ברכת רצה· רבי צבי הירש אורנשטיין
סימן טז
ב"ה דישא יום ד' ך"ג כסליו תרל"ה לפ"ק:
אשיב ואומר שלום לכבוד הרב וכו' מוה' אליעזר רויזין ני' מ"ץ דק' ראזויאדוב:
מכתבו ה' עם שאלתו שאלת חכם לנכון השיגה ידי במועדו ולרוב טרדותי אשר סבבוני אז לא יכולתי להשיב לכ"ת על אתר כמבוקשו ואחר עד עתה תוכן השאלה בשו"ב שנתן כתב בחת"י שלא יקבל שכר שחיט' יותר מהנקצב לו ובהכתב הנ"ל נכתב בת"כ בפו"מ אבל באמת לא נתן ת"כ כלל רק שכך נוסח הכתב ולקח יותר ולפ"ד השוחט נתפשר אח"כ ומחלו לו אנשי הקהל' הכתב הנ"ל ונתנו לו רשות ליקח יותר ועתה יש עוררין שעבר על ת"כ וחוששין על שחיטתו מכאן ולהלא' עכת"ד השאל'. וכ"ת האריך בכחא דהתירא ורצונו לדעת חוות דעתי בזה. והנני למבוקשו ואבוא היום להשיב לכ"ת ואת אשר עם לבבי אשיח' כיד ה' הטוב' עלי וזה החלי בעזה"י:
הנה בענין שבוע' בכתב כבר הלכו בו נמושות אי הוי שבועה זה בכה זה בכה והדעת נוטה כדברי האוסרין דמלבטא בשפתים לא ממעטינן רק גמר בלבו דבאמת בכ"מ אמרינן דדברים שבלב לא הוי דברים ורק דבחומר שבועה הוי ס"ד דמהני גם בגמר בלבו לבד וזה לבדו יש למעט מקרא דלבטא בשפתים משא"כ בכתב דמועיל בכ"מ לקיים כל דבר עוד יותר מאמיר' בע"פ וזה לדעתי עיקר הטעם דכל האומר אמן אחרי שבוע' כאילו הוציא שבועה מפיו דמי דאף שלא הוציא מפיו שום ענין ולשון השבוע' מ"מ אחרי שגילה בפיו ענין קבלת השבוע' שהשביעוהו תו יצא מכלל דברים שבלב דכל שדברים שבלבו גלוים לנו לא חשיבי דברים שבלב וכמ"ש הרשב"א ז"ל בביאור ענין מודעא עיין עליו וכיון שכן כשכתב השבוע' בכתב אין לך גילוי לנו יותר מזה להוציא מכלל דברים שבלב וכנ"ל:
והנה אם נחליט כנ"ל דשבועה בכתב הוי שבועה נרא' לי דלאו דוקא כשכתב והנני מקבל עלי בשבוע' אלא אף שכת' וקבלתי עלי לשון עבר לא אמרינן דלא הוי רק הודא' על העבר שיתבאר חילוקי דינו בדברינו להלן ורק דחשוב קבלת שבוע' בהווה וכמ"ש הקדמונים ז"ל דשטרי דידן שטרי קנין הם אף שכתוב בהן מכרתי לך לשון עבר דמצינו לשון זה על ההווה וה"ה א"כ לענין שבוע' לא גרע עכ"פ מידות ויש לי הרהורי דברים בזה אם אמר שכוונתו הי' להודא' אם הוא בכלל דפירושן להקל ונ"מ גם לדידן דפסקינן דלכ"ע דנינן כע"ה דצריך התרה בכה"ג וכמבואר בש"ס דנדרים דף כ' דמ"מ אין בכה"ג חומר שבוע' כ"כ וכמבואר וגם הא דלא אמרינן בשטרי דידן יד בעהש"ט על התחתונ' ואולי הי' כוונתו על העבר לראיה ולא לקנין אולם לא צרפתים עוד במצרף הדעת והבחינה ולכן קצרתי:
והיכי שהכתב נכתב ע"י אחר בשבוע' והוא חתם עליו בחת"י ג"כ הוי שבוע' לדעתי שבחתימתו קיבל ע"ע השבוע' ודמי להשביעו אחר והוא אמר אמן או הן ושאר לשון קבלה דכמוציא שבועה מפיו דמי. האומנם כי בש"ס וברמב"ם ז"ל לא נמצא מושבע מפי אחרים רק שאמר לו משביעך אני וכו' ולא באמר לפניו לשון השבוע' שישבע והוא אמר אמן וכדומ'. אולם נרא' דלאו דוקא כשהשביעו ורק דגם בכה"ג הוי שבוע' כיון שאמרו לפניו השבוע' והוא קיבלה. ואון לזה מצאתי בט"ז ז"ל חו"מ סי' פ"ז דבתבע לשותפים והאחד נשבע שאינו חייב לו והאחרים אמרו אמן הוי שבוע' להם הרי דאף שזה נשבע לעצמו כשזה ענה אמן הוי כמוציא השבוע' מפיו וכנ"ל. ועיין בתשו' הרשב"א ז"ל הובא ביתה יוסף אהע"ז סי' צ"ו שדן באלמנ' שנשתתק' ובאה לגבות כתובת' ומכירים ברמיזותיה שלא נטל' כלום משל בעלה ואחר שביאר דפקחית היא לכל דבריה כתב וז"ל ומ"מ כיון שצריכ' שבוע' ואינה מדברת איך תשבע שאפי' בדקנוה כו' והשביעוה מפי אחרים שמא לא נתכונה בהרכנת הראש לאמת אלא להפכו כו' עי"ש מדבריו אלה. נראה שדעתו ז"ל דשבועה בכתב ג"כ הוי שבועה ולא בעי ביטוי שפתים דוקא דאל"כ למה הוצרך לומר דע"י ההרכנה לא נדע אם נחכונה לאמת ולקבל השבוע' דגם אם היינו מבינים כוונת' בבירור הרי איכא ביטוי שפתים ולא עדיפא הרכנה מכתב דל"מ בשבועה א"ו דס"ל דבכתב באמת הוי שבוע' וכנ"ל [וצ"ל דבעובדא דידי' לא היתה יודעת לכתוב דע"י הכתב היינו יודעין כוונתה בבירור] אמנם אחר העיון וההתבוננות אין מדברי רשב"א ז"ל אלו ראיה והנכון שדעתו ז"ל נוטה דאף לדעת הסוברים דשבועה בכתב לא הוי שבועה מ"מ יראה דז"א רק לענין עיקר השבוע' דאמר קרא ודקדק לבטא בשפתים דוקא משא"כ לענין הקבל' ע"י אמן וכדומ' דעל זה לא נאמר לבטא בשפתים שזה נלמוד מאמרה האשה אמן אמן ועיין רמב"ן ז"ל על התורה על הפסוק ויאמר אני חותנך וגו' שפירש שהי' ע"י אגרת הרי דיצדק לשון אמירה גם על הכתב ואף אי נימא דאמיר' הוא נאמר רק על אמיר' בפה עיין תוס' ז"ל גיטין דף ע"א ד"ה והא יכול כו' בתירוצם הא'
**(מלחמות
אריה הנה זה לשון התוס' שם ד"ה והא יכול לדבר מתוך הכתב כו' אע"ג דממעט ביבמות ק"ד חרש וחרשת מחליצה לפי שאינו באומר ואמרה אמירה ודאי לא הוי אלא בפה ועוד דהתם יליף מוענתה וענו דהוי בפה כמו בלוים עכ"ל ועיין בנו"ב מהד"ק חלק א' סי' ס"ו שכתב אי כתיבה כאמירה תליא בשני תרוצים של התוס' הנ"ל ע"ש שמעינן מדבריו שדעתו שהתוס' בתרוצם השני סוברים דכתיב' כדיבור ולהכי איצטרכו לומר דמהך קרא דוענתה ממעטינן כת בה. וכן נראה מדברי מו"ח ז"ל ולפע"ד קשה לומר כן דקודם כתבו בלשון ודאי דאמירה אינו אלא בפה ואח"כ באותו דיבור חזרו מזה. וגם גוף תרוצם קשה לי להבין דכיון דלשון הגדה נופל על הכתיבה למה פשיטא להם דאמירה ודאי אינו אלא בפה. הלא הגדה ואמירה שוין בקרא ובפסוק אחד נאמרו כה תאמר לבית יעקב ותגד כו'. ונראה לפע"ד לפרש דברי התו' בסגנון אחר דאין כונת התוס' לחלק בין לשון הגדה לאמיר' רק החילוק הוא לחלק בין פעולה לשליה דכאן כתיב אם לא יגיד וממעטינן פרט לאלם שאינו יכול להגיד. והש"ס פריך הכי נהי דכתיבה לא הוי הגדה מעליותא מ"מ אינו נופל בלשון שלילה שאינו יכול להגיד אם נימא דכתיבה מהני בגט וכן ולפי הס"ד דעדות מהני ע"י כתב וא"כ ע"כ חשוב קצת הגדה. ועכ"פ אינו בכלל אינו יכול להגיד כיון דיכול להגיד קצת ע"י הכתב וחילוק זה בין פעולה לשלילה מצינו בכמה מקומות ודוגמא לזה כתב הגאון מליסא ז"ל בספר חו"ד בדיני ס"ס לענין ספק דאורייתא ע"ש] ולהכי משני מפיהם ולא מפי כתבם וכיון דלא מהני בעדות ל"ש ק"ש על מה שלא הגיד ולהכי כתבו התוס' דאמירה ודאי לא הוי אלא בפה וכונתם היכי דכתיב בתורה דבעינן אמירה בפועל אין לחשוב כתיבה לאמירה. אך באמת מסיק הש"ס שם דקריאה אינו אלא למצוה אבל בדעבד קריאה לא מעכבה. רק הא דאלם ואלמת פסול לחליצה מסקינן ביבמות שם משום דר"ז דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בי' וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בי'. וכן פסק הרמב"ם ז"ל והטור בסי' קס"ט להלכה ע"ש. ולהכי תרוצם הראשון אינו מעלה ארוכה לקושייתם. דניהו דלדינא לכתחלה אינו יוצא המצוה בכתיבה מ"מ לענין דיעבד הא ממעטינן כל שאינו ראוי לקריאה קריאה מעכבת בי'. והוי בדרך שלילה. וכל שיכול לדבר מתוך הכתב לא מקרי אינו ראוי לקריאה. ולהכי כתבו התוס' דכיון דילפינן דבעינן לשון הקודש דוקא מקרא דוענתה גלי רחמנא דבעינן דוקא בפה ולהכי כל שאינו יכול להגיד בפה חשוב אינו ראוי כלל ודו"ק. ולפ"ז גם לפי תירוץ השני של התוס' נמי ס"ל דהיכי דבעינן אמירה בפועל כתיבה לאו כדיבור דמי ולא כמ"ש הנו"ב ומו"ח ז"ל דתליא בשני תרוצים של התוס'. אחרי כתבי זאת נתתי עיני בהרשב"א ז"ל בחידושיו שהביא שתרצו בתוס' דשאני בין הגדה לאמירה ויפה אמר דכתיב ובעל כנפים יגיד דבר. עכ"ל וכונתו נ"ל שהכותב נקרא בעל כנפים מחמת שכותב עם העט הבא מהכנף. ע"כ חלילה לי לפרש דברי התוס' נגד מאורנו הרשב"א ז"ל. אך עכ"ז הדברים מצד עצמן נכונים לפע"ד בישוב קושי' התוס' ועוד יש לי בזה הרבה דברים ואכמ"ל:)** מ"מ י"ל דלאו בדוקא הוא ול"ד לעיקר השבוע' דדקדק קרא וכת' לבטא בשפתים דכל היכי דלא חזינן דדקדק הכתוב י"ל דלאו בדווקא הוא דמה"ט קיי"ל דלאו דוקא שאמר אמן דגם באמר הן או שאר דבר שמורה על הקבל' מהני אף דבקרא נאמר אמן ולכך הוצרך הרשב"א ז"ל לבוא מטעם דבהרכנ' אין אנו יודעין בבירור אם כוונתו לאמת ולקבל' ודו"ק:
ולפ"ז היכא שקראו לפניו הכתב והשבוע' והוא בא עה"ח בח"י הוי שבועה לכ"ע דהשבועה הי' בפה ורק הקבל' הי' בכתב דמהני לכולי עלמא וכנ"ל. חולם בל"ז כבר כתבתי דעתי דעיקר דשבועה בכתב ג"כ הוי שבוע' דאין לנו למעט רק גמר בלבו מטעם דהוי דברים שבלב משא"כ כשדברים שבלבו גלוים לנו ע"י כתבו דיוצא מכלל דברים שבלב וכמש"ל ועפ"ז אמינא לבאר דברי הר"י הלוי ז"ל בתשו' הובא במהרשד"ם ז"ל חלק יו"ד סי' פ' שכתב וז"ל אם כתב בכ"י שבועה אתן לזה הכת"י חייב לקיים מה שנשבע אף שלא הוציא שבועה בפיו ואם לא קיים דינו מסור לשמים אבל אין לחייבו בידי אדם הואיל שלא הוציא שבוע' בפיו והנה החילוק בין בידי אדם לבידי שמים באמת צריך ביאור למעיין ולפי הנ"ל אמינא לדעתו ז"ל דס"ל דדוקא גבי שבוע' בפיו ל"מ גם אם אומר שלא גמר בלבו דדברי' שבלב לא הוי דברים לבטל מה שאמר בפיו בפירוש להיפך דאין מחשבה מבטל דיבור משא"כ כשלא הוציא שם שבוע' מפיו ורק כתב בכת"י דעיקר הטעם דהוי שבועה הוא רק משום שגמר בלבו וגילה זה בכת"י שכן הי' בלבו וכנ"ל כל שבאמת לא גמר בלבו אין עליו חיוב שבוע' דזה שכתב בכת"י לא הוי שבוע' מפאת זה לבד ואין לחייבו א"כ בידי אדם שאין יודעין מה הי' בלבו ורק דינו מסור לשמים שאם באמת גמר בלבו כשעובר עבר על שבועתו ודו"ק היטב בכל זה. אמנם כ"ז לענין שבוע' אבל בת"כ צדקו דברי כ"ת דלא מהני בכתב דת"כ הוא ענין כריתות ברית או משום דכתיב בקבל' אלה להפר ברית והנה נותן ידו אי משום דקבעוהו הדורות לברית עיין במרדכי ז"ל פ"ג דשבועות ואינו כריתות ברית רק כשתקע כפו לחברו בפועל ולא מהני מה שכתב כן בכת"י אף שבפועל מסרו לידו דלא נקבע זה לברית וזה ברור לדעתי:
וכ"ז כתבתי להתלמד במק"א אבל בנ"ד אין נ"מ בזה אחר שנכתב וקבלתי על זה בת"כ בפו"מ שאין סובל שמקבל עליו עתה בכתבו ורק שהיא הודאה שנתן ת"כ בפו"מ ואין זה ענין למש"ל ורק שיש בו חילוקי דינים אחרים דאם נותן אמתלא על הודאתו בין בשבוע' בין בת"כ יכול לחזור ולומר שלא נשבע ולא נתן ת"כ אולם בלי אמתלא א"י לחזור מהודאתו ואף אם יתברר שלא הי' כן אסור לעבור מטעם דשויא אנפשי' חתיכא דאיסורא בהודאתו שנתן ת"כ בפו"מ ועיין יו"ד סי' רל"ב ומקור הדברים בב"י בשם הרשב"א ז"ל דהיכי דכבר עבר לא מהני אמתלא עייש"ה והנה נודע מה שנחלקו רבני קשישאי בענין שאחד"א אי מטעם נדרי איסור או מטעם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ובנ"ד א"כ אי מטעם נדרי איסור קאתינן עלה אחרי שהודאתו הוא בכתב הדבר תלוי בפלוגתא הנ"ל אי שבוע' ונדר בכתב הוי כמו בע"פ ובנדר בכתב י"ל יותר דהוי נדר גמור מבשבוע' דבנדר לא דקדק הכתוב כל כך כמו בשבוע' דכתיב לבטא בשפתים ורק דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה וי"ל דלאו בדוקא היא וכמ"ש לענין הקבל' בכתב ויש לדבר בזה אולם יען אין זה נוגע לענין השאחד"א דנ"ד שהוא מסוג שבוע' לפי טעם זה שיהי' כאילו ת"כ בפו"מ שהיא שבוע' בשגם לדעתי העיקר דגם שבוע' בכתב הוי שבועה קצרתי ולא באתי רק לעורר לב המעיין בכל מה שיש לדבר בזה.
ולכאורה עלה על לבי לומר דלפי טעם זה לא שייך בנ"ד שאחד"א דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבוע' מפיו ואף איסורא ליכא לדעת הרי"ף ודעימ' ז"ל והכא הוי כמתפיס בשבוע' שאנו אומרים שכוונתו בהודאתו שיהא כאילו נתן ת"כ דהוא מסוג שבוע' אולם אחרי העיון מלבד דרבים חולקים וס"ל דגם במתפיס בשבוע' דנהי דליכא קרבן ומלקות איסורא מיהא איכא וכ"פ להלכה בשו"ע יו"ד סי' רל"ט כבר העלה השעה"מ ז"ל בפ"ט מה' אישות דלפי טעם זה עכצ"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל לחלק בין מתפיס לנדרי קנס שאמר שיהי' פתו פת כותי ושאחד"א לטעם זה לא התפיסה היא רק כאומר שיהי' כך וכך דאל"כ בכל האיסורין דאמרי' שאחד"א יקשה דהרי הוא מתפיס בדבר האסור עיין בדבריו ה' ז"ל והבן כי קצרתי ולטעם דהוי הודאת בע"ד פשיטא דאסור לעבור לכ"ע שהודאתו הוי כמאה עדים לגבי עצמו שנתן ת"כ בפו"מ ואם עבר עבר על ת"כ דלענין הודאה פשיטא דאין בין בע"פ לכת"י ואין להכשיר השוחט א"כ בכה"ג רק אי נימא לסמוך על דעת החולקים על הרמב"ם ז"ל וס"ל דרק במומר לאותו דבר צריך בדיקת סכין ובצירוף דעת קצת הקדמונים ז"ל דת"כ לא הוי כשבועה מה שאין דעתי נוחה ומסכמת לזה דדעת הסוברין דת"כ ל"ה שבוע' בטלים במיעוטם נגד הרוב רוב בנין ומנין ומי ירום ראש איפוא להקל נגד דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל מדעת עצמו אחר שבש"ע לא הכריע וביחוד כשנוטל שכר מהכשירות גם לדעת החולקין אלו ז"ל אסור לאכול משחיטתו היכי שהוא חשוד על השבועה דשבועה הוי חמור נגד נבילה דכל העולם נזדעזע על לא תשא ואף בת"כ דקיל משבוע' ג"כ אין להקל גם לדעתם בשוחט דידן שהוא שו"ב דיש לחוש שיקיל בדברים דקילי בהבדיק' וכמובן ואין זה ענין למ"ש המהרי"ק ז"ל בע"א שאומר על השוחט ששחט שלא כהוגן והוא הכחישו דאף העד בעצמו מותר לאכול משחיטתו דהתם הטעם דכיון דלא נפסל בב"ד אף לפ"ד העד שחיטתו כשרה משא"כ הכא אחר דשאחד"א כשעבר נפסל בב"ד וכמובן:
אמנם אם נתברר שלא נתן באמת ת"כ ורק מטעם שוי' אנפשי' חד"א בהודאתו קאתינן עלה יש לדון דאין לפוסלו משום זה דזה לא נחשב איסור וקיל אצל הבריות עיין בחו"מ סי' ל"ד לענין פסולי עדות עיי"ש ולכאור' לפי הטעם דשאחד"א משום נדרי איסור נגעו בה לא שייך לדון כן ואמנם באמת רבו החולקים על טעם זה וכמבואר בפוסקים ז"ל ויש לצרף לזה בגוונא דנ"ד דעת הסוברים דשבועה בכתב ל"ה שבועה וביחוד דעת הר"י הלוי ז"ל דבכתב אין לחייבו בדיני אדם ורק שדינו מסור לשמים וכאשר בררתי טעמו ונימוקו דאם לא גמר בלבו ל"מ השבוע' בכתב ואם לא גמר בלבו שהודאה זו יהי' קבלת שבועה ל"ה שבוע' בכתב ואין בידינו לפוסלו ומלבד זה י"ל גם בזה דלא משמע להו לאינשי ודו"ק בכ"ז. ויש לעיין לפי טעם רוב הפוסקים ז"ל בהך בענין שאחד"א דהוא רק משום הודאת בע"ד בכה"ג שהם מודים בהיפוך שמעולם לא נתן ת"כ אי יכול השוחט להתיר לעצמו הת"כ שלא מדעתם אף שהי' לטובת חבירו דלענין הטובה הרי מודים בהיפוך והוי כתרי הודאות הסותרות אהדדי דהוא המוחזק בעצמו ליקח שכר שירצה ולענין שיחשב עד"ר כשנשבע לקהל עיין מהרי"ק ז"ל שורש קפ"ב וגם בל"ז גם אם הודאתו הוא שנתן ת"כ בפירוש עד"ר הנה נודע דעת הקדמונים ז"ל דאם כבר עבר חשוב דבר מצוה ויש לו התרה גם עד"ר] והדבר צריך עוד תלמוד אצלי. ובדבר מה שאומר השוחט שהקהל מחלו ונתנו לו רשות ליקח יותר אם האמת כדבריו אין כאן בית מיחוש לדעתי ואף דבנודר לחברו כל שלא אמר בפי' שתלוי בדעתו צריך התרה עיין בסי' רכ"ח מ"מ הכא מפאת אחר הותר לו הת"כ דבכ"מ אזלינן אחר הכוונה והכא לא אמר רק שלא יקח שכר יותר מהקצוב וכשיעשו הקהל קצבה אחרת יותר רשאי ליקח יותר כפי הקצבה שקצבו מחדש דעיקר כוונתו הי' רק שלא יקח מעצמו שלא ברשות יותר מהקצוב מהקהל וזה ברור לדעתי. הנה בררתי ת"ל כל פרטי הענינים וכ"ת ידון לפי תוכן הענין והנלע"ד כתבתי.