אור ברסלב
בשמים ראש סימן טו

בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ

סימן טו

סימן יד

הן ראיתי בספר בר לואי למר אבא מו"ר הרב הגאון האמיתי נ"י במ"ק לאו"ח סכ"ט שנשאל על הא דאמרו הראשונים ז"ל דדעת התוס' כדעת הרשב"א דגם בהנאת הגוף בה"מ נמי אמרינן מצללה"נ ולכן שאל השואל מההוא שהקשו התוס' בשבועות דף מ"ד גבי מודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה וכן המודר הנאה מן המעיין וכו' והא קמתהני פרוטה דרב יוסף כיון דאם יבא העני בעידן שעוסק בהמצוה יפטר מלמתיב לי' ומעתה אי נימא דהתוס' כהרשב"א ס"ל מאי קקשיא להו הרי אף גם שהגוף נהנה בהדי עשיות המצוה מ"מ מצללה"נ וע"כ דדעת התוס' כדעת הר"ן ז"ל דהיכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אמרינן דמצות להנות נתנו ומש"ה יפה מקשים דיהיה אסור בהנך דמצוה נמי משום דקנהנה גופו בה"מ הנאת פרוטה דר"י הרי לעינים דלהתוס' לא ס"ל כהרשב"א עכ"ת דברי השואל:

ואומר אני דנראה לע"ד דגם דברי התוס' עם דברי הרשב"א יחדיו יהיו תואמים אך בטרם מוכרח אני להאריך קצת ולבאר סוגיא דשופר של עולה והיא בש"ס ר"ה דף כ"ח ע"א אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע, ואם תקע יצא, בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו מתקיף לה רבא אימתי מעל, לבתר דתקע כי קתקע באיסורא קתקע וכו' הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מצות לאו להנות נתנו וכו' ע"ש בכל הסוגיא ובתוס' שם היטב והנה גם דברי רבינו הרמב"ם ז"ל תמיהם וצריכין ביאור שכ' בפרק א' מ"ה שופר ה"ג וז"ל וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא דאין בקול דין מעילה וא"ת והלא נהנה מצללה"נ וכו' ע"ש וע"ש בלח"מ שעמד בדברי רבינו ז"ל כיון שכ' דאין בקול דין מעילה ומש"ה הוא יוצא בשופר של עולה אמאי הדר וכ' וא"ת הלא נהנה דמאי ק"ל לרבינו הרי כבר אמר דאין בקול דיו מעילה:

אך לבאר וליישב הדברים ראיתי להרחיב קצת וגם ראיתי ליישב קושית התוספות בד"ה אמר ר"י בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא והקשו דמ"ש משלמים דס"ל דלא יצא משום דמצלה"נ וכן קשה על הא דשופר של עיר הנדחת דקאמר ר"י דלא יצא מטעם דכתיתי מכתית שעורי' ותיפוק לי' משום דסבר מצלה"נ מש"ה לא יצא בשופר של עיר הנדחת ול"ל הטעם דכתית מכתית שעורי' ומהנלע"ד ביישב הדברים דהן הקשה בספר כפ"ת לדעת כלבו שכ' גבי מודר הנאה משופר דאחר תוקע לו ולא הוא משום דמתגאה בהקול וכיון דנהנה גופו גם לרבא ומצללה"נ א"כ בשופר של עולה הכי יצא לרבא הרי אית לי' הנאה דמתגאה בקול שופר דהרי הכא ל"ש אחר תוקע לו כיון דשופר של עולה לכ"ע אסור ואמאי קאמר רבא דאם תקע יצא ואמרתי דהרי באמת ידוע דבהאי דינא דהנאת הגוף בה"מ אי מצלה"נ אי לא איפלגי בה הר"ן והרשב"א ז"ל בש"ס נדרים דף ט"ו גבי הנאת תשמישך עלי דהר"ן ז"ל סובר דה"ט דאסור כיון דמתהני גם גופו בהדי דמקיים מצות פ"ור בכה"ג אמרינן מצלה"נ כיון דאית לי' הנאת גופו לבד המצוה ורק בשהנאה אחרת ליכא זולת הנאת המצוה הוא דאמרינן ויצללה"נ משא"כ היכא דאית לי' הנאה מיוחדת לבר מהמצוה הנאה זו אסורה ול"ש לומר ולהתיר הנאה זו משום המצוה שמקיים בהדה ולומר בכה"ג מצללה"נ אולם דעת הרשב"א התם בחידושיו אינו כן ודעתו דגם באיכא הנאת הגוף בה"מ נמי מצללה"נ ורק התם בהנאת תשמישך עלי ה"ט דאסור כיון דיכול לקיים המצוה של פ"ור בהיתר הנאה ע"י אשה אחרת שאינה אסורה עליו בנדר. דבכה"ג באפשר לקיים בהיתר היא דאמרינן דמצללה"נ ואסור, משא"כ בעלמא היכא דא"א לקיים בהיתר גם בבה"ג בה"מ נמי מצללה"נ כן היא דעת הרשב"א בחידושיו שם ומעתה נלע"ד לחדש בדעת הכלבי דגם הכלבו כהרשב"א דגם בהנאת הגוף בה"מ אמרינן מצללה"נ זולת באפשר לקיים המצוה בהיתר בכה"ג הוא דאסור ומצלה"נ בכה"ג ולכן שפיר כתב הכלבו במודר הנאה משופר דאחר תוקע לו והיינו משום דאפשר לו לקיים בהיתר ע"י אחר שיתקע לו ולא יהיה לו הנאת גופו של מתגאה בהקול לכן לא יכול לצאת מצות השופר זולת ע"י אחר שיתקע לו דבבכה"נ היכא דאפשר בהיתר לכ"ע הנאת הגוף בה"מ מצלה"נ וכדעת הרשב"א ואולם גבי שופר של עולה לא תקשה לדעת הכלבו קישת הכפ"ת דהרי מתגאה בהקול והיכי קאמר רבא דיצא משום די"ל דע"כ דמיירי התם בלית לי' שופר אחר של היתר זולת השופר זה של עולה והיכא דאי אפשר לקיים המצוה בהיתר שפיר אמרינן דאפי' בהה"ג בה"מ מצללה"נ לדעת הכלבו וכדעת הרשב"א:

וגם העירותי ביישב קושית בעל ברית אברהם שהקשה על דברי הרשב"א ל"ל סמיכין בכלאים בציצית להתיר מטעם עשה דוחה ל"ת הרי בכלאים רק דרך הנאת לבישה היא דאסרה רחמנא וא"כ לדעת הרשב"א תקשה כיון דלדעתו גם בהה"ג בה"מ מצללה"נ א"כ ל"ל מטעם עשה דוחה ל"ת תיפוק לי' דבלא"ה שרי כלאים בציצית משום דמצללה"ב ואין כאן הנאת לבישה, וליכא משום כלאים אכן אמרתי ביישב קשיתו דהרי באמת בטעמא דלדעת הרשב"א גם בהה"ג בה"מ מצללה"נ אמרתי לפ"ד התוס' בש"ס ביצה דף כ"ז וכ"כ בכ"ד בש"ס בהא דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט אפי' במקום צורך להסיק תחת תבשילו דאיכא צורך או"נ אעפ"כ אסור דכיון דאית בי' נמי צורך גבוה היינו צורך מצותו בטיל לי' צורך ההדיוט אצל צורך הגבוה וחשיב כאלו אינו וגם עיין בר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ה ע"ב גבי הני כהני שליחי דשמיא דשרי גבי מודר הנאה אע"ג דקשריא ליה ע"י הקרבתו הקרבן למיכל בקדשים אין זה אלא גרמה הנאה בעלמא ושרי מעתה נלע"ד דה"ט דשרי לדעת הרשב"א דכיון דהוא קעבד רק בעיקר להמצוה לצורך הגבוה והנאת הגוף דקאתי' לי' ממילא בהגרמתא כאין נחשבת ושרי לי' עוד נראה וכן ראיתי באחרוני' שכתבו מלתא בטעמא לדברי הרשב"א משום דהוי הנאת הגוף שעם המצוה כהנאה הבאה לו לאדם בע"כ דשרי כיון שעיקר כוונתו רק לעשות מצותו והנאה בע"כ היא דאתי' ושרי כדאיתא בש"ס פסחים דף כ"ה ומעתה היכא דאפשר לקיים המצוה בהיתר הנאה תו ל"ש כל הנך טעמים דל"ש לומר דעיקרו להמצוה ולא להנאתו עושה דאלו כן דרק לצאת ידי המצוה הוי היכולת בידו לקיימה בהיתר הנאה וע"כ שאינו עושה בעיקר רק לצורך מצוה דהרי לעינינו דלצורך הה"ג שלו ג"כ הוא עושה לכן אסור וכן אידך טעמא פשיטא דנ"ש הכא משום דל"ח הנאה בע"כ היכא דאפשר בהיתר הנאה כמבואר להדיא התם בפסחים והשתא מיישב שפיר בההיא דכלאים בציצית כיון דקיי"ל דציצית חובת גברא כשלובש בגד המחייבת בציצית הוא דחל עליו חובת ציצית, ואינו מחיוב לקנות בגד המחייבת כדי לעשות בה ציצית וללבשה ומעתה ממילא מובן דכל הני טעמים שכתבנו בדעת הרשב"א ל"ש בכלאים בציצית דכיון שאינו מחיוב במצות ציצית ר"ל כשלובש הבגד המחייבת בציצית הרי ל"ש לומר דעיקרו לצורך המצוה. וגם דהוי הנאה בע"כ כיון דמי הכריחו להמצוה אם לא שכל עיקר כוונתו להנאת לבישה ומש"ה ל"ש כלל הא דדברי הרשב"א לומר בכלאי' בציצית מצלה"נ ולכן שפיר אצטרך בהיתרא דכלאים בציצית רק מטעם עשה דוחה ל"ת:

ואי לאו דדלאי לי חספא ל"ה משכחנא מרגניתא תיתא לבאר דברי התוס' בש"ס מנחות דף מ"א ע"א בד"ה תכלת שכ' התם דגם בלילה ליכא בכלאים בציצית משום כלאים ואע"ג דלילה לאו זמן ציצית היא משום דלגמרי הותרה רחמנא כלאים בציצית והא דאמרי' גבי כהנים דניהו דבעידן עבודה אשתרי שלא בעידן עבודה לא אשתרי ע"ז כתבו דל"ד וז"ל התוספות ועוד דבטלית שעשוי להנאתו חייב הכ' כלאים אבל בגדי כהונה לא לובש אלא בעידן עבודה ע"כ ולהבין ביאר דברי התוס' נלע"ד וגם בדרך אגב יתיישב היטב נכון מה דקשיא לי בהא דש"ס מנחות דף מ"ה דאיתא התם וכל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים כהנים היא דלא יאכלו הא ישראל יאכלו וקאמר כהנים אצטרכו לי' סד"א הואיל ואשתרי מליקה גביהו תשתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל וקשה דהיכי הוי ס"ד לומר הואיל ואשתרי מליקה גביהו וכו' דמ"ש מהא דאמרינן גבי בגדי כהונה ניהו דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי וא"כ נימא נמי הכא דניהו דאשתרי מליקה בעידן עבודה נבלה וטרפה שלא בעידן עבודה היכי הוי ס"ד להתיר דאצטרך קרא דכל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים למיסר אך נראה ביישב הדברים ובטרם אציג מה שכתבתי ביישב קשיתו מה שהקשתי זה כמה בהא דאיתא בש"ס בינה דף י"ח דפריך על רבא דאמר מפני שנראה כמתקן ופריך אי הכי אדם נמי ומשני אדם נראה כמקיר ופריך תינח בימות החמה בימות הגשמים מאי איכא למימר א"ר נחמן בר יצחק פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה ורוחץ אפי' בימות הגשמים ע"ש ומעתה הקשיתי בסוגיא זו דשופר של עולה דקאמר גבי מודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ולדברי הש"ס דביצה קשה דהו"ל להש"ס לחלק בימות הגשמים גופה דהיכא שבא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה אסור לטבול נמי בימות הגשמים ומ"ש ימות החמה דנקט אבל לא בימות החמה ואמרתי די"ל עפ"ד המאיר"י הובא בשעה"מ שהקשה ע"ד הרשב"א שסובר דגם בהה"ג בה"מ נמי מצללה"נ א"כ קשה בהאי דמודר הנאה מן המעיין אמאי יהא אסור לטבול בימות החמה דניהו דאית ליה הנאת הגוף בה"מ הרי לדעת הרשב"א גם בהנאת הגוף בה"מ מצללה"נ ותירץ המאי"רי דה"ט דאסור לטבול ביהמ"ח משום דאית ליה הנאה גם אחר עשיות המצוה אשר טבל מקודם שיצא מן המעיין דאית ליה אז הנאת הגוף והמצוה כבר עברה והשתא א"ש דבימות הגשמים בכל גוונא שרי ואפי' כשבא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה כיון דבשעת הטבילה כשרוחץ מציאתו הרי אז בהדי דמקיים להמצוה מצללה"נ ואחר אשר טבל כשיצא מן המעיין תו לית ליה שום הה"ג ולכן א"ש דבימות הגשמים גופה תו ליכא למיפלגי דבכל גוונא שרי בימות הגשמים ולכן קאמר רק אבל לא בימה"ח ולפ"ד המאיר"י זה אתי נמי שפיר דל"ק השתא קושית השואל ע"ד התוס' שבועות הנ"ל דהשתא י"ל דלעולם דגם דעת התוספות כדעת הרשב"א דגם בהנאת הגוף בה"מ נמי מצללה"נ ואפ"ה א"ש מה שהקשו התוספות בשבועות על הא דמודר הנאה דשרי בשל מנוה הרי אית ליה הנאת הגוף בה"מ דפטור מפרוטה דר"י משום דהתם נמי הנאה זו דפרוטה דר"י הרי נשארת בידו גם אחר עשיות המצוה דבכה"ג גם הרשב"א מודה דאסור כדברי המאיר"י ולעולם דבעלמא גם דעת התוס' כדעת הרשב"א בהנאת הגוף. בה"מ דמצללה"נ אך זה מצאתי שכבר העיר להשוות דעת התוס' שבועות בדעת הרשב"א מכח דבריו של המאיר"י גם אחי הגאון מוהר"א ז"ל בספרו דבר הלכה אך לפ"ד למעלה שהבאתי דברי הרשב"א שמחלק דאפשר בהיתר אסור ולפ"מ שהסברנו דבריו ז"ל בטוב טעם ודעת הנה פשוט י"ל ולפשוט בעיין של השואל להשוות דעת התוס' שבועות עם דעת הרשב"א דגם התוס' ס"ל כהרשב"א דגם בהנאת הגוף בה"מ מצללה"נ ורק דמקשים שפיר בההוא דמודר הנאה דהרי נהנה גופו הנאת פרוטה דר"י משום דגם התם הוי אפשר בהיתר במודר הנאה משופר משום דהרי הי' יכול לתקוע במקום שאין עניים מצוים באותה שעה ול"ה נהנה מאה"נ פרוטה דר"י וכמו שתירצו שם התוס' באמת דמוקי דמיירי דיכול לכוין ולתקוע במקום שלא יהי' נהנה פרוטה דר"י במקום שאין עניים מצוים שם באותה שעה כן הקשו לפי הס"ד דמקשו אף אם מיירי לפי הה"א אפי' במקום שעניים מצוים באותה שעה מ"מ כיון שיש מציאת בידו לקיים המצוה באופן של היתר הנאה לתקוע במקום שאין עניים באותה שעה דלא יהי' לו הנאת פרוטה דר"י והוא לא עשה כן הרי נהנה גופו ואסור בכה"ג גם לדעת הרשב"א ותירצו דבאמת יכול לכוין ולתקוע ומיירי בכה"ג בלית ליה הנאת פרוטה דר"י בשתוקע במקום שאין עניים מצוים באותה שעה ולית ליה הנחה של פרוטה דר"י ומש"ה שרי ומעתה לפי"ז י"ל דל"ק תו קושית האחרונים שהקשו בהאי דשופר של עולה וכו' לרבא אמאי יצא והרי התם קשה דהרי נהנה גופו הנאת פרוטה דר"י דמסתמא התם ל"ש לומר שמכוין לתקוע במקום שאין עניים באותה שעה דוקא כיון דמיירי בשוגג דהרי מעילה בשוגג הוי וא"כ תו תיקו קושית התוס' לדוכתא דשבועות הנ"ל הרי נהנה גופו הנאת פרוטה דר"י וא"כ לרבא היכי יצא אך לדרכינו הנ"ל א"ש דאדרבא התם כיון דמיירי בשוגג הרי ל"ש לומר דאפשר בהיתר להתכוין לתקוע באופן שלא יהנה פרוטה דר"י במקום שאין עניים שם באותה שעה ולהוכיח מדלא עשה כן דנתכוין להנאתו ול"ה עיקרו למצוה והנאת גופו ממילא בע"כ ולפיכך יהיה אסור גם אי דעת התוס' כהרשב"א כנ"ל דבכה"ג גם להרשב"א מצלה"נ בהה"ג בה"מ דנ"ש בכה"ג טעמי הרשב"א בהה"ג בה"מ דמצללה"נ כנ"ל אך בכאן כיון ששוגג ל"ש לומר זה דהוי אפשר בהיתר ושעי"כ מוכח שמתכוין להנות פרוטה דר"י כמובן ומש"ה שפיר לרבא דאמרינן דיצא מטעם מצללה"נ דהוי עיקרו למצוה והנאת פרוטה דר"י ממילא בע"כ היא דאתי' ליה וגם אמנה שדעת התוספות כדעת הרשב"א בהה"ג בה"מ שפיר ואין סתירה למו דשפיר מקשים התוס' על הא דמודר הנאה כנ"ל:

אמור מעתה לפי כל הצעה הנ"ל יתבאר היטב ביאור דברי התוס' דמנחות דף מ"א דמעתה י"ל דה"פ דברי התוספו' התם דרק בכלאים בציצית דעשוי להנאתו שעיקרו להנאת לבושה שאם אין לו בגד המחייבת בציצית הרי אינו מחייב לקנות לו בגד המחייבת כדי להתחייב בציצית ואעפ"כ התורה התירה לבישת הבגד כלאים בציצית לכן שפיר אמרינן דע"כ דלגמרי שרי רחמנא כלאים בציצית ואפי' בלילה בזמן שפטור מן הציצית מטעם הואיל ואשתרי וכו' משא"כ גבי כהנים שכל עיקר לבישת הבגדי כהונה אינו רק לשם המצוה ואינו להנאתו ולא שריא הנאת לבושה רק משום מצללה"נ הלכך תו ל"ש לומר הואיל ואשתרי הנאת לבושה בעידן עבודה שלא בעידן עבודה נמי אשתרי דלא אשתרי הנאת לבושה כלל ורק דל"ח הנאה בעידן עבודה משום דמצללה"נ ומש"ה שלא בעידן עבודה דהוי אחר עשיות המצוה אסור הנאת לבושה כדברי המאיר"י משא"כ גבי כלאים בציצית דשם ל"ש מצללה"נ גם לדברי הרשב"א כמו שבארנו ורק דע"כ דשריא רחמנא הנאת לבישת כלאים בציצית ולכן אמרינן שפיר הואיל ואשתרי הנאה זו של כלאים בזמן החיוב דלגמרי אשתרי ואפילו בלילה דלאו זמן ציצית ודברינו אלה מדייקים היטב בדברי התוס' מנחות שם שחלקו בין האי דבגדי כהונה לכלאים בציצית דרק בטלית שעשוי להנאתו היא דחייב הכ' כלאים והיינו כיון שעיקרו להנאתו כנ"ל לכן שייך לומר הואיל ואשתרי וכו' משא"כ בבגדי כהונה שאין עשוין להנאתן ושעיקרן רק לגבוה והנאה ליכא דמצללה"נ לכן זהו רק שייך בעידן עבודה אבל שלא בעידן עבודה דליתי להמצוה הנאתן אסירה כדברי המאיר"י:

ומעתה בדרך זה תמצא כקן ידי לישב קשיתו בההוא דמנחות דף מ"ה שהקשתי לעיל דהנה אמרתי בביאור דברי התוס' דהתם ד"ה הואיל ואשתרי מליקה ושוב מצאתי בספר ישועות יעקב ליו"ד להגאון מלבוב שביאר ג"כ דברי התוס' הסתומים למראה עין שהקשו שם על הא דקאמר סד"א הואיל ואשתרי מליקה אע"ג דלעיל אמרינן שכן מצותו בכך מ"מ וכו' ולמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת פרשתי בחולין דלכאורה דברי התוס' בזה סתומים הא דקאמר ולמ"ד וכו' אך נראה דביאר דבריהם דהנה כתבו התוס' בחולין דף כ' דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דליכא משום נבילה ורק משום טריפה דע"כ דהוי הפי' הואיל ואשתרי מליקה אשתרי נבילה דלאו דוקא נבילה רק טריפה ע"ש והנה בש"ס דנזיר דף כ"ט ראיתי שהקשו בתוס' על הא דאיתא התם דלמ"ד הלכה בנזיר א"ש ולמ"ד משום חינך מצוה צ"ל דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת וליכא במליקה של עוף משום נבילה להכי מצי כהנים לאכול מליקה אך דלפי דבריהם בחולין הקשו דס"ס היכי מצי כהנים לאכול מליקה למ"ד משום חינך מצוה והלא אסור משום טריפה וכתבו דמצי סבר כמ"ד בחולין אף מחזיר סימנים לאחורי העורף דליכא גם איסר טריפה במליקה ע"ש ומעתה ה"פ דברי התוס' במנחות שהקשו על הס"ד דהתם לומר הואיל ואשתרי מליקה וכו' והא מצותו בכך ע"ז תירצו התוס' מעיקרא מה שתירצו וכ' עוד די"ל נמי דרבינא אמר למלתיה למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ואליבי' הוי הפי' כמו שפי' התוס' בחולין הואיל ואשתרי מליקה אשתרי נמי טריפה ונבילה לאו דוקא כנ"ל ומעתה אליבא דמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה תו ל"ש לאקשוי' דלמא מצותו בכך שאני דלאו מצות מליקה בכך דוקא דאפשר נמי ע"י חזרת סימנים לאחורי העורף דליכא נמי משום טריפה ולפי כל האמר הנ"ל אש"ה דהשתא תו ל"ק קשיתינו הנ"ל משום דשפיר ס"ד לומר הואיל ואשתרי מליקה אשתרי נמי טריפה משום דאין לומר דלמא רק בעידן עבודה שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים היא דאשתרי טריפה דמליקה דהרי רואין אנו דלאו רק משום המצוה היא דחשתרי דהרי אפשר עשיות המצוה בלאו אכילת טריפה ע"י חזרת הסימנים ואפ"ה שרי רחמנא לאכול מליקה טריפה הרי דלגמרי אשתרי ואפי' שלא בעידן עבודה טריפה לכהנים דאמרינן הואיל וחזינן דשריא רחמנא אכילת הטריפה לכהנים במליקה אף דאפשר מליקה דלאו טריפה ע"י חזרת סימנים לאחורי העורף ואפ"ה שרי רחמנא דטריפה הרי דאשתרי טריפה לכהנים לכן אמרינן הואיל ואשתרי וכו' ולכן שפיר קאמר הש"ס במנחות התם דהוי הס"ד להתיר טריפה לכהנים לכן אצטרך לאסור מקרא דוכל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים.

ומעתה אחר כל החזון הזה נפן ליישב קושית התוס' בר"ה שיעדנו למעלה שהקשו לר"י אמאי בשופר של ע"ז יצא מאחר דס"ל מצלה"נ וכן בשופר של עיר הנדחת ל"ל לר"י הטעם משום כתיתי מכתית שעוריה תיפוק ליה משום דסבר מצלה"נ ואמרתי לולי החילק שכתבנו בסמיך לחלק דבשוגג ל"ש לומר דאפשר בהיתר אך לפמש"כ לעיל מנה דאקימנא דהא דשופר של עולה מיירי באין לו שופר אחר של היתר דבלא זה הרי כיון דמתגאה בקול לדעת הכלבו ה"א גם לרבא מצלה"נ ואפי' לדעת הרשב"א ודהכלבו כהרשב"א ולכן כיון דא"א בהיתר דמיירי באין לו שופר אחר של היתר גם דמתגאה בקול שרי דבכה"ג מצללה"נ לדעת הרשב"א וגם הנה כ' התוס' בזבחים דף פ"ו ד"ה אתי' דהך דשופר של עולה ושלמים מיירי כשהפרישו לדמי עולה וכן של שלמים לדמי שלמים וא"כ מהני בהו פדיון ולפ"ז לכאורה הדר תקשה קושית הכפ"ת הנ"ל לדוכתא לדעת הכלבו דאמאי בשופר של עולה ושלמים יצא לרבא הרי מתגאה בקול שופר ואי משום דמיירי בלית לי' שופר אחר של היתר דבכה"נ שרי גם לדעת הכלבו דכהרשב"א ס"ל ובכה"ג מצללה"נ כנ"ל מ"מ הרי השתא כיון דמהני בי' פדיון הרי הוי אפשר בהיתר ע"י שיפדנו ויקיים בי' המצוה בהיתר הנאה וכיון שכן מצלה"נ גם לדעת כלבו והרשב"א וקשה תו קושית הכפ"ת דאמאי לרבא יצא הרי מתגאה בהקול וכיון דאפשר בהיתר הרי מצלה"נ אכן אמרתי די"ל דהנה באמת הפדויה ביו"ט הוי שבות דהוי כקונה קנין ביו"ט דאסור וא"כ השתא תו ל"ש לומר דאפשר לקיים המצוה בהיתר ע"י הפדויה דאף דקיי"ל דשבות במקום מצוה שרי מ"מ ז"א בכאן דכיון דאסרו חז"ל לפדותו ביו"ט והוא אנוס בדברי חכמים שאסרו עליו הפדיון ביו"ט א"כ ממילא מובן דתו ל"ח עיקר עשיתו להנאתו מכח מה שיכול לעשותו בהיתר הנאה ולתקוע בו אחר שיפדנו שעי"כ נימא דל"ח עיקרו להמצוה והנאתו בא לו ממילא בע"כ וכמו שכתבנו למעלה דהרי רק ע"י דברי חכמים נמנע הוא מלעשותו בהיתר לפי שאסרו עליו הפדויה ביו"ט ולכן שפיר אמרינן דהוי עשיתו עיקרו להמצוה והנאתו ממילא בע"כ אתיא ליה ומצללה"נ ויצא שפיר וליכא שבות במקום מצוה כיון דבנאסרנו הפדיון ג"כ הוא מקיים להמצוה שפיר והלכך שפיר דלרבא יצא מטעם מצללה"נ דבכאן ל"ה אפשר בהיתר כנ"ל ועם דרכינו זה יונח לנו דברי הרשב"א בש"ס יבמות דף ק"ג שכתב שם בטעמא דאי מצות להנות נתנו דלא יצא דכיון דעיקר האיסור בא ע"י שיצא המצוה ונהנה ממה שיוצא המצוה מש"ה אמרינן שלא יצא כי היכי דלא לעבד איסורא והנה לפ"מ דאוקימנא לעיל דע"כ דמיירי הסוגיא בלית ליה שופר אחר של היתר זולת זה השופר של עולה או שלמים וז"ז ראיתי גם באחרונים שהוכיחו נמי כן מכח טעמים שלהם ועיין בדבריהם וא"כ צריך להבין דאמאי נימא לר"י דלא יצא כ"ה דלא לעבד איסורא שלא יהנה ע"י שיצא המצוה מאה"נ הא מ"מ איסור מ"ע דשופר אכתי פש גביה שלא יקיים בידו מ"ע דשופר ואדרבה מצינו דעשה דוחה ל"ת ואינו דין שלא תהא העשה נדחת מפני הל"ת וא"כ לכאורה אדרבה מסתבר לומר טפי דיצא ממה דנימא דלא יצא ותהיה המצוה נדחת מפני האה"נ כיון דאזלינן השתא שלא יוכל לקיים המצוה עוד בהיתר כיון דמיירי דאין לו שופר אחר של היתר אך לפ"ד הנ"ל א"ש דהרי השתא דמיירי בשופר של דמי עולה או שלמים דאית ליה פקדון וא"כ ניהו שאמרנו דהפדוים ביו"ט הוי שבות השתא יהי' שרי לפדותו ביו"ט דמעתה כיון דע"י דנימא דיצא קעבד איסורא דנהנה מאה"נ לר"י א"כ שפיר עדיף לן הפדויה ביו"ט המצוה בהיתר דהפדויה שרי דה"ל כשבות במקום מצוה כיון דא"ת דיצא בו כמות שהיא באיסור הרי עבר על עון אה"נ ולכן שפיר כתב הרשב"א דעדיפא לנו לומר דלא יצא בזה השופר ורק שצריך לפדותו ושיקיים המצוה בהיתר ושלא יהיה בעבירת האה"נ וגלל כן צריך לפדותו והפדויה זו ביו"ט אף דהוי שבות שרי דהוי שבות במקום מצוה דהרי עתה שיפדנו לא יעמוד בשום איסור ושיקיים המ"ע דשופר בהיתר גמור ולכן שפיר כתב הרשב"א בטעמא דר"י דלא יצא כי היכי דיפדנו ולא יעשה איסור כלל ומעתה לפי"ז נבא לישב קשיות התוס' בר"ה הנ"ל משום דהא תינח בשופר של עולה או של שלמים דהו' קדושת דמים ומהני בהו פדויה מש"ה לר"י אמרינן שפיר כיון דאפשר בהיתר ע"י פדויה אמרינן דלא יצא בו כמות שהוא ורק שצריך לפדותו כ"ה דלא יעשה איסורא כנ"ל והמצוה יקיים בו אחר שיפדנו כשיהיה היתר ואולם בשופר של ע"ז או של עיר הנדחת דליכא בידו לקיים המצוה בהיתרא מאחר דמיירי בלית ליה שופר אחר של היתר וגבי שופר של ע"ז אי גם דמיירי בע"ז של עכו"ם דאית ליה ביטל מ"מ ל"ה בידו ואפשר לקיים בהיתר כיון דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי ל"ח בידו כמש"כ התוס' להדיא הכי בש"ס סוכה דף ל"ב ולכן א"ש דיוצא בו לר"י אף דסבר מצלה"נ דמאי אמרת דנימא לא יצא כ"ה דלא לעבד איסורא דהרי הכא כיון שלא ימצא בידו לקיים מ"ע דשופר ע"י טצדקי אחרת דהיתר א"כ בודאי דאין לדחות מ"ע דשופר לגמרי מפני האה"נ ולכן שפיר בשופר של ע"ז אמרינן דיצא אף ע"פ דעבד איסורא ושיקיים המצוה בידו שפיר וכן בשל עיר הנדחת אצטרך ר"י רק לטעמא דכתותי מכתית שעוריה שפיר דאי לאו ה"ט או מטעם מצלה"נ הוי יצא בו שפיר אף לר"י כנ"ל.

אברא עדיין יקשה בידן דברי הרשב"א ביבמות לדעת הכלבו דהרי לדעת הכלבו ס"ס איסורא דעבד עבד דהרי כבר נהנה גופו מאה"נ שהתגאה בהקול ואף גם אי נימא דלא יצא לר"י בשופר על עולה או שלמים מ"מ לא יתוקן איסורו שכבר התגאה בהקול ושזה לא יתוקן ע"י הפדויה וא"כ שפיר נימא דיצא בזה שתקע כיון שאין תועלת לנו במה דנימא לא יצא לתקן איסורו זה שעבר שהתגאה בהקול לר"י דסבר מצלה"נ.

ואולם דרך הנכון בידי ליישב דברי הרשב"א ביבמות גם לדעת הכלבו בטוב טעם והיא דלכאורה קשה לי לפי שראיתי באחרונים שהביאו בשם הירושלמי דאין דין אה"נ בקול דלדברי הירושלמי אלו צריך להבין דעת הכלבו שאיסור גבי מודר הנאה משופר לתקוע בו הוא עצמו לפי שנהנה ע"י שמתגאה בהקול והרי אין דין איסור הנאה בקול:

אכן אמרתי לפע"ד לחדש ולומר דרק נדר שאני דקונמת אסור בכל שהוא כדאיתא בש"ס שבועות דף כ"ב וא"כ ניהו דקיי"ל דאין דין מעילה ואה"נ בקול דאין בקול ממש ול"ח הנאת הקול למידי באה"נ אכן גבי נדר אסור גם בזה דקונמת בכ"ש משום דדעתו של אדם אכ"ש וגם בכ"ש אסור את עצמו בנדרו ולכן אסור גם בהנאת הקול זילת על המצוה גופה אמרינן דאין דעתו ששט של אדם בסתמא ע"ד מצוה לאסור עליו כיון שהוא משבע ועומד עליו לקיימה זילת כשמפרש הוא דנדר חל לבטל את המצוה כמו שהביאו בשם הראב"ן ועיין גם בתוס' בסוגיא זו דשופר של עולה בד"ה המודר ולכן א"ש דעת הכלבו דרק הוא עצמו אסור לתקוע בו כיון שעל הנאת גופו של המתגאה בקול חל נדרו שפיר משום דדעתו אכ"ש ושרק אחר תוקע לו כיון שעל המצוה גופה של שופר לבטלה בסתמא ל"ה דעתו עליו דרק על הנאת גופו לבד המצוה הוא דחייל נדרי' שפיר אבל לבטל מצות השופר בסתמא ל"ה דעתו עליו ולכן אם אחר תוקע לו דליכא להנאת גופו שלבד המצוה של מתגאה בקול שפיר דמי.

ולפי דרך זה נמי מיישב קושית הכפ"ת הנ"ל שהקשה על הכלבו מהא דשופר של עולה דל"ש אחר תוקע לו לרבא אמאי יצא הרי מתגאה בהקול ולדברנו הנ"ל א"ש דהרי התם בשופר של עולה שפיר אמרינן דאין דין מעילה בקול דרק בנדר שאני משום דדעתו אכ"ש שאסור עליו הנאת הקול של מתגאה שלבד המצוה כנ"ל אבל בעלמא שפיר אמרינן דאין דין מעילה ואה"נ בהקול ורק לר"י דסבר מצלה"נ אף דגם הנאה זו של המצוה אין בה ממש כמו קול וכדומה מ"מ צ"ל דסבר ר"י דרק הנאת המצוה שיש להאדם במה שיצא המצוה שצוה עליו השי"ת זו הנאה גדולה וחשיבה הוא אצלו מכל שאר הנאות דעלמא בפרט שמקבל עליו שכר בזה ובבא ולכן קאסר ר"י הנאה זו של המצוה ורבא סבר דניהו נמי דהנאת המצוה הנאה גדולה הוא אצלו מ"מ לא נתנה המצוה להנות רק לעול על צוארינו וכמו שפי' רש"י ועיין בחידושי הרשב"א בסוכה דף ל"א ד"ה והאמר רבא שכ' בזה"ל וטעמא דיצא משום דמצללה"נ ואע"ג דמתהני בעשיות המצוה שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב ל"ח באיסורי הנאה אלא כשנהנה מגופו של איסור אבל כל שלא נהנה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור וכו' עש"ה וביוחד נלע"ד בטעמא דרבא ע"ד שכתבנו למעלה משום דעיקר המצוה לא להנאתו הוא דצריך האדם לעשותה רק מגזירת המקום ית' בעיקר ושלא ע"מ לקבל פרס והיינו שעיקרה לא להנאה נתנה רק לעול על צוארינו ורק שהנאתו ממילא הוא באה לו ועיקרו עושה לגבוה וזו ל"ח הנאה באה"נ כמש"כ למעלה בביאר נכון עיין עליו ובזה יהי' גם דברי רבינו הרמב"ם ז"ל מדייקים שכ' בשופר של עולה אם תקע יצא דאין בקול דין מעילה וא"ת הלא נהנה והיינו מה שנהנה ממצוה גופה שיצא בהשופר דזו בודאי הנאה חשיבה הוא דרק בקול אין בה דין מעילה דאין בה ממש אבל זו הנאת המצוה שיוצא בודאי הנאה גדולה הוא זו כנ"ל ע"ז אמר דזו שרי משום דמצללה"נ וכמו שביארנו דעיקרה לא להנאה היא רק לגבוה והנאה ממילא הוא דאתיה ליה ושרי:

תוכן העניינים

בשמים ראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה