אור ברסלב
בשמים ראש סימן ו

בשמים ראש· רבי שאול הלוי איש הורוויץ

סימן ו

סימן ה

ובהיותי בזה הענין חל עלי חובת עוד דבר אחד טוב מחדושי להעלות עלי לוח לפני אוהבי ד' לשמח בפילפולי וישבעו ויתענגו מנועם זיו החכמה ואשר גם מאת זה יסתעפו דברים הנוגעים לדינא ואשר כל זה מטרת כוונתינו והיא דהנה הקשתי ע"ד המהרי"ט הנ"ל שחדש לן דרק ממ"ע פטור סומא לר"י אבל לא ממצות ל"ת וא"כ קשה הא דפריך בפסחים דף מ"ז תנן יש חורש תלם א' וחייבין עליו משום שמונה לאוין וכו' ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור וכו' והשתא מאי פריך דלמא אשמיענן תנא דמתניתין דיש חורש תלם אחד דמחייב עליו משום שמונה לאוין בסומא דל"ש אצלו הואיל וחזי לכיסוי דם צפור כיון דפטור הוא ממ"ע דהכיסוי ורק משום הלאוין חייב ומתני' כר"י דפוטר סומא ממ"ע ולעולם דאמרינן הואיל אבל אמרתי דיש לומר כיון דמצינו בתוספות שבת דף ד' בד"ה וכי אומרים לו לאדם חטא וכו' דבההוא דריש תמיד נשחט דאמרינן לכהנים חטא בעשה דהשלמה בשביל שיזכה חבירך בהעשה דפסח שיש בה כרת ודחי עשה דהשלמה וביתר ביאר כתבו בריש תמיד נשחט התם התוס' דאף דאין עשה דוחה עשה מ"מ פסח דהוי עשה שיש בה כרת דוחה שפיר לעשה דהשלמה ולא בעינן נמי בעידנא וע"ש הרי לעינינו מדברי התוס' דהיכא דשייך דחוי עשה לל"ת בכה"ג שפיר אמרינן לזה חטא בשביל שיזכה חבירך וא"כ ה"נ יש לומר דשפיר פריך דא"א הואיל א"כ קשה אחרישה לא ליחייב דנימא הואיל וחזי לכיסוי ד"צ והיינו דאף א"ל דמיירי מתני' בסומא מ"מ הרי שפיר משכחת לחרישה זו דיו"ט דחזי לכיסוי ד"צ של חבירו ומטעם דאמרינן ליה להסומא חטא בחרישה דיו"ט בשביל שיזכה חבירך בהעשה דכיסוי דאין לומר היכי נימא ליה חטא בחרישה דיו"ט והא ה"ל יו"ט ל"ת ועשה ואין חד עשה דכיסוי דוחה לל"ת ועשה דיו"ט דבכה"ג דלא ניתן לדחות ל"ש לומר חטא וכו' כנ"ל דז"א דהרי כבר הבאתי לעיל דכיון דאמרינן דסומא פטור ממ"ע הרי הוא פטור גם מהעשה דיו"ט וכמש"כ התוס' בקידושין שהבאתי לענין נשים דפטורי ממ"ע דיו"ט ובל"ת חייבים הנשים וה"נ סומא ועיין לעיל בדברינו וא"כ כיון דאצל הסומא דליכא רק ל"ת דיו"ט דבכה"ג אלו הוי חייב נמי בהעשה דכיסוי הוי הל"ת נדחת שפיר מפני העשה וה"ה נמי דאית לן למימר שפיר חטא בהל"ת לחודא דיו"ט בשביל שיזכה חבירך בהעשה דכיסוי כיון דלית כאן כי אם עבירת ל"ת לחודא במקום מ"ע דכיסוי דניתן לדחות אמרינן חטא וכו' אלא דלכאורה אכתי איכא למדחי ועדיין תקשה לכאורה קושיתינו הנ"ל לדוכתא.

דהנה ראיתי באחרונים שנסתפקו בהא אי סומא איתא בכלל ערבות אי לא ואני הוכחתי זה מדברי התוס' בש"ס עירובין דף צ"ו שרצו להביא ראיה התם על נשים דיכולין לברך אמ"ע שהז"ג מההוא דרב יוסף דקאמר מעיקרא מאן דאמר לי הלכה כר"י עבידנא יומא טבא לרבנן וא"א דבמקום שפטור מהמצוה אסור לברך אמאי קאמר דהוי עבד יומא טבא לרבנן והרי מפסיד הברכות שעל המצות דאסור לברך עליהן וא"כ הוכיחו דאע"פ שפטור מ"מ רשאי לברך ודחי התוספות ראיה זו דאין להביא ראיה מסומא לאשה דסומא מחייב עכ"פ מדרבנן וע"כ שמח רב יוסף משום דמדאורייתא לא מפקד ועושה והוכיחו דמחייב מדרבנן סומא מההוא דערבי פסחים דקאמר סומא פטור מלומר אגדתא ופריך מרב יוסף ורב ששת שהיה אומרים הגדה והוציאו בני ביתם ומשני קסבר מצה בזה"ז דרבנן הרי דמחייבי מדרבנן ומש"ה שפיר היה יכולים להוציא בני ביתם ועל זה כ' התוס' בזה"ל ומיהו יש לדחות דאפי' רשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן מברך לאביו וגם כתבו התוס' בברכות דף מ"ח ד"ה עד לחלק דרק קטן שאינו בר חיובא כלל דאורייתא אפילו אם יאכל כדי שביעה לכן אינו מחיוב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק רק דרבנן משא"כ בגדול שהוא בר חיובא מן התורה אם אוכל כדי שביעה אפילו לא אכל כלל מחיוב בדבר קרינן ביה וכו' וה"ט דכל ישראל ערבין זה לזה וכו' ולכן מוציא וכזית דגן דצריך אינו רק בשביל שיוכל לומר שאכלנו משלו וע"ש ומעתה הרי לו לעינים מדברי התוס' בהני מצות דסומא פטור בהו ל"ש בהו ערובת מדמדמו להו לקטן ואינם יכולין להוציא רק דרבנן אבל דאורייתא לא והיינו לפי שאינם גופם מחייבים הלכך ל"ש בהו ערובת מטעם דהערובת לא יפעל יותר רק מה שחבירו מחייב הוי כאלו הוא בעצמו מחיוב בדבר דחבירו כמוהו בהמצוה אבל לא עדיף חבירו ממנו ואם בזאת המצוה שהוא עצמו פטור בה ל"ש בודאי לומר דחיוב חבירו עליו הוא מטעם ערובת דניהו נמי דנתערב בעד חבירו הרי הוא עצמו פטור ממצוה זו כמובן זה היטב:

וא"כ רציתי לומר לכאורה גם כאן בהשקפה ראשונה דהרי בודאי הא דאמרינן לאדם חטא אל סא חבירך דמטעם ערבות היא ומעתה גבי סומא כיון דפטור ממ"ע דכיסוי היכי שייך לומר להסומא חטא במלאכת יו"ט דחרישה בשביל שיזכה חבירך במ"ע דהכיסוי כיון דהוא עצמו פטור ממ"ע דהכיסוי הרי ל"ש ערבות כנ"ל וא"כ כיון דליכא למימר אצלו חטא וכו' אכתי תיקו קושיתינו לדוכתא דמאי פריך דא"א הואיל אחרישה לא ליחייב דנימא הואיל וחזי לכיסוי ד"צ דלמא מיירי מתניתין דיש חורש וכו' לענין סומא החורש דל"ש גביה סברת הואיל דחזי לכיסוי דם צפור כיון דרק בשמונה לאוין הוא דחייב דבל"ת חייב סומא אבל במ"ע דכיסוי הרי סומא פטור וכדברי המהרי"ט:

אברא דלאחר העיון הא לא ניתן להאמר דכל ענין חטא וכו' לא ליהוי רק מטעם ערובת וכמו שאוכיח זה לעינים דהרי דעת הרא"ש בברכות דף כ' דאשה ועבד ליתניהו בכלל ערובת, והנה איתא בש"ס גיטין דף מ"ג מעשה באשה חציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה ב"ח ופריך כמאן, כר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר פו"ר וכו' וע"ש והיינו דאלו כן כפו אותו משום מצות פו"ר מטעם חטא וכו' וכמש"כ התוס' בכ"ד לענין חציה עבד וחציה ב"ח דאמרינן חטא וכו' והשתא היכי נימא להרב חטא וכו' גבי חציה שפחה וחציה ב"ח כיון דאשה ועבד ליתניהו בכלל ערובת הרי לן מוכח ומבואר היטב דלאו מטעם ערובת היא דהוי הא דאמרינן חטא וכו' ואפי' בל"ש ערובת נמי אמרי' לאדם חטא חטא קטן בשביל שיזכה חבירך זכות גדול וא"כ א"ש דל"ק קושיתינו דרק מטעם דנימא להסומא אל וכו' שפיר פריך דא"א הואיל אחרישה לא ליחייב כו' דאף א"נ דנימא דמיירי מתניתין דיש חורש וכו' בסומא מ"מ הרי החרישה חזי לצורך כיסוי דם צפור של חבירו ומטעם חטא וכו' אלא דלכאורה רציתי לדון דאכתי איכא למדחי לתירץ הנ"ל דניהו נמי דאצל הסומא גופא ליתי להעשה דיו"ט ושייך לומר חטא וכו' כיון דל"ת לחודא במקום עשה נדחת לגמרי דבכה"ג אמרינן חטא וכו' וכנ"ל אבל כיון דהרי זה הסומא רק לצורך קיום מצות חבירו הוא דחורש ה"ל כשליחו וניהו נמי דהשליח סומא לא מקרי בר חיובא כנ"ל אבל כיון דאצל חבירו דחשיב כאלו עשאה חבירו להחרישה דשליחו כמותו דאצלו הוי החרישה ביו"ט עשה ול"ת דלא נתנו שניהם לדחות במקום עשה לחודא דכיסוי והיכי שרי ליה והנה אם לפ"מ שהבאתי לעיל בענין תשביתו בשם האחרונים שחדשו דע"י שלוחו אינו עובר רק משום הל"ת לחודא דיו"ט אבל בעשה אינו עובר שהרי גופו נח וע"ש וא"כ תו ליכא גם אצל חבירו רק ל"ת לחודא דיו"ט ואף גם שהסומא נעשה כשלוחו הרי הל"ת לחודא דיו"ט נדחה מפני העשה דכיסוי:

אך בלאו כל זה יש לומר דאפי' אי נימא דע"י שליח אית גביה גם העשה דיו"ט מ"מ א"ש דהרי הקשו התוספות בפסחים שם בד"ה כתישה דהיכי פריך דליתי עשה דכיסוי ולדחי ל"ת דיו"ט והא יו"ט הוי עשה ול"ת ואינה נדחה מפני העשה וע"ז הביאו תירץ הרשב"ם דה"פ דברי הש"ס דהואיל וחזי לכיסוי דם צפור דלאו משום דחויה קאמר אלא משום דאז ה"ל מלאכה שא"צ לגופה משום דה"ל כחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דפטור אבל בכתישה שפיר פריך וכתישה ביו"ט מי שרי דכתישה דצריך לעפר לכסות מלאכה הצריכה לגופה הוי ולכן לא ניתן לדחות אצל העשה דכיסוי הל"ת ועשה דיו"ט דכתישה אבל הר' יהודה הקשה על פי' הרשב"ם דהרי הא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דפטור זהו דוקא בבית דמקלקל משא"כ כאן בשדה דלזריעה קיימא ומשביח השדה בהחרישה ואפי' אי הוי התם דם צפור הוי נמי חייב אי חריש בארעא דיליה וא"כ אכתי קשה על הש"ס דקאמר הואיל וחזי לכיסוי דם צפור וכנ"ל אך דלפי דרכינו בהאי דסומא יתישבו היטב דברי הרשב"ם ול"ק עלייהו קושית הר"י הנ"ל דהשתא דאמינא דהש"ס דפריך דא"א הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור היינו דאף דנימא דמתני' דיש חורש וכו' מיירי בסומא מ"מ שרי להסומא מלאכת החרישה ביו"ט כיון דליכא אצל הסומא רק הל"ת לחודא דיו"ט שפיר אמרינן ליה חטא בשביל שיזכה חבירך בהעשה דכיסוי ואי דאכתי תקשה דהרי אצל חבירו מ"מ לא יהיה הסומא אלא כשליחו ואיכא אצל חבירו הל"ת ועשה דיו"ט דחרישה דלא נתנו לדחות שניהם בשביל העשה יחידה דכיסוי דז"א דהרי אצל חבירו דה"ל השדה שהסומא חורש בה לגבי ארעא דלאו דיליה וה"ל החרישה אצלו מלאכה שא"צ לגופה דפטור עלה ולכן א"ש דלא פריך רק וכתישה ביו"ט מי שרי והיינו כפי' הרשב"ם כיון דאצל הכתישה דהוי מלאכת הכתישה אצל חבירו מלאכה הצל"ג שצריך להעפר לכיסוי וכיון דיו"ט ה"ל עשה ול"ת אצלו תו לא נתנו לדחות אצל העשה לחודא דכיסוי וא"כ לא שרי ממילא גם להסומא לעשותם לחבירו דל"ש תו גם חטא וכו' כיון דליכא זכות לחבירו רק עבירה גדולה בידו וכנ"ל אלא דלפי שאחר כל אלה אכתי הוי מקום לאקשוי' על הש"ס דפריך דא"א הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור דלמא לא מיירי מתני דיש חורש בסומא דהרי על הסתם צריכין אנו לומר דבכל גוונא מיירי מתניתין דיש חורש וא"כ אצל אחר שאינו סומא החורש ל"ש להתירו מלאכת החרישה דיו"ט דהוי ל"ת ועשה משום העשה לחודא דכיסוי ולאו מלאכה שאצלג' הוי אצלו דה"ל ארעא דיליה של החורש והיכי הוי שרי אי הוי מקלעי ליה נמי כיסוי דם צפור ולכן הכרח הד"ת לתרץ קושית הר' יהודה ולפרש דע"כ בענין אחר באינו סומא נפרש דברי הש"ס דפריך דקאי אחרישה דכלאים דליכא אלא לאו גרידא וכו':

אלא שהיוצא לנו מזה דלפ"ד הנ"ל אכן בטוב ונועם תתישב קושית התוס' שהקשו על דברי הר"ת להלן הש"ס דקאמר וכתישה ביו"ט מי שרי והיינו לפי' הר"ת דלפי דמשום יו"ט אסור משום דאית בכתישה עשה ול"ת דיו"ט ממילא דגם משום כלאים ליכא למפטר בהואיל דגם אלו הוי נמי ד"צ הוי אסור וע"ז הקשו הסוס' קושיא עצומה דלפי"ז למה לא קאמר הש"ס בתחלה תיכף שנויה דעדיפא מנה וחרישה ביו"ט מי שרי ולמה נטר הש"ס ולמימר וכתישה ביו"ט מי שרי ונדחקו לתרץ וע"ש ולפ"ד א"ש ול"ק קושית התוס' דלפ"מ שכתבנו הש"ס דפריך אמתני' דיש חורש וכו' בכל גוונא דנימא דמיירי מתני' ואפי' אם נוקמה נמי בסומא מ"מ פריך הש"ס שפיר דנימא הואל וחזי לכיסוי ד"צ ועל הדרך שכתבנו דנימא להסומא חטא וכו' וכנ"ל דעל דרך הזה שרי להסומא ואצל האחר משלחו המחייב במ"ע דכיסוי ה"ל חרישת שליחו דכמותו חרישה בארעא דלאו דיליה מלאכה שא"צ לגופה החרישה דשרי והיכי הוי מצי הש"ס לשנויה וחרישה ביו"ט מי שרי וע"ז קאמר שפיר וכתישה ביו"ט מי שרי דהשתא הוי האי שנויה שנויה העולה לכלנה דגם אצל האחר שאצלו המ"ע דכיסוי הוי מלאכת הכתישה מלאכה הצל"ג והוי אסור לי' משום דיו"ט עשה ול"ת דלא נתנו לדחות שניהם אצל העשה דכיסוי וממילא דלא הותר להסומא דל"ש חטא בשביל שיזכה חבירך כדהוי אסור לחבירו משום ל"ת ועשה וליכא זכות לחבירו והוי שנויה דכתישה ביו"ט מי שרי שנויה העולה בכל גווגא למאי דפריך אמתני' דוש חורש תלם אחד לזה משני הש"ס שפיר וכתישה ביו"ט מי שרי דה"ל מלאכת הכתישה עשה ול"ת דלא נתנו לדחות אצל העשה דכיסוי וגם דהוי מלאכה הצל"ג שפיר וכנ"ל:

תוכן העניינים

בשמים ראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה