אור ברסלב
ברכת רצה סימן פא

ברכת רצה· רבי צבי הירש אורנשטיין

סימן פא

סימן פ

ב"ה בריסק יום ה' ח' שבט תרל"ג לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג חריף ובקי בחדרי תורה כ"ש מו"ה יעקב מרדכי נ"י אבד"ק פאריצק:

תוכן השאלה תינוק נולד מהול גמור כאילו נימול ביד וביום השמיני נאספו כל המוהלים וגם הד"צ לעיין עליו וראו כי כל העטרה מגולה והטיפו דם ברית כדין וכדת ולאחר ימים מועטים נראה כי עור מחפה העטרה בין בקישוי בין שלא בקישוי ורק בראש העטרה מגולה מעט יותר משליש ותהי לפלא מאין נולד זה בימים מועטים ביחוד שהילד אינו מסורבל ובעל בשר ואמרו שני אחים מוהלים כי ביום השמיני ראו כי למטה מהעטר' הי' עור הגיד עב וצבה ומדמין איפוא כי עור העטרה נתקפל למטה ונכבש שם ונצבה וכשנתרפא חזר למקומו. ושאר המוהלין והד"צ מכחישים זה שהעור מהגיד לא הי' צבה ורק כעין קרעציל ונפשו איפוא בשאלתו אם כה ואם כה האב צריך למולו שנית וכ"ת האריך בזה ורצונו לדעת חות דעי. ואבוא היום לברר כל הדברים וע"פ סדר קונטרסו אסדר את אשר רחש לבי ואת אשר נפלינו בדעתינו ומאת ה' אשאל' עזר לבל ינטו אשורי מני הדרך וזה החלי:

ראשון תחילה בא לדון אם הי' נמשך לגמרי בנ"ד הי' צריך למולו מה"ת או רק מדרבנן נ"מ היכי שלא נמשך לגמרי והביא דברי הט"ז ז"ל סי' רס"ד שהעל' זה בצ"ע דכיון שלא נמהל ביד ורק שנולד מהול די"ל דדמי לכסהו הרוח ונתגלה דחייב לכסות. וכ' דמדברי הש"ך בשם הב"ח ז"ל מבואר לדעתו להקל שאינו רק מדרבנן שכ' רק בנולד מהול קצת דהוי מה"ת. ותמה על הגאון מליסא ז"ל בסידורו דרך החיים שכ' בשמו להיפך. ובמח"כ לא שת לבו כי דברי הב"ח ז"ל כפשטן אין להם הבנה שכ' זה"ל מיהו היכי שנולד מהול ולא לגמרי שהעור חופה העטר' רוב גובהה או רוב הקיפ' אפי' הטיף ממנו דם ברית ביום, ח' ללידתו כיון שאח"כ כו' אינו נרא' אלא מהול קצתו שעדיין חופה רוב גובה העטר' או רוב הקיפ' צריך למולו כו'. וכל הרוא' ישתומם א' דכיון שבשעת לידתו הי' חופה רוב העטר' א"כ למה הטיפו דם ברית הרי הי' צריך למולו שזה נולד ערל דרוב גובה או רוב היקפ' אמרינן. ב' גם אם נדחק לומר ששגו ולא מלו אותו ביום השמיני מ"מ מאי בא להשמיענו שצריך למולו עתה הכי בשביל שהטיפו ממנו דם ברית לא יהי' צריך למולו הרי הוא ערל גמור מליד' שלא נימול עוד. אמת שלכאור' גם דברי הט"ז ז"ל אינם מובנים שכ' אחרי שנסתפק בנולד מהול לגמרי ונמשך אח"כ אי צריך מילה מה"ת אבל אם הי' נולד מהול קצת פשיטא לו שאח"כ אם נמשך העור שצריך לחתוך אותו כיון שלא נימול שום פעם כראוי עכ"ל וגם זה צריך ביאור דכיון דע"כ מיירי שמלידתו נשאר רוב גובה או רוב הקיפ' מחופה דאל"כ הרי זה נולד מהול לגמרי א"כ מה זה ענין לנמשך הרי ערלתו בו וצריך למולו מה"ת. אמנם באמת יש ליישב דבריו ז"ל דכוונתו היא כך דאף אי נימא בנולד מהול לגמרי ונמשך אח"כ דא"צ למולו מה"ת וכמש"ל דכל שהערלה לא הי' מלידתו אין זה ערלה שצריך למול מה"ת מ"מ היכי שנולד מהול קצת שהי' במקום אחד חוט דק רוב בגובה או בהיקפו ואח"כ נמשך יותר צריך לחתוך כל העור ולא אמרינן שאין צריך לחתוך רק זה המקצת שהי' בו מלידתו לא יותר רק בנמשך כולו מדרבנן. וכשהעטרה מגולה קצת א"צ לחתוך יותר כלל וכלל משום דאף אם נדמה זה המותר לציצין שאינם מעכבים דבשעת המילה צריך להסירם מ"מ באם כבר פירש א"צ לחזור עליהם אף בחול לדעת רבים מהאחרונים ז"ל ומכללן בעל ש"א ז"ל. בשגם י"ל דל"ד דציצין שאינם מעכבין הי' חלק מהערלה ורק שעתה שחתך המותר המיעוט הזה שאינו לא רוב גובה ולא רוב ההיקף אינו מעכב משא"כ המותר שנעשה אח"כ ל"ח ערלה ואף לכתחיל' א"צ לחתוך בכה"ג אלא דכיון שעדיין לא הי' נימול כהלכתו צריך לחתוך כל העור מה"ת. וטעם הדבר נראה אי משום דכיון שהוא ערל גם העור הזה שנתגדל אח"כ הוי לי' ערל' או משום וזה נ"ל עיקר דאמרי' שהערלה עצמה נתגדלה ונתפשטה ביותר והו"ל א"כ הכל ערלה גמורה וזה ביאור נכון בדברי הט"ז ז"ל. אולם דברי הב"ח ז"ל כפי אשר המה לפנינו המה מחוסרי הבנה דהוא מיירי שמעיקרא הי' העור חופה רוב גובהה או רוב היקפה וגם עתה היא כן וא"כ זה ערל גמור ולא נמשך וכנ"ל. ונרא' שזה הסיבו להגאון מליסא ז"ל להגיה שהי' מתחלה רוב גובהה והקיפ' מגולה ואח"כ הי' העור חופה על רובו דזה נולד מהול גמור ונמשך אח"כ ואעפ"כ החמיר הב"ח ז"ל משום דלא נימול ביד וכנ"ד הספק הזה שכ' הט"ז דהוי מילתו מה"ת דדמי לכסהו הרוח ול"מ א"כ מה שעדיין מגולה מקצת וז"ב בכוונתו ז"ל. אולם עדיין לא העלה בזה ארוכ' לדברי הב"ח ז"ל שהרי סיים אחרי כן וזה"ל אבל זה שלא נימול כלל דינו כתינוק שנימול ויש ציצין החופין כו' דמעכבים את המיל' דכך לי זה שנולד כך כמו אם נחתכה הערל' בשעת המיל' והציצין חופין רוב גובה דזה וזה לא נחתך עורו בשום פעם כהלכתו ולפי פירושו של הגאון מליסא ז"ל אדרבה הול"ל דזה שנולד כך הו"ל כאילו לא נחתכה הערל' כלל ומה ענין ציצין המעכבים לזה הרי לא נימול כלל לפ"ז:

ואשר אחזה בזה דדברי הגאון מליסא ז"ל נכונים בסברת הב"ח ז"ל דס"ל לחלק בין נולד מהול לנימול ביד אבל לא כפירושו והגהתו וזה ביאור דבריו ז"ל לדעתי שהיכי שנולד מהול ולא לגמרי שהי' העור חופה העטרה רוב גובהה או רוב היקפה והי' צריך לחתוך א"כ הציצין אלו המעכבים וכן עשה כדינו וזהו א"כ מילה ביד לציצין אלו והטפת דם ברית להמותר שהי' נולד בתולדה מהול דאם הי' המותר מחופה הי' צריך לחתכו ולא הי' מהני המקצת הזה שחתך וכמובן דעדיין רובו מחופה ועתה שנולד זה החלק מהול צריך להטפה. וכוונתו א"כ להשמיענו ג' דברים. א' דמה שנולד מהול ל"ח כנימול ביד לענין שאם נמשך אח"כ לא יהי' צריך למולו רק מדרבנן ורק בנמשך כולו כיון דזה ל"ה רק בתולדה וכנ"ל. ב' דל"מ לזה גם מה שהטיף בידו דם ברית כיון שמ"מ לא מל אותו. וזה שכ' אע"פ שהטיף דם ברית. ג' הוסיף להשמיענו דאף דבנדון דידי' ל"ה נולד מהול לגמרי ולולי שחתך ביד לא הי' מהול דעדיין הי' חופה רוב גובהה או רוב הקיפה מ"מ כיון שכ"כ להיפוך אם ל"ה מהול החלק הזה בתולדה לא הי' מועיל מה שמהל וחתך ביד שעדיין הי' נשאר רוב העטר' מחופה ורק בהצטרפות שניהם יחד המילה ביד ומה שהי' נימול בתולדה נעשה מהול ל"ח נימול כהלכתו ביד לענין מה שנמשך אח"כ וע"ז כתב דדינו כתינוק שנימול ויש ציצין החופין כו' דמעכבים את המילה והיינו דזה החלק שנולד מהול הו"ל לענין המילה שנימול ביד ציצין החופין והמעכבין וזה שכתב דכך לי זה שנולד כך כמו אם נחתכה הערלה והציצין חופין רוב גובהה [והיינו דהחלק שנולד כך דמי להציצין המעכבין ול"ה ג"כ נימול כהלכתו ביד] דזה וזה לא נחתך עורו בשום פעם כהלכתו ול"מ א"כ לענין נמשך אחרי כן וזה ביאור נכון ואמת לדעתי ולהלן נדבר עוד קצת בזה ודו"ק. ואחרי שבררתי דגם דעת הב"ח ז"ל להחמיר בנולד מהול ונמשך נצעד צעד להלאה לירד לעומק הדין ולבררו בשורשו ויען כי הסוגיא בשבת ד' קל"ה ידוע גם כ"ת כבר הביאה ע"כ לא אעתיק רק תוכן הסוגיא בקיצור דקאמר ת"ק ערלתו ודאי דוחה את השבת כו' ולא נולד מהול שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו ד"ב וב"ה אומרים א"צ ורשב"א קאמר דלא נחלקו דצריך להטיף רק בגר שנתגייר כשהוא מהול ור"א הקפר אומר דלא נחלקו בנולד מהול רק בשבת וקאמר רב דהלכ' כת"ק ושמואל אמר דהלכה כרשב"א וכ' הרי"ף ז"ל דאף דאיפליגו רב ושמואל בהא הלכתא כבתראי דרבה אמר שמא ערלה כבושה ור"י אמר ודאי ערלה כבושה ומחללינן השבת והלכה כרבה לגבי ר"י וצריך להטיף בחול ולא בשבת דמספיקא לא מחללינן שבתא. והנה כ"ת בנה דיק ושפך סוללה נגד זה והביא ראיות הרבה דלפי האמת ל"ח כלל לערלה כבושה ורק דצריך מ"מ לדם ברית והאריך בזה. וחלילה לומר כן ולחלוק על מרא דכולא תלמודא הרי"ף ז"ל אף בראיות לא ברורות ומכ"ש שיש להשיב עליהם תשובות וכאשר אבאר בעזה"י, ומהגם דהרי"ף ז"ל לאו יחידאי הוא בזה דכ"כ הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל ועוד רבים מהקדמונים ז"ל וכן ריהטא דכל הסוגיא דל"פ רק אי הוי ודאי ערלה כבושה או ספק ולא נמצא בפי' לשום אחד מהקדמונים ז"ל שיחליק ע"ז ומי ירום איפוא ראש לומר לכל גדולי המורים רבותינו ז"ל אשר מימיהם אנו שותין מימיכם מי מערה כו' גם מ"ש בתוך דבריו דאי מטעם ערלה כבושה קאתינן צריך לחתוך העטר' סביב סביב הוא דבר זר שא"א להאמר דאיך יחתוך כשאינו נראה לו שום עור החופ' ואין בזה חשש רק ודאי סכנה ומ"ש הגאונים ז"ל דיהי' נזהרים הרבה המה שני דברים דמתחילה יהי' בודקים בידים ולא בפרזלא אם יש ערלה כבושה וכשרואין שיש ערלה כבושה וצריך א"כ למולו ולחתוך העור יש להזהר הרבה במילתו שלא יהי' חשש סכנה ודוחין שמיני אבל לחתוך בלי ראות הוא דבר שאין הדעת סובלתו ולא עלה על לב לומר כן וז"פ וברור:

ואבוא עתה לערוך מערכה נגד ראיותיו אחת לאחת. א' הביא ראי' אהא דפסק הרמב"ם ז"ל דבנולד מהול אין מטיפין דם ברית בשבת והא הוא ז"ל פסק דמקלקל בחבורה פטור. והא דאיצטריך קרא דמילה דחי' שבת הוא רק משום דמתקן גברא וכמבואר וא"כ א"נ דהו"ל ספק ערלה כבושה נימלי' ממ"נ וכמו בספק בן ז' ספק בן ח' דפסק רבינו ז"ל בעצמו דמהלינן אותו ממ"נ. ואומר אני ולטעמיך עדיין יקשה דאמאי מילת אנדרוגינוס אינו דוחה את השבת דאף דספיקא הוא מ"מ נימהל אותו ממ"נ לדעת כ"ת אלא ודאי דזה אינו דדוקא בספק ז' ספק ח' דאם תאמר שבן ח' הוא לא עשה מלאכה כלל דמחתך בשר בעלמא הוא אמרי' דשפיר יכולין למולו ממ"נ משא"כ בספיקא דאנדריגנוס וספק ערלה כבושה דבאמת בין כך ובין כך עשה מלאכת חובל ורק דהיכי שודאי א"צ למולו הו"ל מקלקל אבל היכא שהוא ספק דצריך למולו שפיר חשיב ודאי תיקון דמחשבתו הוא לתקן הספק ומלאכת מחשבת אסרה תורה בשבת ואף א"כ אם הי' משכחת פתרא שיתברר אח"כ שלא הי' צריך למולו חייב דמ"מ בשעת עשית המלאכה הי' עדיין אצלינו ספק והי' א"כ כוונתו לתקן הספק דהי' צריך למולו או להטיף ד"ב מספיקא ול"ש א"כ לומר דנימול אותו ממ"נ ודו"ק כי זה ברור לדעתי:

**(מלחמות אריה מ"ש מו"ח ז"ל ואף א"כ שהי' משכחת פתרא שיתברר אח"כ שלא הי' צריך למולו חייב דמ"מ בשעת מעשה הי')**

ב' הקשה כ"ת מש"ס דיבמות דף ע"א דס"ל לר"ע דתושב ושכיר כו' דכתיב גבי פסח אתיא לנולד מהול דס"ל דצריך להטיף ממנו ד"ב ור"א פליג עלי' משום דס"ל דא"צ להטיף ד"ב וא"נ דבכל נולד מהול הו"ל ספק ערלה כבושה יקשה לר"ע דקרא למ"ל הא הוי לי' ספק ערל. ולכאור' עלה על לבי דהנה כבר נודע מחלוקת הפוסקים ז"ל אי הא דאמרינן ספיקא דאוריתא לחומרא הוא מה"ת או רק מדרבנן ועיין במפורשים ז"ל שהעלו דמ"ד דחייב אשם תלוי בחתיכ' אחת עכצ"ל דס"ל דספיקא מה"ת לחומרא דאל"כ ליכא אשם תלוי דלא עביד איסורא כלל מה"ת ורק למ"ד דבעינן ב' חתיכות יש לומר דספק מה"ת לקולא ומ"מ שפיר חייב באשם תלוי דבשתי חתיכות הו"ל איקבע איסורא. ואנכי בחידושי אמרתי והוכחתי דר"ע דס"ל בכריתות דף כ"ג בשתי חתיכות ואכל אחד הראשונה ואח"כ אכל אחר השני' דכל אחד מהם מביא אשם תלוי ס"ל ע"כ דספק מה"ת לקולא דמדלא קתני בחתיכה אחת ע"כ דס"ל דבעינן ב' חתיכות וע"כ היא רק משום טעמא דאיקבע איסורא דאי מקרא דמצות בעינן שיהי' שתיהן בשעת אכיל' והשני א"כ פטור וכמבואר בש"ס לעיל שם דף י"ז עייש"ה והיינו ע"כ משום דהיכא דלא איקבע איסורא לא שייך אשם תלוי דלא עביד איסורא מה"ת. דספיקא לקולא מה"ת. ובחידושי הוספתי לומר דבאמת זה יש לדחות ולומר דר"ע ס"ל דלא בעינן כלל שתי חתיכות והא דנקט בשתי חתיכות שאכלו שני בני אדם ובזה אחר זה דוקא היא לאפוקי מדר"ש דס"ל דשניהם מביאים קרבן ודאי בתנאי ואשר ע"כ באתי להוכיח כן מצד אחר דבאמת ר"ע ס"ל בסנהדרין דף ד' דיש אם למקרא ובאשם תלוי מצוות קרינן וא"כ לא הוי לו לחייב השני אשם תלוי וכנ"ל מש"ס דכתובות דף י"ז וע"כ צ"ל דה"ט דר"ע דס"ל דספיקא מה"ת לקולא וא"כ שפיר י"ל ולחלק דדוקא מקודם בעינן מצוות דהיינו ב' חתיכות שיהי' איקבע איסורא אבל בשעת אכילה לא בעינן שיהי' שתי חתיכות כיון דמ"מ איקבע איסורא מקודם ן ולפ"ז צ"ל דמ"ד דבעינן שיהי' מצוות היינו ב' חתיכות בשעת אכילה ס"ל דספק מה"ת לחומרא אף היכא דלא איקבע איסורא וכמובן] וכיון שהוכחנו דר"ע ס"ל ע"כ דספיקא מה"ת לקולא שפיר מוקי לה הך דתושב ושכיר לנולד מהול דאף דהו"ל ספק ערלה כבושה מ"מ לא הי' אסור לאכול בפסח מה"ת מטעם דהוי ספק ערלה דמה"ת ספיקא להקל לדידיה וכנ"ל והא דקאמר דסבר ר"ע דצריך להטיף ד"ב ולא קאמר דגילה קרא דבזה ספק לחומרא היינו משום דכיון דהוה ספק ערלה כבושה ממילא צריך להטיף ד"ב וכיון שכן אין ראי' דבכאן גלתה תורה להחמיר בספק די"ל דמטעם חסרון ההטפה אסרתו התורה. והיכא שהטיפו ממנו ד"ב אף דעדיין הוא ספק ערל וכמבואר בדברינו להלן מותר בפסח לדידי' מה"ת דספיקא מה"ת לקולא וכנ"ל כן עלה על לבי. אולם אחר העיון עדיין יקשה לפ"ז דאמאי הוצרך לומר לר"א דפליג עלי' דר"ע דס"ל דא"צ להטיף ד"ב דהרי ר"א ס"ל להדיא בכריתות דף י"ז שם דל"ב ב' חתיכות וע"כ דס"ל דספיקא מה"ת לחומרא ואי אפשר א"כ לאוקמי קרא דתושב ושכיר להכי דהו"ל ספק ערל וקרא למה לי וכנ"ל:

אשר ע"כ אמינא ליישב זה באופן אחר ובזה יתישבו כל קושיות כ"ת. ואך טרם כל אמינא לבאר הסוגיא דידן לדעתי למען לא איצטרך בכל פעם לכפול הדברים מבואר דלרבה דהוי רק ספק ערלה כבושה צריך להטיף ד"ב ואך אין מחללין את השבת ולר"י דס"ל דהוי ודאי ערלה כבושה צריך להטיף גם בשבת והטפ' זו אינו כמו שחשב כ"ת דחותך סביב העטרה דזה דבר שא"א וכאמור למעלה ורק הטפה מועטת דכיון שיש כאן ודאי או ספק ערלה צריך להטיף עכ"פ דם ברית כיון שא"א לחתוך ערלתו הטפה זו היא צריך לעשותו בזמנו וזה בכלל ימול בשר ערלתו ולכך אי הוי ודאי ערלה כ בושה מחללין על הטפה זו את השבת אף דפשיטא לי דמ"מ עדיין ערלתו בו וחשוב עדיין ערל ודאי או ספק לענין הדברים שאסורים לערל. אמנם אם הי' משכחת פתרא שהי' בידינו לברר שאין בנולד מהול הלזה ערלה כבושה לענין הטפת ד"ב הדבר תלוי לדעתי דאם נאמר בגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו ד"ב ה"ה וכ"ש קצת בנולד מהול כזה א"צ להטיף דהתם הי' בו ערלה עכ"פ ובזה לא הי' לו ערלה מעולם ואף אי נימא וכן נרא' לדעתי עיקר דאין לחלק בהכי וכאשר יבואר. עכ"פ שקולים המה וכמובן. אולם א"נ בגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו ד"ב שפיר י"ל דגם בנולד מהול בכה"ג שהי' מבורר לנו דבודאי אין כאן ערלה כבושה צריך להטיף ממנו ד"ב. ולדעתי אין לחלק בין גר שנתגייר מהול להך דהכא דאף דזה הי' לו ערלה מקודם מכל מקום הרי נחתכה ורק שלא נימול לשם ברית וגם נולד מהול לא נימול לשם ברית ומה לי לענין הטפת ד"ב מה שהי' לו ערלה מקודם. ורבה דאמר דהו"ל ספק ערלה כבושה לא בא לתת טעם להטפת ד"ב שצריך ורק דכלפי שאמר ר"י דהו"ל ודאי אמר הוא דל"ה רק ספק ולא ודאי וביחוד דעכצ"ל כן אליבא דרשב"א דס"ל לב"ה דבגר א"צ ובנו לד מהול מודו דצריך להטיף אולם אף א"נ דגם בלי ערלה כבושה צריך להטיף ממנו ד"ב מ"מ אינו דוחה את השבת דמ"מ אינו בכלל ימול בשר ערלתו דאין כאן ערלה ואף

**(מלחמות

אריה עדיין אצלינו ספק. וא"כ כונתו לתקן הספק שהי' צריך למולו כו' דברים אלו צריכין ביאור דלכאור' מוכח מש"ס פסחים ע"ג ע"א איפכא דפריך התם אמתניתן דשחט ונמצא טרפה בסתר פטור הא בגלוי חייב מאי תיקן ע"ש. ולפמ"ש מו"ח ז"ל קשה דלמא באמת בגלוי נמי פטור מטעם דהוי מקלקל ומ"מ איצטריך לתנא לאשמועינן דנמצא טרפה בסתר פטור דאל"ה הוי אמינא דבגלוי פטור משום דבשעת מעשה הי' מקלקל אבל בסתר כיון דבשעת המלאכ' הי' מתקן אלא שלאח"כ נתברר שהי' מקלקל לא מהני לפוטרו מטעם מקלקל ומש"ה אשמועינן במתניתן דפטור מטעם שהוא אנוס. ועוד יש לעורר מתוס' ב"ק ל"ד שהקשו אמאי דמחייב התם ר' אבוהו חובל ומבעיר אפילו אם אין צריך לכלבו ולאפרו הא הו"ל מלאכ' שא"צ לגופה וע"ז כתבו ועי"ל דאפילו במקלקל גמור משכחת לה דהוא צריך לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר הי' שיכול להנות וליתן לכלבו או לבשל בו קדיר' ע"ש ומוכח מדבריהם אלו וכן כתב הפ"י לפרש כונתם דלענין מלאכ' שא"צ לגופה סגי במה שחברו בשעת מעשה שהמה צריכים למלאכ' אבל לענין מתקן אזלינן בתר עצם המעש' וכל שנתברר אח"כ שהי' מקלקל פטור אע"ג שבשעת מעשה סבר שהוא מתקן ע"ש. אבל נראה לפע"ד שדברי מו"ח ז"ל צודקים ואין הענינים שוים דהתם נתברר אח"כ שכל מלאכתו הי' אך למותר ובפסחים שם כשנמצא טרפה צריך להביא קרבן אחר. וכן בחובל ומבעיר באיסורי הנא' צריך לחבול ולהבעיר פעם אחר. אבל הכא כיון דבשעת מעשה אם לא הי' מל בשבת הי' צריך למול בחול מטעם ספק א"כ במה שמל בשבת פטר א"ע ממלאכה שהי' מוטל עליו לעשות. ומה לי שהי' צריך לעשות מטעם ודאי ומ"ל שהי' מוטל עליו לעשות מטעם ספק דבחול פשיטא דחייב למול ולהכי משום זה חשוב מתקן אפילו אי משכחת אופן שיתברר אח"כ שפטור הי' ודו"ק היטב:)** שצריך להטיף לא מצינו שאמרה תורה שדוחה זה את השבת וה"ה לדידן דקיי"ל כרבה דהוי רק ספק ערלה לא מחללינן שבתא מספיקא וכמבואר וידעתי דלדעת בה"ג ז"ל דבנולד מהול א"צ ובגר מהול צריך ע"כ צריך לחלק בין הי' לו ערלה מקודם ונחתכה ובין נולד מהול אולם יחידאי הוא בזה ורוב הקדמונים ז"ל חולקים עליו ואנכי רק לבאר דעת הרבים הרי"ף ז"ל ודעמי' באתי ועיין בר"ש ז"ל הובא ברא"ש ז"ל שהקשה קושיא עצומה על דעת הבה"ג ז"ל מהך דב' תינוקת דאמרינן דאי קדים ומל של שבת בע"ש דלא נתנה שבת לדחות וזו אינו קושיא רק לדעת הבה"ג ז"ל דלדעתו הערלה שהי' לו חשיב כאילו הוא עתה עדיין בו והו"ל א"כ בכלל ימול בשר ערלתו וכנ"ל משא"כ אנן לדידן ניחא דאינו משום הערלה וכנ"ל ולא נתנה א"כ שבת לדחות ודו"ק בזה:

ולפ"ז לרב דפסק דנולד מהול א"צ להטיף ממנו ד"ב כלל בין בשבת בין בחול. ע"כ דס"ל גם בגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף ד"ב וכנ"ל ואני מוסיף לומר דאף אי נימא בגר שנתגייר מהול הטעם משום דהי' לו ערלה מקודם מ"מ צ"ל לרב דס"ל דבגר מהול א"צ להטפת ד"ב ומשום דלדעתי דוחק גדול לומר דרב ס"ל דליכא בנולד מהול חשש ערלה כבושה כלל דקשה לעשות מחלוקת כ"כ בטבע ובמציאות וגם מחלוקת רבה ור"י נ"ל דאינו רחוקה כמו שנראה בראשית ההשקפה דספק וחשש דאמר רבה י"ל דאינו ספק השקול רק דאינו רוב גמור שיועיל לדחות את השבת וכ"כ ודאי דאמר ר"י אינו ודאי שא"א בענין אחר ורק דזה שלא יהי' ערלה כבושה הוא מיעוטא דלא שכיחא ולכך דוחה את השבת דאזלינן בתר רובא בהאי וכאשר יבואר לקמן ורק דלרב ס"ל דאין ענין הטפת דם לערלה כבושה כיון שאין בזה הסרת ערלה וכנ"ל וא"כ ה"ה וכ"ש בגר שנתגייר מהול דא"צ להטיף ד"ב דמה בכך שהי' לו ערלה ולא נחתכה לשם ברית הרי גם ביש לו ערלה כבושה עתה ס"ל לרב דא"צ הטפה וז"ב:

ובזה אמרתי לישב מה שתמה הרא"ש ז"ל על הרי"ף ז"ל דפסק כרבה דהרי קודם אביי ורבא קיי"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכמ"ש הרי"ף ז"ל בעצמו בכמה דוכתי ואילו נחלקו רבה ור"י על רב יהודה הי' הלכה כרב יהודה שהי' רבו וכ"ש שהלכה כרב רבי' דרב יהודה נגד רבה ור' יוסף ולפי הנ"ל א"ש דכיון דבררנו דלרב עכצ"ל דס"ל דגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטפת ד"ב א"כ כיון דהרי"ף ז"ל העלה להלכ' בגר מהול דצריך להטיף ומשום דסוגיא דעלמא בברייתא דיבמות דף ע"ב וכן הא דאמר ר' יוסי דגר שבא לפנינו מהיל ואמר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו הכי אזלא וכמו שבארו הקדמונים ז"ל שפיר דחה להא דרב מהלכה וכנ"ל והבן זה:

ומעתה אמינא דהא דערלה כבושה ל"ש להסתפק רק בעוד התינוק קטן אבל זה לא יתכן שיהי' הערל' כבושה כל ימי חייו ולא יהי' נרא' וכשנתגדל א"כ זה הנולד מהול ולא נרא' בו ערלה חזינן דלא הי' ערלה כבושה מעולם דאל"כ בודאי הי' נרא' עתה כשנתגדל ונתעב' עורו. שזה דבר שהדעת נותן והשכל מחייבו וכיון שכן א"ש הא דמוקי ר"ע הך דתושב ושכיר לנולד מהול דכיון שהוא עתה גדול ואינו נרא' לו ערלה נתברר שלא הי' לו ערלה כבושה ול"ה ערל ורק דמחמת שלא הטיפו לו ד"ב שהי' צריך לר"ע והיינו אף בכה"ג אמרה וגזר' תורה מקרא דתושב ושכיר דאף שאינו ערל מחמת חסרון ההטפ' אסור לו לאכול את הפסח וא"ש. ובזה מיושב מה שנתקשיתי בהא דקאמר הש"ס שם לר"א דסבר א"צ להטיף ד"ב דהרי ר"א שמותי הוא דהיינו דהוא מתלמידי ב"ש וכמ"ש התוס' בנדה דף ז' בשם הירושלמי ולב"ש לכ"ע ס"ל בנולד מהול דצריך להטיף ממנו ד"ב וכמבואר ולפי"ז ניחא דב"ש משום ערל' כבושה קאתי עלה לחייב להטיף ד"ב בנולד מהיל וא"כ שפיר מצי סבר ר"א דמ"מ היכי דליכא ערלה כבושה שנתגדל דנתברר א"כ שאין לו ערלה א"צ להטיף. ד"ב ולפי מה שכתבתי דאי בגר שנתגייר כשהוא מהיל צריך להטיף גם בנולד מהיל שנתברר דאין בו ערלה כבושה צריך הטפה עכצ"ל דהך סוגיא דיבמות לא אזלא אליבא דרשב"א דלדידי' לב"ש בגר מהיל צריך להטיף וה"ה א"כ בנולד מהיל בכה"ג. ולפ"ז מוכח ג"כ דהך ודאי ערל' כבושה לאו היינו ודאי גמור שא"א להיות בענין אחר ורק רוב גמור דמהני גם לענין דחיית שבת דאל"כ לא משכחת לה הך דינא לר"א דהוא מתלמידי דב"ש וכמובן וכבר רמזתי על זה למעל' ודוק:

ובזה מיושב מה שהקש' כ"ת ע"ז דאמאי נולד מהול אוכל בתרומ' הא הו"ל ספק ערל דכיון דנתגדל ואין נרא' לו ערלה ל"ה ערל כלל וכנ"ל ורק דהשמיענו דאף אי לא הטיף ד"ב אין זה מונעו לאכול בתרומ' ואף לר"ע דדוקא גבי פסח גלי קרא אבל בתרומ' דלא גלי אין הטפת ד"ב בלי ערלה מעכב. ועפ"י הדברים האלה נסתר ג"כ מה שדקדק כ"ת ממה שלא השיג הראב"ד על הרמב"ם ז"ל רק על מילת אנדרגינוס דפסק דאין מברכין על מילתו דכיון שהו"ל ספק דאורייתא חייב לברך ושתק לו ע"מ שפסק בנולד מהול דאין מברכין ואי הוי ספק ערלה כבוש' גם זה הוא ספיקא דאורייתא. דכבר כתבתי דהא דהרי"ף ז"ל דחה להא דרב מהלכ' ופסק כרבה אף דקודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב ורב רבי' דרבי' דרבה הוא משום דלרב ע"כ ס"ל דגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף וסוגיין דעלמא אזלא דבגר צריך הטפה וע"כ ליתא לדרב וא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק בגר מהיל דמטיפין ד"ב ואין מברכין ומשום דרפויי מרפיא בידי' ז"ל אי גר שנתגייר כשהוא מהיל צריך כלל להטפת ד"ב וכמו שביאר הר"ן ז"ל דעתו ז"ל א"כ גם זה רפיא הי' בידו אי יש לפסוק בנולד מהול כרבה דהא בהא תליא וכנ"ל ושפיר א"כ פסק בשניהם דמטיפין ואין מברכין והבן זה. ויש לי עוד בכל זה הרהורי דברים הרבה אולם ליראת האריכות בשגם לא הובאו עוד אצלי בכור הבחינ' קצרתי:

אחרי ברורן של דברים בכל החזיון הזה אבא לדון בדין נמשך הנה אם נרא' לנולד מהיל עור החופ' העטר' וכנדון שלפנינו הדבר ברור דצריך למולו ומשום דאין זה נכלל בכלל משוך דאחר שבררנו דבכל נולד מהיל יש ספק ערלה כבושה העור החופ' עתה הוא ספק קרוב לודאי שזהו ערלה הכבוש' שהי' בו מתחילתו ורק שעתה נרא' לעין והרי זה ערלה גמור' לכ"ע וספיקו של הט"ז ז"ל לדעתי הוא רק היכא שאנו רואין בחוש שאין זה ערלה שנוכל לדון ולומר שזהו ערלה שהי' כבושה מקודם ורק שהוא ערלה חדשה ומספקא לי' אי הא דמשוך אינו מה"ת הוא משום דצריך שיהי' נברא עמו מלידתו וזה העור החופה א"כ אינו ג"כ בכלל ערלה או אפשר דהטעם היא משום שכבר נעשה מצותו שנימול ובכה"ג הרי לא נימול ביד ומה שהטיף ממנו ד"ב לא חשיב נעשה מצותו דזה לא הי' מועיל רק משום שלא הי' לו מה לימול ודמי א"כ לכסהו הרוח דאף שהי' פטור מ"מ ל"ח נעשה מצותו לענין חזר ונתגלה. ומדברי הט"ז אלו מוכח ג"כ דהוי ספק ערלה כבושה דאל"כ אין זה ענין להך דכסהו הרוח דהתם חייב היה אלא שא"א והכא לא הי' לו ערלה ולא הי' חיוב עליו ודלא כמ"ש כ"ת בהיפך וכ' אח"כ דאם נולד מהול מקצתו ושהי' עדיין ציצין המעכבין פשיטא דאם נמשך אח"כ צריך לחתוך הכל גם מה שנתהוה אח"כ מה"ת והיינו אף בכה"ג שאנו רואין שבודאי אין זה ערלה הכבושה ומשום דאמרינן שעור הערלה שהי' בו נתפשט וכמש"ל בביאור דבריו האחרונים ז"ל ולפ"ז צ"ל דמיירי באופן שיכול לדחוק העור החופה עתה לראות העטרה ורק דצריך לחתכו שעולה בלי חיתוך אח"כ בחזרה למעלה דאל"כ בלא"ה צריך להסירו שיראה אם לא יתגלה הערלה הכבושה כמובן] וגם הב"ח ז"ל שדן להחמיר משום שלא עשה מצותו כהלכתו ביד מיירי ג"כ בכה"ג והיינו שזה העור החופה רוב גובה או רוב ההיקף הוא במקום זה עצמו שהי' מתחלה וחתכו דאין לחוש שזה ערלה הכבושה ורק דכיון דלא נעשה כל מצות החיתוך והמיל' ביד צריך למולו מה"ת וכנ"ל ולפ"ז נסתר מה שהביא הגאון בעל שאג"א ז"ל עזר וראי' נגד זה מהא דדחק הש"ס יבמות דף ע"א לאשכוחי גבי מילת זכריו איתניהו בשעת אכילה וליתניהו בשעת עשיה לגבי פסח. ואי נימא דנולד מהול ונמשך צריך למולו מה"ת שפיר משכחת לה שנולד מהול ונמשך בין עשי' לאכילה דא"א לאוקמי' הכי דא"כ גם בשעת עשי' הי' ספק ערל דהו"ל ספק ערלה כבושה ואף אי נדחק לאוקמי באופן שנתגדל ויצא מכלל ספק ערלה כבושה וכנ"ל ואח"כ נמשך בין עשי' לאכילה הנה בזה פשיטא דא"צ למולו מה"ת כיון שנתברר שלא הי' עליו חיוב כלל דזהו לא דמי לכסהו הרוח וכנ"ל ודו"ק היטב בכ"ז:

זולת זה אם הי' כדברי המוהלים שנקפל עור הערלה ונכבש למטה ועתה אחר שנתרפא חזר למקומו לית דין צריך בושש שזה ערל גמור ושזהו עור הערלה ממש וז"פ:

וע"ד ההכחשה שדן כ"ת ונסתפק אי דמי לעדים. לדעתי אחרי דקיי"ל דכל היכי שיש מקום להשוות שלא יהי' הכחשה יש לתלות להשוותם להעדים אף ע"ד רחוק גם בכאן יש לנו לומר שאין כאן הכחשה ורק שהי' צבה מעט ואלו שפטו שזהו עור הערלה שנכבש וחשבו שהי' יותר ממה שהי' ראוי להיות ע"י האבעבוע [קרעציל] והאחרים שופטים שהי' כך מחמת האבעבוע וכיון שכן דמי להכחשת הרופאים. והנה לענין יוה"כ קיי"ל דרופא אחד אומר צריך ושנים אומרים אין צריך אין דבריו של אחד במקום שנים אבל שנים אומרים צריך אפי' מאה אומרים א"צ אין שומעין להם ואף דאמר ר' ספרא תרי כמאה כו' ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא אזלינן בתר רוב דיעות ה"מ לענין אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות הוא עיין ש"ס דיומא דף פ"ג. ובמק"א בארתי הדברים כמין חומר דל"ד באמת לעדים שאין אנו דנים על נאמנות רק על השערתם דמה"ט אין חילוק בין רופאים ישראלים לעכו"ם והא דאמרי' אין דבריו של אחד במקום שנים היא מצד אחר דתלינן טעות באחד ולא בשנים עיין תוס' פסחים דף י"ב והו"ל א"כ ספק וודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי ורק בב' אומרים צריך דקשה לתלות בין כך ובין כך בטעות לא שייך זה ואין לנו לדון רק מתורת אומדנא דרוב דיעות וגם לדיינים דאזלינן בתר רובא אף לענין דיני נפשות לא דמי דהתם אנו דנין רק על סנהדריא זו והו"ל א"כ רובא דאיתא קמן משא"כ כאן דלא נתקבצו כל הבקיאים שבעולם ויוכל להיות שאם יבואו רופאים אחרים יהי' רובא להיפך ומה לי הם מה לי אחרינא ולא הוי א"כ רובא דאיתא קמן ורק שמחמת אומדנא אמרינן דכמו שהיא עתה הרוב אומרין אין צריך כן יהי' תמיד וזה לא עדיף מרובא דליתא קמן דל"מ לענין נפשות דגם בכה"ג אזלינן להקל והבן זה. ומעתה כל היכי דליכא ס' נפשות אזלינן בכ"מ בתר רוב דיעות ואין חילוק בין קרובים לרחוקים וכנ"ל והרבה יש לי לדבר בכ"ז אולם יען כי לפי שבררתי למעלה אין זה נוגע לנדון שלפנינו דבין כך ובין כך צריך למולו וכנ"ל אשים מחסום לעטי ופה תהי' שביתת קולמסי בזה והנני הנוטה אליו כנהר שלום אוהב התורה וחכמיה:

כאשר שמתי עיני על אשר כתבתי ראיתי כי נמצאו במו שני דברים אשר צריכים תיקון:

(א) כתבתי להוכיח מדברי הט"ז ז"ל דדעתו ע"כ דהוי ספק ערלה כבושה דאל"כ אין לזה ענין לכסהו הרוח כו' דהתם חייב הי' אלא שלא הי' עוד באפשרי לכסות משא"כ הכא לא הוי עליו חיוב כלל ועפ"ז כתבתי אח"כ דליכא לאוקמי הך דמילת זכריו גם בכה"ג שנתגדל ונתברר א"כ שאין בו ערלה כבושה ונמשך אח"כ דבזה לא הי' בודאי מילתו מה"ת כיון דל"ד לכסהו הרוח וכו' עיימש"ל וכוונתי היה דאף דלפי צד הספק הזה גם הערלה שנולדה אח"כ הוא ערלה מ"מ כיון שנתברר שמקודם לא הי' לו ערלה ולא הי' חיוב מילה כלל בהטפת דם ברית שהטיף נעשה מצותו כהלכתו. אולם עתה אחר ההתבוננות ראיתי דאם אמנם נכונה הוכחתי מהט"ז ז"ל דהוי ספק ערלה כבוש' מדמדמה לה לכסהו הרוח וכנ"ל. אמנם התולדה שהוצאתי אינה צודקת ומשום דכבר כתבתי ובררתי למעלה דדוקא אי הטפת ד"ב היא משום ערלה כבושה. הוא בכלל ימול בשר ערלתו ואז הוי ודאי דוחה את השבת אבל ההטפ' שאינו משום ערלה כבושה אינו בכלל ימול בשר ערלתו שאין כאן ערלה ואינו דוחה את השבת וא"כ בכה"ג לא חשיב נעשה מצותו כלל ע"י הטפת ד"ב דנהי דקיים ועשה מצות הטפה מצות מילה לא נעשה כלל וכלל וכיון שעתה נולדה לו ערלה אי נימא דזה הוי ערלה ואף שלא היה מתולדתו שפיר צריך למולו מה"ת דלא נעשה מצות מילה כלל ורק די"ל דזה רחוק ואולי אינו כלל במציאות שאחר שנתגדל כ"כ פתאום ימשך לו ערלה ולא נוכל לאוקמי איפא בכה"ג והבן:

(ב) במ"ש לסתור ראית הש"א ז"ל דלא נוכל לאוקמי הך דמילת זכריו בנולד מהול ונמשך בין עשיה לאכיל'. דבל"ז הא הו"ל ספק ערל. צריך אנכי לפרש שיחתי דלאו לפי המסקנא דמסיק רבה ביבמות שם דלא דמי מילת זכריו למילת עצמו של האוכל דכל שהוא ערל אסור בפסח ורק דבעינן שיהי' יכול למולם וכל דלאו בר מהילא הוא שאינו יכול למולם אינו מעכב דברי אמורים דלפ"ז מה בכך דהוי ספק ערלה כבושה הרי מ"מ לא הי' יכול למולו ואינו מעכב בזה ורק דכוונתי הוא דבאמת מהמסקנא אין ראיה כלל דבל"ז מוקי לה בכמה אנפי ורק שעיקר מה שרציתי לישב דלא יקשה על ר' זירא דמוקי לה דאיתיליד בין עשי' לאכילה ודייק מהכא דערלה שלא בזמנו הוי ערלה דאיהו ס"ל ע"כ דזכריו דמי לערלת עצמו דאל"כ מה בכך דהוי ערלה מ"מ הרי א"י למולו ולא מצי לאוקמא א"כ בכל הני אנפי דמוקמינן לפי המסקנא וכמבואר דמ"מ למה לא מוקי לה בכה"ג שנולד מהול ונמשך וע"ז שפיר אמרתי דלדידי' לא הי' יכול לאוקמי בכה"ג דגם בשעת עשי' הא הו"ל ספק ערל דלר"ז אין זה דאינו יכול מ"מ למולו מועיל כלל גם במילת זכריו וכנ"ל ודו"ק:

ושלום על ישראל ועל רבנן

תוכן העניינים

ברכת רצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה