפע"ד ברור לענין דינא:

והנה לפ"מ שביארנו בהאי דאונן לשופר כיון דאז בשמעו התקיעות שופר הי' שעת פטירו ואיסורו א"כ הדר מחיוב לשמוע שנית תקיעת שופר מחדש או משום טעם דלא יצא משום טעמא דהוי מצהב"ע שכתבנו או משום דבשוא"ת כעקרו רבנן לגמרי להמצוה של תורה ולזה הטעם גם מן התורה הוי באוננותו שעת פטירו מהמצוה לגמרי וכמו שביארנו ולא יצא מקודם כלל וז"פ דמה ששמע ונתכוין לצאת בשעת אוננתו דהוי שעת פטירו מהמצוה דלא יצא בה אלאחר מכאן וכן ראיתי נמי מבואר להדיא בהרא"ש בריש פרק מי שמתו לענין הבדלה אם שמע מאחרים שהבדילו במוצאי שבת אין עולה לו כיון דבההוא שעתא לאו בר חיובא הוי וצריך למחר לחזור ולברך ולהבדיל:

וגם ז"פ דל"ש דיחוי לענין למפטרי' אח"כ מהשופר וכדומה דנימא דכיון דאדחי ונפטר מהמצוה בשעת אונו לגמרי אדחי דדמי ממש להא דכ' הט"ז ביו"ד בסימן שצ"ו גם לענין הבדלה דחייב אח"כ מטעם כיון דגם אח"כ הוי מן החיוב כל השבת או עד יום ד' ול"ה לתשלומין רק שבכל עת הוי מן החיוב ולכן הוא נתחייב אח"כ כשיעבור מעליו האנינות בהבדלה וע"ש וה"נ בשופר שחיובו כל היום כדתנן בש"ס מגילה דף כ' לכן פשיטא דנתחייב אח"כ אחר שנקבר מתו במצות השופר ולכן הדין פשוט וברור בעיני כשמלה דלא יצא בשמיעתו התקיעות שופר ששמע בשעת האנינות דהוי שעת פטירו ומחיוב אחר שנקבר מתו לחזור ולשמוע שנית קול השופר כרי לצאת בי' י"ח כנ"ל:

תוכן העניינים

בשמים ראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה