ברכת רצה· רבי צבי הירש אורנשטיין
סימן קיז
ע"ד אשר נתקש' כ"ת בדברי רשכ"י זצ"ל אהא דבכ"ח לא נזכר כלי שני בדברי המחבר רק בכלי מתכת לענין הכשר דבכ"ח לא שייך לאסור בסתם כלי שאינו ב"י מטעם גזירה אינו ב"י אטו ב"י דהוי כדיעבד ורק מטעם שכתבו התוס' והרא"ש ז"ל דהקדיר' קבלה טעם משובח ושוב לא פקע איסורא מינה וז"א רק בכ"ח דא"א להפריד האיסור ונעשה נבילה משא"כ בכ"מ דאפשר להפריד האיסור וכמ"ש הפוסקים ולזה הוצרך הש"ס לטעם גזירה וידוע דבמשהו לא אמרינן דנעש' נבילה וכלי שני אינו בנ"ט ורק טעם קליש וכמשהו דמי ואינו נ"נ אף בכלי חרס משא"כ בכ"מ דיש לאסור מטעם גזירה כיון שעשו תקנה עכת"ד. דהרי מיירי בכלים שנתבשלו בהם קודם הפסח וקודם הפסח אינו נ"נ וכמ"ש המ"א שם סי' תמ"ז ועיין בדברי מ"ז הגאון ז"ל לעיל בסי' תנ"א שם דדעתו ה' דחמץ שמו עליו ונ"נ גם קודם הפסח עיי"ש סק"א ואמנם באמת גוף סברת הפוסקים הנ"ל דבכ"ח אמרי' דהכלי נ"נ לענין שיהי' צריך ששים נגד כל הכלי לא יכולתי להולמן [אם אמנם כי גוף החילוק בין כלי חרס לכלי מתכות דבכלי מתכת כיון שאפשר להפריד הבלוע לא אמרי' דנ"נ ישבתי בחי' דלא יוקשה דהרי אי נ"נ אפשר לסוחטו אסור באמת ומה בכך שיכול להפריד האיסור למה יועיל באמת הא גם אפשר לסוחטו אסור עפ"י מ"ש התוס' חולין דף בהך דתרי גללי דמילחא דהיכי דמפריד האיסור לגמרי מותר לכ"ע ואפשר לסוחטו דאסור היינו שנשאר עוד משהו מהאיסור הבלוע עיין בדבריהם ז"ל] דמה נ"מ בזה שנ"נ הרי מ"מ הכלי אין לה פליטה מגופה ואיך תאסר והרי אף בג"ה דהוא אסור בעצמות' כשנתבשל עם הירך אין צריך ששים רק נגד שומנו של גיד ולא נגד הגיד עצמו לדידן דקיי"ל אין בגידין בנ"ט וא"כ כמו כן בכלי חרס מה בכך שנ"נ מ"מ לענין לאסור המתבשל בתוכו אין לנו לדון רק נגד הבלוע שהכלי בעצמ' אין לה פליטה ואינה אוסרת וכ"כ א"כ לענין כלי חרס שאב"י אינו יכול לאסור מה"ט והכלי נ"נ שקבל' טעם משובח כיון שאין לנו לדון רק על האיסור שבלעה והבלוע כבר נפגם כעת. ולכאור' עלה על לבי בביאור דברי התוס' והרא"ש ז"ל הנ"ל דלכן אסרו כלי שאינו ב"י משום שהכלי קבלה טעם משובח ועד"ז שכ' מ"ז הגאון ז"ל דבכ"ח שא"א להפריד האיסור כיון שקבל' טעם משובח שם איסור עליו לענין זה שיהא אסור להשתמש בה אף שנפגם הבלוע בתוכה והכלי אינה נ"ט בעצמה וכנ"ל דמ"מ אסרו חכז"ל להשתמש בהכלי מכיון שהי' עלי' שם איסור בתוכה ולפ"ז אפשר דלא חשוב רק כמשהו וכנ"ל דכמו דל"א במשהו חנ"נ משום דמשהו ל"ח להפוך ההיתר להיות איסור כמו כן גבי כלי אין על הכלי שם איסור הבלוע משא"כ בכלי ב"י דבאמת קבלה טעם שלם אף היכי דקבל' טעם חמץ קודם הפסח דלענין חתיכה עצמה נ"נ אמרי' כיון דהתירא בלע אז לא אמרי' דנ"נ לדעת המ"א ז"ל או אף בקבל' טעם בשר או חלב דלכ"ע לא אמרינן דנ"נ מ"מ לענין לאסור שאב"י לא שייך זה דאין אנו באים מטעם דנעשית נבילה ממש ורק דכל שקבל' טעם משובח טעם ממש שם חמץ או בשר וחלב עלי' והבן זה:
וכשאני לעצמי אומר כדברי מ"ז רשכ"י ז"ל ולא מטעמי' דכוונת התוס' והרא"ש ז"ל באמת הוא מצו' לישב דאמאי אסרו כלי חרס שאב"י כיון דהוי כדיעבד שמפסיד כל הכלי ודמי א"כ להמאכל שמותר היכא שבלע טעם פגום ורק דכוונתם ז"ל בתירוצם הוא דעיקר החילוק בין השתמשות בהכלי ובין לאסור המאכל לאו היינו משום דיש לחלק בין לכתחל' לדיעבד דבכלי חרס חשוב כדיעבד ורק דעיקר הגזיר' דגזרו חז"ל שאינו ב"י אטו ב"י הוא רק דאם נתיר להשתמש בכלי אחר מעל"ע יבואו להשתמש מקודם דכיון שהכלי קבלה טעם משובח לא ידעו לחלק בין זמן לזמן משא"כ לענין המאכל שפיר ידע לחלק בין טעם משובח לפגום ודו"ק. ובעברי בין בתרי ענינים אלו עלה על לבי לחלק בכלי שאב"י בין כלי חרס לכלי מתכת באופן אחר דהנה לפי המבואר בפוסקים יש בהך דנותן טעם לפגם ב' טעמים האחד דכיון שאב"י נפגם הטעם בעצמו והו"ל נבילה שאינה ראוי' לגר והשני הוא דכיון דאי לא דגלי קרא דטעם כעיקר לא הוי טעם אוסר כלל וא"כ אף שרבתה תורה טעם כעיקר אין לנו רק בטעם משובח אבל טעם פגום לא רבתה תורה ולא חשיב טעם פגום כעיקר. והנה בחמץ בפסח אין להתיר נוטל"פ מטעם שאינה ראוי' לגר דבחמץ בעינן שיפסול מאכילת כלב וע"כ אנו צריכין בזה לטעם השני דכיון שהוא טעם פגום אינו בכלל טעם כעיקר. והנה כבר נודע מ"ש הרשב"א ז"ל דהא דבעינן קרא לטעם כעיקר היינו דאל"ה הי' בטל ברוב וכמו מין במינו שאינה משתנ' הטעם דלענין ממשות הבליע' צריך אף אי לא אמרינן טעם כעיקר בטול ברוב עכ"פ ורק דרבתה התור' דמין בשא"מ כיון שנרגש שינוי הטעמים הטעם לבד אוסר אף שהממש נתבטל ברוב עכת"ד. ולפ"ז צ"ל בכלי חמץ שאב"י להנך דס"ל דנוטל"פ מותר בפסח דה"ט דכיון דלא אמרי' בזה טעם כעיקר נתבטל ברובו דיש בלא זה רוב בתוך הכלי נגד הבלוע וכיון שנתבטל ברוב ולא נשאר רק טעמו אינו אוסר כיון שהוא פגום ואף דחמץ בפסח במשהו ואף יבש ביבש לא מהני ביטול ברוב מ"מ כיון שהוא פגום בעצמותו וא"כ לאכילה הו"ל נוקשה ובטל לדעת רוב הפוסקים ז"ל ומעתה לפ"ז יש לחלק בין כלי חרס לכלי מתכת לדעת הפוסקים דבכלי מתכת אמרי' חם מקצתו חם כולו ופולט כל הנבלע בתוכו וא"כ כשישתמש בפסח במקצתו יוכל להיות כי לא יהי' רוב נגד כל הבלוע אשר יפלוט שיפלוט הבלוע מכל הכלי וא"כ יש לאסור אף כשאב"י להשתמש מדינא דשפיר יאסור המתבשל בתוכו בכה"ג דכיון דליכא ביטול ברוב ואין אנו באים א"כ לאסור משום טעם כעיקר דכל שלא נתבטל הוי עיקר וכנ"ל וגם מצד שאינה ראוי' לגר אין להתיר בפסח דנפסל מאכילת כלב בעינן משא"כ בכ"ח דכיון שאינו פולט רק במקום שנתבשל בו דלא אמרי' בי' חם כולו שפיר יש רוב בתוך הכלי נגד הבלוע שבה דמה לי מקצתו מה לי כולו הרי כ"כ אינו מפליט רק נגד התבשיל ואין אנו באים לאסור רק משום דטעם כעיקר וזה לא שייך בטעם פגום וכנ"ל וא"כ לענין היתר השתמשות היכא שלא הי' רק כלי שני שפיר יש לחלק גם כן בין כלי חרס לכלי מתכת דבכלי שני באמת מקילין לגמרי לדון בשאר איסורים ורק בחמץ בפסח משום חומרא דחמץ חיישינן לדעת הסוברים דגם כלי שני נאסר וא"כ בכלי חרס דמותר באמת בדיעבד דסתם כלי אב"י ורק מטעם גזיר' אטו ב"י מחמירין להשתמש בתחל' יש לומר דבכ"ש מותר לגמרי משא"כ בכלי מתכת שיוכל להיות לדעת המחמירים בכ"ש שיאסור המתבשל מדינא היינו כשמשתמש במקצתו א"כ בחמץ שפיר אמרי' דמשום חומרא דחמץ חיישינן לדעתם ז"ל ודוק בזה:
ויש לי הרהורי דברים בזה דאפשר לומר דגרע לענין השתמשות כ"ש מכלי ראשון לפי דעת הפוסקים דכ"ש אסור ורק שאינו מפליט ומבליע כאחד דמפליט ומבליע כאחד היינו בישול וכ"ש אינו מבשל [ובחי' הארכתי לדעתם ז"ל בדברי מו"ז רשכ"י הנ"ל דלא אמרי' חענ"נ דעיקר הוי דנ"נ הוא משום לתא דבב"ח וכיון שאינו מבשל הו"ל כמו כבוש ומליח דאף שנאסר מ"מ ל"א דחענ"נ ואכמ"ל] וא"כ כשיניח דבר גוש בכלי שני יפלוט הבלוע ולא יבליע בתוך החתיכ' וכל שלא השביח האוכל א"כ ממשות האיסור דאינו בכלל טעם כעיקר דלא שייך ביטול שלא נתערבו ועומד בפ"ע ומצד אינו ראוי' לגר אין מקום להתיר בפסח והארכתי בזה הרבה בסוגיא דקולף או מדיח בחולין דף ח' וכאן לקצר אני צריך וכאשר יעדתי מראש:
(ה) כתב כ"ת על מה שהקש' מ"ז רשכ"י זצ"ל ע"ד התוס' גיטין דף ע"ה שהוכיחו דרבא ס"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי מהא דאמר הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא דאי לאו כאומר מעכשיו איך יצא הלא בשעת הקנין אינו עוד בידו דהרי התוס' בעצמן כתבו לעיל דף ע"ד דאף לר"י דלא ס"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי היינו דספוקי מספקא לי' וא"כ א"ש דבהחזירהו יצא ממ"נ דאי כמעכשיו דמי הרי האתרוג שלו בשעה שיצא בו ואי ע"מ לאו כמ"ד א"כ התנאי סותר המעש' ותנאי בטל ומעש' קיים דתו"מ בד"א וכשלא החזירו לא יצא דשמא כאומר מ"ד והתנאי קיים דמדאמר רבא ל"י משמע דלא יצא כלל וצריך ליטול שנית ולברך ואיך יברך מספק. ולא אדע דברכות מאן דכר שמי' ומאין הרגלים דהך דל"י היינו דבודאי לא יצא דדילמא מספיקא קאמר ועכ"פ מנ"ל להתוס' להוכיח מזה דס"ל דכמ"ד:
והנה עלה על לבי לומד עוד דכיון דספיקא הוא אי כמ"ד בשלא החזירו א"כ י"ל דלא יצא כלל דכיון דספיקא הוא מוקמינן בחזקת מ"ק ולא יצאו כלל [אם לא דנימא כדעת הפוסקים שהבאתי למעל' דחזקת מ"ק ל"ח חזקה להכריע באיסור] אולם אחר ההתבוננות ראיתי דזה ליתא דהך ספיקא אי כמעכשיו דמי אינו ספק בדעת הנותן והיינו דנימא שלשון ע"מ הוא לשון מסופק וי"ל דכיון שיחול מעכשיו וכ"כ שלא כיוון רק שיחול אחר קיום התנאי ורק שהספק הוא לדידן אי ע"מ הוא ודאי כמעכשיו או רק כאם וא"ת דהאי מעכשיו אינו ספק כלל וכ"כ אם לאו כמ"ד דפשיטא דאינו רק באם דאל"כ ורק דנימא דרי"ה ע"מ הוא לשון מסופק ואפשר לומר הכי ואפשר לומר הכי וא"כ הכי שסותר המעש' וכהך דע"מ שתחזירהו לי הו"ל למימר דבודאי כיון שיחול מעכשיו דאל"כ התנאי סותר למעשה וע"כ אחד מהם בטל א"ו דאינו לשון מסופק ורק דלדידן מספקא לן אי ודאי הוא כמעכשיו או לאו כמעכשיו דמי וכיון שכן אין חזקה יכולה להכריע את הספק הזה לעשותו כודאי דאין חזקה יכולה להכריע ספק שנסתפקו חז"ל בכל ע"מ וכיון שאין אנו דנין כעת לענין להוציא מחזקתו ורק לענין אי יצא בו שפיר ל"ח רק ספיקא וכמו שבררתי כל זה למעלה באות ב' באריכות עייש"ה. ובגוף ראיות התוס' דרבא ע"כ ס"ל דע"מ כאומר מ"ד עלה לכאורה על לבי לפמ"ש האחרונים ז"ל דהא דמחלקי רבותינו בעלי התוס' בהך דתנאי ומעשה בד"א בין היכי שסותר התנאי להמעשה שאינו סותר דבזה מועיל אף שהוא בד"א אף דמתנאי ב"ג וב"ר ילפינן דבעי' שיהי' התנאי בד"א היינו משום דאין ללמוד מתנאי ב"ג וב"ר דל"מ תנאי ומעשה בד"א רק היכי שיש סברא לומר דתנאי זה גרע וכגון שהוא בד"א שסותר המעשה וי"ל דהוי כמפליג בדברים וכדאמר בע"מ שתעלי לרקיע דכל תנאי שא"א לקיימו הו"ל מפליג בדברים עייש"ס דגיטין דף כ"ד דכ"כ בזה א"א לקיים התנאי אם לא בביטול המעשה משא"כ היכי שאינו סותר דאף דהוי בד"א מהני דאף דבתנאי ב"ג וב"ר הי' בדבר אחר י"ל דמעשה כך הי' כיון שאין סברא לחלק בכך עיין בדבריהם ז"ל ומעתה לפ"ז י"ל בהך דאתרוג דכיון דיש אומדנא שרצונו שזה יחזור לו האתרוג כדי שיוכל לצאת בו אח"כ דמטעם זה ס"ל באמת להרבה מהקדמונים דלא בעינן שיכפיל תנאו בזה דאף שע"כ הפליגו בדברים דכפי שאמר ע"מ דלא הוי מעכשיו א"א להתנאי זה להתקיים בלתי סתירת המעשה מ"מ י"ל יותר דאף בזה החלק מהתנאי שלא יחול המעשה רק אחר קיומו של תנאי הפליג בדברים אבל לא בכל התנאי ומשום האומדנא דצריך לצאת בו דא"ת שהפליג בדברים בכל התנאי לא יצטרך זה להחזיר לו משא"כ אם אך בזה שלא יחול מעכשיו הפליג בדברים דאז ע"כ צריך זה להחזיר לו דאל"ה לא יצא. אמנם באמת אנכי בחי' העליתי שלא כדעת האחרונים ז"ל הנ"ל דדוקא בהך שתעלי לרקיע דהתנאי מצד עצמו הוא דבר שא"א לקיימו אמרי' דהתנאי אינו תנאי דהוי מפליג בדברים משא"כ בזה דסותר המעשה דאין ראי' שהפליג בדברים בהתנאי אשר התנה די"ל דכוונתו הי' באמת לבטל המעשה ובהמעש' ולא בתנאי הפליג בדברים ורק דזה ילפי' מתנאי דב"ג וב"ר דאין כח בתנאי לבטל המעשה מכל וכל וזה סברת תו"מ בד"א דל"מ היכי שהתנאי סותר המעשה וא"כ גם בהך דאתרוג יש לומר שהפליג בדברים בזה שנתן לו האתרוג במתנה ורצונו הי' באמת לבטל המעשה דנגד זה ליכא אומדנא דאם מתבטל המתנה פשיטא שיהי' בידו לצאת בו:
ועדיין יש לעורר ולומר דכיון דניחא לי' לאינשי למיעבד מצוה בממוני' הוי אומדנא ואמרי' בשביל זה שייך במה שאמר שלא יחול מעכשיו הפליג בהתנאי דאז יצאו שניהם ודוק. ויש לי הרהורי דברים בזה דכיון דדעת התוס' דבעינן באתרוג כפילת התנאי דהיינו כמ"ש המ"א דס"ל דאומדנ' כזו ל"מ לבטל המעשה אף מקצת כיון של"ה מוכח ול"מ אף כשאמר בפי' דגם תנאי שלא התנה כהלכתו הוי אומדנא ומ"מ ל"מ וא"כ גם כשהתנה תנאי גמור ורק שהוא תו"מ בדבר אחד דהמעשה קיים ורק שמתורת אומדנ' אתה אומר דכוונתו מעכשיו ורק שבזה הפליג בדברים והתנאי קיים לא מהני כיון דע"י האומדנ' באים לבטל המעשה במקצת דאל"ה הי' התנאי בטל לגמרי אולם עדיין אני מסתפק כיון שהאומדנ' היא רק מחזק התנאי והתנאי היא עי"ז המבטל המעשה והבן זה כי קצרתי:
עוד עלה על לבי בראיית רבותינו בעלי התוס' ז"ל הנ"ל דהנה אנכי הקשיתי לשאול בהא דאמרה בש"ס דגיטין דף ע"ה שם הר"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירהו לי את הנייר מגורשת מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' וקאמר אביי דלא כפלי' לתנאו טעמא כו' אלא אמר רבא משום דמעשה קודם לתנאי טעמ' דמעשה קודם לתנאי כו' אלא אמר ר' אדא בר אהבה משום דתו"מ בדבר אחד ור"א אמר הא מני רבי הוא דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי דהנה הר"ן ז"ל במס' שבועות בהך דאכלי' לאיסור' והדר אכלי' לתנאו הקשה דאכלי' לאיסוריה כו' היכא איכא איסור' כלל דהא משמע דכל מי שאוסר עצמו אם יעשה כך ורק אין האיסור מתחיל רק לאחר שיעשה הדבר אבל קודם לכן אין איסור חל עליו אפי' אם נתקיים התנאי אח"כ ראי' לדבר מש"ס דנדרים דף ע"ט קונם כו' אם ארחוץ ותירץ דכי אמרי' הכי הנ"מ בדבר הנמשך קודם התנאי ואחר התנאי כגון ההיא דנדרים דאמרינן דלא כוונה לאסור רק פירות שתאכל לאחר שתרחץ כו' אבל זה שלא נשבע רק על דבר אחד אם תאמר שלא תאסר רק אחר שנתקיים התנאי נמצא שיהי' אפשר שיתקיים תנאו ולא יחול נדרו כלל דהיינו אם יאכל האיסור ראשון הלכך אמרינן לי' לדעתו כו' שכל זמן שיתקיים תנאו אף בסוף יחול נדרו עכ"ל בקיצור וא"כ קשה דאמאי הוצרך לומר דהא מני רבי הוא דע"מ כאומר מ"ד הרי אף אי לאו כמעכשיו דמי וגם אי מהני תנאו גם היכי שסותר המעשה מ"מ הכי גרע ע"מ מתנאי דאם דלכ"ע לא הוי מעכשיו ומ"מ אמרינן דהיכי שאם תאמר שלא יחול מעכשיו יתבטל המעשה אף אם לא יתבטל לגמרי רק במקצת וכגון בהך דשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו דאף אם תאמר דלא הוי מעכשיו עדיין המעשה דהיינו השבועה חלה לענין זה שיהי' אסור לו לאכול התנאי ראשון אמדינן לי' לדעתי' דמעכשיו קאמר וא"כ ה"ה וכ"ש בהך דע"מ שתחזירוהו לי את הנייר דא"ת דלא הוי מעכשיו התנאי היא מבטל המעשה לגמרי די"ל דמעכשיו קאמר [אמאי אמרינן דאי חו"מ בדבר אחד לא מהני התנאי בטל הרי יש אומדנ' שכוונתו מעכשיו דאל"כ יתבטל התנאי] וזה באמת דבר שראוי לעורר עליו. ואשר אחזה בזה דהנה בש"ס דשבועות דף ל"ו בהא דאמרינן כי לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בממונא באיסור' אית לי' הקשו התוס' ז"ל דהרי גבי נדר לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בש"ס נדרים דף י"ג אף דליכא אלא איסור' ותירצו בשם הרי"ט דדוק' באיסור חמור הוא דאית לי' לר"מ מכלל לאו כו' כגון שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה וכן נמי גבי שבועה שלא אוכל לך בפ"ב דנדרים דף ט"ז משמע דאית לי' מכלל לאו כו' דחשוב נמי איסור חמור כדאמרי' בפ' בתרא דיומ' ובפ' שבועת הדיינים דנזדעזע כל העולם כשאמר הקב"ה לא תשא עייש"ה:
ואנכי בחידושי אמרתי דלפי דבריהם ז"ל דעיקר הא דאמרי' ה"מ בממונ' אבל באיסור' אית לי' אינו משום דבאיסור לא ס"ל לר"מ דל"א מכלל לאו כו' רק בממונ' ורק דבאיסור מחמרינן לאסור גם בכה"ג והיינו באיסור חמור א"כ גם בשבועה דהוי איסור חמור בעינן מ"מ תנאי כפול אף דשבועה אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן ולרבנן דס"ל דאמרי' מכלל לאו כו' לא בעי תנאי כפול דמכלל לאו אתה שומע הן וכמו כן מכלל הן אתה שומע לאו ומשום דדוק' בהך דשבועה שלא אוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אמרינן דאסור משום מכלל לאו אתה שומע הן דעי"ז אנו באים לאסרו בשבועה וכיון דהוי איסור חמור אסרינן גם בכה"ג משא"כ בתנאי דאדרבה התנאי הוא לבטל המעשה דא"ת דהתנאי בטל משום דל"א מכלל הן אתה שומע לאו וכיון דלא כפלי' לתנאי' התנאי בטל פשיטא דהמעשה דהיינו השבועה קיימת אף בביטול התנאי והבן זה. והנה בנדר ושבועה קיי"ל דבעינן שיהא פיו ולבו שווין ואם גמר בלבו להוצי' פת חטים והוציא פת שעורים מותר בשניהם אבל אם גמר בלבו להוצי' פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים כיון שלשון פת סובל גם פת חטים ועיין כ"ז בש"ס ובפוסקים. ומעתה אתי שפיר הכל והתבונן דבאמת כל תנאי דאם וכ"כ על מנת אם נאמר דלאו כמ"ד אינו במשמע כלל רק שיחול לאחר קיומו של תנאי ולכך בהך דע"מ שתחזירהו לי את הנייר אם נאמר דעל מנת לאו כאומר מעכשיו דמי אינה מגורשת א"נ דתומ"ע בדבר אחד מהני. ומשום דאף דיש אומדנא דכוונתו הי' מעכשיו כדי שלא יתבטל המעשה וכנ"ל בשם הר"ן ז"ל בהך דשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו מ"מ לא מהני כיון שלשון ע"מ אינו סובל כלל שיחול מעכשיו והו"ל א"כ דברים שבלב דלא מהני לעקור מה שאמר בפירוש בהיפך ובהך דשבוע' שלא אוכל זו כו' ג"כ לא מהני האומדנ' שיחול מעכשיו כיון שבא מה שאמר בפירוש לעקור לשון אם דהיינו שיחול רק לאחר קיום התנאי וכמו בהך דגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים דמותר גם בפת חטים כיון שלא הוציאו בשפתיו. ורק דהתם מטעם אחר קאתינן עלה דכיון דע"כ מיירי שהכפיל התנאי ואמר שאם לא יאכל זו יהי' מותר בזו דאל"כ התנאי בטל דבעי' תנאי כפול וכנ"ל דאף בשבועה דהוי איסור' לא אמרינן לענין זה מכלל הן אתה שומע לאו כיון שעי"ז אדרבה אנו באים לבטל המעש' דהיינו השבוע' שלא תחול בביטול התנאי עכ"פ וא"כ כיון שכפל לתנאו נהי דההן הוא מבטל השבוע' מעכשיו גם בקיומו של תנאי כיון שאמר לשון אם דיורה בפירוש שלא תחול רק אחר קיום התנאי ואף דאמרינן דע"כ כוונתו הי' שתחול מעכשיו כדי שיהי' נאסר גם אם יאכל האיסור ראשון וכנ"ל בשם הר"ן ז"ל מ"מ ל"מ כיון שבא לעקור מה שאמר בפי' בהיפוך מ"מ אח"כ כשאמר הלאו שפיר חל שבועה עליו מעכשיו מצד הלאו שמכללו נשמע ההן דרק אם לא יאכל זו יהי' מותר לאכול זו אבל כשיאכל יאסר בזו דלענין שתחול איסור שבועה אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן וכיון שההן הזה הנשמע מכלל הלאו הוא סתם דאיכא למימר שיחול מעכשיו וכמו כן להיפוך ואנן אמדינן לדעתי' שכוונתו הוא מעכשיו שפיר חלה השבוע' כעת מעכשיו ודמי לגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאסור בפת חטים משא"כ בהך דע"מ שתחזירהו לי את הנייר בגט דאף שכפל לתנאו מ"מ אי לאו כמעכשיו דמי ותנאי ומעש' בד"א מהני בטל המעש' ואינה מגורשת דההן הוא מבטל המעש' אף שכוונתו הי' מעכשיו כיון שאמר בפי' בהיפוך ומצד הלאו שאמר אחר כך אין לדון שיחול מעכשיו דבגירושין לא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן דהוי איסורא דאית בי' ממונא וכמבואר והבן זה. ולפ"ז אין אנו צריכין בהך דקונם אם ארחץ למ"ש הר"ן ז"ל דכיון שהנדר נמשך קודם התנאי ואחר התנאי ליכא אומדנא כלל שכוונת' למעכשיו דבנדר אף היכי שיש אומדנא לא מהני כיון שלשון אם אינו סובל רק שיחול אח"כ לא מהני מה שכוון מעכשיו וכנ"ל בהך דהוצי' פת שעורים וגם מצד הלאו שאמר אח"כ אין לדון לאסור מעכשיו דבנדרים לא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן אף לענין שיחול הנדר וכנ"ל בשם התוס' מהך דנדרים דף י"ג ודוק כי הוא עצה עמוקה:
ומעתה אמינא דאין ראי' מהך דאתרוג דרבא ס"ל דאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי דיש לומר דבאמת ס"ל דלאו כמעכשיו דמי וכדמשמע בש"ס דגיטין דף ע"ה שם ורק דס"ל דתנאי ומעשה בדבר אחד מהני וכדמשמע ג"כ בש"ס שם עיי"ש ומ"מ כשהחזירו שפיר יצא דאף דההן שאמר ע"מ שתחזיריהו לי אינה מורה רק שיחול לאחר קיום התנאי מ"מ כיון שיש אומדנ' שכוונתו הי' מעכשיו וכנ"ל בשם הר"ן שם שפיר חל מעכשיו כיון דלדעת התוס' צריך לכפול התנאי שפיר חל מצד הלאו שאמר אח"כ שאם לא יחזור לא יהי' מתנה דמכללו נשמע ההן שאם יחזיר לו יחול המתנה דכיון שההן הזה הנשמע מכלל הלאו הוא סתם שפיר מהני מה שכוונתו הוא שתחול מעכשיו וכנ"ל בהך דשבועה שלא אוכל זו דאף דבממון לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן מ"מ באתרוג שפיר אמרי' דיש אומדנ' שרצונו שיקנה זה כדי שיהי' יוכל לצאת בו דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' דאף לדעת התוס' אומדנ' לא מהני דמה"ט ס"ל דבעינן שיכפול התנאי אף שיש אומדנ' שיצטרך לחזור לו כדי שיוכל הוא לצאת בו אח"כ מ"מ לא אמרינן דמכלל ההן נשמע הלאו היינו משום דלענין שיהי' התנאי יוכל לבטל המעשה בעינן תנאי גמור בכל משפטיו וגם אומדנ' לא מהני משא"כ בזה שאנו דנין לומר דכיון שאמר אח"כ הלאו יחול מעכשיו דמכל הלאו נשמע ההן שפיר מהני אומדנ' לענין זה כיון שהאומדנא היא אדרבה בא לקיים המעשה שתחול מעכשיו ואמרי' דכיון דיש גם אומדנא שרצונו בההן דניחא לי' שיקנה ויצא בו דניחא לי' למיעבד מצוה בממוני' שפיר מהני אף שלא אמר ההן ורק נשמע מכללו ודוק בזה. ועדיין יש לדבר בזה לפמ"ש מ"ז רשכ"י זצ"ל אהע"ז סי' ל"ח דאי אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן ולא בעינן תנאי כפול כשאמר הלאו אין התנאי חל כלל דהלאו הוא אומר בפי' וההן הוא נשמע מכללו והו"ל א"כ לאו קודם להן דהתנאי בטל והמעשה קיים ולפ"ז גם בהך דשבועה שלא אוכל זו כו' כיון שאנו באים לדון מתורת הלאו אין כאן תנאי כלל. אולם באמת מלבד דבגוף סברת מ"ז הגאון ז"ל יש לגמגם עוד די"ל דכיון דמכלל הלאו אתה שומע ההן ההן והלאו באים כאחד ואנו רק בלאו קודם להן שמענו דהתנאי בטל ולא בבאים כאחד וכאשר מבואר אצלי במק"א. הנה בהך דשבועה שלא אוכל זו כו' לא שייך כלל לומר כן דהרי באמת כבר אמר מקודם ההן ורק דמתורת ההן שאמר לא הוי השבועה חלה מעכשיו וא"כ התנאי השני היוצא מן הלאו אינו מגרע המעשה ואדרבה מחזיקו שתחול מעכשיו ועיקר הא דבעינן משפטי התנאים הוא רק דבלא"ה אין תנאי יכול לגרוע המעשה וז"ב:
ועיין במפורשים ז"ל שהעלו דבנדרים ושבועות לא בעינן כלל משפטי התנאים דדוקא במעשה אמרי' דאין כח בתנאי שלא נעשה כהלכתו ובכל משפטיו דלא הוי רק דיבור לבטל המעשה במקצת משא"כ בנדרים ושבועות דלא הוי רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בזה. ולפ"ז בלא"ה ניחא הך דשבועה שלא אוכל זו שנוכל לדון מתורת הלאו דאף אי נימא דהוי לאו קודם לההן וכנ"ל בשם מ"ז רשכ"י זצ"ל מ"מ הרי בשבועה לא בעי כלל משפטי תנאים דאתי דיבור ומבטל דיבור. אולם לכאורה אם כה נאמר דבשבועה לא בעינן כלל משפטי תנאים למה הי' צריך לכפול התנאי דאף לענין תנאי גם בשבועה דהוי איסור חמור לא אמרי' מכלל הן אתה שומע לאו לגרוע האיסור וכנ"ל מ"מ הרי תנאי כפול הוא ממשפטי התנאים וכל דלא הוי רק דיבור גם בלא הי' כהלכתו מהני דאתי דיבור התנאי ומבטל דיבור המעשה. אמנם אחר העיון ראיתי דזה ליתא דשאני כפילות התנאי משאר משפטי התנאים. דאינם רק לחזק התנאי שיהי' בכחו לבטל המעשה דבזה שפיר אמרי' דהיכי דהמעשה לא הוי רק דיבור גם תנאי שלא נתחזק במשפטיו יכול לבטל הדיבור מהמעשה דאתי דיבור כו' משא"כ כשלא אמר רק ההן דבזה כיון דלא אמרינן דמכלל הן אתה שומע הלאו ממילא חל המעשה אף בביטולו של התנאי כיון שלא אמר בפי' שאם יתבטל התנאי אין חפצו בהמעשה ומכלל הן נשמע הלאו לא אמרינן ואין א"כ לבוא מצד דאין כח בתנאי כזה לבטל המעשה ואין נ"מ א"כ בין היכי שהוא מעשה גמור או רק דיבור וזה ברור אצלי. וע"פ האמור עלה על לבי להוסיף ולומר עוד דבנדרים ושבועות יש לחלק בין תנאי דאם לתנאי דמעכשיו לענין כפילות התנאי דבאמת אנו צריכין להבין דבשלמא בתנאי דמעכשיו שההן הוא דאם יקוים התנאי יחול מעכשיו שפיר יש לומר דבעינן שיאמר גם הלאו דאל"ה אמרינן דכיון דמכלל הן לא נשמע הלאו שפיר חל המעש' אף בביטול התנאי דאין ראי' מההן שרצונו לבטל המעש' כשיתבטל התנאי כיון שלא אמר זה בפי' ומכלל הן אתה שומע לאו לא אמרינן אבל בתנאי דאם שההן הוא שלא תחול המעש' רק אחר קיומו של תנאי למה יצטרך לכפול ולומר הלאו דאף דמכלל הן אתה שומע הלאו לא אמרינן מ"מ הרי זה אמר בפי' שלא תחול המעש' רק אחר קיומו של התנאי דזה מורה לשון דאם א"כ אם לא נתקיים התנאי מתי תחול המעש' הרי אינו יכול לחול רק אחר קיומו של התנאי והתנאי הרי לא נתקיים וזה באמת ענין שצריך להתבונן עליו:
ואשר אחזה בביאור הדבר דבאמת ענין כפילות התנאי נלמד לר"מ מתנאי ב"ג וב"ר דהי' תנאי כפול והוא אחד ממשפטי התנאים כמו הן קודם ללאו וכדומה ממשפטי התנאים והא דאמרי' בש"ס ודייקינן מזה דלר"מ לא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו וכמו כן להיפוך מכלל לאו לא נשמע הן היינו משום דאי נימא מצד הסברא החיצונית דמכלל הן נשמע הלאו אין ללמוד משפט הזה דבעינן כפילות התנאי מתנאי ב"ג וב"ר דמה יתרון בכפילות התנאי כיון שגם מההן נשמע הלאו ואף כשלא כפלו א"כ ככפלו דמי ומה"ט באמת לרבנן דס"ל מכלל הן אתה שומע לאו לא בעינן תנאי כפול כלל כיון שאין נ"מ בכפילא ומעתה לדידן דקיי"ל כר"מ דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו שפיר גם בתנאי דאם בעינן תנאי כפול ואי לאו הכי התנאי בטל ולא משום דאמרינן דכיון שלא פירש הלאו ממילא חל המעש' אף בביטול התנאי כיון שלא אמר בפי' שיתבטל המעש' בביטולו של תנאי דזה אינו שייך בתנאי דאם וכנ"ל דכיון שמ"מ פירש שלא תחול המעש' רק אחר קיומו של תנאי כשלא נתקיים א"כ אין לה עת מצוא לחול ורק דכיון שלא כפל התנאי ולא נתחזק בכפילות התנאי בטל והמעש' קיים וכדאמרינן הכי בשאר משפטי התנאים דאין כח בתנאי שלא נעשה כמשפטו לבטל המעש' דכיון דל"א מכלל הן אתה שומע לאו שפיר הוי כפילת התנאי ממשפט התנאים דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר והבן זה. ומעתה בנדרים ושבועות כיון דאמרי' לדעת המפורשים הנ"ל דלא בעינן כלל משפטי התנאים דרק לגבי מעשה גמור בעינן תנאי חזק בכל משפטיו ולא לגבי מעש' שהוא רק דיבור וכנ"ל הנה רק בתנאי דמעכשיו בעינן שיכפול ויאמר גם הלאו דאל"ה אין לנו שרצונו בביטול המעש' כשלא יתקיים התנאי וכנ"ל אבל בתנאי דאם לא בעינן שיאמר הלאו דכיון שאמר שלא יחול הנדר והשבוע' רק אחר שיתקיים התנאי ממילא אין להם חלות כשלא נתקיים התנאי כלל דגם כשנתקיים אינם חלים רק לאחר זמן ואף דמ"מ נחסר אחד ממשפטי התנאים מ"מ התנאי קיים דאתי דיבור ומבטל דיבור ודוק. ולפי הנ"ל אמינא בהך דשבוע' שלא אוכל זו אם אוכל זו דאמרינן דאמדינן לי' לדעתי' שכוונתו הי' מעכשיו. וכנ"ל בשם הר"ן ז"ל אף אי נימא דלאו מתורת הלאו שאמר אח"כ אנו באים לדון שתחול מעכשיו ורק דהאומדנא הזו מהני נגד משמעות לשון אם שמורה שלא תחול רק אחר קיומו של התנאי מ"מ יש לחלק בין היכי שכפלו להתנאי ללא כפלו דכשלא כפלו להתנאי שפיר אמרינן דאין השבוע' חלה רק לאחר שיאכל התנאי דאף דיש אומדנא שכוונתו הי' מעכשיו דאל"כ תוכל השבוע' להתבטל דיוכל לאכול האיסור ראשון מ"מ הרי יש אומדנא אחרת כנגד' דאם התנאי הוא תנאי דמעכשיו הנה התנאי נתבטל דכיון שלא כפלו לתנאו גם בנדרים ושבועות התנאי בטל בתנאי דמעכשיו וכנ"ל. וזה אומדנא גדול' יותר מהאומדנא דאמדינן לדעתי' דמעכשיו קאמר דשם גם אם לא היו כוונתו למעכשיו לא תתבטל המעש' לגמרי דעדיין יש מקום להשבוע' לחול לענין זה שיהי' אסור לאכול התנאי ראשון משא"כ התנאי יתבטל לגמרי בלא כפלו במעכשיו ואף אי שקולים הם הנה לשון אם מורה שלא יחול רק לאח"כ ודוק בזה:
עוד עלה על לבי ביישוב דברי הר"ן הנ"ל לפמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובותיו החדשות מכונה בשם בשמים ראש דבנדרים ושבועות לא בעינן משפטי התנאים משום דאף תנאי שלא נעשה כמשפטו הו"ל כמו פתח ונדרו ופתחו עמו דאין צריך שאלה לחכם. ובחי' אמרתי בביאור דבריו ז"ל דבנדרים ושבועות יש שני עניני פתח. פתח שאינו נרא' לכל דזה צריך שאל' לחכם והחכם מ"מ מתירו כיון שאומר דכוונתו הי' דלא הי' אוסר על עצמו בכה"ג. ופתח הנרא' דאינו צריך שאל' לחכם כלל דכיון שנרא' לכל שהוא כן הורם הנדר והשבוע'. ותנאי שלא הותנה כהלכתו אף דלא חשיב אומדנא דמוכח כ"כ שיועיל בממון וכדומ' מ"מ חשיב מוכח לזה שיחשב פתח הנרא' שהוא כן וא"צ בנדרים ושבועות שאלה לחכם. ומעתה יש לומר דבאמת אין האומדנא דהר"ן ז"ל דכל שיוכל לבטל השבוע' אם יהי' רק מכאן ולהבא אמדינן לי' לדעתיה דכוונתו מעכשיו יכול לבטל מה שאמר בפי' בהיפוך דאם מורה רק שיחול לאחר קיום התנאי וכנ"ל ורק דבהך דשבוע' שלא אוכל זו אם אוכל זו מיירי שלא הי' משפטי תנאים [ובלא"ה דעת המפורשים דבנדרים ושבועות לא מהני תנאי כלל מתורת תנאי כיון שהמעש' אי אפשר להיות ע"י שליח] ואין התנאי א"כ יכול לבטל המעש' מתורת תנאי ורק מתורת פתח קאתינן עלה דהיינו כנ"ל דהוי עכ"פ פתח הנרא' דאין צריך שאלה וכגון שאין אנו דנין רק מתורת אומדנא דכיון דיש אומדנא הו"ל כשלא נתקיים התנאי פתחו עמו א"כ כשיש לעומת זה אומדנא להיפך שעכ"פ כוונתו הי' מעכשיו שפיר מהני דלא הוי לענין זה פתח הנרא' ואינו יכול להתיר בלי שאלה ואף דבין כך ובין כך המעש' בטל בביטול התנאי מתורת פתחו עמו מ"מ אין לומר דלענין זה שלא יחול מעכשיו מהני מתורת תנאי כיון דאין התנאי הזה מבטל המעש' רק לזמן שיחול רק מכאן ולהבא דז"א דגם לענין זה שיתבטל המעש' ולא תחול רק לאחר זמן בעינן בתנאו משפטי תנאים וע' בהה"מ ז"ל שכ' בטעם רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל ודעמי' דבמעכשיו לא בעינן כלל משפטי תנאים משום דעיקר הא דבעינן משפטי תנאים הוא רק משום דיש ביטול המעש' אף בקיומו של תנאים וכגון בתנאי דאם. אבל במעכשיו דליכא ביטול המעש' רק בביטול התנאי אבל לא בקיומו לא בעינן משפטי תנאים וא"כ אף להחולקים היינו משום דס"ל דגם ביטול זה שהוא בביטול התנאי לבד צריך תנאי גמור דאין כח בתנאי שלא הותנה כהלכתו לבטל המעש' אף בכה"ג אבל מ"מ גם הם יודו דגם לענין זה שיש ביטול להמעש' בקיום התנאי שלא תהיה רק לאח"ז בעינן משפטי תנאים דאל"כ יהי' סברותיהם הפוכות לגמרי וכמובן וא"כ בהך דשבוע' שלא אוכל זו כו' אף דהמעש' נתבטל בביטול התנאי מתורת פתחו עמו מ"מ אינו יכול לבטל המעש' מתורת התנאי שלא תחול מעכשיו דגם לזה בעינן תנאי אמיץ וחזק במשפטי התנאים וכנ"ל כן עלה לכאור' על לבי:
אמנם אחר העיון וההתבוננות ראיתי דזה ליתא דאף לדעת הרמב"ם ז"ל ודעמי' אין הטעם דמשפטי תנאים משום חלק ביטול המעש' שיש בתנאי דאם בקיום התנאי דהיינו משום זה לבד דנתבטל המעש' אף בקיומו של תנאי שלא תחול מעכשיו ורק משום שניהם יחד דהיינו ביטול המעש' לגמרי בביטול התנאי וביטול' במקצת אף כשיתקיים משא"כ במעכשיו דליכא ביטול המעש' רק בביטול התנאי דאל"כ ורק דנימא דלדעתם ז"ל לאו משום זה שנתבטל המעש' ג"כ בביטול התנאי ורק משום חלק ביטול הזה אשר יתבטל בתנאי דאם גם בקיומו קאתינן עלה שיצטרך משפטי תנאים אבל זה שיבוטל המעש' בביטול התנאי לא איכפת לן כלל יקשה דהרי אחד ממשפטי התנאים הוא תנאי כפול וגם בזה ס"ל להתוס' וסייעתו לחלק בין מעכשיו לואם דרק בתנאי דאם בעינן שיכפול תנאו ואם נאמר דעיקר הא דבעינן שיתחזק התנאי במשפטי התנאים הוא רק משום שע"י בא ביטול המעש' בקיומו של תנאי שאין חל רק לאחר כך יקשה דמה התחזקות יש להתנאי לענין זה במה שכפלו ואמר גם הלאו דבשלמא לענין ביטול המעש' בביטול התנאי שפיר יש חילוק בין כפלו לתנאו ללא כפלו דצריך לומר בפי' שרצונו שיתבטל המעש' בביטול התנאי אבל לענין ביטול המעש' שהוא בקיומו של התנאי מה נ"מ ומה התחזקות יש יותר במה שאחר הלאו א"ו דגם לדעת הרמב"ם ז"ל משום שניהם יחד קא אתינן עלה שיש ביטול המעש' בביטולו וגם בקיומו וכל דליכא ביטול בשניהם ורק באחד יש כח בהתנאי לחול ולכך במעכשיו לא בעינן משפטי תנאים כלל כיון דליכא ביטול המעש' בקיומו של התנאי וכמו כן צריך בתנאי דאם כפילא כדי שיתחזק התנאי לענין זה שיוכל לבטל המעש' בביטול התנאי ואף דמ"מ לא נתחזק מאומה עי"ז לענין ביטול שמבטל המעש' בקיומו וכנ"ל מהני דלענין ביטול אחד לבד לא בעינן תנאי גמור וחזק. ומעתה בהך דשבוע' כיון דמהני לענין זה שלא תחול השבוע' בביטול התנאי מטעם פתחו עמו ממילא הו"ל למימר דמהני מתורת תנאי שלא תחול מעכשיו אף שלא הותנה כהלכתו דלזה לא מהני האומדנא שכוונתו הי' מעכשיו כיון שאמר בפי' לשון אם דמורה שלא תחול רק אחר כך ודוק היטב בכל זה:
עוד עלה על לבי לומר ביישוב קושייתי על הר"ן ז"ל דאמאי לא אמרינן בהך דע"מ שתחזירי לי את הנייר דאף אי ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי מ"מ כוונתו הי' מעכשיו דאמדינן ליה לדעתי' דאל"כ יתבטל המעש' או התנאי וכמו בהך דשבוע' שלא אוכל זו אם אוכל זו דאף דאמר אם דאמדינן ליה לדעתי' שכוונתו מעכשיו. עפמ"ש הרשב"א ז"ל דהיכי שאמר ע"מ שתתן לי מאתים זוז וכדומה ולא התנה כהלכתו דא"א לבטל המעש' בביטולו של תנאו צריך ליתן לו מטעם שכירות ולפ"ז בהך דע"מ שתחזירי לי את הנייר ליכא אומדנא כלל שכוונתו מעכשיו דיש לומר דבאמת כוונתו הי' כמו שמורה לשונו שלא יחול רק אח"כ דכיון דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד ונתבטל התנאי תהי' צריכה להחזיר לו הנייר מטעם שכירות. אולם לפ"ז צ"ל דגם רב אשי דקאמר הא מני רבי הוא ס"ל דתנאי ומעשה בדבר אחד לא מהני ורק דמוקי לה כרבי דע"מ כאומר מעכשיו דמי דאי לאו כמעכשיו דמי אף דבאמת מגורשת משום דהוי תו"מ בד"א מ"מ יקשה דמאי רבותא אשמעינן ברייתא דע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת דפשיטא דכיון דהתנאי בטל דמגורשת ולכך מוקי לה כרבי דכאומר מעכשיו דמי והתנאי קיים ושפיר אשמעינן דמתנה ע"מ להחזיר הוי מתנה וכמבואר דא"נ דר"א ס"ל דתו"מ בד"א מהני גם אי לאו כמעכשיו דמי מגורשת משום דיש אומדנא בזה שכוונתו הי' מעכשיו דאל"כ יתבטל המעשה והבן. והנה הרא"ש ז"ל הקשה בהא דאמרי' בש"ס דע"ז דף ס"ג טלה זה נמי הא מיחסרא לי' משיכה דהרי שכר פעולה א"צ קנין ותירץ דדוקא לענין שיצטרך לשלם לו עבור פעולתו אין צריך קנין אבל מ"מ לא קנתה הטלה דיוכל לשלם לה דמים. ולפ"ז אמינא דאין ראי' מהך דאתרוג דרבא ס"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי דאף אי לאו כמעכשיו דמי ואף אי נימא דס"ל דתנאי ומעש' בדבר אחד לא מהני מ"מ הכא שפיר הוי מעכשיו דאמדינן ליה לדעתי' דאל"כ יתבטל התנאי וכנ"ל בהך דשבוע' שלא אוכל זו כו'. ואין לומר כנ"ל דאין כאן אומדנא דיש לומר דכוונתו שיצטרך להחזיר לו מטעם שכירות דז"א דבאתרוג יש אומדנא שרצונו דוקא בחזרת גוף האתרוג ומצד חיוב שכירות לא יצטרך להחזיר לו רק הדמים דהא דשכר פעולה א"צ קנין הוא רק לענין שיצטרך לשלם לו דמים וכנ"ל בשם הרא"ש ז"ל והבן זה:
ובגוף קושית מ"ז רשכ"י זצ"ל אמינא דראית התוס' דרבא ס"ל דע"מ כמעכשיו דמי הוא כך דאי נימא דלכך קאמר רבא בגיטין בהך דע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת הטעם משום דמעש' קודם לתנאי משום דס"ל דע"מ לאו כמעכשיו דמי א"כ ע"כ אמרינן כמו כן דס"ל ג"כ דתנאי ומעשה בדבר אחד מהני דאל"כ יקשה קושיות ראב"א דאף אי הוי תנאי קודם למעשה התנאי בטל משום דהו"ל תו"מ בד"א דהרי אתה אומר דאוקימתא דרבא בדוקא הוא ומשום דס"ל הכי דרק מה"ט דהוי מעשה קודם לתנאי מגורשת וא"כ אמאי בהחזירו יצא דאף ע"מ ספיקא הוי מ"מ לא יצא מספק עכ"פ דשמא לא כמעכשיו דמי והמעש' בטל וכן מורה באמת לשון התוס' גיטין שם שהביא ראי' מהך דהחזירו יצא דהרי בשעה שקנאו לא הי' בידו דאי הוי ס"ל דלרבא תו"מ בד"א לא מהני הו"ל להקשות להיפוך מהך דלא החזירו לא יצא דהרי התנאי בטל והמעש' קיים בכל ענין ודוק [אמנם לפ"ז יתעצם יותר מ"ש ראשונ' בסתירת ראית התוס' ואין מקום למה שנסתפקתי שם ועיין בדברי ותבין]:
אולם עדיין יש לעורר בזה לפמ"ש דבהך דתנאי ומעשה בד"א לאו משום דהו"ל כתנאי שא"א לקיימו והו"ל מפליג בדברים אמרי' דהמעש' קיים דז"א דאכתי מנ"ל שהפליג בדברים בהתנאי שמא הפליג בהמעש' ורק דאף אם לא הפליג כלל אין כח בתנאי לבטל המעש' לגמרי אף כשהתנה בכל משפטי התנאים עמש"ל. ומעתה לפ"ז למ"ד דתו"מ בד"א הוי תנאי מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דכיון דמכ"מ עכצ"ל דהפליג בדברים כיון שהתנאי הוא נגד המעשה לגמרי ואי אפשר שיחולו שניהם א"כ יש להסתפק במה הפליג אם בהתנאי או בהמעש' דאם הפליג בתנאי המעשה קיים וא"כ אי נימא דלמ"ד דע"מ לאו כמעכשיו דמי לאו היינו דודאי לאו כמעכשיו דמי ורק דספיקא הוי א"כ היכא דהוי תו"מ בד"א אף אם נאמר דמהני מ"מ הו"ל ס"ס לקיים המעשה מעכשיו דשמא ע"מ כמעכשיו דמי ואף את"ל דלאו כמעכשיו דמי מ"מ שמא הפליג בהתנאי כיון דע"כ הפליג בדברים וכנ"ל. ומזה יש ראי' דס"ס לא מהני נגד חזקת איסור א"א דאל"כ היתה מגורשת שפיר בהך דע"מ שתחזירי לי את הנייר אף לרבנן דרבי וכנ"ל. ומעתה אין ראי' מהך דאתרוג דרבא ס"ל דמעכשיו דמי די"ל דבאמת ס"ל דלאו כמעכשיו דמי והיינו דספוקי מספקא לי' וכשהחזירו יצא דאף דס"ל דתו"מ בד"א מהני מ"מ הו"ל ספק ספיקא דשמא כמעכשיו דמי ויצא בו דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ואף אי לאו כמעכשיו דמי מ"מ שמא הפליג בהתנאי ופשיטא שיצא בו דהו"ל שלו לגמרי ובלא החזירו שפיר קאמר דלא יצא דאדרב' יש ס"ס להיפך דשמא כמעכשיו דמי ואף דאי לאו כמעכשיו דמי שמא הפליג במעשה ולפ"ז י"ל דלא יצא לגמרי בלא החזירו וצריך ליטול ולברך שנית כיון דיש ס"ס לחיובא. ויש לי הרהורי דברים לומר דס"ל להתוס' דהך אומדנא דצריך הוא בעצמו לצאת בו עדיפא טפי מהך אומדנ' שרוצה שיצא בו השני משום דניחא לי' למיעבד מצוה בממוניה וא"כ כשאנו מסופקים למ"ד דת"ו בד"א מהני אם הפליג בהתנאי או בהמעש' אמדינן לי' לדעתי' שהפליג בהמעשה ולא בהתנאי משום דאם יתקיים המעשה לגמרי ולא יצטרך להחזיר לו לא יהי' לו במה לצאת אח"כ ולא חשיב א"כ ס"ס וכנ"ל ויש לדבר הרבה בכ"ז ובהך דהריני כאילו התקבלתי אולם כבר הארכתי יותר מדאי וגם עדן לא בחנתי כל העולה על רוחי במצרף וכור הבחינה ולכן פה תהי' שביתת קולמסי בזה:
(ו) כתב כ"ת לישב קושיות מ"ז הגאון רשכ"י ז"ל לדעת המפורשים דהא דאין מבטלין איסור לכתחיל' הוא רק מדרבנן מהא דאמרינן בגיטין דף י"ח בהך דנפלו ונתפצעו דלא קנסינן שוגג אטו מזיד משום דלא הוי רק מדרבנן דמה"ת חד בתרי בטל והרי בלא"ה גם במזיד לא הוי רק דרבנן כיון דהא דאסור לפצוע הוא רק משום דמבטל איסור לכתחל' דלא הוי רק דרבנן עפ"י דברי הנ"ב ז"ל דביבש ויבש דרק מטעם ביטול ברוב קאתינן עלה לכ"ע אסור לבטל מן התורה דרק כשמבטלו בס' שבטל הטעם ס"ל להנך פוסקים דהוא מדרבנן אמנם באמת גם גוף דברי הגאון בעל נ"ב ז"ל תמוהים בעיני דגם בביטול בס' ע"כ מטעם ביטול ברוב קאתינן עלה וכמש"ל בשם הרשב"א ז"ל דהא דבעינן קרא לטעם כעיקר הוא רק משום דאי לאו הכי ה"א דבטל ברוב ורק דאי אמרינן טעם כעיקר ואף שנתבטל ברוב לא מהני דמ"מ נרגש הטעם וא"כ גם כשנתבטל הטעם ע"כ צריכין אנו לביטול ברוב ג"כ וז"ב. זו"ז כתב כ"ת לישב הך דמגורה אין מחייבין אותו ללקט אחת אחת דאף אי אין מבטלין לכתחלה מה"ת מ"מ מותר משום דאין כוונתו לבטל אלא שנדחק לישב דאמאי ל"ה פסיק רישי'. אולם לדעתי א"צ לכ"ז ורק דבהך דביטול איסור לכתחל' עיקר האיסור הוא משום הכוונה שמכוין להתיר האיסור וכל שאין כוונתו לבטל ליכא איסורא כלל ובעיקר הדבר שהעלו הפוסקים דהיכי דאין כוונתו לבטל מותר עלה על לבי דנלמוד מגיעולי עכו"ם דלמ"ד דאינו יכול לבטל לכתחל' מה"ת איך מותר להגעיל אף כשיש ס' במים הא אין מבטלין איסור לכתחל' ובשלמא כל דיני הגעלה לדידן יש לומר דמגעילין אחר שעבר עליו מעל"ע דאינו אוסר עוד דנפגם טעמו והא דצריכין הכשר הוא משום דכלי שאב"י אסור להשתמש בו לכתחלה מדרבנן משום גזירה אטו ב"י וכמבואר אבל על מה שצותה תורה להגעיל כלי מדין שפיר יקשה דאי כבר אינו ב"י ונוטל"פ מותר א"צ הכשר כלל מה"ת ואל"ה הו"ל מבטל איסור לכתחלה מצאתי להר"ן ז"ל בע"ז פ"ב שהביא ראי' זו מגיעולי מדין ונהנתי. וע' ברמב"ן ז"ל שכ' לישב מה שהקשו התוס' דאם נימא חענ"נ בשאר איסורים איך מהני הגעלה בכלי גדול שאין בו ס' בהמים הא המים נעשו נבילה דבהגעל' במים אין יכול להבליע רק להפליט ולפ"ז אין ראי' ג"כ מהך דהגעלה דכל שאינו מכוין לבטל מותר וכמובן ורק דמ"מ יש להביא ראי' מהך דילפינן טעם כעיקר מגיעולי נכרים דכיון דכבר בררנו דאף אי לאו הך דטעם כעיקר מ"מ אנו צריכין לבוא לביטול ברובו וכנ"ל בשם הרשב"א ז"ל א"כ יש לומר דלכך הצריכה התורה הכשר דאל"כ אסור לבשל לכתחלה ומטעם ביטול איסור לכתחל' קאתינן עלה ודוק וע' בתוס' ע"ז דף ס"ז שכתבו דאין סברא שיהי' מחולקים בזה אי קדירה בת יומא פגמה פורתא אם לא דנחזי אנן ורק דלר"ש דס"ל דנוטל"פ מותר היינו משום דמחלק בין פגם זוטא לפגם רבה עיי"ש ה'. ולפ"ז אין ראי' דכל שאין כוונתו לבטל ליכא איסורא כלל ואף אי הוי פסיק רישא דאין להתיר משום דשא"מ וכנ"ל דלא אסרה תורה רק הכוונה שמכוין לבטל האיסור דיש לומר דבאמת היכי דהוי פ"ר אסור לבטל לכתחל' אף שאינו מכוין כמו בכל דבר שאינו מתכוין דפ"ר אסור ומ"מ שפיר יליף ר"ע טעם כעיקר מגיעולי נכרים דכיון דלכ"ע אף קדירה בת יומא פגמא פורתא ורק דלר"ע זה לא הוי חידוש כיון דהוי פגם זוטא ושפיר ילפינן מיני' א"כ ליכא למימר דבאמת טעם לא הוי כעיקר והא דצריך הכשר הוא משום דמ"מ כיון דע"כ צריכין לבוא לביטול חד בתרי וכנ"ל אסור להשתמש בהכלים משום דאין מבטלין איסור לכתחלה דכיון שאינו מתכוין לבטל הוי לי' דשא"מ ופ"ר דלא ניחא לי' כיון שפוגם עכ"פ פגם זוטא דמותר לדעת רוב הפוסקים ז"ל עיין בדבריהם. ועפ"ז אמינא לבאר דברי התוס' פסחים דף ל' בהא דקדרות בפסח ישברו דפריך ולשהינהו לאחר הפסח ונעבד בהו שלא במינן שהקשו דאף א"ת דחשוב משהו מ"מ הרי אין מבטלין איסור לכתחלה. דלכאורה מה קושיא הרי אין כוונתו לבטל וכל כה"ג ליכא איסור' וכנ"ל מהך דגיעולי נכרים דאי לאו דאמרי' דטעם כעיקר לא הוי צריך הכשר ומותר לבשל בהם לכתחלה לר"ע אף דע"כ מטעם ביטול קאתינן עלה וכנ"ל. אולם לפי הנ"ל ניחא דדוקא בהך דכלי מדין לר"ע מותר הי' להשתמש אי לא אמרינן טעם כעיקר ומשום דכיון דאינו מכוין הו"ל דשא"מ ומותר דר"ע כר"ש ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר עיין ש"ס דב"ק דף קנ"ג ואף דהוי פסיק רישא מ"מ הא לא ניחא לי' דא"א דלא פגמה פורתא וכנ"ל משא"כ בהך דקדירות בפסח דרב הוא דקאמר לה להך דקדירות בפסח ישברו ורב ס"ל בש"ס דכתובות ו' כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור אף דלא הוי פ"ר וא"כ אף דהוי פגום מ"מ אסור לדידי' לבטל אף כשאינו מתכוין דדבר שאינו מתכוין אסור לדידי' והבן. אמנם כ"ז אי נימא כדעת הרמב"ן ז"ל דהגעלה אינו מבליע כלל וא"כ יש לומר דלמ"ד דשא"מ אסור באמת אסור לבטל איסור לכתחלה אף כשאינו מתכוין לבטל ולדידי' באמת לא ילפינן טעם כעיקר מגעולי נכרים ורק ממשרת וכרבנן דר"ע שם ור"ע לטעמי' וכנ"ל אבל לדעת החולקים בזה על הרמב"ן ז"ל כ"ז ליתא דעכצ"ל דכל שאין כוונתו לבטל מותר לגמרי לכ"ע ומשום דלא אסרה תורה רק הכוונה שמכוין לבטל האיסור וכל שאינו מכוין איפוא ליכא איסורא כלל וכנ"ל דאל"כ איך נתרץ הא דאמרה תורה להגעיל כלי נכרים למ"ד דבר שאין מתכוין אסור הרי בההגעלה מבטל האיסור ודוק היטב ויש לי בכ"ז דברים הרבה אולם לא עת האסיף פה:
(ז) הקשה כ"ת על מ"ש מ"ז רשכ"י זצ"ל בספרו ליו"ד סי' קנ"ח דלוקמי' הך דאין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן בעכו"ם שלוה מישראל וזה המת נעשה ערב בעדו והגיע הזמ"פ וצריך זה לשלם הקרן והרבית שיעלה עליו דהרי מ"מ אחר שבא לשלם מהערב אסור לו לזה ליקח רבית ואיך א"כ רבית אוכלת בהן וכ' דהרי מבואר בהדיא דבעבר ונעשה ערב רק ההפסד צריך לשלם ולא הריבית. ובמח"כ נחלפו לו הענינים דהך דעבר ונעשה ערב בישראל שלוה מעכו"ם מיירי ואנן בעכו"ם שלוה מישראל עסקינן ובהתנה עם העכו"ם שלא ידחנו אצל הערב דמותר להיות לו ערב וגרם לו זה טעות הדפוס שנרשם הס"ק שם שלא במקומו על הך דעבר ונעשה לו ערב ובאמת דברי מ"ז הגאון ז"ל שייכא לדברי ההגהה סעיף ב' שם בהך דעכו"ם שלוה מישראל וכמבואר למעיין אולם עכ"ז יותר נראה דקאי אהך דמשכון ששוה יותר דמבואר בהדיא שם דחייב לשלם כל הרבית שעלו ושיעלה דבהך שהתנה עם העכו"ם שלא ידחנו אצל הערב נ"ל דאסור מ"מ ליקח עכ"פ הרבית שעלו אח"כ שכבר בא אצל הערב לגבות ממנו והרבה יש לדבר עוד בזה אולם יען כי בלא זה יש מקום לדברי מ"ז רשכ"י זצ"ל קצרתי:
(ח) הביא דברי מו"ז הגאון רשכ"י זצ"ל שהקשה בהא דאמר ר"י גיטין דף נ"ג בהך דהמטמא והמדמע ומנסך דד"ת היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ובמזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו' דהרי בש"ס דחולין פריך למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ממנסך ומשני דאית לי' שותפות בגווה ואנן פסקינן בחו"מ סי' ש"ו בהך דטבח שקלקל דדוק' כשנבלה ודאי אבל אם עשה בה רק טריפות האוסרה מספק פטור דא"ל אייתי ראי' ומה יועיל א"כ מה דקנסו במזיד דהרי עכ"ז פטור דיאמר טול חלקך שאינו נאסר ואי דאסור משום דאין ברירה הלא הא דאין ברירה הוא רק ספק וא"כ יאמר אייתי ראי'
**(מלחמת
אריה הנה בש"ך יו"ד סי' ד' סעי"ק ה' כתב בהדי' שהיכי שנאסר בהנאה מספק חייב השותף לשלם דמצי השותף לומר קי"ל כהאוסר מאי אמרת דקיי"ל כהמכשיר זיל את מוכר היין ע"ש. וע' בפמ"ג שהעיר ע"ז מהך דמוגרמת בב"ק וכתב דהתם כיון שבידו לשחוט והי' סבור שהוא שוחט כדין פטור ע"ש ובאמת על הש"ך בלא"ה לא קשה כלל דהא איהו בעצמו כתב בחו"מ סי' ש"ו להחליט כהתה"ד דגם טבח שקלקל ונאסר מספק חייב לשלם וחידוש הוא על הפמ"ג שלא הרגיש בזה. אמנם מוח"ז הישי"ע שהקשה על המחבר שפיר הקשה דהא המחבר פוסק שם בחו"מ גבי טבח דפטור מלשלם כשנאסר מספק. והנה לפע"ד נראה בישוב הדבר דדוקא היכי שהחיוב הוא מתורת מזיק יש לפטרו כשנאסר רק מספק אבל כשיש עליו חיוב השבה מתורת גזלן בכל גווני חייב לשלם אפי' כשנאסר רק מספק דמ"מ לא הוי השבה מעליא. דוגמא לזה מצינו בש"ס ב"ק צ"ח ע"א דאמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור מ"ט מצי אמר לי' הא מנח קמך אי בעית שקלת כו' וה"מ דאדי' אדוי' אבל שקלא בידי' מיגזל גזלה השבה מעליא בעי מיעבד ע"ש. והחילוק הלזה י"ל נמי הכא גבי ספק ובזה שפיר ניחא דטבח הוא חייב רק מדין מזיק כמו שהאריך מו"ח ז"ל לעיל סי' ס' דהא לא קנאה הבהמה בתורת גזלן וע' בספר מחנה אפרים ה' נזקי ממון ולהכי כיון דיש מתירין אין לחייבו לשלם דמצי אמר לי' זיל ובקש לך חכם שהוא מתיר לך וכמו בזורק לים הגדול שפטור מטעם דאיכא בר אמוראה שיוכל להושיט משם עיין שם ברש"י ז"ל וא"כ מה לי בר אמוראה ומה לי חכם אבל בהך דמנסך דע"כ מיירי שהגביה ע"מ לנסך דבלא הגבהה בלא"ה פטור מטעם קלב"מ כמבואר בהדי' בפרק הנזקין נ"ב ע"ש וכיון שנעשה גזלן ע"י הגבהה השבה מעליא בעי מיעבד וכשנאסר מספק לא חשוב השבה ומחייב לשלם ואע"ג דהמחבר פוסק דהזורק מטבע לים גם באדי' אדוי' חייב מ"מ יש לנו לומר החילוק שמחלק רבה התם לענין היכי שנאסר מספק ודוק:)** וכ"ת תמה ע"ז דהרי ר' יוחנן ס"ל בביצה ל"ח דאין ברירה הוא מטעם ודאי. אולם באמת לר"י גופא בלא"ה לא קשה מידי דר"י ס"ל בהדיא דאדם אוסר דבר שאינו שלו בעשה בה מעשה ועיין ש"ס דחולין שם ורק דעיקר הקושיא הוא לר' נחמן דס"ל דאין אדם אוסר ואיהו ג"כ ס"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק כמבואר בש"ס דגיטין שם ע"ש וע' באחרוני שהוכיחו מש"ס דעירובין דף ל"ז דר"נ ס"ל לחלק לענין ברירה בין דאוריית' לדרבנן והיינו משום דספיקא הוי והקושיא א"כ במקומה עומדת. אולם באמת לא ידעתי מדוע הוצרך מו"ז הגאון זצ"ל להקשות על הך דשלא יהא כאו"א הולך ולמה לא הקשה בפשיטות דאמאי במזיד חייב דכיון דספיקא הוא יאמר לו אייתי ראי'. ולאשר אינני זוכר כעת איה מקום הדברים באופן שאותיותיו יחכמוני לזאת אמרתי טובה השתיקה הפעם בזה. ובגוף הקו' דא"נ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ורק באית לי' שותפות ומשום דאין ברירה למה יתחייב יאמר לו אייתי ראי'. אמינא דלכאורה אנו צריכין להבין בהך דטבח שקלקל בספק טריפות למה יפטור הרי מ"מ זה אסור לאכלו ואף דהטריפות ספק מ"מ ההיזק הוא ודאי ומה נ"מ אם אסור לאכלו מתורת ודאי או מתורת ספק לענין ההיזק. והנראה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בדיני דגרמי שלו דטבח שקלקל למה יצטרך לשלם דבשלמא הגרמה ועיקור היזק ניכר הוא אבל שהי' ודרסה הא אינו ניכר. ותירץ דזה חשוב ניכר דכל שלא שחטו כראוי השחיטה הוא ההיזק והרי ניכר בין חי' לשחיטה והו"ל כמתיז ראשה בסייף. והקשה ע"ז מכהנים שפגלו דחשיב היזק שאינו ניכר ותירץ לחלק בין היכי שהקלקול הוא בשחיטה עצמה דהו"ל כמתיז ראשה בסייף ובין הך דפיגל שהשחיטה הוא כראוי ורק דדבר אחר גרם לאסור דזה אינו ניכר עכת"ד הנחמדים ז"ל. והנה הך דספק טריפות דסי' ש"ו היינו שנמצא סכינו פגום אחר שחיטה דהוי ספק אי בעור או בעצם המפרקת נפגם או בשהה במיעוט סימנים דהוי איבעיא דלא אפשטא וכ"ז הוא באמת אינו ניכר והא דחייב לשלם בכה"ג הוא רק כמ"ש הרמב"ן ז"ל דהשחיטה הוא ההיזק דכל שלא נשחטה כראוי הו"ל כמתיז ראשה בסייף ומעתה כ"ז כשהוא טריפות ודאי אבל היכי שהוא רק ספק שפיר מצי אמר לי' אייתי ראי' דשמא אין כאן איסור דאף דמ"מ בין כך ובין כך הזיקו כיון שאסור לאכלו מספק עכ"פ מ"מ לצד הספק הזה שכשר שפיר פטור מלשלם דאף דהזיקו הא הו"ל אינו ניכר דכיון דנשחטה כראוי ורק שאסורה מספיקא באכילה לא הוי תו כמתיז ראשה בסייף דלא עדיף מהך דפיגל דהוי היזק שאינו ניכר אף דנאסרה ודאי כיון שהשחיטה הוא כראוי ודבר אחר גרם לה לאסור וכיון דאין לחייבו בכה"ג שפיר מצי אמר לי' אייתי ראי' דהשחיטה לא הוי כראוי בעצמותה דיחשב היזק ניכר ודוק. ומעתה כיון דלפי"ז הא דפטור בטבח בעשה דבר האסור מספק הוא משום דהוי היזק שאינו ניכר וכנ"ל שפיר חייב בכה"ג במזיד עכ"פ כיון דמ"מ הזיקו דאף דהוי היזק שאינו ניכר מ"מ במזיד חייב וא"ש הך דהמנסך ודוק:
ועדיין הדבר צריך תלמוד דאפשר לומר דמ"מ כיון שהשחיטה אינה מתרת דעדיין אסורה באכילה מספק השחיטה הוא ההיזק והרי ניכר בין חיה לשחיטה ואף לצד הספק הזה שכשר הוא מ"מ כיון שאסורה באכילה מספק הו"ל היזק ניכר לדעת הרמב"ן ז"ל. אמנם אחר העיון הדבר נכון עפ"י מ"ש בחידושי דבאמת זה לא חשיב היזק ניכר דאף שהשחיטה ניכרת מ"מ ההיזק אינו ניכר ומה בכך שהמעשה ניכרת אנן היזק ניכר בעינן שיהי' ניכר ההיזק אשר עשה והרי לא ניכר אם השחיטה כראוי אם אין. ובהך דטבח שקלקל מטעם אחר קאתינן עלה לחייבו עפ"י מ"ש הקדמונים ומכללן הרמב"ן ז"ל בדיני דגרמי שלו גבי זרע כלאים בכרם דחייב משום דהוי היזק ניכר שניכר הכלאים בכרם דאף אם עקר אח"כ הכלאים חייב דאף שעתה אינו ניכר מ"מ כיון שבשעת ההיזק הי' ניכר וגם עתה לא סילק ההיזק ורק שעשאו אינו ניכר שפיר חייב דאף דאין מחייבין על היזק שאינו ניכר מ"מ הוא אינו יכול לפטור עצמו במה שעשה מניכר אינו ניכר עכת"ד ז"ל ומעתה גבי שחיטה דתיכף כשמתחיל לשחוט וחותך מקצת הושט הו"ל טריפה ורק דדרך שחיטה בכך וכשלא נשחטה א"כ כראוי נאסרה תיכף משעשה אותה טרפה ואז הוא ניכר. דלפנינו שניקב הושט וא"כ אף שאחר ששהה ודרס גמר השחיטה והוא א"כ אינו ניכר חייב לשלם כמו בהך דכלאים דחייב אף שעקר הכלאים כיון דבשעת ההיזק הי' ניכר ורק שעשה עתה מניכר אינו ניכר וכנ"ל והארכתי בזה הרבה בתשובתי הנדפסת בשמי בספרו של מו"ז הגאון רשכ"י ז"ל הלכות ס"ת עש"ה ותמצא עונג לנפשך ומעתה כ"ז כששהה או דרס באמצע השחיטה אבל כששהה במיעוט בתרא כיון שבשעת ההיזק אינו ניכר דכבר נשחטה כראוי ורק שהשהי' פוסל גם במיעוט בתרא וזה אינו ניכר שפיר פטור בשוגג וכ"כ בהך אם בעור אם בעצם המפרקת נפגמה שפיר א"ל אייתי ראי' דשמא בעצם המפרקת נפגמה וא"כ אף דמ"מ אסורה הבהמה מספיקא ע"י שהפגים הסכין מ"מ לצד הספק הזה ההיזק ההוא נעשה אחר השחיטה בשעה שנפגם סכינו בעצם המפרקת דאז נעשה הספק ואז אינו ניכר ופטור ושפיר א"ל אייתי ראי' דבעור נפגמה ואשלם לך והבן זה. ולפמ"ש הש"ך ז"ל בסי' שפ"ו דדיני דגרמי לא הוי רק קנס מדרבנן ורק במזיד חייב אבל בשוגג פטור א"ש בפשיטות דשפיר א"ל אייתי ראי' שנטרפה ע"י דאף דבין כך ובין כך אסורה הבהמה כיון ד דאנן לא ידעינן ואסורה מספיקא מ"מ אם לא עשה בה הוא מעשה המטריפה אין כאן היזק ורק גורם להיזק שע"י נאסרה הבהמה וכמו שורף שטרותיו של חבירו וכדומה וכיון דרק מדינא דגרמי קאתינן עלה שפיר פטור בשוגג ורק במזיד חייב מטעם קנס חכמים וא"ש הך דהמנסך וכמובן ויש לדבר עדיין בזה כיון דבמנסך עיקר ההיזק אינו ניכר וכשהוא א"כ רק גורם לההיזק וכגון היכי שהוא ספק וכנ"ל י"ל דיפטור וכמו בגורם דגורם דהעלה הש"ך שם דפטור. ויש לי בכ"ז הרהורי דברים הרבה אולם כבר הארכתי יותר מדאי ואשר ע"כ ראיתי להפסיק באמצע הפרק והמעט אשר כתבתי הוא רק לעורר לב המעיינים בהלכה ועוד חזון למועד בלי נדר וברצות השם לטייל עם כ"ת ביתר דבריו הנעימים. כי עתה לא הייתי רק כמלקט אמרים וגם באלה רק כמציץ מבין החרכים והנני ידידו: