אור ברסלב
ברכת רצה סימן נט

ברכת רצה· רבי צבי הירש אורנשטיין

סימן נט

סימן נח

ב"ה רישא יום א' ז' תמוז תרל"ד לפ"ק.

אשיב ואומר שלום לכבוד הרב הה"ג חריף ובקי בחדרי תורה בפלפול וסברא כ"ש מו"ה יהושע נ"י אבד"ק סאקליב:

אחרי תתי שלום לכ"ת כמשפט יקרתו עם דברי שאלתו שאלת חכם מיום ג' במדבר הגיע עדי זה ימי מספר כי המופלג מפה אשר נשלח מכת"ר ע"י לא הי' בביתו ויען כי בעת בוא אלי דבריו הייתי נסבך בענין אחר נחוץ לא יכולתי להשיב לכ"ת על אתר כמבוקשו ואחר עד עתה. עתה באתי להביע לכ"ת חוות דעתי ואבוא על ראשון ראשון וזה החלי בעזר הצור אשר ממנו אשאלה עזר לבל אכשל בדבר הלכה.

ע"ד שאלה הראשונה זה תוארה. בחור אחד יותר מכ"ה שנים חלץ ליבמתו ובשעת שבדקו אותו ראו שהי' לו שתי שערות האחת אורך אמה והשני' כדי לכוף כו' וזקן התחתון הוא מלא שערות ורק קטנות מאוד שא"א לראותם רק אחרי העיון וההשגחה היטב ובדקוהו וראו שאין לו גומות ואין לו זקן ובשרו אינו מחליק שיש לו שערות קטנות כמו בזקן התחתון וזו"ז שכחו לצוות לבדוק את היבמה ואך עתה אחר שכבר נחלצה ונסעה משם נמצא שם שתי נשים אחת מהן אומרת שזוכרת שיש לה דדים ואחת אומרת שראתה שיש לה שערות והאשה החלוצה אינה בשם לבדוק אותה עכת"ד השאלה:

ובמה דסיימנא אפתח חקר כת"ר דיש לשדות נרגא בעדות נשים אלו המעידים על סימני גדלות של היבמה דכיון דלא נצטוו מקודם במכוון לבדוק אותה יש לומר דמלתא דלא רמי' עלי' דאינשי לאו אדעתי' וכתב שמצא להגאון בעל תב"ש ז"ל דלא חיישינן לשכחה בדבר שהנשמה תלוי' בו ויהי' מכשול גדול. אולם מעודי אנכי אין דרכי לבנות יסוד על דברי האחרונים ז"ל ואך אל ההרים מוסדי ארץ אשא עיני רבותינו ומאורינו גדולי המורים הקדמונים ז"ל ומראש צורים איפוא אראנו כי דבר זה במחלוקת שנוי' הת"י ז"ל בכריתות דף י"ב כתבו להדיא דהיכי שלא נתכוונו העדים בשעת מעשה להעיד אינם יכולים להעיד אח"כ בב"ד וכן נראה לי שזהו ג"כ דעת רבינו חיים כהן ז"ל עיין תוס' במכות דף ה' ד"ה לאסהודי אתיתו שפירשו בשם הר"ח כהן ז"ל דשואלים את הכשרים אי לאסהודי עם הפסולים אתיתו או למיחזי בלא הפסולים ולכאורה למה הצריך להוציא הך דלא סהודיאו למחזי הנאמר ממשמעותו דלפי פירושו גם אי לאסהודי אתו היכא שלא נתכוונו להצטרף עם הפסולין עדותן קיימת ולמה לא פירש לפ"ז כפשוטו דאי אתו ונתכוונו הכשרים לאסהודי חשוב צירוף בראיה ועדותן בטילה דכיון שראיתם הי' לאסהודי הראי' חשוב תחלת העדות ועדותן בטילה אף שלא נתכוונו להעיד עם הפסולים ורק אי למחזי אתו אין זה חשוב צירוף כיון שהראי' לא הי' ע"ד להעיד. אולם אי נימא דס"ל להרח"כ ז"ל כשיטת הר"י ז"ל הנ"ל דכל שלא נתכוונו בשעת מעשה להעיד אינו עדות ניחא דלא הי' יכול לפרש הך דלמחזי שלא כוונו להעיד כלל דא"כ נהי דל"ח נצטרפו בהדי פסול מצד אחר אינו עדות כיון שלא נתכוונו בשעת מעשה להעיד וכנ"ל וע"כ הוצרך לפרש הך דלמחזי דבאמת נתכוונו להעיד ורק שלא לאסהודי עם הפסולין ודו"ק:

אמנם הרמב"ם ז"ל כתב להדיא דלא בעינן שיתכוונו העדים בשמת מעשה להעיד וכ"פ להלכה בטוש"ע ח"מ סי' ל"ו עייש"ה ועיין בפירש"י ז"ל כריתות שם שפי' הך דמודה ר"מ לחכמים באמרו לו ידעת בעדות פלוני דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד שהביאו הת"י ז"ל ראי' לדבריהם אלו דיכול לומר מה לא ידעתי דקאמינא לא נתכוונתי להיות עד ולא נשבע א"כ לשקר וצ"ל לדעת הר"י ז"ל דס"ל דרק אי נימא דכל שלא נתכוונו להעיד אינו עדות שפיר יוכל לתרץ דיבורו דלא ידעתי דקאמינא היינו שלא נתכוונתי להעיד וכוונתי הי' שלא ידעתי לך עדות המועיל ודמי להך דלא בעלתי בשפחה חרופה דיוכל לתרץ ולומר לא גמרתי ביאתי ולא בעלתי שאמרתי היינו שלא בעלתי ביאה החשובה ביאה בשפחה חרופה אולם אי נימא דגם בלא באו בשעת מעשה להעיד יכולין להעיד א"י לתרץ דיבורי' שכוונתו הי' שלא נתכוין להעיד דמ"מ הרי הי' יכול להעיד עדות המועיל והוא אמר ונשבע ש שלא ידע לו עדות והוא ידע עדות גמור המועיל. אולם לפ"ז עכ"פ אין ראיתם ז"ל מכרעת כ"כ די"נ דיוכל לתרץ דבריו ולומר שלא נתכוין בשעת מעשה להעיד והוא סובר שא"י להעיד באופן זה, ואף שבאמת אין הדין כן איהו מטעי קטעי והי' סובר שאין זה עדות המועיל ולא ידעתי שאמר כוונתו הי' לדעתו וטעותו שאינו יודע לו עדות המועיל ואף דבאמת אינו כן מ"מ פטור דלבו אנסי' ולא הי' אדם בשבועה ודו"ק:

**(מלחמות אריה הנה לכאורה יש לתמוה לפע"ד על פי' רש"י ז"ל שכתב דיכול למיפטר נפשי' מאי לא ידעתי דקאמינא לא נתכונת להיות עד דמאי מהני זה הא קיי"ל דכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב"ד כמבואר בש"ס ופוסקים, א"כ הרי נשבע לשקר דמשמעות הלשון לא ידעתי הוא שאינו יודע כלל העדות בשלמא לשיטת התוס' דכל שלא כוון בשעת מעשה להעיד אין עדותו מועלת שפיר ניחא דאע"ג שנשבע לשקר מ"מ כיון דעדותו לא הי' מהני ל"ח רק שבועת ביטוי ולא שבועת העדות וגם אין לחייבו קרבן מחמת שבועת ביטוי כיון שאמרו לו יודע אתה בעדות פלוני א"כ הוא מזיד ושבועת ביטוי אינו חייב קרבן רק בשוגג אבל אי נימא דגם בלא כוון להעיד כשר עדותו קשה איך יכול לתרץ דבריו הא מ"מ נשבע לשקר וצריך להיות חייב משום שבועת העדות ולישב דבר זה עלה על לבי די"ל דכונת רש"י הוא באופן אחר דלכאור' יש להעיר עוד אמאי הוא חייב ק"ש הא ע"כ מיירי שאותן השנים שאמרו לו יודע אתה בעדות פלוני המה בעצמם היו ג"כ עדים על המעשה וראו אותו כי גם הוא הי' עמהם דבל"ה לא משכחת לה כלל שיודעים שהוא יודע העדות וכמובן ומעתה לפ"ז חיד הוא חייב ק"ש הא יכול לומר לא אפסידך כלל אחרי שכבר העידו עדים אחרים ובכה"ג איתא בשבועות ל"ב)** ועלה על לבי להביא ראי' לדעת הרמב"ם ודעמי' ז"ל דהרי לר"י בש"ס דמכות שם ס"ל דגם אי בשעת ראי' לא אתו הפסולים לאסהודי ורק למיחזי מ"מ עדותן בטילה משום שנצטרפו בשעת הגדה בב"ר וא"נ דכל עדים שלא נתכוונו בשעת ראי' להעיד ל"ח עדות נהי דס"ל לר"י דהצירוף בב"ד לבד מבטל העדות משום שנצטרף להם הפסולין מ"מ כיון דלא אתי הפסול בשעת היא משום דכיון דלא כוונו לא שמו על לב לחזק תוכן הענין בזכרונם ועתה מעידים בדדמי וי"ל א"כ דבמעידין לאלתר ל"ח לשכחה ובדדמי וכדמצינו חילוק כזה בש"ס דגיטין דף כ"ב לענין כתב שיכול להזדייף לר"א דע"מ כרתי דלא הכשיר רק לאלתר אבל לא לאחר עשרה ימים דחיישינן דתנאה הוי בו ושכחו עייש"ה. וזה שדקדקו הת"י ז"ל וכתבו שאינם יכולין להעיד בב"ד לאחר זמן דלאח"ז דוקא א"י להעיד. ולפ"ז אין ראי' מהך דר"י במכות שם לסתור זה די"ל דהתם מיירי בשהעידו לאלתר דהוי עדות בכה"ג. ואני מוסיף לומר דאף אי הך דמכות מיירי שהעידו לאח"ז ניחא די"ל דס"ל לר"י דצירוף הראי' לבד מבטל העדות אף שלא העידו כלל בב"ד וכדעת רוב הפוסקים ז"ל לדידן דקיי"ל כרבי ורק דבזה פליג דכל שנצטרפו עם הפסול בראי' אף שלא נתכוונו לאפסודי מבטל העדות כיון שע"ע יכולין היו להעיד דאף שלא נתכוונו להעיד מ"מ יכולין היו להעיד והי' עדות המועיל אם הי' כשרים אם היו מעידים לאלתר גם לדעת הת"י ז"ל והמה חשובים א"כ מקיימי דבר וכנ"ל והבן. ולפ"ז צ"ל להרח"כ ז"ל דלכך לא פי' הך דלמחזי אתיתו כפשוטו כדי שלא נצטרך לדחוק ולומר דמיירי דוקא שמעידין לאלתר שוב ראיתי והתישבתי דאין מדברי הרח"כ ז"ל ראי' דס"ל כדעת הת"י ז"ל הנ"ל דפירושו מוסב לישב קושית התוס' שם דא"כ לא יהרג אדם לעולם דהקרובים יבואו ויאמרו לאסהודי אתו. וביאור קושית התוס' ע"כ הוא דמי שירצה לעבור על דבר שיתחייב מיתה יבא אתו בשעת מעשה אחד מהקרובים והוא יאמר אח"כ שלאסהודי נתכוין א"ו שכוונתם ז"ל בקושייתם היא דס"ל דלר"י לא בעינן שיצטרפו בשעת הראי' כלל ורק דכל שנצטרפו יחד בשעת הגדה העדות בטל וע"ז הקשו דיוכלו א"כ הקרובים לבוא לב"ד לאסהודי שיאמרו שראו המעשה ממקום שלא היו הכשרים רואין אותם ולא יהרג אדם לעולם וא"כ הי' הרח"כ ז"ל מוכרח לפרש דכל שלא באו הכשרים להעיד יחד עם הפסולים עדותן קיימת דאל"כ הדק"ל דהכשרים שבאו לב"ד בודאי לאסהודי אתו וגם בשעת ראי' מסתמא לאסהודי נתכוונו אחרי שהתרו בו ולא מצאתי איפוא חבר להת"י ז"ל הנ"ל ויצא לנו א"כ לדינא דאין לחוש ולהחמיר מצד זה נגד דעת גדולי המורים הרמב"ם הרא"ש והטור ז"ל דגם בלא כוונו להעיד יכולין להעיד ומסתימות דבריהם ז"ל מבואר דגם לאח"ז וכנדון שלפנינו יכולין להעיד בכה"ג וכן אשמעינן דמהני אף שלא היו מתכוונות להעיד עיין בפירש"י ז"ל שם נראה דזה שלא כוונו גריעותא הוא וז"ב לדעתי לדינא. ומ"ש כ"ת שיש לחוכך שלא לסמוך על עדות השתי נשים אלו לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דלכך לת"ק נשים נאמנות להעיד על השערות בכ"מ בין להקל בין להחמיר משום דהוי מלתא דעבידא לגלויי ודמי להך דאשתמודענא דאחוה דמיתנא הוא. והוסיף הרי"ף ז"ל בטעמא דמלתא שם דלאו אמילתא דאיסורא ולאו אממונא קא מסהדי אלא מלתא הוא דמגלי דהדין היא גברא פלן והא נמי להא דמיא דהם מגלים שזו ראויה לחליצה כו' וא"כ לפ"ז לאחר מעשה י"ל דלא מהני עדות נשים שעדותן הוא שזו כבר הותרה בחליצתה עכת"ד:

והנה עלה על לבי לדון ולומר דהנה הרמב"ן ז"ל משני טעמים קאתי עלה דהוי מלתא דעל"ג וגם דלאו אמילתא דאיסורא כו' מסהדי וביאור דבריו ז"ל לדעתי הוא דעל עיקר קבלת עדות נשים כתב דמהמנינן להו משום דהוי מדעל"ג ואך דמ"מ ז"א מספיק עוד כיון דהוי דבר שבערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר

**(מלחמות

אריה הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור כגון שאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד ועי' שם ברש"י דכיון דאינה צריכה לעדותו אינו חייב ק"ש וא"כ הכא נמי לא היו צריכים שוב לעדותו אך י"ל עפ"י מה דאיתא בסנהדרין מ"א פ"ב אמר רב ששת דבחקירות אפי' שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן בטילה כמאן כר"ע וכתבו בתוס' דלר"ע דמקיש שלשה לשנים כשאומר אחד א"י הדין כמו נמצא אחד מהם קא"פ דבטלה כל העדות ע"ש ולפ"ז י"ל דר"מ סבר נמי כר"ע להכי הוא מחייב אותו ק"ש דהא עי"ז נתבטל כל העדות וא"כ שפיר ניחא דאלו הוי אמר לא נתכונתי להעיד אע"ג דלענין זה שלא הי' נשבע לשקר אין זה תירוץ כלל שהרי נשבע על דעת ב"ד מ"מ פטור מק"ש דהא כיון שאומר שלא נתכוין להעיד א"כ שוב כשר עדותן של השנים שהעידו וליכא ק"ש שלא הפסיד כלום בכבישת עדותו וכנ"ל ולפי' מה שפי' רש"י ז"ל במכות דהא דאמרו בגמרא לאסהודי אתיתו או למיחזי אתיתו קאי על הפסולים בודאי הוא מכשיר העדות של השנים במה שאומר שלא כיון להעיד ובאמת הוא פי' נאה בסוגיא דכריתות אך לשיטת ר"ח הכהן דהך דלאסהודי אתיתו כו' קאי על הכשרים א"א לפרש כן ואולי התוס' דכריתות קאי בשיטת ר"ח כהן ומשו"ה הוכיחו דכל שלא כיון להעיד לא מהני שוב עדותו ומזה יהי' סעד לדברי מו"ח ז"ל דר"ח כהן קאי ג"כ בחדא שיטתא עם התוס' דכריתות ודו"ק ולשיטת התוס' דכריתות צ"ל דבשעה שתבעו אותו להעיד אכתי לא העידו השנים העדות שלהם ומשו"ה חייב דאע"ג דאיכא עדים בלעדו מ"מ כ"ז שלא העידו שפיר חייב דאל"כ כל אחד ישמיט א"ע שיעידו אחרים וז"פ. עוד יש להעיר עפ"י מה שכתבתי בספרי מצ"א סי' כ"ו לחדש דדוקא לרבנן דס"ל התם במתניתין דשבועות שם דשבועות העדות אינו חייב אלא כשכפר בב"ד אבל כשכפר שלא בפני ב"ד פטור בעינן דוקא שיהא ע"י כבישת עדותו הפסד ממון בפועל ממש אבל לר"מ דס"ל התם דחייב בין בב"ד בין שלא בפני ב"ד ע"כ לח בעינן שיהי' הפסד ממון בפועל ממש ע"י שכופר עדותו דאיזה הפסד ממון יש כשכפר שלא בפני ב"ד הא יכול לחזור ולהעיד אלא ע"כ לדידי' סגי שיהי' העדות רק נוגע לעניני ממון ע"ש וא"כ לפ"ז צ"ל דהא דאמרינן הכל מודים בע"מ שהוא פטור כגון דאמר לדידה ולא אמר לב"ד וליכא הפסד כלל אינו אליבא דר"מ דלדידי' גם בכה"ג חייב ואע"ג דאמר הכל מודים לא קשה דזה קאי רק אפלוגתא דרשב"א ורבנן עי' לעיל סימן ד' ובהגהותי מל"א ואם כה נאמר נסתר מה שכתבתי בישוב דברי רש"י ז"ל דהכא אליבא דר"מ קיימינן ולדידי' בכל גווני חייב אך עוד יש לדבר מזה ואכמ"ל ולא באתי רק לעורר:)** מממון דל"מ ע"א אף בעביד לגלויי וכאשר האריכו בזה הפוסקים ז"ל ע"ז כתב דל"ח דבר שבערוה דאינן מעידין על דבר שבערוה ורק מלתא הוא דמגלי שזו ראוי' לחליצה ומעתה י"ל דאף שמעידים לאחר המעשה לא חשוב עדות דבר שבערוה כיון שמ"מ הם אינם מעידין על עיקר עדות דבר שבערוה ולא בעינן שנים דוקא. ואמינא להביא ראי' לזה מדברי הרמב"ן ז"ל בתשובותיו המיוחסות סי' צ"ד שפסק דע"א נאמן לקיים את המחקים ואף כשנכתב קיום המחקים בין סהדא לסהדא כשר עיי"ש שהאריך בביאור הדברים שגם ע"א אינו חשוד למשקר ורק שגזה"כ היא דעפ"י שני עדים יקום דבר ולכאורה צריך להבין דמ"מ למה יועיל עדותו הרי מעיד על דבר שבממון דצריך שנים מגזה"כ וצ"ל כנ"ל דלא חשוב עדות ממון שאינו מעיד על עיקר הממון ורק שמקיים המחקים וכנ"ל בהך דדשב"ע. והנה התם בהך דמחקים היא בשעת מעשה שעד החתום על השטר כמו שנחקרה עדותו בב"ד והעיד א"כ אז להמלוה ששטר זה שנמסר בידו הי' בו מחק זה וכזה נמסר וע"כ דלאו דוקא היכי שהעיד קודם המעשה שלא הי' נ"מ עוד בעדותו לדבר שבערוה או לדבר שבממון ורק דגם בשעת מעשה או לאח"כ כל שאין עדותו גוף עדות הממון ורק שהוא ענין אחר וכגון בהך דמחקים שעדותו היא רק ששטר זה לא נשתנה מכמות שהי' אף שעי"ז נוציא ממון לא בעינן שנים דוקא וה"ה בהך דחליצה כיון שהעדות הוא רק על השערות ולא על גוף החליצה לא בעי שני עדים דוקא ואף כשהעידו הנשים אחר מעשה נאמנות כיון דלא משקרי במדעל"ג ואין זה חשוב עדות דבר שבערוה וכנ"ל בהך דמחקים. ואין לומר דבאמת דבשעת ואחר המעשה בעינן גם בכה"ג שני עדים דוקא ורק דבהך דמחקים חשוב העיד קודם מעשה שהוא חשוב מעיד עם חתימתו עוד קודם שנמסר ליד המלוה דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכשמסרו הלוה להמלוה נגמר השט"ח. ז"א דאם כה נאמר לא הי' צריך לחתום לפ"ז שני עדים על גוף השטר והי' די בע"א אלא ודאי דזה ליתא ורק דעיקר הטעם בהך דמחקים שמעיד על ענין אחר ולא עדות גוף הממון וה"ה הכא בהך שערות וכנ"ל. ויש להוסיף ולומר עוד דאף לדעת רוב הפוסקים החולקים ז"ל דאין ע"א נאמן לקיים המחקים עיין ח"מ סימן מ"ד מ"מ ז"א רק משום דס"ל דבע"א חיישינן שמשקר אבל היכי דליכא חשש משקר כגון במדעל"ג וכנ"ד דרק מצד גזה"כ דבעינן שנים דוקא קאתינן עלה כל כה"ג שעדותו על ענין אחר שפיר מהני וכנ"ל. ועפ"ז עלה על לבי לבאר דברי הש"ס ריש גיטין מדאורייתא לא בעי קיום דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ויפלא באמת דמה ענין הך דר"ל לזה דעיקר הטעם דמה"ת לא בעי קיום משום דלא חשוד אינש לזיופי ומה זה ענין להך דר"ל דאינו חוזר ומגיד כשחתם בשטר דהוי כאילו העיד בב"ד ולפי הנ"ל ניחא דס"ל להש"ס דהאומדנא דלא חשוד לזיופא אינו מועיל בעדות ממון דבעינן שני עדים דוקא ורק דכיון דעדים החתומים על השטר חשוב כאילו כבר נחקרה עדותן בב"ד אנו דנין א"כ כעת רק אם השטר אמת וכבר העירו בב"ד אם אין ולזה שפיר מהני האומדנא דלא חציף אינש לזייף שאין זה עדות גוף הממון ורק שזה חתימת יד העדים ושהעידו א"כ כבר וכנ"ל דלזה לא בעינן רק לסלק חשש משקר ודו"ק כן עלה על דעתי בתחלת העיון:

אולם אחר ההתבוננות דא"א לומר כן דאם כה נאמר יקשה הך דשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכרסה דאמרי' דלא מהני משום דהוי חצי דבר והרי הך דחצי דבר אינו רק מטעם גזה"כ וכיון דבעדות שערות גם ע"א ואשה מהני משום דהוי מדעל"ג ואין עדותו על גוף הדבר שבערוה וכנ"ל פשיטא דאין לפסול שני עדים משום חצי דבר ובש"ס דב"ב דף נ"ו אמרינן דבע"א אומר בגבה וע"א אומר בכרסה האי חצי דבר וחצי עדות היא ואמאי הא לעדות שערות ע"א סגי בכ"מ לדעת הרמב"ן ז"ל ובשלמא אי נימא דאחר המעשה בעינן באמת שני עדים ניחא די"ל דהתם בהך דבגבה ובכרסה מיירי בכה"ג דבעינן שני עדים גמורים דהוי דבר שבערוה אולם אי נימא דגם אח"כ ע"א ונשים נאמנים משום דהעדות הוא מ"מ על ענין אחר הקושיא במקומה עומדת וצ"ע כעת והדבר צריך תלמוד אצלי. ומדברי הירושלמי בעד סוטה דהכתובה נגררת אחר האיסור שהביא כ"ת אין ראי' דעד סוטה התורה האמינתו וגם דכיון דאינה יכולה לשתות ממילא הפסידה כתובתה דקיי"ל כב"ה דמתוך שלא שותות אינה נוטלת כתובה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והבן:

אמנם עכ"ז אין לחוש ולחוכך מצד זה בנידון דידן דלדעתי גם להרמב"ן ז"ל בלא הנך טעמי שכתב דהוי מלדעל"ג ולאו אמילתא דאיסורא קא מסהדי בשידעינן שכבר באה לכלל שנותי' דאיכא חזקה דרבא אף דח"ד ל"מ לענין חליצה מ"מ נשים נאמנות דהרי ר"י ס"ל דרק אחר הפרק נאמנות אבל לא תוך הפרק אף דס"ל דתוך הפרק כלאחר הפרק דמי ומשום דדוקא לאחר הפרק דחזקה דרבא מסייע לדבריהם נשים נאמנות עיין בש"ס דנדה דף מ"ח הרי דטעם זה לחוד מספיק. והרמב"ן לא הוצרך לטעמי' דידיה רק לת"ק דס"ל דגם תוך הפרק נאמנות דליכא חזקה דרבא ואף דלת"ק אין ראי' לכאורה דהיכא דחזקה דרבא מסייע נשים נאמנות גם היכי דלא שייך טעמא דידי' וכגון שמעידין לאחר מעשה וכנ"ל מכל מקום כיון דלר"י על כרחך צריך לומר כן מנ"ל לעשות פלוגתא חדשה ולומר דלת"ק ל"מ סיוע חזקה דרבא לעדות הנשים. ובחידושי בארתי והמתקתי הדבר דלדעת רבים מהפוסקים ז"ל דחזקה דרבא הוא באמת חזקה אלימתא והא דלא מהני לענין חליצה הוא רק דצריך לבדוק אחר שערות דכל היכא דאיכא לברורי צריך לברר. שפיר לענין זה נשים נאמנות ועיין תוס' פסחים דף ד' שהקשו על הא דבעי למיפשט שם דחזקתו בדוק מהא דנשים נאמנים על ביעור חמץ דמאי ס"ד דאם חזקתו בדוק למ"ל אמירה דהני ותירצו דמיירי דאיתא בעיר דאף אי חזקתו בדוק צריך לשאלו ולזה מהני אמירתן דהני עיי"ש מדבריהם למדנו דאף היכי דאמירת נשים לית בי' ממשא מ"מ מהני היכא דאינו רק משום דצריך לברר. ולדעת החולקים וסוברים דח"ד לא הוי חזקה רק להחמיר ולא להקל י"ל דהא דנבדקות ע"י נשים הוא באמת מדרבנן מתקנת חז"ל עיין בנ"י ז"ל ביבמות פ' ב"ש דנבדקות ע"י נשים י"ח דא"א ע"י אנשים משום דרכי' דרכי נועם ורק דאין כח ביד חכמים לעקור דברי מה"ת בקום ועשה רק היכי שדומה הדבר הגון להאמין וכמ"ש התוס' ז"ל בפרק האשה רבה לענין עד מיתה עיי"ש ולכך אין נשים נאמנות רק לאחר שהגיעה לכלל שנותיה דהגון הדבר להאמין משום ח"ד והארכתי בזה ואכמ"ל:

ועלה על לבי להוסיף עוד דגם לת"ק צ"ל דמטעם צירוף ח"ד נשים נאמנות דאל"כ לא הי' להאמינם לאחר הפרק דל"ש לדעתי בזה טעמא דמדעל"ג לא משקרי אינשי די"ל דסמכו שהביאה שערות כיון שהגיעה לכלל שנותי' וכדאמרי' מה"ט דאינם נאמנים היכי שראו הטביעה דכיון שראו שנטבע לא יפחדו לשקר ואומרים בדדמי וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל וע"כ דלאחר הפרק מטעם דאי צירוף ח"ד נשים נאמנות וטעמו דמדעל"ג ולא אאסורא מסהדי שכתב הרמב"ן ז"ל הוא רק דמה"ט נאמנות, לת"ק תוך הפרק דליכא ח"ד ודו"ק ועיין בתוס' ב"ב דף קנ"ד שהקשו בהך שמכר בנכסי אביו ומת דאמאי הוצרכו הלקוחות להביא ראי' שלא הי' קטן הא איכא ח"ד מדבריהם ז"ל נראה בעליל דס"ל דחזקה דרבא אלימא טובא אף להוציא ע"י מהמוחזק למ"ק וע"כ דס"ל דהא דלא מהני לחליצה הוא רק משום דאיכא לברורי וכדעת הפוסקים ז"ל שהבאתי. אולם י"ל דאין מדברי התוס' ז"ל אלו ראי' רק דאחר כ' שנה הוי חזקה אלימתא שהביא שערות די"ל דקושיתם היא לפי המסקנא דאינו יכול למכור בנכסי אביו עד שיהי' בן כ' ורק דכיון דלא נולדו סימני סריס כל שלא הביא שערות קטן הוא וע"ז הקשו דנהי דאם לא הביא בודאי שערות הוי קטן מ"מ היכי שלא בדקוהו י"ל דחזקה שגדול היא דאף דאחר י"ג לא הוי ח"ד חזקה אלימתא מ"מ אחר ך' הוי חזקה גמורה ואלימא טפי דמה"ט בנולדו בו סימני סריס מחלקינן דלא מחזיקינן לי' בסריס רק כשלא הביא שערות עד ך' ולא מקודם חזינן דבכ' יש חזקה יתירה שהי' לו להביא שני שערות ורק דמ"מ אין להחזיקו בסריס רק כשנולדו בו סימני סריס דסריס מיעוטא דלא שכיחא הוא והיינו כשבדקוהו ולא נמצא לו שערות בודאי אבל כשלא בדקוהו יש לומר דכיון שהגיע לכ' בודאי הביא וכנ"ל:

ואמינא לחזק ראייתי זאת דאל"כ יקשה דמה בכך דנולדו בו סימני סריס מ"מ למה נחשב גדול ודאי דילמא גם אם לא הי' סריס לא הי' מביא סימני גדלות. אלא ודאי דכיון שהגיע לך' הוי חזקה גמורה ואלימתא דמביא שערות ורק דאם לא נולדו בו סימני סריס אמרינן דכיון דבדקוהו וחזינן דלא הביא שתי שערות איתרע לה חזקה זו. ולפ"ז אמנם יש ראי' דגם אחר י"ג לאיש וי"ב לאשה ח"ד הוי חזקה אלימתא דהרי אנן קיי"ל כרב דס"ל ביבמות דף פ' דאכל חלב מבן י"ב שנה ואח"כ נולדו בו סימני סריס נעשה גדול למפרע וחייב עייש"ה:

והנה בגוף ביאור דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל דארכבה להך דנבדקות בכ"מ ע"י נשים לת"ק אתרי ריכשי דהוי מלדעל"ג ולא אאסורא קא מסהדי ראיתי לכ"ח שביאר וכתב להיפך ממש"ל דלא שייך שלא להאמינם משום דאיתחזיק איסורא לשוק דאין אלו מעידין נגד החזקה רק דראוים לחליצה ולענין דהוי דבר שבערוה כתב הרמב"ן ז"ל הטעם דהוי מלדעל"ג ומשום זה העלה כ"ת דגם לאחר מעשה נאמנות בנ"ד משום דחליצת קטנה מועיל מה"ת יצאה א"כ בין כך ובין כך מחזקתה וכסברת הר"ש ז"ל הידוע ולא נשאר לחוש רק משום דהוי דבר שבערוה ולזה מהני טעמא דמדעל"ג עכת"ד. אולם לדעתי אי אפשר לומר כן ולפרש כך מכמה טעמים. א דכיון דלדעתו מדעל"ג מהני גם לענין דבר שבערוה מדוע לא יועיל זה לענין איתחזיק איסורא ולמה הוצרך הרמב"ן ז"ל לטעמא דלאו אאיסורא קמסהדי שלא יחשבו מעידין נגד החזקה:

ב לו יהיבנא לכ"ת דכיון שמענין מקום החליצה לא חשוב עדותן נגד חזקת איסור שהית' אסורה לשוק מ"מ הא מעידין נגד החזקה חזקת הגוף שיצאתה מקטנות לגדלות:

ג יפלא בעיני על כ"ת שכתב דבנ"ד בלא זה לא חשוב מעידין נגד החזקה חזקת איסור לשוק דכיון דחליצת קטנה מועיל מה"ת ב"כ וב"כ יצאה מחזקת' דאיך יפרנס איפוא דברי הרמב"ן ז"ל לפירושו דאיהו ז"ל לענין בדיקת היבמה מיירי והעיקר א"כ בביאור דבריו ז"ל כדכתיבנא ודו"ק. אולם לפי הנ"ל נסתר זה שכתבתי למעלה דגם לת"ק צ"ל דצירוף חזקה דרבא מהני להאמין נשים דלאחר הפרק לא שייך לומר הטעם דל"ח שישקרו במדעל"ג די"ל שסמכו שהביאה שערות אחרי שהגיעה לכלל שנותי' עמש"ל דלפ"ז לאחר הפרק ל"ש הטעם מדעל"ג דאין עדותן נגד החזקה חזקת קטנות דכיון שהגיעה עתה לשנותי' עשוי להשתנות מסתמא ופשיטא דאין להחזיק מקודם על לאחר הפרק וכמובן:

אמנם מר"י יש ראי' דצירוף ח"ד מהני שנאמין לנשים דאיהו ע"כ לא ס"ל כנ"ל דאל"כ גם תוך הפרק יהיו נאמנים דלדידי' דס"ל תוך הפרק כלאחר הפרק פשיטא דליכא חזקה מקודם הפרק לתוך הפרק וכמובן וצ"ל לפ"ז דהא דהצריך הרמב"ן ז"ל לטעמא דמדעל"ג הוא דכיון דלת"ק בכ"מ נבדקות ע"י נשים אף כשנבדקו לאחר הפרק מקודם ולא הי' להם שערות דבזה איכא חזקה גמורה וכמבואר:

עוד ראיתי לכ"ת שרצה לדון דלא מהני כל הנך טעמי דהרמב"ן ז"ל רק בצירוף שהוא טענת ברי דטענת ברי מהני נגד חזקה ורובא וכמ"ש הרשב"א ז"ל בסוגיא דתרי ותרי ורק דחיישינן שלהנאתה משקרת ולזה מהני עדות הנשים שאין אדם חוטא ולא לו והאריך בזה ולא ידעתי כוונתו דהרי בהך דתרי ותרי הוא ג"כ להנאתה ואפ"ה מהני ברי דידה נגד החזקה לדעת הרשב"א ז"ל. וגם דמה יועיל ברי דידה לזה שישאנה שאין אתו יודע עד מה והרשב"א לא כתב כן רק בהך דתרי התרי שאומרת ברי לי ונשאת לאחד מעדיה דשניהם א"כ טוענין ברי וז"פ:

ועפ"י דעת הרשב"א ז"ל הנ"ל עלה לכאורה על לבי ליישב מה שנתקשיתי למעלה ראש דאי נימא דגם לאחר מעשה נשים נאמנות כיון שעדותן הוא מ"מ על ענין אחר א"כ אמאי בשנים אומרים אחת בגבה וב' אומרים אחת בכרסה לא מהני משום דהוי חצי דבר והרי בעדות שערות גם נשים נאמנות וכ"ש שני עדים דמעידין כל כת אחצי דבר שאין לפסלן רק מגזה"כ. ולפ"ז י"ל דהך דא' בגבה כו' לענין חיוב עונשין מיירי ועיין רשב"ם ז"ל בב"ב שם שפירש כן להדיא וי"ל דמיירי שהנדון טוען ברי שקטן הי' בשעת מעשה ואין לדונו א"כ רק עפ"י עדות גמורה שאמרה תורה שאמירתן חשוב ודאי גמור כן עלה לכאור' על לבי. אולם באמת בגוף סברת הרשב"א ז"ל הנ"ל כתבתי בתשו' אחרת דגם לדעתו ז"ל לא בכ"מ מהני טענת ברי והרשב"א ז"ל לא כ"כ רק גבי תרי ותרי דאמירת שני עדים באמת הוי ודאי גמור ורק דכיון דיש שני עדים המכחישים ואומרים בהיפוך הו"ל שני וודאים דסתרי אהדדי ואין בידינו לדון כדברי הכת האחת ולא דמי לספיקא כלל וכדאמרינן בכ"מ גבי תרי ותרי מה חזית דסמכת אהני כו' ובזה דעת הרשב"א ז"ל דמהני טענת ברי נגד החזקה כיון שיש ב' עדים שאומרים כן יכול לטעון ברי שסומך על ודאי הזה שאצלו ליכא ודאי אחר הסותר אבל היכא דאין עדים המסייעים לדבריו לא מהני ברי דידיה נגד חזקה ורוב דאין אדם נאמן ע"ע. והבאתי ראי' לזה מהך דר' זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מידי דאמרו לו דאין אדם מעיד ע"י עצמו עי' ש"ס בכתובות דף כ"ז הרי דאף ששניהם טוענים בדי לא מהני גם בשבויה דאינו רק מדרבנן עייש"ה. ועכצ"ל כנ"ל דזה אינו רק בתרי ותרי וכמ"ש ועיין רש"י ז"ל סנהדרין דף ס"ז במסית דתניא מכמינן לו עדים ומדליקין לו את הנר כדי שיהיו הם רואין אותו כו' שכתב וז"ל דאי לא מצו חזו לי' לא מצו מסהדי עלי' לחיוביה קטלא ואע"ג דשמעי קליה דמצי למימר לא הואי אנא עכ"ל מדבריו ז"ל נראה בעליל דס"ל דטב"ע דקלא באמת מהני בדיני נפשות ויכולים להעיד לחייבו מיתה ורק דמ"מ כיון שאינו ודאי גמור כמו טב"ע דפרצוף פנים יכול לטעון ברי שלא הוא הי' דאם נאמר דבדיני נפשות ל"מ העדות רק עידי ראי' שמכירים אותו בטב"ע דפרצוף פנים ולא מהני טב"ע דקלא פשיטא דגם שהי' מודה שהוא הי' המסית ל"מ דהודאתו לא מעלה ולא מוריד בד"נ. ומוכח א"כ מרש"י ז"ל דבכל מקום מהני טענת ברי נגד רוב וחזקה ודלא כמ"ש דזה אינו רק בתרי ותרי. אמנם י"ל דכוונה אחרת יש בדברי רבינו רש"י ז"ל. דדעתו ז"ל דלא מהני באמת טב"ע דקלא בדיני נפשות דאף דמהני אף באיסור תורה וכדאמרינן בש"ס דחולין צ"ו ע"א דאל"כ איך סומא מותר באשתו כו' מ"מ זה אינו רק מטעם רוב ובד"נ לא אזלינן בתר רובא דליתא קמן והא דדייק בש"ס דסנהדרין דף ס"ט דאזלינן בד"נ בתר רובא מהא דבת ג' שנים ויום אחד מומתין עליה בא"א ולא חיישינן דלמא איילונית היא והוי קידושי טעות י"ל דהתם שאני דכיון דבכל מקום עשתה תורת רוב כודאי הוא א"כ עבר עבירה שיש עלי' חיוב מיתה משא"כ היכי שאנו דנין אם זה הוא העובר [ובחי' הארכתי דע"כ צ"ל כן לדעת רוב הפוסקים ז"ל דבפקוח נפש לא אזלינן בתר רובא וב' רופאין אומרים שצריך אף אם מאה אומרים א"צ מאכילין אותו ביוה"כ ועיין תוס' דאף בגוסס שרובן למיתה מחללין עליו את השבת ואי לא אזלינן בתר רובא בפ"נ דהוי שוא"ת כ"ש דאין לילך בתר רובא בד"נ דהוי בקום ועשה והארכתי בזה לבאר כל נעלם ואכ"מ הביאור] ורק דס"ל דכיון דהטעם דלא ניזל בתר רובא בד"נ הוא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה עיין בסנהדרין דף ס"ט שם י"ל במסית דניזיל בתר רובא דאין טוענין ופותחין זכות למסית וע"ז כתב דמ"מ הוא בעצמו יוכל לטעון לאו אנא הואי דהוא עצמו יכול לטעון ולבקש לו זכות יהי' איך שיהי' כוונת רש"י ז"ל. לדינא ברור לדעתי דלא מהני טענת ברי רק בתרי ותרי וכאשר הוכחתי והבאתי ראי' מהך דר"ז בן הקצב וכנ"ל וזה ברור. וקושייתי א"כ מהך דאחת בגבה ואחת בכריסה קמה גם נצבה ודוק. ונפן לענין הראשון בדבר שערות היבם שלא הי' רק שנים כדי לכוף כו' הנה כבר הביא כ"ת דברי הב"ח ז"ל דריבוי שערות לא בעינן כדי לכוף כלל והכי דעת מ"ז הגאון רשכ"י ז"ל דהיכא דיש שני שערות כדי לכוף וריבוי שערות יש להקל לסמוך על הב"ח ז"ל אולם לכאורה עלה על לבי לחוכך בנ"ד דיש לומר דגם הב"ח ז"ל נהי דלא מצריך בריבוי שערות כדי לכוף כו' מ"מ בעי שיהי' שיעור הקטן מזה כדי שינטל בפי הזוג ולטעמי' אזיל שכתב שם דבאמת הי' לנו להקל בשיעור בינוני כיון דר"ע ור"א פליגי אר' ישמעאל דלא בעינן כדי לכוף כו' ורק דלכתחילה מחמירינן בחליצה כדברי כולם וכשיש ריבוי שערות גם לכתחלה מקילין אף שאין בהם כדי לכוף ודי בשיעור הבינוני לכל מר כדאית ליה וכשיש שיעורא דנקרצים בצפורן וגם ניטל בפי הזוג לכ"ע א"כ הוא שיעור הבינוני ובנ"ד א"כ שכפי לשון השאלה שלא הי' באפשרי לראותם רק בעין פקוחה ובהשגחה מרובה לא היה גם שיעור הקטן י"ל דגם הב"ח ז"ל מודה דכיון שאין להם שיעור כלל לא חשוב שערות כלל. אולם מדברי הב"ח ז"ל ומסתימת לשונו באמת לא משמע כן. ועיקר טעמו ונימוקו ז"ל יראה דכיון דבריבוי שערות פסקינן דא"צ לבדוק אחר הגומות ע"כ צ"ל דריבוי שערות מורין על גדלות אף היכי שבשני שערות ל"ח שערות דהרי שערות שאין בעיקרן גומות לא חשיבי שערות לענין גדלות כלל וא"נ דבעינן ריבוי שערות שהם חשובים שערות ממש מה יועיל הריבוי שלא נבדוק אחר גומות דלמא ליכא גומות ואין א"כ הריבוי שערות ראי' כלל דשערות שאין להם גומות ל"ח שערות וכיון דריבוי שערות הוי סימן גדלות אף היכא דלא חשיבי שערות לענין ב' שערות ה"ה די"ל דמועיל אף שאין להם השיעור וז"ב אצלי בכוונתו ז"ל. ועלה על לבי עוד דאף דבריבוי שערות מחזיקין בגדלות וא"צ לבדוק אחר גומות י"ל דמ"מ אין זה ודאי גמור באין ספק ורק דהו"ל רוב וכ"ז אינו רק דא"צ לבדוק אחר גומות אבל היכא שבדקו וראו שאין לו גומות איתרע לה רובא דהרי חזינן שאין לו גומות וכל שהגיע לגדלות יש לו גומות עם השערות ויש ראי' שאינו גדול ובנידון דידן הרי בדקוהו וראו דליכא גומות ואין לומר דאנן לא בקיאים בגומות דאם אמרו וחשן כן להחמיר לענין מיאון דאף שאין רואין גומות שמא מ"מ יש גומות ואנחנו אינם בקיאים פשיטא דאין לומר ולדון משום זה להקל לגבי חליצה דזהו באמת חששא רחוקה מאוד שלא נסמוך על ראיית עינינו בחוש וחומרא היא שהחמירו אבל פשיטא דאין להקל משום זה וז"פ. ואין לומר דא"נ דריבוי שערות אינו ודאי גמור ורק רוב יחשב למה באמת א"צ לבדוק אחר גומות דברובא היכי דאיכא לברורי צריך לברורי די"ל לענין זה דכיון שאין אנו בקיאים ויוכל עכ"פ להיות ע"צ הרחוק שנטעה בזה לא חשיב בירור איסורו ודאי. וכיון שאין ראי' א"כ דריבוי שערות הוי ודאי גמור שפיר י"ל דאף דא"צ לבדוק מ"מ כשבדקו וראו דליכא גומות איתרע לה רובא וכנ"ל. אמנם אחר היישוב ראיתי דיש לומר דאף שבדקנו וראינו דליכא גומות במקום השערות מ"מ י"ל דיש גומות בלי שערות דג"כ משוי לי' גדול ולא איתרא לה א"כ הסימן גדלות דריבוי השערות ולכאורה ע"כ צ"ל כן לדעת הב"ח ז"ל דאל"כ נהי דריבוי שערות חשוב סימן גדלות אף שלא הגיע לשיעור מ"מ ז"א רק לענין דלא נצטרך למדוד ולראות אבל היכא דחזינן דודאי אין להם שיעור הצריך הו"ל למימר דאיתרא לה רובא דכל גדול יש לו שערות כשיעור וע"כ דמחמת הסימן גדלות דריבוי שערות אמרינן דיש לו גומות במקום השערות או במקום אחר. אולם זה אינו רק אם נפרש דגם היכי דכל השערות אין בהם שיעור הראוי די להב"ח ז"ל. אולם אם נפרש כמו שפי' מ"ז רשכ"י ז"ל דרק לענין שאר השערות כתב הב"ח ז"ל דלא בעי כדי שיכוף כו' אבל מ"מ ב' שערות בעינן גם לדעתו ז"ל שיהי' כשיעור אין מזה ראי' וכמובן. אמנם האמת יורה דרכו דהיכא שבדקו וראו דליכא גומות במקום השערות כולם אף שלא בדקו אחר גומות לבד בלי שערות איתרע לה רובא דגדלות של הריבוי השערות דכיון דהא דמהני גומות לבד הוא משום דכיון דא"א לגומות בלי שערות ע"כ דנשרו וכמ"ש הקדמונים ז"ל. וכ"ז א"כ כשאנו רואין גומות אבל כשאין אנו רואין גומות פשיטא דאין לתלות שיש גומות ונשרו השערות דנשרו הוא דבר שאינו מצוי ואיתרע לה א"כ רובא דסימן גדלות של ריבוי השערות וז"ב לדעתי ולפ"ז צריך לפרש דהב"ח ז"ל רק לענין השערות היתרים כתב דלא בעי שיעור וכנ"ל ודו"ק:

שוב עיינתי בדברי הב"ח ז"ל וראיתי שכ' וז"ל אבל זה פשוט הוא בשיש שם ריבוי דשוב א"צ לבדוק באורך השערות כלל דמסתמא הגיע לכלל גדלות כו' וא"צ לבדוק אם יש בעיקרן גומות גם אין צריך לבדוק אם יש ביניהם על הפחות ב' שערות שיהי' בהם שיעור כפיפה דאפי' אין שם גומות ולא שיעור כפיפה ודאי גדול הוא כיון דיש שם ריבוי שערות עכ"ל. ביאור דבריו ז"ל לדעתי עפ"י הנ"ל דאין צריך לבדוק אחר אורך השערות גם על שני שערות מהם אם יש בהם שיעור וכ"כ א"צ לבדוק אחר גומות וכמש"ל בטעמו דכמו דא"צ לבדוק גומות כמו כן א"צ לבדוק אחר האורך והשיעור וזהו שמסיי' ומבאר דאפילו אין שם גומות ולא שיעור בודאי היינו בשערות היתרים המורים על גדלות הוי סימן ורוב שהגיע לגדלות ולכך א"צ לבדוק אחר כ"ז דאזלינן בתר רובא דגדול הוא ואיכא לברורי לא שייך לדידן דאין בקיאים בגומות ולא יתברר האיסור בודאי גמור שאין בו ספק כלל וכאשר בררתי למעלה. היוצא לנו אחרי כל הדברים האלה והחזיון הזה לדינא לדעתי דהיכי דלא בדקו אחר אורך השערות ואף לא אחר גומות כיון שיש ריבוי שערות מהני לדעת הב"ח ז"ל וכ"כ היכי שבדקו אחר אורך ומצאו שני שערות כדי כפיפה אף שראו בודאי ליתר השערות דאין להם שיעור אין צריך לבדוק אחר גומות לדעתו ז"ל ובכל זה יש חולקים דס"ל דהיכי שאין להם שיעור אין ריבוי השערות סימן גדלות כלל וצריך לבדוק א"כ ולראות שיש בכולם שיעור כפיפה וצ"ל ולחלק לדעתם ז"ל דאף דע"כ גם בלי גומות הוי ריבוי השערות סימן גדלות דאל"כ הי' צריך לבדוק גם אחר גומות מ"מ כשאין בהם שיעור לא הוי סימן כלל. והחילוק נראה שהוא לדעתם ז"ל דבלי גומות עיקר הטעם דחיישינן דשומא נינהו ויכולים א"כ לבא גם בקטן ולזה י"ל דברבוי לא חיישינן לזה משא"כ באין להם השיעור דזה ודאי דיכול לבוא בעודו קטן דתיכף שהגיע לכלל שנותיו איכא חזקה דרבא שהביא שערות כשיעור הראוי וכיון שבטבע השערות גדלים מעת לעת ע"כ שעוד קודם הפרק הי' בו שערות קטנות פחות משיעור וכיון שודאי ועפ"י הרוב מביא שערות כאלו בקטנות גם הריבוי ל"ח סימן גדלות כן נראה לי לחלק לדעתם ז"ל לחומר הנושא וראיתי לכ"ת שכתב דמ"ז רשכ"י ז"ל הכריע דהיכי שיש שני שערות כשיעור כפיפה ורוביו שערות קטנות א"צ לבדוק אחר גומות כלל ובחפזו כתב כן ולא עיין היטב בדבריו ז"ל שאדרבה הוא מחמיר הרבה שהעלה שאין לסמוך על הב"ח ז"ל רק היכא שאינו רק משום חומרא דאין אנו בקיאים והיינו ע"כ היכי דיש ב' שערות כשיעור ובדקו וראו שיש גומות תחתיהם שאין לדון רק משום החומרא שאין אנו בקיאים ובזה יש לסמוך על דעת הב"ח ז"ל דריבוי שערות הוי סימן גדלות אף שאין בהם כשיעור כיון דגם בלי ריבוי השערות אינו רק חומרא שהחמיר הב"ח ז"ל והיא באמת חומרא גדולה ועיין בב"ש וט"ז ז"ל שכתבו באמת דאין לחוש לזה כלל דהא דאמרינן דאין אנו בקיאים היינו לענין גומות בלי שערות אבל לראות שיש גומות תחת השערות גם אנו בקיאים ועיין ביו"ד דמחלקינן לענין בקיאת בדיקה בין אבר כולו ובין מקום מצומצם ובמקום השערות הוי מקום מצומצם ואך ע"ז כתב מ"ז רשכ"י ז"ל דלענין חומרא יתירא הלזו יש לסמוך על דעת הב"ח ז"ל בריבוי שערות יעיין היטב בדבריו ז"ל ויראה שכן הוא. אמנם עכ"ז היכי שידוע שהגיע לכלל שנותיו יש לדעתי להקל בכה"ג אף שלא בדקו אחר גומות כלל דבזה מלבד דלדעתי העיקר כדעת הב"ח ז"ל דנימוקו עמו וכמ"ש והחילוק שכתבתי לדעת החולקים ז"ל הוא באמת דחוק וכמובן למעיין יש לנו צירוף דעת רבים מהקדמונים ז"ל דחזקה דרבא הוי חזקה אלימתא ואיכא לברורי לא שייך לדידן דאין אנו בקיאים ועמש"ל והוכחתי מדברי התוס' ז"ל דגם הם דעתם דהוי חזקה גמורה עכ"פ היכי שהגיע לעשרים עמש"ל ודו"ק אמנם כשבדקנו וראינו דליכא גומות במקום השערות פשיטא לדעתי דגם לדעת הב"ח ז"ל לא מהני דאיתרע לה רובא וסימן הגדלות של השערות וכמש"ל ואף גם דלא ראינו דליכא גומות רק במקום השערות שהם כשיעור אף שלא בדקנו במקום השערות הקטנות והיינו שראינו בודאי שאין בהם כשיעור הראוי גם כן לא מהני לכ"ע דגם בזה איתרע רובא השערות הגדולות מחמת שאין בהם גומות והשערות הקטנות משום שודאי אין להם שיעור הראוי כגדול וכאשר בררתי. והיכי שראינו גומות אף בשערות קטנות פשיטא לי דמהני דכיון שיש גומות חשוב גדול אף בלי שערות ולענין החומרא דשמא גם בזה אין אנו בקיאים פשיטא דיש לסמוך על דעת הב"ח ז"ל מהך דריבוי שערות וכנ"ל בשם מ"ז הגאון רשכ"י ז"ל:

וראיתי לכ"ת שהעלה דהגומות במקום שערות קטנות לא מהני כלל אף מטעם הגומות ולדעתי זה ליתא דהרי עכצ"ל דהגומות מורים דודאי הי' שערות כשיעור ונשרו א"כ מה מגרע לנו שיש בתוך הגומות שערות קטנות דמ"מ יש הוכחה שע"כ הי' בהגומות גם שערות כשיעור או שהשערות אלו היו כשיעור ונשרו קצת וזה פשוט וראייתו דאל"כ במה פליגי בכמה הוא השיעור דממ"נ אי ליכא גומות לא מהני השערות ובגומות אין נ"מ בהשיעור אינו ראי' דנ"מ היכי ששני השערות יוצאין מגומא אחת. שוב מצאתי להר"ן ז"ל בחידושיו לנדה שם שהקשה קושיא זו ותירץ דהנ"מ שיוצאין מתוך גומא אחת וכנ"ל ות"ל שהנחני בדרך אמת והנלפע"ד כתבתי.

וע"ד השאלה בא' שכ' בצוואתו שאשתו תטול חצי בית וחצי בית כבר הי' נכתב על שמה בערכאותיהן אם נאמר דכוונתו הי' על חצי הבית שלה או שנאמר שכוונתו הי' על חצי האחרת והכל שלה. כבר העיר כ"ת בצדק והביא ב' דיעות באה"ע סי' ק"ט באמר תנו מנה לאשתי דלדיעה הראשונה הכתובה בכלל ולהשני' הוי מתנה לבר מכתובתה והכרעת הרמ"א ז"ל בחו"מ סי' רנ"ג דהעיקר כדיעה הראשונה אלא שדעתי בנדון שלפנינו גם החולקים יודו דע"כ צ"ל דטעמא דידהו אינו משום דלמה הוצרך לצוות שיתנו לה הכתובה שמגיע לה דהרי יש נ"מ לענין השבעת כתובתה ורק משום דכיון דאמר תנו לשון מתנה אין זה בכלל וא"כ כ"ז באמר תנו אבל באמר תיטול דאינו באמת לשון מתנה ורק דבשכ"מ תקנו שיועיל גם לשון זה אין הוכחה שלא כיוון על המגיע לה מכבר וז"ב אצלי ונ"מ בזה שגם אם תהי' תפוס בכה"ג לא תוכל לטעון קי"ל לא מבעי' היכי שיש נ"מ גם לענין המגיע לה אלא אף היכא שאין נ"מ וכנ"ד דלדיעה הראשונה עכצ"ל דלא ס"ל סברא זו דגם בתנו לבני דאין נ"מ לענין הירושה פסקו דהירושה בכלל ובזה לא נחלקו החולקים ז"ל וכנ"ל ודו"ק כי קצרתי:.

תוכן העניינים

ברכת רצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה