ברכת רצה· רבי צבי הירש אורנשטיין
סימן פח
בריסק יום ב' י"ט תמוז תר"ל לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד ידידי הרב המאה"ג חו"ב בחדרי תורה מ' אהרן הלוי נ"י אבד"ק טשדניב.
אחדש"כ לאוהבי ה' וח"ש מכתבו היקר עם דברי שאלתו בענין יבמה לנכון השיגה ידי זה זמן כביר ויען לא ביאר כ"ת בדבריו יסודי ההיתר אשר על ידה נשאת לזר כתבתי אז לכ"ת אודות זה ושלח אלי תשובת הגאון מהרש"ק ז"ל מבראדי והודיעני כי הוא לא רצה לסמוך אז על התירו של ה' מהרש"ק ז"ל. ואכן אח"כ בא עד אחד והעיד שמת יבמה ואם כי חשש לדעת הרא"ש שלא להתיר ביבמה עפ"י ע"א עכ"ז בצירוף התירו של הגאון מהרש"ק ז"ל התירה להנשא. ולסיבת רוב טרדותי בשגם לא הייתי בימים ההם בקו הבריאות והשלימות כראוי לא יכולתי למלאות מבוקשו למהר תשובתי אליו. והגיעני בתוך הזמן ההיא שני אגרות מאת כ"ת. ובמח"כ ראיתי כי לא דקדק לכתוב כראוי בענין גדול וחמור כזה ובגוף העדות דבריו סותרים זה את זה כי במכתבו הראשון בענין הגדת העדות נאמר כנ"ל שע"א העיד שמת יבמה וצירף התירו של מהרש"ק ז"ל מבלי לחוש להחמיר כדעת הרא"ש ז"ל אולם באגרת השני כתב שהעידו שני אנשי חיל ששמעו בו שמת מבלי הודיע שמיעה זו מה טיבה ובאגרתו האחרון אמנם כתב בזה"ל עיקר ההיתר אשר מסיבתו נשאת המדוברת שהעידו עדים שמת יבמה אחד מאנ"ח יהודים מפי שני עדים כשרים וע"א עמו [לא אדע ג"כ אם זה העד השני העיד ע"פ עצמו או ג"כ מפי העדים] ויען כי יש חילוק גדול בענין ואופן העדאת עדות הנ"ל לדינא וכאשר אבאר ברצות ה' רציתי לכתוב עוד הפעם לכ"ת אודות זה. ואך יען כי כבר נמשך זמן רב ואין הפנאי מסכים עמדי להרבות באגרות אמרתי להשיב בזה לכ"ת ולבאר כל פרטי העניינים אם כה ואם כה. תוכן השאלה בקיצור איש אחד הי' לו שני בנים ונמסר אחד מהם זה כ"ה שנים לאנשי הצבא ומאז נמסר לא נשמע ממנו דבר. ואח"כ נשא אחיו הקטן אשה ומת בלי בנים ואשת הזקוקה נשאת אחרי אשר דרשה היתר עפ"י ב"ד. ועתה בא מכתב מאחד כתוב בלשון רוסיא וחתם בשם נכרי מבקש להודיע לו ממשפחתו לכולם בשמות יקרא. וכותב כי הוא מומר ולפנים הי' שמו וואלף. ולפי פרטי דבריו הנה הוא היבם והפרישו האשה מבעלה עד שיצא לאור, משפטה:
וזה החלי בעזר צור גואלי:
ונתחיל לדבר בגוף ההיתר קידם שבא ערעור ע"י המכתב הנזכר. הנה כל היתרים של מהרש"ק ז"ל במחכ"ת אינם כדאי להטפל בהם כי אין בכל דבריו ממש לצרפם אף לסניף. כי הספק דשמא מת היבם אינו נכנס בכלל ספק כלל דאיכא חזקת חי וגם חזקת זקוקה וגם חלילה לסמוך אף סמיכה כל דהו על אומדנא. ובמחכ"ת נתן מכשול במה שהביא לסמוך על אומדנא מדברי אגדה דכפו מיטתו שאלמלא יהודה קיים כו' שלא נאמר רק דרך שיחה להפג לבו ולא להלכה. וגם בנדון זה באנ"ח ליכא אומדנא כלל. וגם לומר דאולי לא הביאה עוד בעת מיתת בעלה סימני גדלות אינו רק סניף קל ודק עד כמעט אין נבדק. דאחרי שכבר היתה גדולה בשנים הא איכא חזקה דרבא שהביאה סימנים. דלדעת הרבה פוסקים היא חזקה אלימתא אף להוציא ממון כל שלא נבדוק כלל. והא דלא מהני בחליצה וצריך בדיקה היא משום דאפשר לברורי עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בזה ועיין בספרו של מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל שהקשה ע"ז דהרי אינו יכול להתברר לגמרי דאם לא ימצאו שערות עדן ספיקא הוי דשמא נשרו ומדמי לה להך דראתה מחמת תשמיש דל"ח יכול להתברר ע"י בדיקת שפופרת דעי"ז לא יתברר רק שהוא מהמקור אולם נשאר עדיין בספק איסור דשמא אין כל אצבעות שוות. אולם לדעתי יש לומר דלא דמי דהתם תשאר בספק איסור לעולם משא"כ בחליצה גם אם לא יהי' לה שערות תוכל לחלוץ אחר שתמתין עד שבאו לה סימנים וז"ב. ואף לדעת רבים החולקים וס"ל דלא מהני כלל חזקה דרבא באיסור תורה מ"מ פשיטא לי דגם לדעתם ז"ל ל"ח ספק השקול להקל ורק דלא הוי דבר ברור ומוחזק כ"כ שנוכל להקל גבי חליצה שהיא מה"ת וגם איכא חזקת זקוקה. וראי' לזה דאל"כ גם היכי דאיכא שערות למה יועיל לחליצה אימר שומא נינהו. ואין לומר דענין שומא הוי מיעוטא דלא שכיחא כלל ולא אמרינן הכי רק לפני הזמן דאי אפשר שיהי' סימני גדלות. דז"א דהרי גם היכי שאינו ידוע מנין השנים ל"מ סימנים בחליצה. ואם כה נאמר יהי' השערות בעצמן ראיה שכבר הגיעה לכלל שנותיה דא"ת שקטנה היא ע"כ דשומא נינהו דל"ש כלל א"ו דגם בלי הכרח יש מקום לחוש לשומא ומה מועיל א"כ הסימנים אח"כ לדעת הפוסקים אלו דחזקה דרבא לא הוי חזקה לענין תורה אלא ודאי דלכ"ע חזקה דרבא מכריע את הספק דלא להוי שקול עכ"פ ולכך בצירוף כל דהו מהני גם לענין חליצה להקל. וכ"כ יש להביא ראי' מהא דמהני בהגיעה לכלל שנותי' עדות נשים על הסימנים לחליצה אף דלא חשיב מלתא דעבידי לגלויא וכמבואר בפוסקים ז"ל וא"כ פשיטא דאין לחשוב בכה"ג לצרף זה לספק אחר וכדומה להקל וכנ"ל. ולא ידעתי מה הי' לו להגאון מהרש"ק ז"ל שכתב לדון משום נאמנות של האשה שאומרת שיודעת שלא הי' סימנים בשעת מיתת בעלה. וכ' דאף שאין יבמה נאמנת שמת יבמה מ"מ הכא נאמנת כיון שבלי דברי' ג"כ נכנס בגדר הספק עכת"ד:
ובמחכ"ת שם העקוב למישור ואזל בתר איפכא דאף אם היתה נאמנת לומר שמת יבמה מ"מ הכא פשיטא דלא מפי' אנו חיין. ואין שום ממש בהגדתה כיון שאין דבר זה יוכל להתברר מעתה ועד עולם ולא שייך לדון לא משום מלתא דעבידי לגלויא ולא משום חומר שהחמרת כו' דייקא ופשיטא שאין מקום ליתן כלל אימון לדבריה והרי גם בשבויה שאינה רק חששא דרבנן אינה נאמנת לומר טהורה אני. כל שידוע שנשבית וכמבואר בש"ס ופוסקים. ול"מ לגבי אחרים אלא אף לגבי עצמה אינה נאמנת בברי שלה וכמבואר בהך דר' זכריה בן הקצב דהמעון לא זזה ידי כו' דאמרו לו אין אדם נאמן עפ"י עצמו. ובחידושי בארתי דלא דמי להך דתרי ותרי שנשאת לאחד מעידי' ואומרת ברי לי דבתרי ותרי לא הוי ספק ורק שני ודאים הסותרים זה את זה ואשר ע"כ לא נדע על מי לסמוך וכלישנא הש"ס בכ"מ מאי חזית דסמכית אהני כו' ולזה מהני ברי שאומר' שידוע לה לסמוך על ודאי הזה משא"כ בספק אחר והארכתי לבאר בזה כל נעלם בש"ס ופוסקים ואכ"מ הביאור. עכ"פ זה פשוט וברור שאין שום נאמנות לאדם ע"פ עצמו. ודבריו א"כ לא מעלין ולא מורידין. ולכאורה עלה על לבי דאדרבה נולד לנו ריעותא נוספת עפ"י דבריה דחזינן שרוצית להפקיע א"ע מזיקתו של היבם ודמי לקטטה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פלוני ופלוני והכחישוה דגם בע"א שבא אח"כ והעיד שמת בעלה איבעי' דלא אפשטא עיין ש"ס דיבמות דף קי"ז ופוסקים ז"ל:
אמנם אחרי בינותי ראיתי להב"ש ז"ל בסימן י"ז שכתב שאף לדידן דלא מהימנינן לה כשאומרת גרשתני דבזה"ז שכיחא פריוצותא מ"מ לענין ע"א בקטטה בעינן דוקא שאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני. והכחישוה שנתברר שמשקרת להוציא עצמה מבעלה ובנ"ד אין כאן בירור ודאי שמשקרת ועיין בספרו של מ"ז רשכ"י זצ"ל שהעלה דלאו דוקא שנתברר שקרותה ע"י עדים ורק כל שיש ריעותא גמורה בדבריה חיישינן שלא תידוק. והביא ראיה מהא דס"ד דמיירי באומרת סתם גרשתני והרי בזה אין אנו יודעין בבירור גמור שמשקרת ואמאי הוצרך להקשות מדר"ה דנאמנת וע"כ דאי לאו דר"ה שפיר חיישינן כיון שיש ריעותא שהבעל הכחישה בברי עיין בדבריו הנחמדים ז"ל שכתב ליישב הא דלא מוקי לה באמרה גרשתני שלא בפני בעלה עיי"ש. אמנם גם לפי דבריו ז"ל יראה דבנ"ד לא חשיב כע"א בקטטה ומשום דלא חשיב ריעותא שמשקרת משום שאומרת נגד החזקה חזקה דרבא. דחשיב חזקה אלימתא או לכל הפחות דבר שאינו מצוי כנ"ל דפשיטא דכל כה"ג מקרי ריעותא לפ"ז בנאמנותה. ולא דמי להך דגרשתני שלא בפני בעלה דאיכא נגד דברי' ג"כ חזקת א"א דזה ל"ח ריעותא גמורה דאין החזקה חזקה דמעיקרא מכריע כלל את הספק ורק שאין בידינו מחוק התורה להוציא דבר מחזקתו רק בדברים ברורים וכאשר מבואר אצלי במק"א משא"כ חזקה כזו שבאה מכח רובא דכיון שהיא לא אמרה רק שלא הי' לה שערות ל"ח נגד החזקה דשמא נשרו ולא הרגישה אז ואינה משקרת והבן זה:
ואחרי אשר בררנו שאין מקום לסמוך כלל על היתרים של הג' מהרש"ק ז"ל הנה גם אם היה עד אחד שהעיד שמת יבמה הייתי מתיישב בעצמי הרבה להתירה לשוק אף שרבו המתירים גדולי המורים הקדמונים ז"ל ה"ה הרי"ף הרמב"ם ורז"ה והרשב"א ודעמם ז"ל. אחרי שהרא"ש ז"ל החמיר בדבר ורבים מגדולי האחרונים ז"ל חששו לדעתו ז"ל וביחוד אם זה העד המעיד העיד עד מפי עד דכתבו הפוסקים ז"ל דלא שייך מלתא דעבידי לגלויא דיכול להשמט ולומר שכזבו לו. וא"כ יש לומר דאף לדעת המקילים בעד אחד ביבמה מ"מ בזה חלוק מעד במיתת הבעל דבמיתת הבעל מהני גם עד מפי עד ומשום דאף דליכא טעמא דמלדעל"ג לפ"ז מ"מ האיכא טעמא דדייקא ומינסבא משא"כ ביבמה דליכא דייקא דמיסנא סני לי' ורק דהו"ל מלדעל"ג ואם כן לא מהני רק ע"א מפי עצמו אבל לא עד מפי עד דליכא לא דייקא ולא מדעל"ג:
אולם אחר העיון אם לא נחוש לדעת הרא"ש ודעמי' ז"ל שהחמיר בע"א ביבמה משום הא לבד אין לחוש כ"כ דמלבד דגוף הסברא הזאת דעד מפי עד לא הוי מדעל"ג לא ברירא כ"כ וכמבואר בפוסקים ז"ל מצאתי וראיתי להרשב"א ז"ל בתשובותיו סימן אלף רנ"ב שהשיב להחכם השואל שנסתפק אי מועיל עמפ"ע ביבמה כמו במת בעלה כפי הנראה הי' זה טעם הסתפקותו דל"ש טעמא דמלתא דעבידא לגלויא לא משקר וכו'] דהדבר ברור דאין לחלק וכל אותם שנאמנים במת בעלה נאמנים כאן והביא שכן כתב בהדיא הבה"ג ז"ל שכתב אהך דר"ש בע"א ביבמה וזה"ל והשתא דאמר דע"א כשר דשויה כאשה שהלך בעלה כו' וקתני כו' הוחזקו משיאין עמפ"ע כו' הדא יבמה שרי' לאינסובי וכפי המשך דבריו ז"ל בתשו' זו נראה בעליל דמטעם דייקא ומינסבא קאתי עלה דס"ל דלפי המסקנא גם דייקא זיטי דיבמה מועיל בע"א. גם בלי טעמא דעל"ג ודלא כפי הס"ד באיבעין שם עיין בדבריו:
[כפי הראות בדברי הרשב"א ז"ל בתשובה שם הי' עד זמנו הלכה רווחה בישראל להתיר ע"א ביבמה באין חולק והרא"ש ז"ל הי' א"כ הראשון בימיו שהחמיר דל"א האבעי' עייש"ה] ביחוד אם הי' בנ"ד עד מפי שנים כשרים. דבזה נראה דלכ"ע לא משקר במדעל"ג דלא יאמינו לו אם יאמר אח"כ כשיתברר שקרותו שהמה כזבו לו אחרי שהם שני עדים כשרים וירא לשקר במדעל"ג וזה ברור אצלי:
והנה נודע תשו' מהר"י מינץ ז"ל שרצה לצדד ולומר דבזה"ז דאין מייבמין ע"א נאמן גם לדעת הרא"ש ז"ל דלא שייך לומר דלא תידוק משום דסני לי' דבלא"ה לא תתיבם לו לדידן. אולם האחרונים חולקים בזה דעדיין יש לחוש שלא תרצה להיות אגודה בהיבם דאולי לא ירצה לחלוץ לה ויעגנה. או שירצה ממון רב בעד החליצה. והנה לכאורה עלה על לבי להביא ראי' לדעת החולקים אלו ז"ל. דהנה בש"ס דיבמות דף צ"ג בהך איבעי' דע"א ביבמה בעי בתחלה אי נאמן להעיד שתתיבם כיון דזמנין דרחמא לי' לא דייקי ופשיט מהך דאמרו לה לה מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתיבמה ואח"כ אמרו לה חילוף הדברים. היכי דמי אילימא תרי ותרי מאי חזית כו' אלא חד כו' הא לאו הכי מהימן. א"ד כו' כי תבעי' לך למישרי יבמה לעלמא כו' דמיסנא הוא דסניא לי' ופשיט מסיפא דאמרו לה מת בעלך ואח"כ בנך ונשאת כו' ודחי בעדי הזמה כו' והנה זה פשוט דאף אי נימא דע"א לא מהימן ביבמה למישרי לעלמא מ"מ באמר מת בעלך ואח"כ מת בנך אסורה ליבם עכ"פ בין א"ת דמיירי שלא שמענו ממיתתן כלום ורק דאמרינן דמהמנינן ליה להעד על מה שאמר שמת הבן לאסרה לשוק ולא מהמנינן לי' על מה שאמר שמת אח"כ דמגו ל"ל כמ"ש התוספת דירא לשתוק ממיתת הבן שעי"ז יוכל להתגלות הדבר ביותר:
ובחידושי בארתי דלפ"ז צ"ל דזה לא חשיב חזקה חזקת היתר שהי' לה עד עתה לשוק כשימות בעלה וכאביי ורבא דפליגי עלי' דרבה שם דף ל' דקאמר אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אל תאסרנה מספק. דאל"כ אף שע"י הותרה מאיסור א"א שהוא הי' המעיד שמת בעלה. ונאמן א"כ בהגדתו לאסרה מ"מ כיון שאינו אוסרה לשוק בדיבורו דאדרבה הוא אומר שמת הבן אח"כ א"כ אף שאין מאמינן לי' ע"ז לא גרע מאלו אמר סתם שמת הבן וא"י אימת דמוקמינן לי' לרבה בחזקת היתר לשוק שהיתה עד עתה כשימות בעלה. ובין אם תאמר כמ"ש הקדמונים ז"ל דמיירי שיודעים מקודם שמתו שניהם וג"כ כנ"ל אליבא דאביי ורבא דזה לא חשוב חזקת היתר לשוק וכנ"ל מ"מ ליבם פשיטא דאסורה:
ומעתה אי נימא דהיכא שאינה מתיבמת וחולצת שפיר דייקי דלא שייך לומר שאינה רוצית להתיבם דסני' ליה א"כ מאי פשיט לה מהך דאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאית ואח"כ אמרו לה בחילוף דע"כ מיירי בחד נימא דבאמת ע"א לא מהימן ולכתחילה אין מתירין אותה דלא דייקא ורק דמיירי דנשאית שלא ברשות ב"ד ואי לאו דבאו עדים ואכחישה לא הי' מוציאין אותה מבעלה דכיון דע"י העד לא היתה מתיבמת והיתה חולצת א"כ כיון שנשאת בלי חליצה ודאי דייקא מקודם. ובשלמא אנן לכתחלה אין מתירין לה ע"י העד דלא תידוק עוד כיון דליכא חליצה אבל אחר שאין העד נאמן להתיבם וחולצת כשנשאת בלי חליצה ודאי דייקא. דהרי היתה יכולה לבוא להיבם שיחליץ לה קודם שנשאת ומדלא חלצה לו ונשאת בודאי דדייקא ואינסבא. אלא ודאי דגם היכי שחולצת ואינה מתיבמת לא דייקא וכנ"ל לדעת החולקים על מהר"י מינץ ז"ל:
ולכאורה אמרתי לדחות ראיתי לפי מה דפסקינן הלכתא כר' חנינא בריש פרק האשה בתרא. גבי אשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י דלא תחלוץ לעולם עד שתדע אם ילדה צרתה דשמא תלד ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ואיכא דהוו בחליצה ולא הוו בהכרזה. וכן פסקינן מה"ט באמרה ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ מת בני דאינה נאמנת דלא תחלוץ דשמא יתברר כדברי' אח"כ ע"י אחרים ותצטרך כרוז לכהונה עיין טוש"ע אה"ע סי' קנ"ו ולפ"ז א"כ בעד אחד א"נ דאינו נאמן לא היתה חולצת מה"ט. אולם דמלבד דעדיין הי' יכול לאוקמי היכי שהיתה בלא"ה פסולה לכהונה דחולצת בכה"ג וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל, אמינא לדעתי לחלק בין הך דהאשה עצמה אמרה מת בעלי ואח"כ בני היכי דאינה נאמנת כגון דלא נודע לנו מלידת הבן רק על פיה דל"ל מגו ובין ע"א שהעיד שמת בעלה ואח"כ בנה. אי נימא דאינו נאמן דאף דאשה עצמה לא תחלוץ בע"א חולצת וטעמי ונימוקי דהנה כבר נודע דעת רבים מהפוסקים ז"ל דפסולי כהונה לא חשיב דבר שבערוה דנבעי תרי וא"כ אף אי נימא דאין ע"א נאמן ביבמה למישרי לעלמא מ"מ היכי שחלצה לענין פסול כהונה הי' לנו להאמין באמת להעד שאומר שאינה זקוקה ורק דמ"מ כיון שצריכה חליצה להנשא לשוק דלזה אין ע"א נאמן דהו"ל דבר שבערוה ולא שייך דייקא להאמינו מתקנת חז"ל אסורה לכהונ' דאף שלזה העד נאמן שהחליצ' היתה למגן מ"מ נפסלה לכהונ' שלא יאמרו חליצה מותרת לכהן דהרי רואין שהצריכוה לחלוץ. אולם זה אינו רק שלא נוכל לומר שאף שחלצה וצריכה החליצ' להתירה לשוק מותרת לכהן אבל היכי שנתברר אח"כ שהחליצ' היתה בטעות די בהכרזה שהחליצ' היתה בטעות ומותרת לכהונ' ולא נפסלה מחשש דאיכא דלא היו בהכרזה ויאמרו כו' דע"י חשש בזה לא פסלוה חז"ל לכהונ' בדיעבד וכדאמרי' בש"ס שם נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונ' ורק דמחשש דאיכא דלא הוו בהכרזה אמרו שלא תחלוץ לכתחל' שלא יבא לידי כך אבל בדיעבד אם חלצה באמת היינו מתירין אותה לכהונ' ע"י הכרזה וכנ"ל ועכצ"ל כן דאל"כ ורק דגם בדיעבד אין מתירין אותה לכהונ' והיינו דנפרש דכיון דאיכא דהוו בחליצה ולא הוו בהכרזה פסולה לכהונ' ולא מהני הכרזה א"כ אדרבה למה לא תחלוץ דליכא למיחש למידי אחרי שבאמת תהי' אסורה לכהונ' וזה פשוט וברור הארכתי קצת בביאור הדברים יען ראיתי לקצת פוסקים ז"ל שנבוכו בזה:
ומעתה אמינא דדוקא באשה עצמה שאמרה ניתן לי בן ומת אחר בעלי או בהך דהלך בעלה וצרתה למדינת הים לא תחלוץ דבזה קודם שנתברר אם היתה חולצת היתה פסולה לכהונ' מדינא שאין אנו יודעין אם היא זקוקה וכשיתברר א"כ אח"כ שלא היתה זקוקה והחליצ' היתה בטעות מותרת לכהונ' ע"י הכרזה וכנ"ל דמשום חששא דאיכא דלא הוו בהכרזה לא תקנו חז"ל לפוסלה מהכהונ' משום דשמא יאמרו כו' משא"כ בהך דע"א דגם קודם שנתברר לא היתה פסולה לכהונ' מדינא דלזה הע"א נאמן וכנ"ל דלא חשיב דבר שבערוה ורק דמ"מ אסורה לכהונ' משום גזירה דשמא יאמרו חליצ' מותרת לכהונה ואחר שכבר גזרו עלי' גזירה זו גם כשנתברר בבירור גמור ע"פ עדים שלא היתה זקוקה פסול' לכהונה דלא בטלו גזירתם אחרי דלדידן לענין כהונ' החזקנו מדינא דכשירה היא גם מקודם ואין הבירור של עתה מועיל יותר לזה ואף דעתה נתברר שלא היתה צריכ' כלל חליצה אף לשוק מ"מ כיון שגם עתה נשאר טעם הגזיר' אשר גזרנו לפסלה עד כה לכהונ' במקצת דאיכא דלא יהי' בהכרזה הגזיר' לא נתבטלה והיא עתה פסולה לכהונ' כמו קודם הבירור וכיון דגם אם תחלוץ ויתברר אח"כ כדברי העד תפסול לכהונ' שפיר חולצת וכנ"ל משא"כ גבי הגדת האשה בעצמה וכדומה דמעולם לא הי' נגזר עלי' לפוסל' מחשש דלמא יאמרו כו' ולעשות גזרה חדש' עתה בשביל דאיכא דלא הוו בהכרזה ויאמרו כו' לא ראו חז"ל לגזור בדיעבד שפיר אמרו דלא תחלוץ שלא יבא לידי כך שנתירה ע"י הכרזה דאיכא דהוו כו' וכנ"ל ועיין ב"ח ז"ל שכ' דבע"א מעיד שניתן לו בן והיבם לפנינו פשיטא דיש לחוש לדעת המחמירים שאין כאן עיגון כלל דהיבם לפנינו לחלוץ לה ותמהו עליו האחרונים ז"ל דל"ש חליצ' דאולי יתברר כדברי העד ואתה מצריך כרוז לכהונ' ולפי הנ"ל דבריו ז"ל נכונים דבע"א לדעת המחמירים שפיר חולצת וכנ"ל ודו"ק היטב בכ"ז:
ואני מוסיף לומר עוד דאף לדעת התוס' רי"ד ז"ל דגם פסולי כהונ' מקרי דבר שבערוה מ"מ בע"א שהעיד שמת בעלה ואח"כ מת הבן אף שאינו נאמן להתירה לשוק מ"מ אם חלצה מותרת מדינא לכהן. דהנה כבר נודע דעת רוב הקדמונים ז"ל דהיכי דלא איתחזיק איסורא גם בדבר שבערוה ע"א נאמן עיין עליהם ולדעתם עכצ"ל דבהך דמת בעלה ואח"כ בנה לא לבד דל"ח חזקת היתר לשוק ורק דחשיב חזקת איסור דמחזיקין מאיסור לאיסור מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק ואף דהוי סתרי אהדדי דכ"כ אם אתה תדון להיפך לענין היבם תדין ג"כ דהוי חזקה לאיסור הנה כבר העליתי בחידושי דענין סתרי אהדדי בחזקה לאו היינו משום דכיון דבין כך ובין כך יצא הדבר מחזקתו לא חשיב חזקה דממ"נ איתרע החזקה דזה ליתא דבכל מקום שאנו מעמידין דבר על חזקתו הראשונ' אין לדון רק על דבר זה שאנו דנין כעת ואין נ"מ אם גם מצד הספק השני יצא הדבר מחזקתו לענין אנשים או דברים אחרים שאין אנו דנין עליהם כעת ולא אמרינן דאיתרע חזקתו רק היכי דמ"מנ יצא מחזקתו לענין הדבר הזה בעצמו שאנו דנין עליו כעת לא זולת. ועיין תוס' נדה דף י"ח ד"ה אחר הרוב עייש"ה והבן ורק דעיקר הטעם דכיון דגם להיפך תדון משום חזקה זו וכיון שהוא דבר והיפוכו אין לדון משום חזקה זו דמיחזי כחוכא ולפ"ז זה לא שייך רק היכי שאנו באים להתיר מחמת החזקה דאתה עכצ"ל ולדון מטעם ודאי להתיר וכשתדון כן לשני הצדדים שפיר מיחזי כחוכא משא"כ כשאנו דנין לאסור שפיר דנין עפ"י החזקה דלא שייך לחוש דמיחזא כחוכא כיון דגם הספק אוסרו והבן זה. והנה כתבתי בחידושי דלכאור' אף אי נימא דמחזקינן מאיסור לאיסור מ"מ לא הי' לנו לדון להחזיק מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק דאנן קיי"ל דאין מחזיקין מרשות לרשות ואין להחזיק א"כ מחיי הבעל דברשות הבעל היתה עומדת לאחר מותו שיצאתה לרשות עצמה אלא דכיון דבכל איסורי ערוה כמו שהיא אסורה עליהם כמו כן המה אסורים עליה וא"כ נהי דלגבי דידה שנדון אם המה מותרים בה לא חשיב חזקה לאיסור דהו"ל מרשות לרשות דלא היתה חתיכה דאיסורא רק ברשות הבעל מ"מ לענין שבאים לדון אם המה אסורים עלי' וחתיכה דאיסורא המה לגבה חשיב שפיר חזקת איסור דרשותם לא נשתנה. ולפ"ז אמרתי כל זה כשאנו דנין לענין איסורי ביאה דערוה יבמה לשוק וכדומה משא"כ כשאנו דנין לענין פסול כהונה דבזה אף דג"כ שניהם מוזהרים מקרא דלא יקחו מ"מ עיקר האיסור היא אצלו שהיא חתיכה דאסורה עליו אבל לא הוא עלי' ורק דאמרה תורה דכל היכי דאיהו מוזהר היא מוזהרת שלא יעבור הוא על ידה והארכתי בזה בביאור דברי הרא"מ ז"ל בשילהי נדרים ואכמ"ל וכיון שכן חין לדון משום חזקת איסור א"א דהו"ל מרשות לרשות דרשותה נשתנה ומעתה אם חלצה שפיר מותרת מדינא לכהונ' דלזה ע"א נאמן דלא חשיב איתחזק איסורא לענין זה ונאמן ע"א גם בדבר שבערוה ורק מטעם גזירה דשמא יאמרו כו' אסורה לכהונ' ושפיר חולצת דלא שייך חשש דשמא יתברר כדבריו ואתה מצריכה כרוז לכהונ' וכנ"ל ודו"ק:
ובגוף ראייתי מהא דפשיט ר"ש מהך דאמרה לה מת בעלך ואח"כ מת בנך דגם בזה"ז דאינה מתיבמת י"ל דלא דייקא וכדעת החולקים על מהר"י מינץ ז"ל וכנ"ל אחרי ההתבוננות אין מכאן ראי' לפמ"ש בחידושי ואח"כ מצאתי להגאון בעל נוב"י ז"ל שהעיר בזה דעיקר ענין דייקא לאו היינו דמזה ראי' שמת בעלה וכדומ' שאחר הדיוק יודע לה זאת מצד אחר ג"כ דהרי לפנינו היא אומרת שאין לה ידיעה אחרת רק מפי העד הזה ורק דבאמת עיקר שנאמן העד היא מטעם דהוי לי' מלתא דעבידי לגלויא ורק דבלי הך דדייקא ל"ח מדעל"ג כ"כ דנוכל להיות שגם אם חי הוא לא יודע הדבר ולא יתגלה ששקר העיד ורק דכיון דדייקא ירא לשקר שחושש שאחר שתידוק יודע לה יותר ואיבעית הש"ס כאן הוא אי די בלי סברת דייקא או די בדייקא זוטא לחשבו מלדע"ג או דבעינן לזה דייקא רבה. ואנכי אמרתי להביא ראי' לדברינו אלה מהא דקיי"ל בעד אומר מת ועד אומר לא מת דאם בא העד שאומר לא מת אחר שכבר התירוה מותרת להנשא ואי נימא דהך דדייקא ומינסבא הוא טעם עומד לעצמו א"כ עיקר ההיתר ע"י העד לא נגמר רק עם נשואיה לאחר דקודם לכן אין ראי' דדייקא וא"כ כשבא עד אחד והכחישו למה מותרת להנשא אלא ודאי כנ"ל דסברת דייקא היא רק מחזיק דעי"ז יהי' מלתא דעבידי לגלויא ביותר. ונאמן העד עתה בשעת עדותו דלא משקר במדעל"ג כזה ותיכף נגמר ההיתר ב"ד לחשבו כשנים ודו"ק. ובזה אמינא לישב מה שנתקשו רבותינו בעלי התוס' ז"ל בהא דקאמר כי תבעי יבמה לעלמא. דאמאי לא תבעי לן ג"כ ביבמה ליבם במת בנה ואח"כ בעלה דאיהי לא מהימנא. ולפי הנ"ל אתי שפיר דאף דאיהי לא מהימנא בשתיהם היינו משום דזמנין דרחמא ליה וזמנין דסניא ליה ולא דייקא משא"כ גבי ע"א לפי הנ"ל דעיקר הא דבעינן דייקא היא רק שירא יותר לשקר דע"י הדיוק היא מלתא דעבל"ג ביותר. א"כ כל היכא שיש ספק השקול בדיוקא דידה שפיר הע"א נאמן דירא לשקר. ואם היינו אומרים א"כ דרחמא וסני' לי' שקולים המה פשיטא דע"א שהי' נאמן בשתיהם אף דאיהי לא מהימנא ורק דהאבעי' הי' אי נאמן למישרא יבמה לעלמא הוא משום דרובא סני' להו ליבם ואינו ירא כ"כ דסובר דודאי לא תידוק ולא יתגלה וכיון שכן ביבמה ליבם פשיטא דמהימן דיתלה דבודאי תידוק אחרי דרובא סני' לי' משא"כ היא עצמה דעיקר ההיתר היא משום דדייקא חיישינן ג"כ דאולי היא רחמא לי' ודו"ק. ולפ"ז מיושב ק' מ"ז רשכ"י זצ"ל על הב"ש ז"ל שהוכיח מדברי הש"ע דהיכי דלא הוחזקה שקרנית כגון בזה"ז לדידן דאינה נאמנת לומר גרשתני ל"ח כקטטה מהא דפריך הש"ס ונהימנה מדרה"מ והרי בלא זה לא ידעינן שמשקרת ואין מהצורך לחלק כנ"ל דבזה"ז לפ"מ דקיי"ל כרה"מ לא הוי רק חששא בעלמא משא"כ אי נימא דלא כרה"מ דלפי הנ"ל בל"ז ניחא דהש"ס שם מיירי רק לענין העדות של האשה עצמה וכיון שיש עכ"פ ספק דשמא הי' כדברי הבעל ולא שייך דייקא עוד אין להאמינה שמת בעלה כיון שיש ספק אם דייקי משא"כ בש"ע שם דמיירי גם לענין עדות ע"א שפיר נקט דוקא שאתי העדים והכחישוה דאל"כ כיון שלא ידעינן שהגידה שקר שפיר ירא לשקר דדילמא תידוק והבן זה:
ולפי הנ"ל עכצ"ל דגם בעד מפי עד חשוב מלתא דעבידי לגלויא ודלא כדעת הפוסקים ז"ל שהבאתי דאל"כ למה בעדות מיתה נאמן גם עמפ"ע כיון דהך דדייקא אינו טעם בפ"ע ורק דעי"ז חשיב עבידי לגלויא ביותר וכנ"ל. וטעם הדבר נ"ל דגם במעיד מפי עד ירא לשקר דאם יתגלה הדבר יתלו שהוא הי' המשקר ולא זה שהגיד לו שנאמר שהראשון שאמר שראה שמת בודאי לא הי' משקר במדעל"ג והוא סמיך שיתלה בהעד שאמר לו. ויש לי לפ"ז הרהורי דברים בעד מפי עד מפי עד שהוא עד שלישי ואכ"מ להאריך בשגם לא באו עוד הדברים אצלי בכור הבחינה]:
ומעתה אין ראי' מפשיטותא דר"ש לדעת החולקים על מהר"י מינץ ז"ל דגם בזה"ז אין ע"א נאמן ביבמה. דהתם באמת העד העיד לענין יבום וא"נ דכיון דמיסנא סני' לי' לא דייקא. העד עכ"פ לא ירא לשקר כ"כ דלא הוי כ"כ מלתא דעבידי לגלויא וכנ"ל דזה לא אסיק אדעתי' שלא יאמינהו והיא תנשא שלא ברשות ב"ד בלי חליצה ותידוק אז. וכיון דדייקא לחוד ל"ח טעם בפ"ע שפיר גם אם נשאת תצא. משא"כ בזה"ז שפיר י"ל דשייך דייקא כיון שלא תתיבם וכיון שהעד יודע זאת שפיר ירא לשקר במדעל"ג ביותר כזה ע"י דיוקא דידה ושפיר נאמן לכ"ע וכנ"ל בשם מהר"י מינץ ז"ל. ואחרי שאין לנו ראי' נגד דעתו ה' ז"ל יש לנו מקום עכ"פ לצרף דעתו ז"ל לסניף בזה אחרי שרבו המתירין בע"א ביבמה וכמו שהבאתי למעלה מלשון הרשב"א ז"ל בתשובה שנראה בעליל שעד ימיו לא הי' עוד פוצה פה ומצפצף בהיתר ע"א ביבמה והרא"ש ז"ל הי' הראשון אשר דן בזה להחמיר מחמת דהאיבעי' ל"א וכנ"ל ביחוד דלפי הדברים האלה נראה להוסיף עוד היתר בנדון שלפנינו דלפי הנ"ל עיקר הא דיש להחמיר במת יבמה הוא משום דל"ח מלתא דעבידי לגלויא כ"כ שאינו ירא לשקר דחושב שנסע למרחקים ולא ישוב עוד לביתו ולא יתגלה הדבר רק ע"י דיוקא רבה וכיון דמיסנא סני' לי' לא תידוק. ומעתה יש לומר דזה לא שייך רק באינש דעלמא משא"כ כשהיבם הוא מאנשי הצבא דכל עקבותיו נודעו ומוצאיו ומובאיו בספר נכתבים ואין לו רשות לזוז מקיר עיר החוצה בלי ידיעה שפיר ירא העד לשקר דבקל יוכל להגלות וכמובן:
מהלין טעמי הרוצה לסמוך להתיר בע"א כעין עובדא דידן אין מזיחין אותו. ואף מי שיבא להחמיר אי משום דעת הרא"ש ז"ל המחמיר ורבים מהאחרונים שחשו לדעתו ז"ל גם בזה"ז מבלי תת מקום גם מצירוף היתירא דידן שצדדנו באנשי הצבא וכנ"ל או משום דחשיב כקטטה מה שאינו נראה לדעתי וכמש"ל מ"מ פשיטא דכל זה אינו רק לענין להתירה לשוק לכתחלה אבל אחר שכבר נשאת עפ"י היתר חכם פשיטא דלא תצא אחרי שרבו המתירין וגם צדדי היתר. וגם בע"א בקטטה ממש קיי"ל דלא תצא עיין בטוש"ע אהע"ז סימן י"ז. ואין מקום לדבר איפוא עוד בנ"ד מפאת זה:
ועתה נפן לבאר אם הי' נתברר אחר נשואיה בבירור גמור שהיבם חי והוא מומר מה דינה. והנה יש בזה אחר עיון בפוסקים כמה חלוקים ונבארנו אחת כאחת. בש"ע סימן קנ"ז כתב המחבר דאם נפלה לפני יבם מומר יש מי שמתיר אם הי' מומר כשנשאה אחיו ואין לסמוך עליו. וע"ז הגיה הרמ"א מיהו אם נשאת בלי חליצה שלא ידעה שהי' לה יבם ואח"כ נודע שיש לה יבם מומר לא תצא מהר"י מינץ וי"א דוקא אם חלץ לה לבסוף מהרי"ו ובנימין זאב. וטעם מחלוקתן דלדיעה ראשונה ס"ל דבדיעבד כשכבר נשאת יש לסמוך אדעת הגאונים ז"ל. דאין מומר זוקק ורק דלכתחלה אנו מחמירים לחוש לדעת רש"י ודעמי' ז"ל. ולדיעה השני' ס"ל לעיקר כדעת רש"י ודעמי' ורק דאם תחלוץ שאינו רק מדרבנן שהחמירו עליו דתצא. אנו סומכין על דעת המקילין שלא נוציא אשה מבעלה משום גזירה וקנס דרבנן. והנה גם הגאונים ז"ל האומרים דאין זיקה ביבם מומר נחלקו לשתי מחלקות דלדעת הר"ח ז"ל כל שהיבם מומר בשעת מיתה אינו זוקק דלא חשיב אחיו אמנם לדעת ר"י גאון ורב נחשון גאון דוקא בשהי' מומר בשעת קידושין אבל כשהמיר אח"כ לא משתרי עד דחליץ לה. ומדברי הרמ"א ז"ל נראה שלא רצה להקל בנשאת אי בחליצה אי בלא חליצה לכל מר כדאית ליה רק בשהי' מומר בשעת נשואין מאחיו דרבים מהגאונים מתירין לכתחלה אבל לא כשהמיר אח"כ דרק הר"ח ז"ל מתיר וגם מהגאונים ז"ל נחלקו עליו בזה וכנ"ל. אולם המעיין במהר"י מינץ ז"ל בתשובותיו יראה שמלבד שהקיל בנשאת בלי חליצה סמך גם כן להקל היכי שהמיר אחר נשואי אחיו שדעתו לסמוך בדיעבד על דעת הר"ח ז"ל.
וכשאני לעצמי אמינא דעתי לדינא דבלי חליצה אף אם נרצה לסמוך במקום עיגון ודחק גדול על דעת הגאונים ז"ל למה שלא הייתי נמנה ג"כ ולא הייתי אומר לא איסור ולא היתר מ"מ אין לסמוך ע"ז בשהמיר אחר נשואי אחיו על דעת הר"ח ז"ל לבדו באיסור תורה אחר שרוב הקדמונים ז"ל לא ס"ל כלל להקל במומר די לנו אם נסמוך להורות כנגדם במקום עיגון אם עכ"פ אין עוד חילוק דיעות אצל המתירים אבל לא בשהמיר אח"כ דגם ר"י גאון ודעמי' המה מהמחמירים ובאיסור תורה. אמנם אם יחלוץ לה שאינו רק גזירה וחומרא דרבנן בעלמא יש לדון להקל בכה"ג שהמיר אח"כ דכדאי היא הר"ח ז"ל לסמוך עליו באיסור שאינו רק גזירה דרבנן בשגם דעיקר טעמן של הר"י גאון ור"נ גאון ז"ל שהחמירו בהמיר אח"כ משום דנשואין מפילין וכדמטי לה משום ר"נ גאון ז"ל וספר בשר על גבי גחלים באמת אינו מובן דלא מצינו ענין נשואין מפילין רק דהיכי שלא הי' זיקה בשעת נשואין אף דבשעת מיתה המיתה זקוקה כראוי פטורה אבל לא להיפך דאם היתה ראוי' בשעת נשואין אף שאינה ראוי' וזקוקה בשעת מיתה תהי' זקוקה דא"כ נאמר אם כנס הצרה תחלה ואח"כ הערוה תהא זקוקה ליבום וזה לא מצינו בשים מקום בש"ס ופוסקים. ועיין תוס' ר"פ יש מותרות שכתבו כן להדיא עייש"ה:
ובאמת כי לפי טעמו של מהר"י מינץ ז"ל שרצה לדון להתיר ביבם מומר מצד אחר דע"ד דהכי לא קידשה נפשה דמומר גרע ממוכה שחין. יש לחלק בין הי' מומר בשעת הקידושין להמיר אח"כ דהו"ל תרי חששות שימור היבם והוא ימות בחייו בלי בנים ובל"ס כי גם אם הי' עולה ע"ד לא היתה מתנית בשביל חששות רחוקות כאלו ביחוד מן הנשואין דעכצ"ל לדעת מהר"ם ז"ל שלא היתה חוששת כלל לדעת הבעל שלא הי' מסכים לעשות בעילותיו ב"ז ולא היתה מתקדשת לו בשום פנים בלי תנאי זה דליכא למימר א"כ דכיון דתלי בדעת שניהם לא שייך אומדנא כיון שלא היתה מסכמת לדעתו בזה בשום אופן וכמבואר אצלי במק"א וזה פשיטא דלא שייך בחששות רחוקות כאלו תרי מי יימר כו' וכן משמע ממשמעות לשונו המועתק בתשו' מהרי"מ ז"ל עייש"ה אמנם עכ"ז בדרבנן יש לסמוך אדברי המיקל וכנ"ל:
ועתה נבוא לבאר הדין היכי שנודע אחר נשואין שיש לה יבם מומר אלא שאינו ידוע מתי המיר אם קודם נשואי האח או עכ"פ קודם מותו או אחרי כן דלכ"ע זקוקה וכעין עובדא דידן. וראיתי לכ"ת שיצא לדין משום חזקה דהשתא שמקודם המיר וכדאמרי' בנגע באחד בלילה ולמחר נמצא מת דכל הטמאות כשעת מציאותן. אולם לדעתי ז"א דמלבד דכבר כתבו רבותינו בעלי התוס' ורבים מהקדמונים ז"ל דהך דכשעת מציאתן לא אמרינן רק לחומרא דקדשים לא זולת. הנה גם לדעת התוס' רי"ד ז"ל קידושין דף ע"ט דהך דכשעת מציאתן הוי חזקה אלימתא מ"מ גם הוא ז"ל כתב דלא אמרינן כן רק בהך דמת שהי' עתה טומא' בעצמותו לא היכי שאנו דנין אם נטמאה האשה ע"י ראית הדם מקודם כהך דמעל"ע שבנדה וכ"כ הך דסימני בגרות וכדומ'. ויען דבריו באו סתומים קצת אמינא לבאר סברתו זאת והוא כי בענין חזקה דאזלינן בכ"מ בתר חזקה יש שני ענינים די"ל דהחזקה מכריע את הספק וגם דמחק התור' שלא נוכל להוציא דבר מחזקתו בלי ראי' ברורה וכדילפינן מנגע וזה אמנם שייך בחזקה דמעיקרא אמנם חזקה דהשתא לכאור' צדקו דעת הסוברים דלא הוי חזקה כלל דמאין הרגלים לדון חזק' כזו מן המאוחר על הקודם ולא מצינו בש"ס שזה הוי חזקה ורק שעי"ז איתרע במקצת החזק' דמעיקרא ורק שהתוס' רי"ד ז"ל ע"כ לא ס"ל סברא זו. או יש לומר כמ"ש בחידושי די"ל דלא שאנו דנין מהמאוחר על הקודם ורק דמצד אחר קאתינן עלה לפ"מ שבררתי למעלה דבכל ענין חזק' אין אנו חוששין אם גם לצד האחר יצא הדבר מחזקתו לענין דבר אחר שאין דנין רק על הדבר הזה שאנו דנין עליו עיי"ש וא"כ יש לומר כ"כ דגם לענין הדבר הזה בעצמו לענין הזמן לא איכפת לן רק לענין הזמן הזה שאנו באים לדון כעת וא"כ בענין הך דכשעת מציאותן וכדומ' אנו אומרים שלא הי' שינוי בזמן ההוא דא"ת שעתה מת ע"כ הי' שינוי בזמן ההוא ואף דע"כ הי' בגוף זה שינוי מטהרה לטומא' דע"כ חי הי' לא איכפת לן שאין אנו דנין כעת רק על הזמן מעת הנגיע' עד עתה וכנ"ל ואמנם כ"ז לא שייך רק לענין שיהי' מכריע החזקה את הספק אבל לא מטעם דבעינן ראי' להוציא דבר מחזקתו דאף לפי טעם השני אין אנו באים להוציא מחזקתו ורק שאנו אומרים דאם כה נאמר שמת אח"כ ע"כ שהי' שינוי בזמן ההוא והבן זה. ומעתה אמינא דדעת התוס' רי"ד ז"ל דאף דבחזק' דמעיקרא אזלינן בתר חזקה אף שאין דנין לענין השתנות הדבר בעצמותו וכגון חזקת טהרה לענין ספק מגע דגם אם נגע אין כאן שינוי בעצמותו מ"מ ז"א רק לענין שזה ג"כ חשיב הוצאת דבר מחזקתו שאין אנו יכולין רק בראי' ברורה אבל כשאנו רוצין לדון שהחזקה תכריע את הספק לא אמרינן הכי רק היכי שיש שינוי בעצמות הדבר אבל היכי שליכא בשום צד שינוי בעצמותו אין כאן הכרעת הספק ע"י החזקה וכיון דבחזק' דהשתא אין מקום לדון רק טעם שהחזקה תכריע את הספק וכנ"ל אין לדון מחמתה רק היכי שיש שינוי בעצמות הדבר וכהך דכשעת מציאתן בנגע בא' בלילה וכנ"ל ועיין בפוסקים ז"ל שכתבו בהך דהי' הגט חקוק על יד העבד שהיו מוחזקים שהוא שלו והוא יוצא מתחת ידה דמסיק בש"ס דגודרות אין להם חזקה דפסק הרמב"ם ז"ל דהוי ספק מגורשת דאף דלענין ממון מחזיקינן שהוא ודאי של הראשון משום דמוקמינן אחזקת מרא קמא מ"מ לענין איסור ל"מ חזקת מ"ק להחשיב' אינה מגורשת ודאי עיין עליהם והיינו ג"כ כעין סברא זו דחזקת מ"ק באמת לא הוי חזקה גמור' שאין כאן רק שינוי רשות ולכך ל"מ רק לענין שמ"מ אין בידינו להוציא מהראשון בלי ראי' ברורה אבל אין לדון מחמתה להכריע את הספק לענין איסור אשת איש שאין דנין לענין שנוציא העבד מהבעל אלא שהתוס' רי"ד ז"ל הוסיף לפי הנ"ל דבעינן לענין הכרעת הספק חזקה שלא נשתנה הדבר לגמרי בעצמותו אבל לא כשהשינוי הוא מבחוץ כגון בספק מגע וכנ"ל ודו"ק בזה:
ועדיין יש לעורר דעיקר חילוקו של התוס' רי"ד ז"ל הוא אליבא דשמואל בקידושין שם דלא יוקשה עליו מהך דכל הטמאות כשעת מציאתן אבל אנן באמת קיי"ל כרב דאמרי' הרי בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת אף דזה לא חשיב שינוי בעצמותה וכמ"ש התוס' רי"ד ז"ל אמנם יראה דגם לרב ולדידן דקיי"ל כוותי' ז"א רק בהך דסימני בוגרת ומשום דגם בזה ס"ל דחשיב שינוי בעצם שגופה אשתני מנער' לבוגרת וס"ל דזה דמי להך דנגע בא' בלילה דבאמת סברתו וחילוקו של התוס' רי"ד ז"ל לשמואל בין הך דבוגרת להך דמת הוא חילוק דק אשר כמעט א"א לעמוד עליו אבל היכי דל"ה שינוי כלל בעצמות הדבר גם רב מודה ולפ"ז בנ"ד שהספק הוא מתי המיר לא מבעיא לטעמו של מהרר"ם ז"ל דמומר נקרא אח ליבום רק דאמרינן דעל דעתא דהכי לא קידשה נפשה דאין כאן שינוי בעצם כלל אלא אף לדעת הגאונים ז"ל שכתבו דמומר לאו אחיו הוא די"ל א"כ דהספק היא שינוי בעצם מתי יצא מלהיות אח מ"מ יש למבין לחלקו מהך דמת וגם מהך דבוגרת דשם היא שינוי בעצם שאינו יכול להשתנות להיות כמקדם משא"כ בהמר' דאם חזר ועשה תשו' ה"ה אחיו כמקדם והשינוי הוא א"כ במקרה ולא בעצם ודו"ק:
עוד עלה על לבי לומר דבל"ז אף שלא נחית לחילוקו של התוס' רי"ד ז"ל בין היכי שהשינוי הוא בעצמות הדבר או לא לענין חזקה דכשעת מציאתן מ"מ ל"ש לדון כן בנ"ד דהנה בש"ס דקידושין שם קאמרינן אימת אילימא בתוך ששה בהא נימא רב ה"ה בוגרת לפנינו השתא היא דבגרה ופירש"י והקדמונים ז"ל דמיירי שהביא' סימני בוגרת בתוך ששה חדשים דפעמים שהיא ממהרת לבגור והנה אי נימא שלא כחילוקו של התוס' רי"ד ז"ל ורק דבכ"מ אזלינן בתר שעת מציאתן או עכ"פ א"נ דהך דסימני בוגרת דמי להך דנגע בא' כו' וכנ"ל עכצ"ל כמ"ש בחידושי לפמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ג דהא דלא אמרינן בנזירות דהוי התראת ספק דשמא ישאל על נזירותו דמוקמינן את הנדר אחזקתו. מדבריהם אלו למדנו דכמו דאמרי' חזקה על העבר כ"כ אמרינן לדון מחמתה על להבא. ולדעתם ז"ל צ"ל דהא דאמרינן שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן היינו משום דכיון דסוף האדם למות א"א לדון על להבא דל"ש לדון כן רק בהך דנדר שיכולין לדון שלא ישאל עליו לעולם ולפ"ז אמינא כ"כ לענין חזקה דהשתא דאין לדון מחמתה רק היכי שלא נוכל לדון מחמת החזקה דמעיקרא על להבא וכגון בהך דמת שסוף אדם למות משא"כ היכי שיכולין לדון מחמת החזקה דמעיקרא על להבא בזה ל"מ החזקה דהשתא אחרי שהחזק' דמעיקרא כבר הוחזק על להבא ואמרינן דאף דאיתרע השתא הוא דאיתרע דחזקה שכבר הוחזק עדיפא טובא ומעתה בהך דסימני בוגרות זה החילוק בין תוך ששה לאחר ששה דעל תוך ששה דרק לפעמים ממהרת לבגור שפיר יש לדון מטעם החזקה דמעיקרא על להבא שלא תבגר בתוך ששה משא"כ על לאח"כ דודאי תבגור וכיון דליכא חזקה שכבר הוחזקה שפיר אמרינן דהרי בוגרת לפנינו משא"כ בתוך ששה דאיכא חזקה שכבר הוחזק' אמרינן דהשתא היא דבוגרה ולפ"ז בהמרה דנ"ד שהיינו יכולין לדון שלא ימיר לעולם לא אזלינן בתר חזקה דהשתא וכן עלה על לבי:
אולם האמת יורה דרכו דאם נאמר דהך דכשעת מציאתן הוי חזקה אלימתא ע"כ אנו צריכין לומר כחילוקו של התוס' רי"ד ז"ל הנ"ל דאל"כ יקשה בהך דמעל"ע שבנדה דאמרינן דמוקמינן לה אחזקת טהרה ולא מחמרינן רק בתרומה וקדשים משום מעלה בעלמא דבזה ג"כ א"י לדון רק מחמת החזקה דמעיקרא על להבא דכי לא תראה דם לעולם. ואפ"ה לא אזלינן בתר חזקה דהשתא לטמאה למפרע וע"כ כדעת התוס' רי"ד ז"ל דכיון שאין שינוי בעצמותה לא אזלינן בתר שעת מציאתן. ומהך דנדה מוכח ג"כ כמ"ש דגם אי נימא דמומר לא מקרי אח מ"מ ל"ח לענין זה שינוי בעצמותו כיון שיכול לשוב ולחזור לקדמותו. דגם בהך דנדה אנו דנין לענין טומאת ראי' דעם ראיתה היא נעשית אב הטומאה ולא מחמת מגע הדם ומה חילוק יש בין זה למת שע"י המיתה נעשה טומאה וע"כ כנ"ל דכל שיש מקום שיחזור לקדמותו ל"ח שינוי בעצם והרי אחר ז' כשתטבול תטהר ממקור דמי' וכנ"ל ודו"ק:
והנה לדעת התוס' והקדמונים ז"ל שהבאתי דהך דכשעת מציאתן אינו רק מחמת חומרא דקדשים צ"ל דהא דאמרינן הכא בקידושין הרי בוגרת לפנינו. היינו משום דכיון דליכא חזקה דמעיקרא דאין לדון מתוך ששה זמן הנערות ליומא דמושלם ששה שהוא זמן הבוגרות אזלינן בתר חזקה דהשתא דמצפרא הוי וא"ש הך דתוך ששה בפשיטות דבזה דאיכא חזקה דמעיקרא ל"ה חזקה דהשתא חזקה כנגדה ולדעתם ז"ל היכי שבבקר ביומא דמושלם שיתא נבדקה ולא נראו סימנים דבוגרת וביום נתקדשה ולערב נמצאו לה סימנים גם לרב חוששין לקידושי האב דבזה איכא חזקה דמעיקרא שבערב נתבגרה משא"כ לדעת התוס' רי"ד ז"ל וכמובן. ולפי הנ"ל עלה על לבי לפר דברי הש"ס גיטין דף כ"ח דפריך אהא דאמרינן בהא דמביא גט ממדה"י נותנה לה בחזקת שהוא קיים ל"ש אלא שלא הגיע לגבורות כו' מהא דתנן הניחו זקן אפי' בן מאה שנים נותנו בחזקת שהוא קיים ומשני כיון דאפליג איפלג דלאו היינו כמו שפירש"י כיון שהוא זקן כבן מאה הדר שייך לאוקמי בחזקת חי דוה דבר זר דבזקן מופלג יותר יש לו חזקת חי מאילו הי' פחות. ורק דהפי' הוא דהכא מיירי שהגיע בתוך זמן הליכת השליח לגבורות ובזמן קבלתו לא הגיע עדן לגבורות ואין להחזיק מקודם זמן הגבורות על לאח"כ שדרכו למות משא"כ התם דבשעה שהניחו כבר הי' זקן ביותר בן מאה שנה שפיר יש להחזיקו בחזקת חי דאחרי שלא הי' שום שינוי בנתים שפיר יש לאוקמי' אחזקתו חזקת חי וכנ"ל:
ובזה מיושב ק' התוס' שם מהך דסבתא דאישתבאי כו' בפשיטות וא"צ לחילוקם בין שאר ב"א לשבוי וכמובן. כן עלה על לבי לולא דמסתפינא לפרש פי' חדש בש"ס אשר לא שערום כל רבותינו רש"י ותוס' וכל הקדמונים ז"ל ולא באתי איפוא בזה לדינא רק לעורר לב המעיין בהלכה. ישמע חכם כו':
סוף דבר בהך דהמרה בנ"ד אי מטעם חזקה קאתינן עלה לדון אדרבה יש לתלות ההמרה באיחור הזמן כל מה שנוכל ולומר דהשתא הוא דאיתרע לכ"ע באין חולק וכאשר בררנו ודלא כאשר חשב כ"ת:
והנה לכאורה עלה על לבי דאם היבם נלקח לאנ"ח בהיותו קטן שלא הגיע לעונשין שפיר יש לתלות שהמיר בקטנותו שלא איתרע חזקתו חזקת כשרות דאף כשהגדיל אח"כ וידע שהוא ישראל ולא יצא דין מומר יש לו מ"מ נודע דבזה"ז אנוס הוא ופקוח נפש בדבר אם יחזור לדת אבותיו ואצל אנ"ח הבריחה הוא ס"ל ואף דבזה מחויב למסור עצמו מ"מ אם עבר בכה"ג אין לו דין מומר ורק דעובר על מצות קידוש השם וכמבואר ברמב"ם ז"ל וביחוד מי יודע אם עבר כלל אח"כ דעפ"י הרוב אין משגיחין כ"כ משא"כ אם תאמר שהמיר אח"כ בגדלותו שהוא מומר גמור ברצונו. אולם אם כה נאמר נפל פיתא בבורא דכיון דאין לו דין מומר לכ"ע אחיו מקרי ואין לנו שוב סעד ועזר לומר שאינה זקוקה ויש לדבר אי בכה"ג שייך טעמו של מהרר"ם ז"ל דע"ד כן לא קדשה נפשה כיון דמ"מ נטמע הוא בין העכו"ם אולם גם אם כה נאמר מ"מ פשיטא שאין לסמוך סמיכה שיש בה ממש על טעם זה בלבד בלי צירוף טעמן של הגאונים ז"ל דלא מקרי אח בשגם דגם לטעם של מהרר"ם ז"ל אינו ברור דשייך לומר כן גם בכה"ג ויש לי בכל הדברים הנאמרים בזה הרהורי דברים הרבה אולם כבר הארכתי יותר מדי ואשר ע"כ פה תהי' שביתת קולמסי:
אמנם כ"ז אם הי' נתברר שהיבם חי אבל בנדון שאלתינו הרי לא נדע דבר רק מפי מכתב שהגיע ממומר אחד שאומר שהוא אחי המת וכיון שכבר התירוה ונשאת אף ע"פ עד אחד הנה גם בבא ע"א לפנינו ואמר לא מת לא משגיחינן בעדותו דכבר האמינוהו להראשון כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואף דאמרינן בקידושין דף ס"ו גבי בע"מ דאם אמר ע"א שלח ואחוי מהימן. מ"מ זה אינו לדעתי רק משום דכיון דאיכא לברורי יש לברר וכדאמרינן בכ"מ דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן וזה לא שייך רק התם שיוכל להתברר לפנינו משא"כ היכא שהרחיק עדותו כ"כ כנ"ד שהבירור קשה מאוד דכל כה"ג לא שייך לומר דצריך לברר וכדאמרינן בריש חולין דליתי' קמן דלבדקי' ולשאלו. ובפסחים דף ד' דליתא קמן דנשאלי' ובטוש"ע או"ח ה' פסח אם הוא בעיר שואלו הרי דכל שאינו בעיר א"צ לברר וכ"ש בריחוק מקום כנדון שאלתינו וגם מי יודע אם יוכל להתברר כלל אחר שנים רבות כאלה ומה גם דבלא זה נראה דזה לא שייך רק לענין הכחשת בעל דין וחזקה משא"כ בנ"ד דחשבינן לי' להראשון כשנים א"צ לברר כלל אף בלי טורח. ולפ"ז אף אי נימא דבהך דקידושין שם לאו מטעם איכא לברורי קאתינן עלה ורק דכיון דיוכל להתברר הע"א נאמן במלתא דעבידי לגלויא כי האי דלא משקרי אינשי וכנראה מדברי התוס' שם ד"ה שלח ואחוי מ"מ הכא אינו נאמן דהוי לי' חד במקום שנים. ולא אשתמיט לשום אחד מהפוסקים שיחלוק בהך דבא ע"א אחר שהתירוה ואמר לא מת דהיכי דאומר מקום תחנותי שיהי' נאמן. וגם מטעם קלא אין לחוש אף לדעת המחמירים באיסור א"א לחוש אף שהקול הוא שיבורר במקום רחוק במדה"י עיין ר"ן ז"ל אחר שכבר נשאת דהו"ל קלא בתר נשואין וכמבואר בפוסקים ז"ל וביחוד שהקול היא רק עפ"י מכתב איש אחד שאומר שהוא מומר דגם אם בא עד כשר ויעיד לפנינו בע"פ לא משגיחינן בי' וכ"ש בכתב ומומר וזה ברור לדינא ואשר ע"כ יראה כ"ת לחקור אחר מהותו של העד שהעיד במיתת היבם [כי אני חושש וחוכך תמיד בעדות אנ"ח ומהגם בנ"ד שאמרה שלא הי' לה סימנים אם אמנם שבררנו דל"ד לקטטה וגם דכבר נשאת מ"מ יש לחקור עכ"פ יותר במהות המעיד אחר דאתיליד קצת ריעותא] ואם לא נמצא עולתה בו אין לחוש לקול ענות המכתב והנלפע"ד כתבתי.