ברכת רצה· רבי צבי הירש אורנשטיין
סימן יב
ב"ה בריסק יום ב' ט"ז טבת תרל"א לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג מופלא ומופלג בתורה והוראה כ"ש מוה' יהושע יעקב הלוי ני' אבד"ק קרימענציג:
תוכן השאלה בדבר מסילת הברזל ההולכת דרך בית הקברות אשר לא פינו הקברים ורק שנתנו עפר הרבה על הקברים באמצע הביה"ק האם יש למצוא איזה היתר לכהנים ליסע על העגלו' מסילת הברזל במקום ההיא וכ"ת פתח בהצל' תחלה ושלח דבריו להגאון אבד"ק קאוונא ני' והסכים להתיר. ואך התנה שיסכימו ע"ז עוד שני רבנים מובהקים ורצון כ"ת איפוא לדעת דעתי ג"כ בזה. וזה החלי בעזר הצור. ואבא על סדר דברי כ"ת וגם דברי הגאון אבד"ק קאוונא אשר הביא כ"ת בקיצור בתווך יעבורו ראשון תחלה יצא כ"ת לדון דהוואגאנעס חוצצין בפני הטומא' וכדאמרי' בש"ס דעירובין דף ל' בענין עירוב לכהן בביה"ק שיכול לחוץ ולילך ע"י שידה כו' דאף דהרמב"ם ז"ל פי"א מהט"מ פסק כרבי דאוהל זרוק לא הוי אוהל כבר כתב המל"מ ז"ל שם דאם השידה נגררת ע"ג קרקע לכ"ע הוי אוהל עיי"ש שדייק כן ממשמעות לשון הרמב"ם ז"ל שדייק ותני הפורחים באויר והעלה כ"ת משום זה גם בנ"ד דחשוב כנגררת ע"ג קרקע כיון דאופני העגלו' אינם עשוים להשמט וחשיבי חיבור בכלים פי"ח וגם הכא חשוב א"כ כאלו גוף העגל' נגררת על גבי קרקע דחוצץ בפני הטומא' עכת"ד. אולם לדעתי נרא' דז"א דמלבד הדבר שהמציא המל"מ ז"ל והוכחתו יש לעיין הרבה וכאשר יבואר להלן הנה גם אם נחליט כדעתו ז"ל היינו רק כשהכל נגרר ע"ג קרקע אבל לא כשהגוף השידה הולכת באויר ורק שצדיו הולכים על הקרקע שגוף האוהל הוא באויר וראי' ברורה לזה מהא דכתבו התוס' ז"ל עירובין שם בשם ר"ת ז"ל דלמ"ד דאוהל זרוק לא שמי' אוהל צ"ל בהך דפרה שלא היו מביאים דלתות והניחו ע"ג השורים ורק שישבו על שוורים שכרסם רחבה דהמה עצמם הוו אוהל דרחמנא קרינהו אוהל דכתיב עצמות וגידים תסוככני ובסוכ' דף כ"א בארו יותר וכתבו דאף דשוורים עצמן אוהל זרוק הוא בהו גלי קרא דחשוב אוהל וכן כתבו הקדמונים ז"ל עיין עליהם דגזה"כ הוא בשוורים ומזה מוכח בעליל דכל כה"ג חשוב באמת אוהל זרוק ואי לאו קרא לא הי' חשוב אוהל למ"ד דלא שמי' אוהל אף שרגלי השוורים הולכים על הקרקע והמה מחוברים יחד עם האוהל היינו כרסם וזו ראי' ברורה לדעתי:
והנה כ"ת כתב בקנטריסו הארוך דאיכא רבוותא טובא דפסקו אוהל זרוק הוי אוהל ואנכי כפי זכרוני לא אדע מי המה החולקים הרבים על הרמב"ם ז"ל בזה דפסק כרבי ומכללא דקיי"ל הלכ' כרבי מחבריו והסכימו לדעתו ז"ל גדולי הקדמונים ז"ל ה"ה מהר"ם והמרדכי והרא"ש והטור וכן הרמב"ן ז"ל וכתבו מה"ט דלית הלכתא א כר"י שמערבין לכהן בביה"ק דאף דאמר שמואל בפ' כל גגות דבכ"מ שאמר ר"י בעירובין הלכה כמותו ובפ' מי שהוציאוהו אמרי' ג"כ הלכה כדברי המיקל בעירוב מ"מ הכא כיון דעיקר פלוגתייהו היא באוהל זרוק וכיון דאנו קיי"ל דהלכ' כרבי מחבריו דל"ה אוהל אין מערבין לכהן בביה"ק כיון שא"א להגיע אל העירוב עיין בדבריהם ז"ל לבד זה מצאתי להרשב"א ז"ל בספרו הנכבד עה"ק שפסק כר' יהודה דמערבין לכהן בביה"ק ויחיד הוא בדבר נגד כל הקדמונים ז"ל שהבאתי בשגם דהמעיין בדברי הרשב"א ז"ל יראה דאין מדבריו ז"ל ראי' מכרחת דס"ל דלית הלכתא כרבי דלא כתב דמערבין לכהן בביה"ק ורק על הקבר משום שיכול לילך שמה בשידה כו' ויש לומר דמיירי בקבר יחידי שתופס ד' אמות וע"ז קאמר דיכול ללכת עד מקום הקבר בשידה תיב' ומגדל דבזה כיון דאינו רק משום הרחקה לכ"ע מהני שידה כו' דאין לך הרחקה גדול' מזו וכמ"ש התוס' בעירובין שם ד"ה היכי כו' עיין בדבריו ז"ל עוד יש לחוכך להחמיר לדעתי בנ"ד די"ל דאף לר"י בר"י דאוהל זרוק שמי' אוהל ז"א רק בשידה תיבה ומגדל הנשאים ע"ג אדם או בהמה שהאוהל אינו מתנדנד ממקומו רק נושאיו אבל היכי שהאוהל בעצמו מתנדנד ומיטלטל ממקומו כגון שנמשך ממקום למקום גם לדידי' לא הוי אוהל לחצוץ בפני הטומא' ועיין בתוס' בעירובין בשמעתין שהוכיחו דבזורק באויר לכ"ע לא חשוב אוהל ויש לומר דהיא מה"ט גופא כיון שהאוהל בעצמו אינו נח ומתנדנד ממקום למקום ועיין בש"ס דשבת דף ה' אגוז בכלי וכלי צף ע"פ המים דמיבעי' לי' לרבא אי דמי לכלי צף ע"פ המים דלאו היינו הנחתו כיון דאגוז מינח נייחא ועיין היטב בתוס' שם ולפ"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל הפורחים באויר י"ל דלרבותא קאמר דאף בכה"ג שהשידה והתיב' בעצמן נחים במקומן ל"ח אוהל דגם בכה"ג ל"ש אוהל לרבי דקיי"ל כוותי' משא"כ אם הי' השידה נמשכת ונגררת עג"ק דבזה לכ"ע
**(מלחמות
אריה דומיא דגרושין לר' אליעזר שסובר דאפי' לא גירשה רק לאיש אחד דמהני כן ה"ה בקדושין לרבנן. ולפע"ד נרא' די"ל עפ"י מאי דאמר רבא בסנהדרין י' ע"א פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להרג' ופשיטא שאפי' לא ידע הבועל שהיא א"א רק על פיהם שהתרו בי' נמי חייב. א"כ לפ"ז לענין לאוסר' אכ"ע הרי שפיר נאסרת ע"י הבעל והעד דהרי לגבי אחרים המה שני עדים מעליא ואם יבא א' עלי' חייב מיתה דלא גרע מפלוני בא על אשתי ואע"ג דגבי דידה ליכא עדים משום דלדבריו קרוב הוא כמ"ש הת"ו כתובות כ"ה. והיא פטור' מ"מ הקדושין תופסין כמו המקדש את הקטנ' דהיא לאו בת עונשין מ"מ הקדושין תופסין. ולפ"ז צ"ל דאם הי' הבעל מפסולי עדות לכ"ע א"ח לקדושין ודו"ק.)** לא שמי' אוהל כיון שהאוהל עצמו מתנדנד ממקום למקום ולהיפך מדעת המל"מ ז"ל:
והנה לכאורה יש להעיר על דברי המל"מ ז"ל דהיכי דהשידה נגררת על הקרקע מה יועיל שהוא אוהל מ"מ כיון דהוא יושב בתוכה ולא ע"ג השידה הטומא' שלמטה בוקעת ועולה לתוכה כיון שאין האוהל מפסיק בין הטומא' להאדם וכדאמרינן בפ"ג דאהלות ביב שהוא קמור תחת הבית ואין בו פותח טפח כל שבבית טמא אולם באמת המעיין יראה דע"כ צריך לחלק ולומר דדוקא בהך דביב שהוא בקרקע נטמא מה שבבית משום דחשוב כקבר וכאילו הטומא' מונח בבית משא"כ בשידה גם בכה"ג חוצץ דכיון שהוי אוהל גם צד התחתון חוצץ אף דליכא אוהל לחצוץ בינו לבין הטומא' ועיין תוס' נזיר דף נ"ה שכתבו דהשידה היו נושאים בני אדם או בהמות וכשהעמודי האהל המה בני אדם לא חשוב אוהל לחצוץ בפני הטומא' וכמבואר באהלות פ"ו וליכא א"כ כשנשאת ע"ג אדם אוהל לחצוץ בין היושב בתוך השידה להטומא' וא"כ דהשידה אי הוית אוהל גם צד התחתון חוצץ וע"כ צריך לחלק בין שידה להך דביב וכנ"ל וכן מבואר להדיא בהך דכוורת פ"ט דאהלות דאם מחזקת מ' סאה דאינה מקבלת טומא' וחשובה אוהל גם כשאינה גבוה מהארץ טפח אינה בוקעת ועולה לא לתוכה ולא לע"ג עייש"ה וברמב"ם ז"ל פי"ט מה"ט מת ולמען ברר ראייתי זאת אמרתי לבאר פירקין דכוורת באהלות שם לשיטת רבינו הגדול ז"ל אשר נבוכו בו רבים הנה במשניות שם איתא שתי בבות בכוורת שנתון בתוך הבית ופי' לחוץ וכזית מן המת נתון תחתיו מבחוץ דאם היא מוטלת על הארץ נגד הזית בוקעת ועולה כו' וע"ג טמא ואם גבוה מהארץ טפח טמא ע"ג נגד הכל אף שלא כנגד הזית ובשניהם כל שבתוכה טהור וכן הדין בנתון באויר וקתני בהך דסיפא דאם היתה פחותה או שהיתה מחזקת מ' סאה כדברי חכמים תחתי' בלבד טמא ואם היתה מוטלת בארץ בוקעת עד התהום ואינו מטמא ע"ג ואם היתה גבוה טפח כלים שתחתי' לבד טמאים ופירשו המפורשים ז"ל דכולהו סתמא דלעיל ע"כ פליגי ואתיא כת"ק דלעיל ע"כ מיירי במחזקת מ' סאה דאל"כ כיון שמקבל טומא' אינו יכול להציל אף על מה שבתוכה ותמהו איפוא על הרמב"ם ז"ל שהביא שניהם להלכה גם מה שפסק רבינו ז"ל דהנך בבי דלעיל דגם בתוכה כל שנגד הזית טמא לא נתברר כל הצורך בדברי נושאי כליו והמפורשים ז"ל.
ואשר אחזה בזה דרבינו ז"ל מיירי בכוורת שאינה מחזקת מ' סאה ורק שהיא עשוי' לנחת וכדעתו ז"ל בפ"ג מהל' כלים דכל כלי עץ העשוי לנחת אף שאינו מקבל רק דבר מיעוט אינו מקבל טומא' ודלא כשיטת הראב"ד ז"ל דז"א רק היכי שיש איסור בטלטולו וכהך דשלחן של מקדש. ודעת רבינו ז"ל בזה נרא' עיקר מהך דדלו תיבותא בש"ס דמגיל' דף כ"ו דמבואר שם דאי עשוי לנחת אינו מקבל טומא' עייש"ה ורק דאף דאינו מקבל טומא' מ"מ כיון דשם כלי עלי' אינו מציל על הטומא' מלהיו' בוקעת למעל' דלזה בעינן אוהל דוקא ואין כלי נעשה כאוהל אף שאינו מקבל טומא' ולכך כל שע"ג נגד הטומא' טמא וכשיש למטה טפח דכמאן דמליא טומא' דמי כל שע"ג טמא והא דמצלת על מה שבתוכ' לאו מדין אוהל הוא ורק מתורת צמיד פתיל קאתינן עלה וכמ"ש מהר"ם ז"ל הובאו דבריו בתוס' יו"ט ז"ל דהואיל ואין מאהיל על פי' ועל הטומא' מצלת על תוכה כמו בצמיד פתיל כיון שאינה מקבלת טומא'. אולם רבינו הגדול ז"ל ס"ל דזה לא מהני רק להציל מטומא' המתפשטת ע"י אוהל אבל לא למה שהיא נגד הטומא' [ולהלן יבואר מאין יצא לו חילוק זה] ולכך פסק דכל שנגד הזית גם בתוכו טמא דאינו יכול להציל על מה שהיא כנגד הטומא' בעצמות' שלא ע"י התפשטות לצדדין ע"י אוהל. אולם כ"ז באינה מחזקת מ' סאה ורק שאינה מקבל טומא') אמנם כשבא' במדה שדין אוהל יש עלי' וכמו שדקדק רבינו ז"ל במתק לשונו שכלי עץ הבא במדה כאוהל הוא חשוב ולא ככלים אין הטומא' בוקעת ועול' דאוהל חוצץ ואף בתוכ' הכל טהור אף מה שנגד הטומא'. ואף כשמוטלת על הארץ דאין אוהל מפסיק בין הכלי ובין הטומא' דאוהל גם צד התחתון חוצץ וכאשר בררתי ואינו טמא בכה"ג רק מהטומא' ולמט' דבוקעת ויורדת וכדאיתא במשנ' י"ב שם וכמבואר בדברי רבינו ז"ל:
ועפ"י הדברים האלה אמינא לבאר בעזה"י דברי הרב רבינו יהונתן ז"ל בעירובין בסוגין שם שכתב בפלוגתא דר"י ורבנן וז"ל דס"ל לרבנן אוהל זרוק לא שמי' אוהל כלומר אוהל שאינו קבוע במקום אחד כל הימים וכיון שאין בין הטומא' והשידה והתבה פותח טפח מקריא טומא' רצוצה ובוקעת ועולה עד לרקיע ור"י פליג ואמר דמערבין בביה"ק דס"ל אוהל אף שהוא זרוק שמי' אוהל ואינה בוקעת ומגינ' בפני הטומא' עכ"ל ודבריו ז"ל בראשית ההשקפ' באמת אין להם מובן דלמה הוצרך לאוקמי בשאין בין הטומא' והשידה פותח טפח דמה נ"מ בזה אחרי דס"ל דאוהל זרוק לא שמי' אוהל מה יתן ומה יוסיף אם יש אוהל בהשידה גם למטה ולפי הנ"ל א"ש ויתבאר דבריו ז"ל כמין חומר דלכאור' יקשה דכיון שהוא יושב בתוך השידה והתיב' א"כ מה בכך דאוהל זרוק לא שמיה אוהל מ"מ כיון דהשיד' אינו מקבל טומא' מצלת על מה שבתוכ' וכדתנן בהך דכוורת דבתוכ' טהור אף היכי שאין על הכוורת דין אוהל דע"ג טמא מ"מ תוכה טהור ועכצ"ל כחילוקו של הרמב"ם ז"ל דבכה"ג יש חילוק בין טומא' המתפשטת ע"י אוהל למה שהוא נגד הטומא' דכנגדו גם בתוכה טמא דכל שאין בו דין אוהל אף שאינו מקבל טומא' אינו מציל גם על מה שבתוכו נגד הטומא' וכנ"ל ומעתה אמינא לדעת הרר"י ז"ל דדעתו ז"ל לחלק דדוקא היכי דליכא פותח טפח מלמט' דהטומא' לא נתפשט' כלל להצדדים טמא גם בתוכה מה שהיא נגד הטומא' אבל היכא שיש פותח טפח למטה דנתפשט' הטומא' לצדדים גם במקומו איקלש הטומא' ומציל על מה שבתוכ' גם נוכח הטומא' כמו דמציל על הטומא' המובא' ע"י האוהל ובזה חלוק דעתו מדעת הרמב"ם ז"ל שכת' בהך דכוורת גם בבבא השני' שגבוה מן הארץ טפח דטמא מה שבתוכ' נגד הטומא' עיין בדבריו ז"ל ונרא' דיצא לו להרר"י לומר כן מהא דלא מצינו בשום מקום שיהי' חילוק לענין כלי צמיד פתיל באוהל המת בין היכי שהי' נגד המת להי' באוהל מהצד וע"כ דהטעם דכיון דהטומא' נתפשטה באוהל גם במקומה נחלשה במקצת שיציל הצמיד פתיל וה"נ דכוותי' דמתורת צמיד פתיל קאתינן עלה וכנ"ל בשם מהר"ם ז"ל ורק דבהך דהכא בשידה כו' באין מלמט' פותח טפח מיירי וכנ"ל ודו"ק:
עוד נ"ל דהכריח להרר"י ז"ל לחלק בהך מהא דקאמר הש"ס נזיר דף י"ז בנזיר בביה"ק כגון שנכנס בשידה תבה ומגדל ובא חברו ופרע המעזיבה דלפי מה דקיי"ל כרבי דאוהל זרוק לא שמיה אוהל אינו יכול לכנס בשידה כו' ולפי דעת רוב הקדמונים ז"ל דבעודו נח לכ"ע הוי אוהל ניחא דנוכל לומר דהך דנזיר מיירי שהניחו שידה כו' מפתח ביה"ק לתוכו והוא נכנס בעת שהוא נח או שנדר אח"כ בשידה אחר שנחה [עיין במפורשים] אולם דעת הרר"י נראה דס"ל כדעת ר"ח ז"ל דאוהל זרוק גם בשעה שנח ל"ה אוהל לרבי דקיי"ל כוותי' וכמבואר מלשון שכתב אוהל זרוק אוהל שאינו קבוע במקום אחד כל הימים והוקשה לו א"כ הך דנזיר ואשר ע"כ אחר שהקדים וגילה דעתו דגם בשעת הנחתו לא שמי' אוהל יצא לחלק כנ"ל דדוקא כשאין בו מלמטה פותח טפח אינו יכול לכנס אבל כשיש פותח טפח מלמטה אינו נטמא וכנ"ל ושפיר י"ל א"כ דהך דנזיר מיירי בכה"ג שהי' גבוה מן הארץ טפח והבן. ואחרי בירור כל הדברים האלה אמינא לבאר דברי רש"י שבועו' דף י"ז שנתקשה בהם כ"ת שפי' בהך דנזיר שנכנס בשידה כו' ובא חברו ופרע המעזיבה וגגו ונטמא באויר ביה"ק דהרי אויר ביה"ק אינו מטמא כל שאינו מאהיל על הטומא'. ולפי הנ"ל א"ש דאם נפרש דהך דנזיר מיירי שנכנס בשעה שכבר נח וכנ"ל לדעת הקדמונים ז"ל וכ"ה דעת רש"י ז"ל עיין ריטב"א עירובין שם נוכל לומר דמיירי שלא היתה גבוה מהארץ טפח דכיון שפרע הגג דל"ח אוהל הטומאה בוקעת ועולה גם לתוכה וכמבואר בהך דכוורת שעומדת באויר על שולי' שבאה במדה עיי"ש והך דנטמא באויר ביה"ק שכתב לאו היינו אויר הבא מבחוץ ורק שכל האויר שכנגד הטומאה מטמא דבוקעת ועולה עד לרקיע אולם עוד יותר יהי' מדויק לשון רבינו רש"י ז"ל:
אם נאמר דס"ל כדעת הרר"י ז"ל שהבאתי דהיכא דיש פותח טפח למטה גם באוהל זרוק טהור כל מה שבתוכו דלפ"ז הך דנזיר דמיירי בהיה פ"ט למטה דמציל על כל מה שבתוכו ואף בעת טלטולו דל"ה אוהל לרבי לכל הדיעות וכנ"ל אולם כשפרע גגו שפיר נטמא ובהך בבא דרישא דכוורת שעומדת על שוליה באויר דמיירי באינה מחזקת מ' סאה ורק שאינה מקבלת טומאה כגון שעשוי' לנחת וכנ"ל דאם גבוה מהארץ טפח וטומא' תחתיה כל מה שבתוכה טמא ול"ד למוטה על צדה דגם לדעת הרמב"ם ז"ל אינו נטמא בתוכו רק כנגד זית הטומא' ומשום דכיון שאין עליה תורת אוהל ורק משום שמציל על מה שבתוכה קאתינן לטהר עכ"פ מה שאינו נגד הטומא' ל"מ כשפתוח למעלה לאויר ומטעם שכתבו הר"ש והרע"ב ז"ל דכיון שאינה מצלת על מה שחוצה לה באויר למעלה גם על תוכה אינה מצלת כיון שאין הפסק בין אויר שבתוכה לאויר שלמעל' בחוצה לה עיין בדבריהם ז"ל דהך דהכא להא דמיא דאף שבאה במידה מפאת אוהל זרוק אין בכאן תורת אוהל וזהו פי' שנטמא באויר ביה"ק היינו האויר שלמעלה בחוצה לה דכיון שהיא טמאה גם בתוכה טמאה כיון שאין הפסק וכנ"ל אולם צ"ל לפ"ז לרש"י ז"ל דמיירי שפרע המעזיבה גגו ג"כ בעת טלטולו דאחר שנח שפיר הוי אוהל לכ"ע לדעת רש"י ז"ל וכמו שהבאתי למעל' וכיון דמיירי שגבוה מהארץ טפח אין טמא רק תחתיה לבד וכהך דכוורת בסיפא שם שעומדת על שוליה באויר ומחזקת מ' סאה עייש"ה ודו"ק היטב בכל זה:
והנה לכאורה לפ"ז יש לנו סעד להתיר בנ"ד לדעת הרר"י ז"ל וכפי הנ"ל אולי גם דעת רש"י ז"ל דהוואגאנס הולכים על אופנים והמה גבוהים מהארץ טפח ויותר דלפ"ז גם אי אוהל זרוק לא שמיה אוהל מציל על מה שבתוכה כיון שיש להם גג למעלה וכנ"ל. אולם אחר מעט התבוננות ראיתי דזה ליתא דבאמת צריך להבין לדעת הרר"י ז"ל דאמאי אין מערבין לכהן בבה"ק לרבנן הרי יכול מ"מ לחוץ ולילך ע"י שידה כו' אף לדידהו דס"ל דלא שמי' אהל שיהי' פותח טפח מלמטה שיהי' נישא גבוה טפח מהארץ דמציל לדעתו ז"ל ועכצ"ל כמ"ש המהרש"א ז"ל דל"ח יכול להגיע להעירוב רק באופן המצוי ואין זה מצוי שישאו תיבה גדולה כזו מחזקת מ' סאה למעלה מהארץ ורק ע"י גרירה על הארץ חשוב מצוי. ולפ"ז עכצ"ל דעגלות לא מהני דאל"כ הדק"ל לרבנן דהרי יכול לילך בעגלות שהאופנים גבוהים מהארץ עם גג למעלה דזהו פשיטא דהוי מצוי ואמאי אין מערבין לדידהו לכהן בביה"ק וכנ"ל. והנה לכאור' נסתר בזה מ"ש והוכחתי מפירש"י שבועות שם דרש"י ז"ל בשיטת הרר"י ז"ל קאי וכמובא בדברינו למעלה. ועמש"ל דרש"י פי' דשידה היינו עגלה עשוי' למרכבת הנשים ולשיטת הרר"י עכצ"ל דעגלות לא מהני. אולם אחרי העיון יראה דאין ראי' מכאן לשיטת הרר"י ז"ל רק דעגלה ל"מ למ"ד דאוהל זרוק ל"ש אוהל אף שגבוה מהארץ טפח דמועיל בסוכה לכ"ע לדעתו ז"ל אבל מ"מ שפיר י"ל דמהני אי נימא דאוהל זרוק הוי אוהל ושפיר י"ל דרש"י ז"ל אינו חולק על הרר"י ז"ל ואך א"ל כנ"ל דהך דנזיר מיירי לרש"י בעת טילטולו ובגבוה מהארץ טפח צ"ל דשידה דנקט התם שיגרת דלישנא היא או דנימא דשידה דהתם לאו היינו מרכבה ורק תיבה להניח כלים ועיין להלן וכמובן. ולמען ברר הדברים צריך אנכי לפרש שיחתי הנה רבותינו בעלי התוס' במנחות דף ל"א תמהו על רש"י ז"ל שפי' ששידה היא עגלה מרכבת הנשים דא"כ ה"ה טמאה מדרס דבזה אין חילוק וגם בבאה במידה מטמא מדרס וכמבואר בש"ס דבכורות דף ל"ח דאלו לא איתקש לשק וכל המתטמא מדרס מיטמא טמא מת ואינו חוצץ. והנה בראשית ההשקפ' תמהתי לכאור' דהרי הא דכל המטמא מדרס מיטמא במת אינו רק טומא' מדרבנן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פכ"ג מהלכות כלים ה"א גבי מפץ דמתטמא במדרס מה"ת ומתטמא במת מדרבנן שכל המתטמא במדרס כו' וכיון שאינו מקב"ט רק מדרבנן שפיר חוצץ בפני הטומאה וכמ"ש התוס' ב"ב דף כ"ה דטעמא דעכו"ם חוצץ אף שהם כזבים לכל דבריהם משום דמדאורייתא אינם מק"ט ועיין במל"מ פי"ב מהט"מ שהאריך קצת בזה. אולם אחר בינותי ראיתי דמ"ש הרמב"ם ז"ל דכל המתטמא מדרס אינו מיטמא במת רק מדבריהם לאו ד"ה הוא דדעת רבים מהקדמונים ז"ל דהוי מה"ת דנלמד מק"ו דפכים קטנים וכמבואר בש"ס דשבת דף פ"ד וכ"נ מדברי רש"י ז"ל בעצמו בשבת שם שכתב ז"ל ומהכא נפקא לן בעלמא דכל המתטמא מדרס מיטמא טומאת מת עייש"ה. ובזה אמינא לישב מה שנתקשיתי בדברי התוס' מנחות שם שכתבו ליישב פירש"י ז"ל דכיון שמרכבה זו אינו רק להעביר ממקום למקום ולא עבידא להיות נשען עלי' ל"ח מדרס דמה בכך מ"מ נהי דאינו מיוחד למדרס מ"מ כיון דחזי למדרס טמא מדרס ומשנה שלימ' שנינו פכ"ד דכלים שלש עגלות הם עשוים כקתדרא טמאה מדרס וכיון דמיטמא מדרס מיטמא במת. ולפי הנ"ל אמינא לדעתם ז"ל דס"ל דכללא כייל דכל המטמא מדרס וכו' יש חילוק דהיכי דמיוחד למדרס מיטמא במת מה"ת אבל היכא שאינו מיוחד ורק דחזי למדרס אף דטמא מ"מ במדרס אינו מטמא במת רק מדרבנן דכיון דלא עבידא לכך לא נלמד מק"ו דפכים ורק דטמא מדרבנן במת דגזרו הא אטו הני דמיוחדים למדרס דמיטמאין במת מה"ת וכיון דהך דעגלה מרכבת נשים ל"ח מדרס היינו מיוחד למדרס ואינו מתטמא במת רק מדרבנן שפיר חוצץ וכנ"ל וא"ש [ועדיין יש לעורר בזה לפמ"ש בחידושי בפלוגתא דרבי ורבנן אי גזרו על שבות בין השמשות דאין זה ענין למה דקיי"ל בכל מקום דספק דרבנן להקל דכיון דעיקר ענין השבותין שלא יבא ליגע באיסור תור' לא יעלה באילן שמא יתלוש לא ירכב על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה וכדומה יש לנו לומר דגם ביה"ש גזרו משום הך טעמא גופא שלא יבא ליגע באיסור ספק תור' ורק דרבי ס"ל דלא חששו רק לחשש שיגע בודאי איסור תור' והארכתי בזה ואכ"מ. ולפי זה יש לומר גם בהך דהכא דאף דהני דחזו למדרס אין מיתטמאין במת רק מדרבנן וכל שאינו טמא רק מדרבנן חוצץ מ"מ כיון דעיקר הטעם דגזרו שיטמא במת הוא אטו הני דמיוחדים למדרס דמיתטמאין מה"ת א"כ מה"ט גופא י"ל דגזרינן לענין חציצה שלא יחוץ אטו מיוחד למדרס שמיתטמא מה"ת ואינו חוצץ ונטמא האדם מה"ת וצ"ל ע"כ דענין מקרה החציצ' אינו מצוי כ"כ במקרה הטומא' ולא גזרו בה רבנן ויש לי בזה הרהורי דברים אולם לא הובאו עוד אצלי בכור הבחינה]:
ומעתה כ"ז אי נימא דאוהל זרוק שמי' אוהל וחוצץ א"כ מדין אוהל אבל אי נימא דאוהל זרוק לא שמיה אוהל אינו יכול לילך בעגלה אף שגבוה מהארץ טפח גם לשיטת הרר"י ז"ל ומשום דכיון דבזה לא מדין אוהל קאתינן עלה שיחצוץ בפני הטומא' ורק מתורת צמיד פתיל שמציל על מה שבתוכו וכמש"ל באריכות הנה כבר העלה הגאון בעל מל"מ ז"ל פי"ב מה"טמ שם ומטי לי' משמי' דהר"ש ז"ל דלענין צמיד פתיל בעינן שלא יהי' מקבל שום טומא' אף מדרבנן דגם אם מקבל טומא' רק מדרבנן אינו מציל בצמיד פתיל [ויש לדבר הרבה אי אחר שגזרו רבנן טומא' אינו מציל מה"ת או רק מדרבנן וליראת האריכות אשים קנצי למילין בזה] וכיון דהבא בשידה ועגלה בין אם נאמר דהא דכל המטמא מדרס מיתמטא במת אינו רק מדרבנן וכשיטת הרמב"ם ז"ל בין אם נאמר כמ"ש בביאור יישוב התוס' ז"ל אליבא דרש"י ז"ל דכיון דאינו מיוחד למדרס אינו מיתטמא במת רק מדרבנן וכנ"ל ל"מ לחצוץ רק אי נדון מדין אוהל החוצץ אבל אינו מציל מתורת צמיד פתיל דלזה בעינן שלא יקבל גם טומא' דרבנן וכנ"ל בשם המל"מ ז"ל [ולפ"ז צריך לפרש לפירש"י ז"ל דשידה הוא עגלה מרכבת הנשים הך דשידה דפי"ח דכלים שהביאו התוס' ז"ל במנחות שם דמיירי בביה"ק ולענין חציצת אוהל וכשיטת ופירש"י ז"ל שבת דף מ"ד ודלא כפירושו של התוס' ז"ל דמיירי באוהל המת ולענין צמיד פתיל וכמובן ודו"ק]:
הנה בעגלה העשוי' כמטה להובלת פרקמטיא אף שאינה מטמא' מדרס מ"מ פשיטא שאינו יכול לילך דמטמא טומאת מת מה"ת אף שמחזקת מ' סאה ומשום שעשוי' לטלטל ע"י שוורים וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו למס' שבת דף פ"ג עיין עליו ואף למ"ד אוהל זרוק שמי' אוהל ורק בעגלה העשוי' לנסיעת בני אדם שעשוי כקתדרא יוכל לילך אי הוי אוהל לשיטת רש"י ז"ל שאינה מיתטמא במת רק מדרבנן משום דכל המטמא מדרס כו' דאין מיתטמא במת בעצם כיון שאינה עשוי' לטלטל מלא לגמרי ולא דמי לשק ולאו דוקא היכי שאין דרך לטלטל מלא שלא ישבר ורק דגם בעשוי' לטלטל ע"י שוורים דלא שייך זה כל שאין עשויה לטלטל מלא שאינה רק להובלת בני אדם אינה מיתטמא במת וכאשר הרגיש בזה כ"ת ג"כ אלא שלא ביאר כל הצורך וז"ב למעיין בהלכות אלו. עכ"פ מבואר יוצא לנ"ד שאינו יכול כהן לילך בהוואגאנס אי אוהל זרוק לא שמי' אוהל לכ"ע אף לדעת הרר"י ז"ל אף שגבוהי' מהארץ וכאשר בררנו בעזה"י ועדיין נשאר לנו לבאר לשיטת רש"י ז"ל דפירש דשידה היא עגלה להובלת הנשים דמה חילוק יש א"כ אי מחזקת מ' סאה אם אין כיון דבאמת עשוי' לטלטל ע"י שוורים ורק משום שאינו מטלטל מלא קאתינן עלה וא"כ אי אינה מחזקת נמי. ורציתי לומר דמה שפירש"י ז"ל דמיירי בבאו במידה אשארא קאי ולא אשידה אולם אם כה נאמר עדיין יקשה קושיא הראשונ' של התוס' ז"ל במנחות שם דלענין מאי פליגי ב"ש וב"ה בשידה אי נמדדת מבפנים או מבחוץ ורציתי לדקדק ולומר עוד דשידה היא שם כללי לתיבה ושם פרטי למרכבת הנשים וכ"נ דעת הרע"ב ז"ל שפי' במקום אחד מרכבת הנשים ובמק"א תיב' ועיין תיו"ט ז"ל וי"ל א"כ דשידה דפליגי בה ב"ש וב"ה היינו תיב' אמנם הרי רש"י ז"ל פירש בשבת דף מ"ד שם אהך דשידה ומוכני דפי"ח דכלים דשם הוא בזה גופא פלוגתייהו דב"ש וב"ה במרכבת הנשים. ואשר ע"כ נראה דגם בשידה דעירובין שם בעינן שתהי' מוחזקת מ' סאה ומשום דאף דאינו מקבל טומא' בלא"ה שאינה מטלטל מלא מ"מ באינה מחזקת אין תורת אוהל עלה ורק בבאה במידה שם אוהל עלה וכאוהל חשוב ולא ככלים ועמש"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל בהך דכוורת ורק דמ"מ מקבל טומאה במת היכא שעשוי' כמטה ומטלטלת מלא ע"י שוורים דלא יצא עי"ז שהיא באה במידה מתורת כלי לגמרי ושפיר י"ל דפלוגתייהו דב"ש וב"ה אי נמדדת מבפנים או מבחוץ הוא לענין אוהל דאי חשיב' באה במידה הוי אוהל וחוצץ דאף דחזי למדרס אינו מק"ט רק מדרבנן וחוצץ וכנ"ל ואי אינה חשוב' מחזקת מ' סאה אין עלי' תורת אוהל לחצוץ ודו"ק:
ועתה כל דבריו היקרים יעברו לפני מ"ש כ"ת ליישב קושית התוס' על פירש"י ז"ל דכיון דמטמא מדרס ניטמאו בטומאת מת ואיך יחוץ דרש"י ז"ל בשיטת הרמב"ן ז"ל בשבת דף פ"ג שם קאי דכלי הבאה במידה יצא מכלל זה ליתא לדעתי דגם הרמב"ן ז"ל לא כתב כן רק גבי תיבה הבאה במידה דמטעם שעשוי לנחת קאתינן עלה משא"כ בשידה דגם אם היא מלאה מטלטל הוא ע"י שוורים דמה"ט עגלה עשוי' כמטה מיטמא במת ורק משום שאין דרך למלאותו אנו דנין לא עדיף מפשוטי כלי עץ שאינו מקבל כלל ואפ"ה אי מטמא מדרס מיתטמא בטומאת מת וז"ב לדעתי. ומ"ש כ"ת בשם הפ"י ז"ל ברכות דף י"ט דהא דמקבל טומאה אינו חוצץ הוא רק מדרבנן ולא מן התורה הנה גם אנכי בתחילת העיון רציתי לומר כן ולישב בזה מה שהערותי למעל' במאמר מוסגר לפי מה שבארתי דברי התוס' ז"ל במנחות שם דמיוחד למדרס מיטמא במת מה"ת ואינו חוצץ ובחזי ואינו מיוחד אין מיתטמא רק מדרבנן וחוצץ דכיון דגזרי הני אטו מיוחד למדרס א"כ מה"ט יש לגזור שלא יחוץ עמש"ל ואם כה נאמר ניחא דלא גזרו רק לענין טומא' דבמיוחדים טמא מה"ת משא"כ לענין חציצ' דגם במיוחדים למדרס לא הוי רק מדרבנן לפ"ז אולם אחר העיון היטב ראיתי דקשה לומר כן ולא משמע הכי מדברי כל הקדמונים ז"ל כמבואר למעיין מבין ודו"ק. אולם זאת יראה לדעתי דיש לדון ולחלק בין דבר המקבל טומאה מת לטמא מחמת טומאה אחרת דדבר המקבל טומאה אחרת אינו מגרע לענין שיהי' חוצץ וגם מקבל טומאת מת דאינו חוצץ אינו רק משום שנטמא וז"פ ועיין תוס' ז"ל מנחות שם והבן] דדבר המקבל טומאת מת אינו חוצץ מה"ת דאיך יחשב חציצה אחרי שהטומאה מתפשטת לתוכו ומטמא אותו משא"כ בטמא טומאה אחרת כגון שתי וערב המנוגעים שאינו נטמא במת לדעתי מה שאינו חוצץ זהו אינו רק מדרבנן משום גזירה וכדומה דמהכ"ת לא יחוץ מה"ת אחרי שהטומאה שאנו דנין עלי' כעת אינה מתפשטת לתוך הדבר החוצץ [ויש לי הרהורי דברים בזה לפ"ז אם החוצץ כבר נטמא במת אי חוצץ מה"ת דכיון דכבר הוא טמא שבע לי' טומאה לגבי הטומאה דכעת ואי טומאה בחיבורן חשוב חמור נגד שאינו בחיבורן ויען כי לא עיינתי עוד כל הצורך בזה אשים רסן לעטי ולא באתי רק להעיר לב המעיין המשכיל ישמע חכם כו'] ולפ"ז אין ראי' מהא דעכו"ם חוצץ אף שהמה כזבים משום דאינו טמא רק מדרבנן וכנ"ל בשם התוס' ז"ל ב"ב שהבאתי למקבל טומאת מת מדרבנן די"ל דשאני התם שגם אם הי' טמא מה"ת זה שאינו חוצץ אינו רק מדרבנן והו"ל עתה תרי דרבנן משא"כ במקבל טומאת מת וכו' ואך דמ"מ יש ראי' גם לזה מאוכלין פחות מכביצה שהוכשרו דכתב הר"ש ז"ל דחוצץ כיון שאינו רק מדרבנן עיין בר"ש ז"ל פי"ג מאהלות הובא דבריו במל"מ ז"ל פי"ב מהט"מ שם ודו"ק היטב בכל זה:
הנה דעת הפ"י ז"ל שהביא הגאון אבד"ק קאוונא נ"י לסניף דהא דאוהל זרוק לא שמי' אוהל אינו רק מדרבנן לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי ומה שמביא ראי' מהא דאוהל זרוק מביא את הטומא' אם אמנם דינו אמת דאוהל זרוק מביא את הטומא' אם כי ראייתו מטומאה עוברת אינה מכרחת כ"כ דיש לחלק בין מאהיל לנאהל וכמובן] וכדמוכח מהך דארבעה נושאין את הנדבך פ"ו דאהלות דהוי אוהל לטמא עש"ה. מ"מ אין מזה עדיין ראי' דהא דאוהל זרוק לא הוי אוהל לחצוץ אינו רק חומרא דרבנן דהרבה מצינו שהמה אוהל לטמא ולא לטהר וא"ל דהתם הטעם משום שמקבל טומאה דהרי גם בנתון ע"ג כלי גללים שאינם מקבלים טומאה הוי אוהל לטמא ולא לטהר עיין פ"ו דאהלות שם וברמב"ם פי"ב מה' טומאת מת ולא זכיתי להבין דברי התוס' ז"ל סוכה דף י"ג ד"ה ירקות שאמרו כו' שכתבו היפוך זה עיין בדבריהם ז"ל.
הנה הביא כ"ת דברי הגאבד"ק קאוונא ני' די"ל בנ"ד דעכ"פ ספיקא הוי וספק טומא' ברה"ר ספיקו טהור ואפי' בספיקא דדינא וכ"ת דחה זה באמרו דא"א לסמוך ע"ז שיעשו וילכו הכהנים בהוואגאנס לכתחיל' דהרי אף בדיעבד איתא בע"ז דף ל"ז דא"ל ר' ינאי הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבילו עכ"ל אולם לדידי אי משום הא לא אריא ודיחוי זה חוזר ונרא' דמלבד דלדעת רבים הא דא"ל ר' ינאי זילו טבילו אינו רק דרך עצה בעלמא ולא מעיקר הדין ועיין במל"מ ז"ל פי"ט מהאה"ט שהביא דברי התוס' ז"ל פ"ק דפסחים בהך דב' שבילין שכתבו דנקט ועשה טהרות משום דלגברי מצריכין טביל' והזאה שלא יגעו שניהם בתרומ' דאז תהי' טומא' וודאית כו' ומבואר מדבריהם דבאדם א' דלא שייך הך חששא א"צ לטבול מדינא ור' ינאי עצה טובה א"ל והאריך בזה עיי"ש דבריו הנחמדים ז"ל הנה אף אי נימא דר' ינאי דינא קאמר אין ראי' מזה על לכתחלה ודלא כאשר חשב כ"ת דכ"ש הוא דלדעתי עיקר טעמא דר"י לפ"ז משום דהו"ל דשיל"מ שיכול לטבול וכיון שכן אין לסמוך ע"ז דהו"ל ספק טומא' ברה"ר וכמו דמחמרינן בדשיל"מ בספק דרבנן ולדעת רבים גם בס"ס וכדומה אבל זה שנאסר לכהנים ליסע על מסילת הברזל שהולכת דרך ביה"ק שנאמר שיסעו על עגלה בדרך אחר זה ל"ח דשיל"מ עיין בר"ן ז"ל פ' גיד הנש' בחולין בהך דפת שאפאה עם הצלי שהוכיח דאין לאסור לאכלה עם חלב משום דשיל"מ שיוכל לאכול עם בשר ומשום דלא מיקרי דשיל"מ רק כשיש היתר לאח"ז להאיסור לגמרי וב"ה דעת רוב הקדמונים ז"ל ע"ש וגם לדעת הרי"ף ז"ל בפג"ה דגם בכה"ג חשוב דשיל"מ אין לדון בנ"ד משום דשיל"מ כיון שיש טורח גדול וגם הפסד ולא חשוב דשיל"מ רק בהך דטביל' שהמים לפניו ויוכל לטבול בלי טורח והפסד וכדא"ל ר"י הא מיא בשיקעתא דנהרא משא"כ בנ"ד והמעיין בפוסקים יראה שכולם לא תפסו בהך דפת שאפאה עם הצלי סברת הרי"ף ז"ל הנ"ל דהו"ל דשיל"מ ומטעמי אחרינא קאתי עלה עיין בדבריהם ז"ל וז"ב:
אמנם בגוף דברי הגאון אבד"ק קאוונא ני' יש לדבר ולדון הרבה הנה כבר נודע דעת התוס' ז"ל בסוט' דף כ"ח ע"ב דעיקר הא דספק טומא' ברה"ר הוא הוא רק משום דמוקמינן אחזקה חזקת טהר' והלכתא לא אתי' רק דאי לאו הלכתא הוי אמרי' מצד הסברא דגזה"כ היא בכל ספק טומא' בין ברה"י בין ברה"ר לטמא ודאי ואיצטריך הילכתא דברה"ר לא גזרה תורה ומוקמינן אחזקה ובנ"ד ליכא א"כ לטהר מחמת ספק טומא' ברה"ר דבנ"ד לא שייך לאוקמי אחזקה דכיון שהספק הוא ספיקא דדינא החזק' לא תכריע את הדין וגם דמה חזקה איכא הכא שאין הספק הזה על העגל' ורק על האדם וא"ת דמוקמינן האדם אחזקתו הנה זה לא שייך רק בדיעבד אבל איך יסע הכהן לכתחילה דכי יש לאוקמי אחזק' ולומר שהחזקה תכריע שענין החזקה היא רק אחר שכבר נכנס לבית הספק ואנו דנין אם נטמא אם אין אנו אומרים דאינו יכול להוציאו מחזקתו חזקת טהר' דא"ת שנטמא יצא מחזקתו משא"כ קודם מעשה ולידת הספק ל"ש חזקה ומלבד כ"ז הנה בזמן הזה כלנו טמאי מתים בעו"ה וליכא חזקת טהר' דכבר נזקק לטומאה אלא שבזה י"ל דהחזק' הוא שלא נתפשטה הטומא' לתוך העגלה ומפאת חזקת הגוף שלא נולד ענין חדש. אולם זה פשיטא דאין מקום לכתחיל' לסמוך על החזקה שתהי' להבא וכנ"ל [ויש לי הרהורי דברים היכי שכבר היתה העגלה על ביה"ק אם יוכל הכהן לכנס לתוכה לכתחל' לפ"ז והיינו שנוקי אחזקה שלא נתפשטה הטומא' לתוכה וכנ"ל וספיקא דידי היא אי הא דנטמא המאהיל על הטומא' הוא שהטומאה כבר הוא שם שנתפשטה למעלה לטמאות המאהיל או שהתפשטות הטומא' היא עתה בשעה שמאהיל ויש לדבר בזה הרבה אולם יען אינו נוגע לנדון שלפנינו קצרתי]:
גם לדעת החולקים דס"ל דספק טומא' ברה"ר טהור גם היכי דליכא חזקת טהרה. הנה לשיטת הרמב"ם ז"ל דהטעם היא משום דכל הספיקות מה"ת להקל כבר העלו האחרונים ז"ל דז"א רק בספק הבא במקרה ובמעש' אבל בספיקא דדינא הולכים מה"ת להחמיר עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו הרבה בזה. אולם גם אי נימא דהלכתא גמירי לה דספק טומא' ברה"ר טהור גם היכי דליכא חזקה לטהר עדיין יש לדון ולומר ג"כ דגם ההלכתא היא רק בספק הבא ע"י מקרה ולא בספיקא דדינא ומה"ט גופא שכתבו לענין הספיקות לשיטת הרמב"ם ז"ל דדוקא בספק מקרה י"ל דגזרה תור' שנוכל לסמוך ולתפוס שהי' כך להקל וכגון שאנו מסופקים אם חתיכ' זו איסור או היתר תלינן לומר שהיתר היא משא"כ בספק כללי וכגון ספיקא דדינא:
מלבד כל אלה כתב הר"ש ז"ל בפי"ח דאהלות משנה ג' דבית הפרס דנחרש בה קבר אין חילוק בין רה"י לרה"ר ושדה שאבד בה קבר ברה"י מה"ת והא דאמרינן בכל דוכתא דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש ובאבד ברה"ר והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה דהתם הטומא' ידועה במקומ' וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס אבל אבד הספק הוא לכל אדם. ולפ"ז בספיקא דדינא לכה"פ טמא ברה"ר עכ"פ מדרבנן שזה הספק הוא לכל אדם דהחמירו בו חכמים וכנ"ל אלא שבזה האחרון יש לשדות נרגא ולומר דעיקר טעמא דהר"ש ז"ל היא דכיון דיש בשדה קבר מקום טומא' והיא ספק לכל אדם איה מקומו אם נבוא לטהר מחמת ספק טומא' ברה"ר כשיעשו ברוב הימים טהרות זה במקום וזה במק"א עד שיתפשט בכל השדה יהי' בודאי טהרות שנטמאו ולכך עשו חז"ל תקנה כוללת וכעין זה כתב מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל לענין דמאי דגזרו חז"ל אף דרוב ע"ה מעשרין הם כדי שלא יכשלו המיעוט אם יקחו כולם מע"ה עיין בדבריו הנחמדים ז"ל ומעתה בספיקא דדינא אף דהספק לכל מ"מ כיון שאין כאן טומא' ודאית י"ל דלא החמירו חז"ל ג"כ ודו"ק. ואם כה נאמר בכוונת הר"ש ז"ל יהי' מוכח מזה דס"ל דגם לכתחל' מותר לעשות טהרות בספק טומא' ברה"ר דאל"כ ל"ש לעשות תקנה כוללת דכיון דלכתחיל' אסור הו"ל מילתא דלא שכיחא דלא גזרו בי' רבנן והבן זה. זולת זה לא אדע מדוע החליט הרב ני' דהוי ספק טומא' ברה"ר אחר שהספק הוא נולד בהוואגאן דהוי רה"י ואם נבוא לדון משום שיש נוסעים רבים יחד וכל דהוי תלתא הוא רה"ר הנה כבר כתבו הרשב"א והר"ן ז"ל בנדה דף ו' בהך דחברותיה נושאות אותה במטה דל"ח רה"ר לענין ס"ט משום דהיא וחברותי' הו"ל תלתא דה"מ ג' אנשים אבל נשים אפי' מאה. כחד דמין דרה"י גמרינן מסוט' דבשני אנשים והיא לאו סתירה היא הלכך הוי רה"ר אבל נשים סתיר' היא דאין איש אחד מתיחד עם ב' נשים ולפ"ז גם עכו"ם אינו מן המנין לענין זה דיחוד הוי גם בשיש עכו"ם הרב' וא"כ אם לא יהי' בהוואגאן או בהמחלק' עיין תוס' נדה שם בהך דחברותי' כו' וברמב"ם וראב"ד ז"ל פ"ט דנזירות בהך דשני נזירים] ג' אנשים ישראלים הו"ל ר"הי
**(מלחמות
אריה מה שכ' מו"ח ז"ל לחלק בין כשנסתר' עם הרבה עכו"ם ובין עם שני ישראלים דעם הרבה עכו"ם חשוב רה"י)** לדעתם ז"ל אולם יש חולקים בזה עיין ספר האשכול הנדפס מחדש ועיין ברשב"א נדה שם שהביא בשם הרמב"ן ז"ל שתירץ אהך דחברותיה נושאות אותה במטה דל"ח רה"ר כיון שזו הטמא' ודאית ואין הספק בה אלא שהיא המטמאה אינה מהמנין דהו"ל כגוף השרץ ודבריו סתומים דאם כוונתו דהמטמא אינו בכלל א"כ גם בסוט' למה יחשב שנים דהרי הבועל היא המטמא ואין לומר דחשוב שנים דהוי סתיר' גם בשתי נשים דלא ס"ל לחלק בין נשים לאנשים דא"כ גם שלשה לא יהיו רה"ר מה"ט [ודוחק לומר דבשיטת רש"י ז"ל קאי דדוקא בשתי נשים חשוב יחוד ולא בשלשה] וגם צריך לדחוק הרב' בלשון הש"ס נזיר דף נ"ז מה סוט' בועל ונבעלת כו' וגם בל"ז כיון דבזה גופא היא הספק אם האשה הי' טמאה והמטמא' הו"ל כספק רשויות שטומאה ברה"י וטהרה ברה"ר וא"י באיזה נגע דקיי"ל כחכמים דטהור עיין טהרות פ"ו וברמב"ם ז"ל פט"ו מהאה"ט דזה להא דמיא דאם הי' טמא' הו"ל רה"י דאינה מהמנין כיון שהיתה המטמא' ואם לאו הו"ל רה"ר ואי נימא דכוונתו העיקרית משום שאין עתה בעת שנולד הספק עוד לדון עלי' שעתה כבר ראת' וטמאה ודאית יקשה עוד יותר דהכי בעינן בהך דג' הוי רה"ר שיהי' לדון על כולם ועכצ"ל דהרמב"ן ז"ל משניהם יחד קאתי עלה שהיא המטמא' וגם אין לדון עתה בעת לידת הספק עליו והיא מפאת שנים אלו כגוף השרץ משא"כ בסוט' שפיר הבועל מן המנין דאף שהוא המטמא כיון שיש לדון עליו אם נאסר' עליו ל"ח כגוף השרץ:
ובזה יומתקו דברי רש"י ז"ל בחולין דף ט' ד"ה מה סוט' כו' שפירש וזה"ל שקינא לה כו' ונסתר וכתיב ונטמאה ב"פ אחד לבעל ואחד לבועל דמה בעי רבינו ז"ל בהך דרשא להלכתא דברה"י ספיקו טמא וברה"ר טהור וכבר הרגישו בזה האחרונים ז"ל ולפי הנ"ל א"ש והבן. ויש לי עוד לטייל בכל הדברים הנאמרים בזה ארוכות וקצרות אולם יען כבר בררתי דלדעתי אין לחשוב הך דנ"ד לספיקא דדינא אחרי שכל גדולי המורים רבותינו ומאורינו ז"ל ס"ל דהלכתא כרבי דאהל זרוק לא שמי'
**(מלחמות
אריה משום דאיכא איסור יחוד אבל עם ב' ישראלים דליכא איסור יחוד חשוב רה"ר וליכא דין סוטה גבה. לכאור' הוא נגד מה שפסק הרמב"ם בהדיא בפרק א' מהלכות סוטה שכתב קינא לה על שנים כאחד ונסתר' עם שניהם כאחד ושהתה כדי טומא' ואפי' הם שני אחיה או אביה ואחיה הרי זו אסור' עד שתשתה עכ"ל ועיין בכ"מ שכ' שהרמב"ם הוציא דין זה מהירושלמי דאיתא התם מהו שיקנא לה עם ב' בני אדם כאחת כו' והביא ג"כ המשנ' בכריתות דף ט' ע"ב המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה ועיין במלמ"ל שכ' דהמשנ' דכריתות אפשר לפרש שקינא לה מהרבה אנשים שלא ע"י סתירה בב"א אבל באומר אל תסתרי עם שני בני אדם כאחד יוכל להיות דלא חשיבה סוטה. ושוב חקר איך מיירי הירושלמי אי דוקא בפרוצים דאיכא איסור יחוד אבל בכשרים דליכא איסור יחוד ליכא דין סוטה או אפי' מכשרים. אבל מדהוכיח הירושלמי מהא דמקנא לה מאביה ואחיה מוכח דאפי' היכא דליכא איסור יחוד ג"כ חשיבה סוטה ע"ש שהאריך הרבה בזה. ועכ"פ דברמב"ם מבואר בהדיא דאפי' היכא דליכא איסור יחוד ג"כ חשיבה סוטה ע"ש. אך מו"ח ז"ל כתב דבריו לשיטת הרמב"ן והרשב"א שכתבו דמשו"ה מאה נשים כחד חשיבי משום דאסור להתייחד עמהם א"כ מבואר בהדיא דשיטתם אינו כשיטת הרמב"ם ז"ל אלא העיקר תליא אי הוי סתירה של איסור דבכה"ג דוקא חשיבא סוטה ומשו"ה לשיטתם עולים שפיר דברי מו"ח ז"ל לחלק בין עכו"ם לישראלים:
והנה דברי הרמב"ם ז"ל הואיל דאתא לידן אימא בה מלתא ויהא רעווא דתתקבל בבי מדרשא אחרי כי בזה מיושב הפליא' אשר ראיתי לאשלי רברבי מפליאים עליו. הנה בספר מנחת חינוך פ' נשא בדין סוטה הביא קושיא אחת בשם ספר מעשה רוקח מהגאון החסיד ר' אלעזר מאמשטרדם ז"ל דלפי שיטת הרמב"ם איך ילפינן בכל הש"ס דספק טומא' ברה"ר ספיקו טהור וכמו דאמרינן בריש פרק שני נזירים מה סוטה בועל ונבעלת הא בסוטה נמי משכחת לה רה"ר כגון שקינא לה הבעל מכמה אנשים או אפי' ממאה אנשים ונסתר' עמהם דג"כ נאסר' מספק ובכה"ג רה"ר מקרי וא"כ הוי ספק טומא' ברה"ר וטמא' מספק זהו תוכן דבריו בקיצור. והגאון מעשה רוקח סיים ע"ז וצריך נגר ובר נגר דיפרקיני' ושאל לכמה גדולים חקרי לב ולא מצאו מענה ובעל מנחת חינוך העלה דבר חידוש בישוב קושיא זאת אשר לדעתי הוא רחוק מאד בישובו של דבר. כמו שאכתוב להלן ואנא זעירא דמן חבריא לא נגר ולא בר נגר ואפרקיני' בעזה"י בדרך נכון וברור אשר מקום הניחו לי להתגדר בו. דהנה כל עיקר שהקפיד' תורה שיהי' המקום רה"י כדכתיב ועד אין בה הוא משום דאילו הי' אפשר להביא עדים לא הי' צריך התור' לצוות לברר הדבר ע"י השקא' אחרי כי אפשר שיבורר הענין ע"י עדים כמו שמצינו בכל התור' כולה דעפ"י שנים עדים יקום דבר אך מחמת כי עפ"י רוב הענין זנות לא נעשה רק בסתיר' ועד אין בה אמרה תורה שיתברר הדבר ע"י השקאת מים המאררים ולבי אומר לי כי בגלל הדבר הזה דרשו חכמינו ז"ל ועד אין בה כל שיש בה אפי' עבד או שפחה נאמנים על הטומא' שכן דרך הפרוצים שלא יתביישו מלשמש בפני עבדיהם ושפחותיהם כמו דאיתא בנדה דף י"ז ע"א כגון של בית פלוני שמשמשין מטותיהם בפני עבדיהם ושפחותיהם] אבל ברה"ר דשכיחי רבים לא צוותה התור' לברר ע"י השקא' כי במקום שיש רואה יביא ראיה שזינת' ואי ליכא עדים מסתמא לא זינתה דוגמא לזה איתא בב"מ דף פ"ג איסי בן יהוד' אומר אין רואה שבועת ד' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ע"ש. ולפי מה שנתבאר אם נסתר' עם שני אנשים קרובים כמו אביה ואחיה או אפי' עם הרבה אנשים קרובים או פסולי עדות הוי כרה"י דקרינן בהם ועד אין בה דכיון דהמה פסולים אי אפשר הדבר לברר כ"א ע"י השקא'. אבל אם נסתר' עם שני אנשים כשרים לעדות וכ"ש עם הרבה אנשים כשרים אין להשקות' כלל דהרי אפשר לברר הדבר בעדים דאין אלו האנשים נפסלים לעדות כלל בשביל הסתיר' דהמה לא חטאו כלל בהסתיר' דהא אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים ואפי' אם הם פרוצים שהי' אסור להם להתייחד מ"מ כל שלא נפסלו לעדות ע"י עבירות שחייבים עליהם מלקות כמבואר בש"ע חו"מ סי' ל"ד המה כשרים לעדות ואם יבואו לפני ב"ד ויעידו כי לא נעשה בהאשה דבר פשיטא דמותרת לבעל' כי אין שום דבר לפסלם לעדות עפ"י דת כמו דאם יבואו שנים אחרים שלא נסתר' עמהם ויעידו כן דפשיטא דהיא מותרת לבעל' כמו כן ברור לפענ"ד שהמה שנסתרו עמה ג"כ נאמנים וא"ל דהוו נוגעים בעדותן משום דקי"ל כשם שאסור' לבעל כך אסור' לבועל דז"א דהרי עתה היא אשת איש ואדרב' המה באים להתיר' לבעל' ואיזו נגיע' יש בזה. וגם ברור לדעתי שאם נסתר' עם הרבה אנשים ויבואו שנים מהם ויעידו שזינת' עם אחד מהאנשים שנהרגים על ידיהם אעפ"י שהמה ג"כ היו בתוך הסתיר' מה לנו בזה. ואי ליכא רק שנים והודו שזינו עם האשה תליא אי אמרינן בזה פלגינן דיבורא ועיין במל"מ שם מ"ש בשם הרשב"א ז"ל] ע"כ הא דאיתא בירושלמי אפי' עם מאה אנשים וכן הא דכתב הרמב"ם עם שני אנשים היינו רק קרובים או פסולי עדות דחשיבי כחד לענין עדות וכמו שכתבו הרמב"ן)** אוהל וגם אם הי' הרשב"א ז"ל חולק בבירור אין לחשבו ספק פלוגתא דרבוותא דיחיד הוא נגד כל הפוסקים הקדמונים ז"ל בזה בשגם כתבתי די"ל דגם הרשב"א ז"ל אינו חולק בזה וגם בררתי דגם דעת הרר"י ז"ל שהבאתי איננו שעד להתיר בנ"ד עמש"ל קצרתי והנלפע"ד כתבתי: