אור ברסלב
ברכת רצה סימן עח

ברכת רצה· רבי צבי הירש אורנשטיין

סימן עח

סימן עז

שנית להרב הנ"ל:

ראשון תחלה כתב כת"ה על מה שכתבתי לסתור ראית הגאון בעל חתם סופר ז"ל דאין חימוץ דמחובר מן התורה דאל"כ משכחת לה שיהי' איסור בל תאכל חמץ בטבל בכה"ג גם לר' שמעון דלית לי' איסור חל על איסור וכגון שהחמיץ במחובר דכיון דלר"ש ל"ל איסור חל על איסור בכה"ג נהי דאיסור חמץ איכא איסור טבל ליכא. וכ"ת הסביר לדעתו דעיקר המיעוט דבעינן שיאכל מצה אשר הי' עלי' זיקת שימור חימוץ. וכיון דמשכחת שימור מחימוץ במחובר שפיר הי' לו לצאת ידי מצה. והאריך הרבה בפרט הזה. ואנכי לא ירדתי לזה דשימור מחימוץ מאי עבידתי' להך מיעוטא. דבהך קראי לא נזכר שום דבר משימור. ולענין שימור לא שייך לדון כלל אי איסור חל על איסור דאף דלא חל איסור חמץ היינו לענין חיוב עונש אבל מ"מ יש בו איסור חימוץ ג"כ וכדאמרינן בש"ס דיבמות דף ל"ג לקוברו בין רשעים גמורים. ורק דעיקר הלימוד הוא דבעינן שחתיכה כזו כמו שהיא עתה הי' באפשרי שיהי' עלי' איסור לאו דל תאכל חמץ. ועל זה אמרתי דאין אנו דנין שיהיה כמו שהיא שלא הורמה ממנה תרומות ומעשרות. ורק שאנו דנין על איכותה שהיא טבל. דעכצ"ל כן שאנו דנין על איכות החתיכה דאל"כ הרי משכחת לה אם היה מתקנה דאז הי' בב"ת חמץ. וע"כ שאנו דנין עלי' כמו שהיא עתה שלא הורם ממנה. וזה היא על איכות החתיכה [דבכמות משכחת לה שתהי' כמו שהיא ורק שיפריש עלי' ממק"א] וכ"כ א"כ אמינא אנא דבעינן שיהי' ג"כ טבל כמו שהיא כעת ויעבור בנתחמצה על לא תאכל חמץ וזה לא משכחת לה לר"ש דאחע"א. דבהחמיץ אח"כ ליכא בל תאכל חמץ ובהחמיץ במחובר איסור טבל ליכא. ולא אדע מדוע נתחבט כת"ה בהבנת דברי וסברתי זאת. זולת זה מה שהעיר בראיות המחבר הנ"ל דכיון דלא נשאר במחובר ע"כ עד הלילה דפסח ויקצרנו קודם הפסח שפיר יחול איסור טבל גם בע"פ אחר חצות דהא כר"ש קיימינן דלפני זמנו מותר. במחכ"ת אישתמיטתי' דבאכילה גם ר"ש מודה דאסור משש ולמעלה עיין תוס' פסחים דף כ"ח ד"ה ר"ש. ואין איסור טבל א"כ יכול לחול דאף דלדידיה אז אינו בלאו דל"ת חמץ ורק בעשה דתשביתו וכמבואר בתוס' שם מ"מ אין איסור טבל יכול לחול דלאו אינו חל גם על עשה וכיון שאין איסור טבל חל בהגיע הלילה נאסר שפיר בל"ת חמץ וז"ב:

ובדבר מ"ש דלשטת הראב"ד ז"ל דהוספת זמן חשיב מוסיף עכצ"ל דר' שמעון ל"ל גם מוסיף דלפ"ז נבילה על יוה"כ חשיב מוסיף יעיין כת"ה בחי' הריטב"א ז"ל לקידושין דף ע"ז שהעלה דהעיקר כגירסת הספרים דהאוכל נבילה ביוה"כ רש"א אינו חייב אלא אחת דבנתנבלה בעיוה"כ חייב רק משום נבילה ובנתנבלה ביוה"כ רק משום יוה"כ יעו"ש שהאריך בזה.

כתב כת"ה על מ"ש דמה שכ' הראב"ד ז"ל בהך דנשבע על הככר שלא יאכלנה היום ואח"כ נשבע שלא יאכלנה לעולם דהו"ל כולל לא בדוקא נקט כולל דבאמת הו"ל מוסיף דדוקא כולל נקט דכיון שאין השני' חיילה באותו יום ל"ש מוסיף וכמ"ש בדעת הרמב"ם ז"ל אבל כולל ס"ל דשפיר הוי דענין כולל שיש מקום להשני' לחול באיזה מקום שיהי' בה משום לא יחל דברו וכ' דנחזי אנן באמר שבועה שלא אוכל זו היום ואח"כ אמר שלא אוכל זו וזו דחייל בכולל וה"ה אם אמר על ככר האחר שלא באותו היום וכ"כ א"כ באמר על ככר זו בעצמו שיאסר בזמן המותר. ולא הבנתי מדוע פשיטא לי' זאת לכ"ת באסר הככר האחר שלא באותו היום דהוי כולל דאם נאמר דבעינן שיהי' המגו והתחיילות באותו זמן דוקא באמת בכה"ג י"ל דלא חשיב לא מוסיף ולא כולל ודברי כ"ת נפלאו ממני. אמנם אחר העיון אשכחנא מרגניתא בזה והתבונן דהנה אנן קיי"ל גבי שבועה על שבועה או נדר על נדר דאף דאמרי' דאם שאל על הראשונה שני' חלה היינו רק בהתרת חכם ובחרטה דמעיקרא דעוקר הנדר למפרע אבל לא בהפרת בעל או בהתרה דהשתא ועיי' בפוסקים ז"ל שביארו הדבר דאף דלענין אאחע"א אמרינן דמ"מ האיסור השני מתלי תלוי וקאי וכדמשכח רווחא חייל ז"א רק בשאר איסורים הבאים מאליהם אבל באיסור הבא ע"י עצמו כשבועה ונדר כל שאינו חל בשעה שיצא הדיבור מפיו תו לא חייל ורק בשנשאל על הראשונה באופן שנעקרה הראשונה וחלה שני' למפרע חיילא שני' אבל היכי שלא נעקרה הראשונה ול"ה א"כ חלות להשני' בשעה שיצאה מפיו לא תוכל לחול עוד אף דמשכחא רווחא כעת עיי' בדבריהם ז"ל. ולפי הנ"ל עכצ"ל דאף היכי שהאיסור אינו חל רק לאחר זמן דהיינו שלא נאסר כעת רק לאח"ז מקרי שחל כעת עליו שיאסר לאח"ז שהתחלת חלותו הוא כעת ורק שאינו נגמר רק לאח"ז דאם לא הי' חלות כלל כעת לא הי' משכחת שבועה ונדר לאחר זמן לפי"ז דכל שאינו חל כעת בשעה שיצא הדיבור מפיו אינו יכול לחול עוד. והנה בחידושי הקשיתי לשאול דהנה אנן קיי"ל דכל איסורי תורה איסורי חפצא הם והר"ן ז"ל שכ' נדרים דף י"ח דאיסורי תורה איסורי גברא נדחה מכל הקדמונים ז"ל עיין עליהם] אמנם השבועות לכ"ע איסורי גברא הם והנה עיקר החילוק בין כולל למוסיף הוא דמוסיף היינו שהאיסור השני מוסיף איסור על החתיכה זו בעצמה שאנו דנין עלי'. וכולל היינו שאין האיסור השני מוסיף כלום על חתיכה זו שאנו דנין ורק שכולל חתיכות אחרות וכמבואר כל זה בש"ס ופוסקים ז"ל וא"כ בשבועות הו"ל לומר דכל דמקרי כולל בשאר איסורים הו"ל לגבי שבועות מוסיף וכ"כ להיפך כל מוסיף כולל דכמו דאמרי' כשאנו דנין על החפץ דכשנתוסף איסור על החפץ חתיכה זו הו"ל מוסיף וכשכולל חתיכות אחרות הו"ל כולל כ"כ הו"ל לומר בשבועות דהאיסור על האדם דאם נתוסוף איסור על האדם הו"ל מוסיף ולהיפך כולל. ובש"ס דשבועות דף כ"ג מבואר להדיא דהיכי שכלל דברים המותרים עם דברים האסורים הו"ל כולל. ויוקשה יותר לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דהא דס"ל לר"ל בש"ס שם דבאיסור הבא ע"י עצמו ל"א כולל היינו רק כולל אבל מוסיף גם באיסור הבא ע"י עצמו אמרי' עיי' בחידושיו ז"ל שם מ"ש לישב בזה הך דחלב מהמוקדשים דלפ"ז בשבועות כשכלל דברים המותרים כו' חשיב מוסיף. ואמרתי דשניא איסור חפצא מאיסור גברא דאיסור חפצא היינו שהחפץ נתפס בהאיסור אבל איסור גברא אין האדם נתפס בהאיסור ורק שיש עליו אזהרה שלא לעשות הדבר. ומה"ט קיי"ל דהמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי אף אם התפיס בגברא עיין בר"ן שבועות שם דכיון שאינו נתפס בהאיסור ורק שיש עליו אזהרה ל"ש התפסה. וכיון שכן מה שנתוסיף איסור על האדם לא חשיב מוסיף דאין כאן בהוספה זו רק שמוזהר הוא גם על דברים אחרים ול"ד להוספה על החתיכה באיסורי חפצא שהחפץ נתפס בהאיסור והא דקרי לי' בש"ס בשבועה בכה"ג כולל היינו משום דמאן דס"ל כולל ס"ל דכל שיש מקום לאיסור השני לחול אף שלא על החתיכה שאנו דנין עליו שפיר חייל ואם כן גם בשבועה הרי יש מקום להשבועה לחול שיהי' מוזהר על הדבר המותר גם כן אבל אין כאן ענין למוסיף באיסורי חפצא והארכתי בזה הדבר הרבה ואין כאן מקום הביאור. ולפ"ז אמינא לדעת הראב"ד ז"ל דגם לדעתו לא מהני מה שחל אח"כ שלא בשעת חלות האיסור הראשון ורק דדעתו דמ"מ אמרינן מגו משום דגם כעת מקרי חלות במקצת עכ"ד וכנ"ל מהך דשבועה דבעינן שתחול בעת שיצאה מפיו ואפ"ה מהני שבועה לאחר זמן. אמנם זה לא מקרי רק כולל לא מוסיף כהך דשבועה שלא אוכל היום ושלא אוכלנה לעולם דכיון דהשבועה איסור גברא הוא לא משכחת לה מוסיף כלל דאין כאן חתיכה שאנו דנין עלי' דהחפץ אינו נאסר וגם האדם אינו נתפס וכנ"ל אלא אף באיסור חפצא כגון נדר ושאר איסורי תורה ל"ח בכה"ג שניתוסיף איסור לאחר זמן רק כולל ולא מוסיף ומשום דאף דמקרי חל כעת על לאח"ז מ"מ פשיטא דז"א רק איסור גברא שמוזהר הוא כעת על לאחר זמן אבל מ"מ הרי אין כאן עוד קודם בואו חתיכה וחפץ אסור וז"ב ודו"ק:

אולם עדיין יש לעורר דהנה בחי' הריטב"א ז"ל קדושין שם הביא בשם הראב"ד ז"ל לענין נבילה ויוה"כ דיוה"כ חשיב תמיד איסור האחרון ומשום דמשעה שהביא ב' שערות חל עליו איסור נבילה דאף שבהמה זו לא נתנבלה הא יש נבילות בעלמא דאיתסר בהו ועדיין לא הי' שם יוה"כ בעולם עד בא יוה"כ עכת"ד. ואנכי בחידושי בארתי דבריו ז"ל דרק לענין איסור גברא דהיינו האזהרה שיש על האדם דבריו ז"ל אמורים אבל לענין האיסור חפצא פשיטא שאין לדון רק על החתיכה זו בעצמה ולא על חתיכה כיוצא בה. וישבתי בזה מה שתמה עליו הריטב"א ז"ל מהך דחמותו ונעשה אשת איש נידון משום חמותו כו' בטוב טעם ודעת ואכמ"ל ואם נאמר כנ"ל דגם היכי שהאיסור חל לאח"ז מקרי לענין חלות האיסור גברא חל עתה שהאזהרה חל עליו כעת ורק שנגמר לאחר זמן א"כ בהך דנבילה ויוה"כ הול"ל דהו"ל לענין האיסור גברא איסור בת אחת דגם לענין איסור יוה"כ חשוב לפ"ז חלות משעה שהביא ב' שערות. אמנם אחר העיון ראיתי דגם זה נכון דהנה זה פשוט וברור דאף א"נ כנ"ל מ"מ אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו למחר ואח"כ אמר שלא אוכל היום דהשבועה השני' חלה אף למאן דל"ל כולל ול"א דכיון דגם השבועה שלאח"ז מקרי חלה מהיום לענין האזהרה אין השני' יכולה לחול שכל ענין שבועה אינו רק איסור גברא דהיינו אזהרה וכבר מוזהר הוא דמ"מ אינו דומה חלות הראשונה עתה להשני' דהשני' נגמר החלות לגמרי והראשונה אינו רק מהיום ולאח"ז וזה פשוט באין ספק:

והנה התוס' רי"ד קדושין דף נ' בהך דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו הביא בשם יש מקשים דאמאי איסור חל על איסור באיסור ב"א דהרי כיון שאינו בזא"ז אינו גם בב"א. ותירץ דז"א דבאיסורים אם תאמר כל שאינו בזא"ז אינו בבת אחת א"כ לא יחול שום אחד מהם דהי מינייהו מפקת וזה בדותא היא עייש"ה ומעתה בהך דנבילה ויוה"כ לענין האיסור גברא היינו האזהר' שפיר כ' הראב"ד ז"ל דנבילה חל מקודם משעה שהביא ב' שערות דהאיכא נבילות בעלמא משא"כ יוה"כ שאין שם יוה"כ עוד בעולם דאף דגם מה שיהי' לאח"ז חשוב חלות גם כעת וכנ"ל מ"מ אין אזהרה דיוה"כ יוכל לחול מקודם דכיון דהאיסור גברא דנבילה בודאי חיילא אף א"ת דאין אחע"א גם בב"א וכנ"ל דזה חל לגמרי כעת א"כ אין יוה"כ יכול לחול אף דמקרי חל ג"כ במקצת כעת משום איסור ב"א דבזה שפיר אמרי' דכל שאינו בזא"ז כו' ול"ש לומר הי מינייהו מפקת כיון דאיסור נבילה בודאי יחול והבן זה:

כתב כת"ה על מה שכתבתי עוד דבטבל על חמץ גם לשיטת הרמב"ם ז"ל לא הוי מוסיף משום שנתוסיף איסור על אחר הפסח כיון דאסור להשהותו משום בל יראה דאף שהדעת והסברא נוטה לומר כן מ"מ י"ל דהוי מוסיף לענין אם יעבור וישהנו. והנה גם אנכי עלה על לבי לומר כן בראשית ההשקפ' אולם אחרי ההתבוננות אמרתי עם לבבי לחלק הענינים. דהנה אף לדעת הראב"ד עכצ"ל דז"א רק היכי שתלוי בזמן דממילא קאתי אבל לא היכי שמחוסר מעשה דאל"כ יקשה לדעתו ז"ל דבאשת איש ונעש' חמותו נידון לר' יוסי משום א"א דחמותו הו"ל מוסיף שנתוסיף לו איסור גם לאחר שיגרשנ' בעלה ומודה ר"י באיסור מוסיף עיין ש"ס דכריתות דף י"ד ואף אי נימא כנ"ל דזה לא חשוב רק כולל גם להראב"ד ז"ל מ"מ יקשה עדיין לר"ח דס"ל יבמות דף ל"ב דר"י ס"ל איסור חע"א בכולל א"ו דגם להראב"ד ז"ל לא חשיב הוספ' שלאחר כך מוסיף או כולל רק בזמן דאתי ממילא ובודאי יחול משא"כ היכא שמחוסר מעשה דאינו ברור שיחול וכגון בא"א שמא לא יגרשנ'. ולפי"ז אמינא בהך דחמץ דכיון דצריך לבערו ל"ח הוספ' לאחר הפסח אם יעבור וישהנו דכיון דאסור להשהותו לא חשוב עכ"פ ודאי שיחול וכל כה"ג לא חשוב הוספ' וכנ"ל. ויש לי הרהורי דברים לפ"ז בהא דאמרינן בש"ס בחולין דף ק"ג בהך דחתך חלב מהחי מהטרפ' דפליגי אליבא דר"י אי חייב שלש או רק שתים. בנטרפ' לאחר מכאן ובמייתי איסור טרפה וחייל על איסור אבר קא מפלגי מ"ס אתי וחייל מידי דהוה אאיסור חלב דאמר' תורה דאתי איסור טרפה וחייל כו' והרי טרפה על חלב הו"ל כולל דכולל שאר הבשר ועל אבר ל"ה לפ"ז גם לדעת הראב"ד ז"ל לא כולל ולא מוסיף ועיין תוס' זבחים דף ע' ובתוס' יבמות דף ל"ג עייש"ה ואין הזמן מסכים עמדי לבררם כל הצורך ולזאת אשים קנצי למילין בזה ולא באתי רק לעורר לב המעיינים בהלכ':

העיר כת"ה על מ"ש לבאר ענין אי אינו ראוי מדרבנן חשוב אינו ראוי גם מה"ת דהיכי שאנו דנין על עצמות הדבר שאסר' התור' דבעינן שיהי' ראוי כל שראוי מה"ת חשוב ראוי ומה"ט בדו"ה שחיט' שאינה ראוי' רק מדרבנן חשיבה שחיט' משא"כ היכי דבעינן שיהי' ראוי' לו כל שאין ראוי' יהי' מה"ת או מדרבנן לא חשיב ראוי ולכך בהך דלו תהי' לאשה בעינן שיהי' ראוי' גם מדרבנן ומה נאמר בהך דכיסוי דבעינן שחיט' ראוי' מדכתיב אשר יאכל וזה דמי להך דלו תהי' לאשה דבעינן שתהי' ראויה לו לאכיל' ואפ"ה מוכח בש"ס דבשחיט' שא"ר רק מדרבנן חייב בכיסוי. בלי ספק כוונת כת"ה להא דאמרינן בש"ס חולין דף פ"ו דאי אין שחיט' לעוף מה"ת חייב לכסות גם בנוחר גם לר"ש. ולדעתי לק"מ דבאמת בקרא לא נאמר רק ציד כו' אשר יאכל וקאי למעט טמאים דהך אשר יאכל קאי על ציד חי' ועוף ורק דר"ש ס"ל לדמות נוחר ומעקר לטמאים דס"ל דעיקר הטעם משום שאינם ראויין לאכיל' והאי נמי אינה ראוי' לאכיל' ודיו א"כ לבא מן הדין להיות כנדון שאינה ראוי' בעצמות' דטמאים אינם ראויים בעצמותן ומנין לנו איפוא ללמוד גם היכי שראוי בעצמותו ורק שאינם ראוים לו מצד אחר דרבנן אסרוהו וז"ב. ובזה מיושב ג"כ קושיות התוס' שם מהך דהעור והרוטב בדף קכ"ט דלא ממעטינן מאשר יאכל רק אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים שהוא אסור בהנא' דוקא דבכיסוי עיקר המיעוט דאשר יאכל על טמאים קאי שאין בהם רק איסור אכיל' ודוק. [ויש לי עוד הרהורי דברים לומר דכיון דכתיב אשר יאכל וקאי על טמאים שאינם אסורים בהנא' דרשינן הך דאשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לא לנכרים ורק לקטנים דאסור לספות להם בידים ונודע דעת רוב הפוסקים ז"ל דאיסור דרבנן ספינן להו בידים ולא נתמעט א"כ מכיסוי אולם יען לא צרפתים עוד בכור הבחינ' בשגם לדעתי א"צ להביא עצות מרחוק וכנ"ל קצרתי]:

כתב כת"ה על מה שנתקשיתי דמאיזה טעם וסברה נאמר דחימוץ במחובר אינו מה"ת דיש לומר דכיון דאמרינן דכל טפה שיורד מהשמים תהום עולה לקראתו כפלים א"כ יש לומר דלא הוה רק נוקשה דליחות הקרקע הוי כמו מי פירות ורבו א"כ מי פירות ול"ה רק חמץ מדרבנן והאריך בזה ולא ידעתי מה יענה כת"ה דהרי הך דתהום עולה לקראותו טפחיים גם לענין טבילה בנהרות נאמר. לשמואל דס"ל דלעולם רבו הזוחלין על הנוטפין דנהרא מכופי' מתבריך עיין ש"ס דנדרים דף מ' ובר"ן ז"ל שם וא"כ דלחות מהקרקע חשוב מי פירות איך טובלין בו וכשלש עיסה במי נהר לא יהי' רק נוקשה. ומלבד זה כבר העלו האחרונים ז"ל דאי נימא דמי פירות עם מים חשוב נוקשה פשיטא דהוי מה"ת עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בזה בדברים וראיות נכונות וברורות ונסתר איפוא כל בנינו:

כתב כת"ה על מה שכתבתי בביאור דברי רש"י ז"ל בהך דלתיתה דנתבקעו ממהרות להחמיץ דהיינו משום דע"י הביקוע לא נחמצו עדיין דבעינן שיעור מיל. וגם דבצונן אינו יכול להחמיץ דגם בעיסה אמרינן תטול לצונן דנתבקעו הוי כמו סידוק בעיסה וכל שראינו סימני חימוץ לא בעי שיעור וגם סברת צינון לא שייך בי'. ולא ידעתי מי הגיד לכת"ה דזה הוי סימני חימוץ דהביקוע אינו מורה רק שנתרכך החטה כל כך עד שנפרד הקמח מהקליפ' והמים שנכנסו לתוכו מחמיץ. אבל מ"מ פשוט דבעינן שישהה אח"כ שיעור חימוץ כמו במים שנפלו לקמח אחר ובצונן אינו יכול להחמיץ כלל ורק שאח"כ כשמוציאין מהמים ושוהין כשיעור מיל מחמיצים וכאשר בררתי כ"ז באר היטב בדברי הקודמין ובמחכ"ת שגגה פלטה קולמסו בזה:

כתב כת"ה על מ"ש לענין הבדיק' שדנין על כולו דהוי רק חשש דרבנן דהו"ל מין במינו דבטל מדאורייתא ברוב כמבואר בפוסקים ז"ל דלא מצא דבר זה מפורש בפוסקים ובשום מקום בש"ס דמחשב זה מב"מ דהא דאמרי' גבי חמץ מין במינו הוא לענין שלא יתבטל למאן דאמר מין במינו לא בטיל והתם בתר שמא אזלינן דקיי"ל כרבא משא"כ לענין ביטול ברוב לדידן דבמין במינו ברובא דבתר טעמא אזלינן וכאשר העלו להלכ' הש"ך והפר"ח ז"ל סי' צ"ח ולא יתכן שלא יהי' נרגש טעם חמץ במצה עכת"ד. ואנכי על משמרתי אעמוד' דזה חשיב מין במינו גם אי בתר טעמא אזלינן דחימוץ כזה כל שאינו שאור גמור אינו ניכר גם בטעמו דאל"כ בבצק חרש שאנו מסופקים אם החמיץ למה לא יטעמנו וע"כ שאינו יכול להבחין ואם בעינו אינו ניכר כ"ש ע"י תערובתו בקמח הרבה שלא החמיץ ורק שאין בו ששים. וגם יש להביא ראי' מהך דפסחים דף כ"ט דחמץ בין במינו בין שלא במינו במשהו דאף דאנן קיי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן מ"מ קשה לומר דאביי יפלוג על רב ושמואל וכמובן. ועתה אבא להביא ראי' מדברי הפוסקים ז"ל דמוכח מדבריהם דמשכחת לה חמץ מב"מ גם אי בתר טעמא אזלינן. הנה הרא"ש ז"ל כ' בהדיא דחמץ יבש ביבש בטל חד בתרי כשאר איסורים ומותר אף באכיל' עיין בטור יו"ד סי' ק"ט שהביא כן בשמו והרי איהו ס"ל בעצמו ז"ל דלענין מב"מ ברובא בטל בתר טעמא אזלינן עיין ש"ך יו"ד סי' צ"ח וכ"נ מדברי הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' תפ"ה בהך דחטין דאי לאו הנך טעמי שכ' שם שניכר האיסור שהוא חמור הי' מתבטל ברוב והי' מותר להשהותו עיי"ש. והוא ז"ל גם כן ס"ל לענין מב"מ לדידן דבטעמא תליא מילתא וכ"מ ג"כ מדברי גדול האחרונים המג"א ז"ל דדוחק לומר דאיהו ס"ל דגם לדידן בתר שמא אזלינן וכדעת הרמ"א ז"ל שנדחה מכל האחרונים ז"ל. ועיין באחרונים ז"ל שכתבו דגם לדעת ושיטת הרמ"א ז"ל תרתי בעינן שוה בטעמא ובשמא אבל כל שחלוקין בטעמא גם הוא מודה דלא חשיב מין במינו לענין שנתבטל ברוב ועיין עליהם:

עוד אמינא להביא ראי' מדברי התוס' ז"ל פסחים שם אהך דקאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב ולאח"ז בין במינו בין שלא במינו מותר דכתבו בשם ר"ת ז"ל להקשות על שיטת רש"י ז"ל דרבא ס"ל דמב"מ לא בטיל בכל האיסורים ובחמץ גזרינן שאינו מינו אטו מינו כרב דהרי רבא ס"ל בהדיא דמב"מ בס' דקאמר בפ' גיד הנשה דף צ"ז אמרו רבנן בטעמא כו' מב"מ דליכא למיקם אטעמא בששים וכ' דאין לדחות דמיירי בשווים רק בטעמא כגון חמרא חדתא בעינבי דלא חשיב מין במינו לרבא דס"ל דבתר שמא אזלינן דהרי קרי לי' מין במינו ולכך פי' דגם במינו הוא רק משום חומרא דחמץ. ועוד אומר דל"ג במשהו כרב ורק בין במינו ובין שלא במינו אסור ותו לא והיינו בששים כר' יוחנן עייש"ה. והנה לכאור' צריך לבאר לפי גירסא זו מה אשמעינן רבא דבין במינו ובין שלא במינו אסור דפשיטא דלא ניקל בחמץ יותר מבשאר איסורין דאין לומר דאשמעינן דלא הוה במשהו דלישנא דאסור משמע דאיסורא אתי לאשמעינן. וצריך לומר דנקט משום סיפא דשלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר. והנה שלא בזמנו רבותא ע"כ הוא בשלא במינו לרבא דלא ס"ל לפ"ז מב"מ במשהו והיינו דלא מבעיא מב"מ דא"צ ששים בכל האיסורים רק מדרבנן אלא אף בשא"מ דצריך ס' מה"ת מ"מ בשלא בזמנו מותר. והנה ר"ת ע"כ ס"ל דלדידן דמב"מ ברובא בטעמא תליא מילתא דהרי רצה ליישב הך דרבא דפ' גיד הנשה דקאמר מב"מ בששים דמיירי בכה"ג ששוים בטעמא ולא בשמא והיכי דשווים בשמא באמת ס"ל דמב"מ לא בטיל וא"נ דגם לדידן לענין מב"מ ברובא בשמא תליא יקשה עדיין דהרי רבא בעצמו קאמר בזבחים דף ע"ט דמב"מ ברובא והיכי דשווים בשמא מב"מ לא בטיל א"ו דס"ל לר"ת דלדידן בטעמא תליא מילתא ומשכחת לה גם לר"י שיהי' מב"מ ברובא בכה"ג ששווים בטעמא ולא בשמא וחזינן א"כ דיש בחמץ מב"מ גם לעלין טעמא וכנ"ל ודו"ק בכ"ז:

כתב כת"ה על מ"ש להראות מקור דמהני בדיקת קצתם לדון ממנו על כל החטים מהא דאמרי' אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון דשם איפכא הוא דאם תאמר דאין בילה הי' לנו לומר דכל דפריש מרובא פריש. וזה ליתא לדעתי דלא אשתמיט בשום מקום דאם נתערב חולין בתרומה למשל אחד בעשרה ואח"כ נפלו אחד אחד לחולין אחרים דהאחרונים ידמעו כמו תרומה ודאית כיון דלא שייך כל דפריש כו' ואדרבה מהך דהגביהה ונפלה אחרת והגביהה כו' לפירוש הר"מ ז"ל מוכח בהיפוך דהתם א"נ כל דפריש כו' נשארה התרומ'. וכבר כתבתי בדברי הקודמין דגם לשיטת הר"ש ז"ל דלא אמרי' בזה כל המדומע כו' וכשנפלו נ"א הו"ל רביית תרומה היינו משום דס"ל דהוי בזה איסור דאוריתא ובדאוריתא חיישי' שמא לא נלקח כדי חשבון אבל אי הוי דרבנן גם הוא מודה דאינו מדמע אלא לפי חשבון אף בכה"ג דל"ש כל דפריש כו' וזה ברור אצלי:

בדברי הלחם משנה ז"ל שהביא כת"ה הנה מה שנראה מדבריו שפי' בהך דנבילה ביוה"כ שדנין על איסור נבילה שחל על יוה"כ כבר הבאתי שזה שיטת הריטב"א ז"ל ופירושו. ומ"ש כ"ת לתמוה על מה דמקשה על הא דפסק הרמב"ם ז"ל דאין יוצאין במצה של טבל דהרי אנן לא קיי"ל כר"ש דהש"ס לא קאמר דר"ש הוא רק משום דדריש לה מקראי דל"ת עליו חמץ כל שישנו כו' אבל במתניתין יש לומר הטעם משום מצוה הבא בעבירה:

ועדיין לא העלה ארוכה לדעת רבינו הגדול ז"ל דלא ס"ל כלל הך דמה"ב עיין פ"ח מה' לולב הלכה ט' שפסק דלולב הגזול לא מפסל רק ביו"ט ראשון דלכם בעינן אולם למה"ב לא חייש כלל עייש"ה ויש לדבר בזה הרבה אולם יען כי דברי הלח"מ ז"ל שם בלא זה כולו מוקשה כמבואר למעיין קצרתי. זו"ז מה שהקשה כת"ה דנבילה על יוה"כ פשיטא דחל דנבילה בכזית ויוה"כ בככותבות וע"ז תירץ דר"ש לטעמי' דכל שהוא למכות ולא נאמר כזית אלא לענין קרבן הנה הך דר"ש דכ"ש למכות עיקר הטעם משום דס"ל דאכילה בכ"ש או משום דאחשבי' וכמ"ש הרמ"ה ז"ל ושני הטעמים לא שייך לגבי יוה"כ דלא תליא באכיל' ובחשיבות ורק ביתובי דעתא דמה"ט לא קא מחייב גם בכזית ורק בככותבות. וצ"ל להריטב"א ז"ל ודעמי' דמפרשי הך דנבילה ביוה"כ גם לענין חלות נבילה על איסור יוה"כ דס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל ודעמי' החולקים על התוס' שבועות דף כ"ג וס"ל דגם אחצי שיעור לדידן דקיי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מה"ת אין איסור אחר יכול לחול וא"כ נהי דגם לר"ש אינו חייב ביוה"כ רק בככותבות מ"מ אין איסור נבילה יכול לחול אף דהוא לדידי' בכל שהוא אאיסור ח"ש דיה"כ דהוי מה"ת. ובחי' אמרתי להוכיח מזה דעת הרר"י דלר"ש אף דכל שהוא למכות זה אינו רק כשהוא בעין אבל לא ע"י תערובות דאל"כ אי אפשר לומר לר"ש דח"ש אסור מן התורה גם היכי דלא לקי אכ"ש וכגון ביוה"כ דעיקר הא דחצי שיעור אסור מה"ת ילפי' לר"י מכל חלב ולר"ש ליכא למימר דאתי לחצי שיעור דלדידי' בחלב כ"ש למכות פ"כ כהרר"י דע"י תערובות מודה ר"ש ואם כן אתי ריבויא דכל חלב לחצי שיעור ע"י תערובות דאף דמלקות ליכא מ"מ אסור מה"ת דלענין איסורא דח"ש אין לחלק בין בעין לתערובות דעיקר טעמו דהרר"י דטעמא דר"ש משום דאחשבי' באכילתו לא שייך בתערובת שאכל באמת יותר ואין ראי' דאחשבי' למשהו האיסור לבד משא"כ לענין איסור חצי שיעור לר"י דלאו מטעם אחשבי' קאתינן עלה דגם ביוה"כ ח"ש אסור מה"ת דלא שייך אחשבי' דביתובי דעתא תליא וכנ"ל ודו"ק היטב בכ"ז כי קצרתי את כל זה ראיתי להעיר על יקרת מדברותיו וביותר דבריו לא הספיק הזמן עמדי לשום עין בקורת והנני ידידו נאמן בבריתו:

תוכן העניינים

ברכת רצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה