אור ברסלב
ברכת רצה סימן ו

ברכת רצה· רבי צבי הירש אורנשטיין

סימן ו

סימן ה

ב"ה בריסק יום ז' מנחם אב תרכ"ט לפ"ק. שלום אשיב לכבוד י"ע וידידי עוז הרב הה"ג חריף ובקי בחדרי תורה בפלפול וסברא עדיו לגאון ולתפארת כ"ש מוה' ירוחם יהודה ני' אבד"ק סעלץ יהי נועם ה' עליו וכעת הרב הגאון מד"א בק"ק מינסק דליטא:

מכתבו הנעים עם שאלתו שאלת חכם ע"ד העגלים הנקחים מעכו"ם ואינו ידוע אם כבר עברו עליהם ח' ימים לנכון השיגה ידי זה כירח ימים, ויען כי הענין ההוא הוא מקום צר עומד במשעול הדרכים גדר מזה אשר גדרו בעדינו גדולי האחרונים ז"ל שלא לסמוך לא על הסימנים המבוארים גידול קרנים ומספר שינים וכדומה וגם לא אומדן דעתנו לפי גדלותם. וגדר מזה כי ברוב המקומות נהגו להקל ואנכי אין עתותי בידי הנחתי דברי שאלתו זאת לעת הפנאי וזה החלי בעזרת צורי וגואלי. ותחלה נבוא לדבר אם הא דאסרינן עגל תוך שמנה ימים הוא מה"ת או רק מדרבנן. הנה באמת מדברי כל הפוסקים הראשונים ואף גם האחרונים ז"ל נראה מבואר שאינו רק חששא דרבנן ומה"ת אזלינן בתר רובא דרוב וולדות בני קיימא המה. לבד הגאון בעל נוב"י ז"ל בגליון הש"ע בקוראי שמו דגול מרבבה רצה להוכיח מה דאמרי' בש"ס דר"ה דף ז' בכור מאימתי מונים לו שנה אביי אמר משעה שנולד וראב"י אמר משעה שנרא' להרצא' וקאמר דלא פליגי הא בתם הא בבעל מום ופריך בעל מום מי מצי אכיל לי' דקודם ח' ימים איכא חשש נפל דהנך ח' ימים המה מה"ת אף להדיוט וכבר קדמו בהערה זו הגאון בעל ש"א בספר טורי אבן. אולם יען דפשיטא לי' להגאון בעל ט"א ז"ל דהנך ח' ימים אינם רק מדרבנן הוכיח מזה להיפוך דהא דצריך לאכול בכור בעל מום תוך שנתו דוקא אינו רק מדרבנן אולם לדעתי נרא' דאין מזה ראי' לא לכאן ולא לכאן. דהא דאמרי' דהזמן שאינו ראוי לאכיל' במספר השנה לא יבוא לא בעינן שיהי' אינו ראוי בעצמותו דאל"כ אף אם נאמר דתוך ח' ימים אסור מה"ת הי' לנו למנות השנה משעה שנולד ומשום דכיון דאינו ודאי איסור ורק שאסור לאכול מספיקא דשמא נפל הוא א"כ א"נ דהא דצריך לאכלו תוך שנתו הוא מה"ת הי' לנו להחמיר למנות מיום הולדו מספק דשמא לאו נפל הוא וראוי הוא א"כ בעצמותו. וביחוד דהרי עתה אחר ששהה נתברר לפנינו דראוי הי' מתחילתו דבר קיימא הוא ורק דכל שלא הי' יכול לאכלו בזמן ההוא לא נחשב בכלל השנה ומשום דהתור' נתנה לו זמן שנה משעה שהי' יכול לשחטו ולאכלו ושלא לאחר יותר ברצונו משנה ואשר ע"כ כל הימים אשר לא הי' לו באפשרי לשחטו יהי' מאיזה סיבה שיהי' אינם עולים במספר השנה כיון שלא הי' האיחור והמניע' מחמת עצלותו וא"כ אף אם השנה בבע"מ הוא מה"ת והשהי' ח' ימים רק מדרבנן אין למנות השנה רק מן הזמן אחר ח' ימים דבאותו זמן לא הי' יכול לשחטו ולאכלו ומה לנו בזה אם אינו רק מדרבנן מ"מ הרי לא הי' המניע' בזמן ההוא מצדו. ומזה הטעם נרא' לי ברור דאם נולד בבכור בע"מ ספק טריפות שהי' צריך להמתין י"ב חודש כל הזמן ההוא לא נחשב בכלל השנה וכנ"ל כיון שלא הי' המניע' מרצונו וזה פשוט וברור ואין מזה ראי' לדחות בזה את כל הנרא' והנשמע מדברי כל הפוסקים דמדברי כולם נשמע שאינו רק חששא דרבנן.

**(מלחמות אריה בספרי מצפה אריה סי' א' כתבתי לדחות ראיית הגאונים השג"א והנוב"י ובסי' מ"ח הארכתי לחקור באם היה הבכור תם חולה אם עולה הזמן הלזה בחשבון השנה והעליתי ג"כ עפ"י הך סברא שכתב מו"ח ז"ל דמחמת איסור דרבנן חשוב אינו ראוי לאכילה וכמו כן היכי דיש עיכוב אחר שאסור להקריב אינו עולה לו בחשבון ע"ש. ועתה באתי לדחות ראייתם הנ"ל עפ"י מה שהביא הט"ז ביו"ד סי' ט"ו בשם הרש"ל לישב שיטת הרא"ש דרב נחמן דאמר בחולין דף נ"א בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים מיירי בכלו לו חדשיו אבל בלא כלו לו חדשיו אפילו לאחר ז' ימים אסור עד שיפריס עג"ק. וגם הט"ז שהרבה להשיב על דבריו העיקר אינו אלא לענין זה דמעל"ע מהני כמו גבי נפולה ולהכי לדידן אין נ"מ כלל בזה דבלא"ה צריך להמתין ז' ימים להוציא מספק נפל. אבל מ"מ תוך מעל"ע אפשר דבלא כלו לו חדשיו חיישינן לריסוק אברים עד שיפריס עג"ק. והנה האי חששא דריסוק אברים)** ואחר שבררנו דאין בזה שום ספק ונדנוד חשש איסור תור' הנה לא צדו צעדינו עוד ונוכל להתהלך ברחב' לצדד ולגבב קולות וסניפים להקל ומה' אלקי אשאל' עזר לבל אכשל בדבר הלכה:

הנה בהא דאסרינן תוך ח' ימים אף דרוב וולדות הוו בני קיימא כתבו התוס' והקדמונים ז"ל דמיעוטא דנפלים הוי מיעוט המצוי והטעם הזה מתחלק לשלש' מטיבי טעם למעיין בש"ס ופוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל הפן האחד הוא מ"ש מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל דאף דנפלים הוי מיעוט נגד הרוב דבני קיימא לא אמרו חז"ל לילך בתר רובא רק בענין פרטי שאנו דנין אם זה מהרוב או מהמיעוט אבל כשאנו דנין לעשות תקנה כוללת ראו חז"ל לתקן גם המיעוט דהרי גם המיעוט ישנו בעולם והוצרכו חז"ל לתקן גם המיעוט ולכך בהך דעגלים כיון דע"כ יש בתוך העגלים הנולדים גם נפלים ואם נתיר כל העגלים תוך ח' ימים גם המיעוט האסור יבא לאכיל' אשר ע"כ החמירו חז"ל למען לתקן המיעוט עכת"ד הנחמדים ז"ל. ואנכי בארתי דבריו ז"ל דמ"מ בעינן לבוא מפאת דמיעוט נפלים חשוב שכיח ומצוי קצת. דאם היו נפלים מיעוט שאינו מצוי ושכיח כלל לא היו חז"ל מתקנים תקנה כלל אף כוללת ומשום דלא כל העגלים הנולדים אוכלים ב"י בתוך ח' ימים ואם הי' מיעוט נפלים אינו מצוי כלל יוכל להיות שבכל הנאכלים לא יהי' נפל ואף דיוכל להיות כמו כן בהיפוך מ"מ לא היו עושים תקנה אחרי שבאמת כ"א ואחד מהאוכלים כתור' יעשה שאמר' תור' לסמוך על הרוב ורק דכיון שהוא מצוי ויהי' א"כ בתוך רבים מהעגלים הנאכלים בתוך ח' ימים בודאי איזה נפלים ראו חז"ל לתקן שלא יאכלו מיעוט מהאוכלים איסור עכ"פ והבן זה:

והנה אם כה נאמר הנה אחרי שכבר תקנו חז"ל שלא לשחוט תוך ח' ימים כשנשחט אין לאסור הבשר דאחרי דלכתחל' אסור הו"ל בדיעבד מילתא דלא שכיחא דלא גזרו חכז"ל לעשות תקנה כוללת ואין כאן רק ענין פרטי דאזלינן בתר רובא דרובם בני קיימא המה אם לא דנימא דאסור מטעם קנס ולפ"ז יש לדון אם גם בשוגג קנסו משום חששא דאתי לאיערומי ואם רק למי שנשחט בשבילו דוקא או גם לאחרים כמו בחמץ שעבר עליו הפסח ויש לדבר בזה בהך דרב פפא ורב הונא ברי' דר"י דאמרי אי איתרחיתו עד אורתא הוו אכלינן מיני' השתא לא אכלינן מיני' דמשמע דאין זה דין גמור ורק חומרא שהחמירו על עצמם וכאשר כבר הרגישו בזה האחרונים ז"ל עיין עליהם אולם יען דאין מכאן ראי' רק משמעות הלשון לא ארבה מילין ונניח דאסור בדיעבד בכל אנפי ולכולי עלמא וכדמשמע מסתימת הש"ע יו"ד סי' ט"ו. ובגוף הדבר שהעלה מ"ז רשכב"י זצ"ל דאף דאזלינן בתר רובא מ"מ הוצרכו חז"ל לעשות תקנה כוללת היכא שבין הרבים האוכלים ימצא איזה מהם אשר יאכלו איסור אף שכל אחד ואחד כתור' עשה שסמך על הרוב יש לעורר עוד דהנה כבר נודע מחלוקת הרשב"א והרא"ש ז"ל ביבש ביבש דקיי"ל חד בתרי בטיל דהרא"ש ז"ל ודעמי' ס"ל דמותר לאדם אחד לאכול גם שלשתן יחד והרשב"א ז"ל חילק דרק בזה אחר זה שרי ומשום דבכל אחת ואחת אמרי' שזה מהרוב ובאכילת השלישי אמרי' כמו כן שזה היתר והאיסור הי' באלו שכבר אכל אבל שלשתן ביחד שבודאי אוכל איסור אסור עיין כ"ז בפוסקים ז"ל והנה יראה בביאור מחלוקתן ז"ל דהרא"ש ודעימי' ז"ל ס"ל דענין ביטול ברוב הוא שאמרה תורה שהאיסור שנתערב ברוב היתר איסורא כמאן דליתא דמי ונהפך הכל להיות היתר וכיון דאין כאן איסור פשיטא דמותר לאדם אחד לאכול הכל ביחד אמנם להרשב"א ז"ל עיקר הטעם משום דבכל אחד אמרינן שזה מהרוב ולכך אינו מותר לאדם אחד רק בזא"ז אבל לא שלשתן יחד דבזה הרי אוכל בודאי האיסור וצ"ל לפ"ז לדעתו ז"ל דהא דאמרי' בכ"מ דחד בתרי בטיל דמשמע דבאמת האיסור נתבטל היינו כמ"ש במק"א דיש לומר דאף דנתבטל מ"מ איסורא כמאן דאיתא דמי דכיון דעיקר הלימוד בביטול ברוב הוא מאחרי רבים להטות דכתיב בסנהדרין אין ראי' רק דניזול אחר הרוב אבל לא שהמיעוט נתבטל לגמרי ממציאותו ורק דעיקר ענין הביטול ברוב הוא דלא נימא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכיון דנתבטל ברוב בטלה לה חשיבות הקביעות וזה אנו למדין מאחרי רבים להטות דסנהדרין דנתבטל חשיבות המיעוט לגבי הרוב וכיון דלא חשיב קבוע שפיר אמרינן דמותר לאכול כל אחד ואחד משום דתלינן שזה מהרוב וזה לא שייך א"כ רק בזא"ז אבל לא בשלשתן יחד דיש בודאי האיסור. ומעתה אי נימא כמ"ש מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל דאף היכא שיוכל לסמוך על הרוב מ"מ תקנו חז"ל היכי שאחד בודאי יעשה איסור א"כ יקשה לדעת הרשב"א ז"ל ודעמי' בכל תערובות חד בתרי אמאי מותר לאכול כולם לא מיבעי' לאדם אחד אלא אף גם לג' בני אדם דמ"מ למה לא יהי' אסור מדרבנן כיון שבודאי נאכל האיסור דכיון דלדעתם ז"ל האיסור לא נתבטל מכל וכל דמה"ט ס"ל דשלשתן ביחד אסור א"כ גם בזא"ז או גם לשלשה בני אדם יאסר מדרבנן כיון שבודאי נאכל האיסור וכנ"ל בשם מ"ז הגאון זצ"ל וזה דבר שראוי לעורר עליו. אולם אחר העיון בדברי הרשב"א ז"ל בעצמו בתוה"א ראיתי והתבוננתי דגם לדעתו ז"ל עיקר האיסור באכילת שלשתן יחד אינו רק מדרבנן וא"כ גם לדעתו ז"ל מה"ת האיסור בטל לגמרי ומותר איפוא לאדם אחד לאכול גם שלשתן יחד אחרי שאין כאן איסור ורק דמ"מ אסור מדרבנן ובזא"ז מותר גם מדרבנן משום דבאכילת כל אחת תולה שזהו מהרוב. ומעתה אין מזה ראי' רק דבאיסור שהוא רק מדרבנן לא חשו חז"ל לומר דמ"מ נאכל האיסור כיון שעושה כדין וסומך על הרוב אבל היכי שהאיסור הוא איסור תורה שפיר יש לומר דעשו חז"ל תקנה שלא יאכל האיסור וכמ"ש מ"ז רשכ"י זצ"ל. אולם לפ"ז נסתר מ"מ מה שהעלה כ"כ מ"ז רשכ"י זצ"ל עפ"י סברתו זאת לבאר גם ענין דמאי שאסרו חז"ל וחייבו לעשר כל הלוקח מעם הארץ אף דרוב ע"ה מעשרים המה ומשום דעשו חכז"ל תקנה כוללת שלא יוכשלו המיעוט

**(מלחמות

אריה מוכח בחולין שם דאי נימא דחוששין לזה הוא מדאורייתא מדאמר רבא לסיוע לר"נ ממתניתין דתינוק בן יום אחד מטמא בזיבה וא"א יש בו משום ריסוק אברים קרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו דמשמע מזה דהוי מה"ת. ולפ"ז י"ל דהש"ס בר"ה הכי פריך דלמה קאמר אביי משעה שנולד דמשמע לאלתר הא בשעה שנולד אכתי לא חזיא עד שיפריס עג"ק ועכ"פ הי' לי' לומר משעה שהפריס עג"ק.. ואף דהתוס' בחולין שם כתבו דע"כ מיירי בדאיכא ריעותא דאינו הולך א"כ בשעה שנולד אכתי ליכא ריעותא ומשו"ה י"ל דל"ח דז"א דהתוס' קאי אדר"נ דמיירי בכלו לו חדשיו אבל בלא כלו לו חדשיו משמע מהרא"ש דאע"פ בדליכא שום ריעותא חיישינן. וע"כ צ"ל דזה גופא חשוב ריעותא דאין הולד חזק כל כך ואפשר להתרסק בקל. וכן כתב הר"ן ז"ל בהדי' בחידושיו דמאן דדחי לר"נ וסבר דחוששין לריסוק אברים הטעם הוא דסבר דאע"ג דרוב הנולדים אינם נתרסקין מ"מ חוששין למיעוט המצוי ע"ש מזה מוכח דבלא ריעותא נמי חוששין למאן דלא סבר לי' כר"נ. ובלא"ה דברי התו' תמוהים מהסוגיא דשם. עיין במהרש"א ובכר"ו. וא"כ ה"ה לשיטת הרש"ל אפילו לדידן דקיי"ל כר"נ מ"מ בדלא כלו לו חדשיו חיישינן לריסוק אברים אפילו בדליכא ריעותא כלל ומשו"ה פריך הגמרא שפיר בע"מ מי מצי אכיל לי' תיכף משנולד כ"ז שלא הפריס עג"ק. אבל לא פריך דבעינן להמתין ז' ימים להוציא מספק נפל דזה לא הוי רק מדרבנן וכקושית הגאונים הנ"ל:)** דמיעוט בודאי אינו מעשר והאריך בזה בכ"מ בדברים נחמדים עיין עליהם ולפי הנ"ל א"א לומר כן דהרי גם בפירות מצינו איסור דמאי עיין בש"ס דעירובין דף ל"ב האומר לחברו לקוט לי תאנים כו' יעוש"ה ובירושלמי פ"ב דמעשרות צא ולקוט לי עשרים תאנים כו' דלדעת הרבה מהקדמונים ז"ל אין בו חיוב מעשר כלל רק מדבריהם דמה"ת ליכא חיובא רק בתירוש ויצהר ועיין בפ"ב דמכשירין דתנן המוצא פירות בדרך כו' ואם רוב מכניסין למכור בשוק הרי אלו דמאי וביחוד מצינו דמאי גם בירק עיין בתוספתא דדמאי פ"ד קניבת ירק כו' ושל בעה"ב הנמצאות בבית חייבת ועוד בכ"מ ועיין רמב"ם ז"ל פי"א מהל' מעשר ומעשר ירק לכ"ע לא הוי רק מדרבנן ולפי הנ"ל הרי מוכח מדעת הרשב"א ודעמי' ז"ל דבאיסור דרבנן עכ"פ לא חשו חז"ל לזה שיהי' נאכל האיסור דאל"כ בתערובות חד בתרי הי' אסור לאכול כולם אף בזא"ז ואף ג' בני אדם דמדרבנן איסורא כמאן דאיתא דמי לדעתו ז"ל והרי נאכל האיסור ואמאי חששו חז"ל ותקנו לעשר דמאי אף בדברים שעיקר חיובם גם בודאי אינו רק מדבריהם כיון דרוב ע"ה מעשרים המה ותקנה כוללת שלא יכשלו המיעוט ל"ש באיסור דרבנן וכנ"ל:

אמנם אחר העיון היטב אמינא דכל דברי מ"ז רשכ"י זצ"ל כראי מוצקים ואין מכאן ראי' לסתור דבריו הקדושים ז"ל ועמוד והתבונן ותחלה נבוא לבאר דברי רבינו הרשב"א ז"ל בתה"א דבראשית ההשקפה קשים להולמן וזה"ל הזהב בתה"א ומסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללים שא"א להפריד ביניהם כו' צריך ששים לפי שבפחות משיעור זה האיסור נטעם ונרגש בכל ואפי' מין במינו כו' כיון שכנגדו במין ושאינו מינו נרגש החמירו מדבריהם ואסרוהו. אבל יבש ביבש כו' אוכל כל חתיכה בפ"ע וכשאוכל זו אני אומר לא זו היא האסורה כו' וכשאוכל האחרונה שבכולם אני אומר במה שכבר נאכל הי' האיסור וזו של היתר היא כו' עכת"ד בקיצור ולכאורה יפלא דמאחר דאיהו ז"ל דעתו דעיקר היתר ביבש ביבש הוא משום דבכל אכילה אמרינן שזו מהרוב היתר דמה"ט אסור לאכול שלשתן יחד מדרבנן עכ"פ למה הוצרך לתת טעם בלח בלח דצריך ששים משום גזרה אטו מין בשא"מ שהטעם נרגש בלא"ה כיון שנתערב ונבלל ויש בילה א"א שלא יהי' בכל מה שיאכל מן האיסור ודמי לאכול כולם ביחד שאסור מדרבנן לדעתו ז"ל אף ביבש ביבש. ואשר נראה בישוב הדבר דכבר כתבתי דגם להרשב"א ז"ל ענין חד בתרי בטיל היינו דנתבטל האיסור לגמרי וכמאן דליתא דמי ולא משום זה לבד דאמרי' אכל חדא וחדא שזהו מהרוב דאל"כ הי' אסור לאכול שלשתן יחד מה"ת ורק דלדעתו היכי דלא שייך הטעם השני דאמרי' שזו שאוכל מהרוב היתר הוא וכגון שאוכל מכולם יחד נהי דמותר מה"ת משום שנתבטל האיסור לגמרי מ"מ אסור מדבריהם. והנה אנכי בחי' בארתי דהא דאמרינן איסורא כמאן דליתא דמי לאו היינו דחשבינן לי' להאיסור כאלו אינו כלל דזה נגד החוש וגם אין לזה ראי' מאחרי רבים להטות האמור בסנהדרין ורק דעיקר הדבר דכיון דבכל דבר איסור בעינן ענין חשיבות דמה"ט בעינן כזית שיהי' לו חשיבות וגם בח"ש דאסור מה"ת קאמרי' בש"ס דיומא דף ע"ד הטעם משום דחזי לאצטרופי והיינו גם חצי שיעור יש לו חשיבות קצת דחזי לאיצטרופי וכשנתבטל האיסור ברוב היתר בטלה לה חשיבות המיעוט האיסור לגמרי ומותר וזה הלימוד נלמד מאחרי רבים להטות דסנהדרין דבטל חשיבות המיעוט לגמרי ואינו בכלל ושפטו והצילו העדה והארכתי בזה ואכ"מ הביאור ומעתה אמינא לדעת הרשב"א ז"ל דהא דס"ל דמדרבנן החמירו שלא יועיל הביטול לבטל האיסור לגמרי ואפילו לאכול כולם יחד היינו דחז"ל החמירו משום דאחשבי' באכילתם אבל היכי דל"ש אחשבי' מותר אף מדרבנן כיון דנתבטל כל חשיבות האיסור דנתבטל חשיבותו לגבי הרוב ורק היכי דאחשבי' באכילתו אסרוהו חז"ל וא"כ ז"א רק ביבש ביבש שכל החתיכות נפרדים זה מזה והוא מצרפם ואוכלם יחד דבזה שייך לומר דאחשבי' להאיסור אבל בלח בלח שנתערב האיסור בהיתר וא"א להפריד דל"ש לומר דאחשבינהו דמנ"ל דאחשבי' להאיסור כלל דלמא אחשבי' רק לההיתר דמזה שאוכל ביחד עם האיסור אין ראי' דמה לו לעשות אחרי שא"א להפרידו מההיתר גם מדרבנן הי' לנו לומר דמותר כיון שנתבטל חשיבות האיסור לגמרי ולכך הוצרך רבינו ליתן טעם אחר משום גזירה דאינו מינו שנרגש הטעם ודו"ק כי בזה יתישבו דבריו על מכונם:

ומעתה שפיר י"ל דבאמת גם באיסור דרבנן חשו חז"ל שלא יאכל האיסור חף שמהדין הי' אכילתו בהיתר שסמך על הרוב וכנ"ל מהך דדמאי בפירות וירק דלא הוי חיוב עישורו רק מדרבנן ומ"מ חשו חכז"ל לתקן המיעוט וכנ"ל בשם מ"ז רשכ"י זצ"ל והא דמותר לאכול כל תערובות ואף אדם אחד בזא"ז אף דלהרשב"א ז"ל מדרבנן איסורא כמאן דאיתא דמי ונאכלו בודאי איסור דרבנן מטעם אחר קאתינן עלה לפמ"ש בחידושי דאף דאנן קיי"ל דכל האיסורים איסורי חפצא המה מ"מ היכא דעיקר האיסור היא רק באחשבי' באכילתו לא חשוב רק איסור גברא דאסור לו לאכול הדבר הזה משום דיחשבנו באכילתו אבל אין כאן איסור על החפץ דקודם שאוכל אין איסור כלל על החתיכה. ולפ"ז י"ל ולחלק שפיר דרק היכי שהאיסור הוא על החתיכה איסור חפצא חשו חז"ל שלא יאכל בודאי האיסור דאף דהוא כתורה עושה שסמך על הרוב מ"מ אכל איסור חתיכ' דאיסורא. משא"כ בהך דתערובת חד בתרי דהאיסור גם באכילת שלשתן יחד אינו רק משום דאחשבי' באכילתו דגם מדרבנן אין בזה איסור על החפץ ורק איסור גברא אין לחוש בזא"ז או לשלשה בני אדם דמ"מ הרי באכילת כל התערובת נאכל בודאי האיסור כיון דכל אחד כתורה עשה שסמך על הרוב ולא עשה איסור וחתיכה דאיסורא ליכא בזה. וזכר ודמיון לזה ממ"ש התוס' חולין דף ה' בהך דהשתא בהמתן של צדיקים כו' דלא שייך זה רק באכילת איסור וגם באכילה של אדם רק היכא שהמאכל היא איסור ולא באכילת יוה"כ שרק השעה היא האסורה והביאו ראיות מהך דר"י שקרא והטה ומהך דבסים תבשילא כו' עייש"ה. ואני מוסיף לומר עוד דאף מי שירצה לגמגם בסברתי זאת שכתבתי דהיכא דבעינן אחשבי' דוקא לא הוי רק איסור גברא ולומר דחשוב מ"מ איסור חפצא דבשעת אכילה נעשה חתיכה דאיסורא או דיש איסור על החפץ כל שיחשבנו ומתלי תלי האיסור חפצא מ"מ א"ש הך דתערובת חד בתרי דמותר לאכול כולם מצד אחר לפמ"ש הרמ"ה ז"ל בטעמא דר"ש דס"ל כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן דה"ט דעיקר הטעם לר"ש משום דאחשבי' באכילתו ולכך בקרבן דהוא בשוגג בעינן כזית דלא שייך אחשבי' דאילו הוה ידע שהוא איסור לא הי' אכל לי'. מדבריו אלו למדנו דאף דאחשבי' לחתיכה זו ואח"כ ידע שהית' איסור ל"מ דבעינן לענין אחשבי' שידע שהיא איסור ויאכלנו דאל"כ אמרי' דלא אחשבי' רק משום דסבר שהוא היתר. ומעתה בזא"ז ל"ש אחשבי' כלל באכילתו דבאכילתו הוא אומר שזו היא מהרוב ההיתר וכיון דבלי סברת אחשבי' נתבטל האיסור לגמרי לא אכל איסור כלל כיון דלא שייך אחשבי' והכל א"כ הי' היתר ודו"ק כי זה ברור:

הפן הב' יש לפרש ולומר דכיון דלא הוי רוב חזק ואמיץ משום דהמיעוט שכיח ומצוי קצת צריך לברר דברוב שאינו כ"כ חזק אמרי' דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן ועיין כ"ז בפוסקים נ"ל. ואולם באמת כבר הארכתי במק"א בענין הך דאיכא לברורי אי הכוונ' שיוכל להתברר האיסור או דנימא להיפך דלבירור שיתברר האיסור לא חיישי' כלל כיון שיש רוב או ס"ס שהוא היתר ורק דצריך לברר ההיתר בידוע גמור ועיין בצ"צ סי' ס"ט מ"ש בביאור דברי הרשב"א ז"ל שרצה לומר דביצה ספק טריפ' שנתערבה הו"ל דבר שיש לו מתירין שתחי' התרנגולת או תטעון ביצים שנתקשה בהם החכם השואל דלמה נמתין דממ"נ אם טריפ' היא שפיר בטילה ואם יתברר שאינה טריפ' פשיטא שמותרת. וביאר הוא ז"ל ואסברא לן דאף אם נתברר אח"כ שאינה טריפ' מ"מ האוכלה מקודם איסורא עביד עש"ה שהאריך בדבר או דבעינן שיוכל לברר שניהם ההיתר וגם האיסור דכיון שיוכלו להתברר שני צדדי הספק לא חשוב ספק גמור. ואין להביא ראי' מדברי הרמ"א ז"ל סי' ק"י להכריע דבדשיל"מ ל"א להקל מטעם ס"ס ובהך דאיכא לברורי ספק דמהני ס"ס וא"צ לברר דא"נ דאיכא לברורי היינו שיוכל להתברר ההיתר או שיתברר גם האיסור א"כ הא הו"ל דשיל"מ דלא מהני ס"ס לדעתו כלל דז"א דלפי האמת אנן קיי"ל כהרשב"א ז"ל דל"ח דשיל"מ רק כשיהי' לו היתר בודאי דמה"ט ביצה של ספק טריפה שפיר בטיל ולא חשיב דשיל"מ ואין לדון א"כ בס"ס גם היכי שיוכל להתברר היתירו רק מטעם איכא לברורי וזה ברור. ולפי הנ"ל אין לומר בנ"ד הטעם דל"מ רובא משום דאיכא לברורי רק אם נאמר דבהך דאיכא לברורי רק מפאת שיוכל להתברר ההיתר קאתינן עלה דבנ"ד אין האיסור יוכל להתברר בודאי ורק ההיתר יוכל להתברר אם יחי' ח' ימים וכמובן:

ועיין בתוס' שבת דף קל"ו דאחר שהאריכו דהך דרשב"ג דכל ששהה כו' אינו נפל מיירי בין בסתם וולדות בין בבן ח' ודאי דשהה יצא מכלל נפל הקשו בהא דפשיט הש"ס שם מאי דקמבעי' לן אי פליגי רבנן ארשב"ג מהא דקאמר ר"י אמר שמואל הלכה כרשב"ג הלכה מכלל דפליגי בסתם וולדות דילמא לא פליגי בזה כלל וכי פסק ר"י אמר שמואל כוותי' דרשב"ג היינו בבן ח' ודאי ותירוצם דחוק דמ"מ הוצרך לומר הלכה כרשב"ג דלא מהני גמרו סימנין בבן ח' ודאי ורק בשהה דוקא עיי"ש ותבין. אולם לפי הנ"ל ניחא דאף א"נ דרבנן פליגי בבן ח' ודאי מ"מ ממילא מותר לדידהו בסתם וולדות מטעם דרוב בני קיימא המה דלדידהו א"א שיתברר ההיתר לגמרי דגם שהה אינו ודאי גמור דאל"כ הי' מועיל גם בבן ח' ודאי לומר דבן ז' הוא ואשתהי ודו"ק:

אולם אם כה נאמר יש לעורר בהך דיבמה דבעי' שיתברר שהולד הוא בן קיימא שיחי' למ"ד יום דבשלמא כשהולד עדיין חי שתהי' אסור' להנשא תוך ל' יום [והיינו היכי שילד' אחר מיתת בעלה יותר משני חדשים דאל"כ אין מקום לדון בזה דבלא"ה עדיין היא תוך ימי הבחינ' דלא מחלקי רבנן בין ילדה ללא ילדה וכמבואר בש"ס ופוסקים ואין נ"מ רק בשכבר עברו ג' חדשים ובגוונא דליכא איסור מינקת וכמובן] שפיר יש לומר דאסור' להנשא אף דרוב וולדות בני קיימא נינהו משום דאיכא לברורי. אמנם היכי שמת הולד תוך למ"ד אמאי צריכ' חליצ' דכיון שא"א להתברר עוד למה לא ניזל בתר רובא. ואין לומר דהו"ל דשיל"מ ע"י חליצה דהרי בכ"מ שיש הפסד לא חשוב דשיל"מ והרי ע"י החליצ' תפסול לכהונ' ודוחק לומר דדוקא בנתקדש' לישראל שכבר נתקדש' צריכ' חליצה ומשום דעתה אין לה הפסד בחליצ' ואין נ"מ רק כשימות זה אם תפסול אח"כ לכהונ' וזה חשש הפסד רחוק דמלבד שיש להסתפק עוד אי חשוב כה"ג דשיל"מ כיון דמ"מ יש חשש הפסד הנה מדברי הש"ס מת בתוך ל' ועמד' ונתקדש' משמע דעשא' שלא כדין שהית' צריכ' חליצה. וגם מהך דאם אשת כהן היא אינה חולצת משמע דדוקא בשכבר נתקדש' אינה חולצת אבל מקודם צריכ' חליצ'. ולכאור' עלה על לבי לומר לפמ"ש קצת הקדמונים דאף היכי דגם אח"כ ישאר איסור דרבנן אמרי' דמ"מ יש לדון מטעם דשיל"מ לענין איסור תורה וא"כ י"ל דגם הכא אמרי' דתחלוץ ולענין איסור חליצ' לכהונ' באמת נלך בתר רובא ומ"מ צריכ' חליצ' משום דהוי דשיל"מ לענין איסור תורה דיבמה לשוק. אולם באמת ז"א דכל שתחלוץ אסור' לכהונ' שלא יאמרו חליצה מותרת לכהן וכמ"ש התוס' בשבת שם לבאר הא דאשת כהן אינה חולצת אף דספק חליצה מותרת עייש"ה. וצ"ל לפ"ז דמחמת חומר איסור יבמה לשוק שתהי' כל ימי' באיסור החמירו חז"ל שלא לילך בתר רובא כל שאין הפסד כ"כ בחליצ' ורק באשת כהן הקילו שלא תאסר על בעלה או דנימא דכיון שמת תוך ל' איתרע קצת רובא. אולם זה הטעם האחרון לא יתכן לדעת הסוברים דחלה דמי לפיהק ומת והך דמת בתוך ל' דמחלקין בין אשת ישראל לאשת כהן מיירי באכלו ארי דוקא. וגם לדעת החולקים עדיין יקשה לפ"ז מהא דאמרינן סתמא מת בתוך ל' ולא מחלקינן בין חלה לאכלו ארי ודו"ק בכ"ז:

הפן השלישי. יש לומר דכיון דלא הוי רוב חזק הרבה שהמיעוט מצוי אמרינן אף לדידן דלא חיישי' למיעוטא סמוך מיעוטא לחזק' מדרבנן מיהא דהכא הוי חזקה נגד הרוב דבהמ' בחייה בחזקת איסור עומדת. אולם בזה יש לעורר טובא דהנה נחלקו בזה אבות העולם דרש"י ז"ל פירש דהא דאמרי' בכ"מ בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכל שנולד ספק בשחיט' מוקמינן לה בחזקת איסור היינו חזקת איסור אבר מן החי. אולם רבותינו בעלי התוס' דחו זה דאיסור אבמ"ה כבר חלף הלך לו ופירשו דחזקת איסור היינו חזקת איסור שאינו זבוח דיש על בהמ' בחייה ואף גם עתה כל שלא נשחט' כראוי עיין בדבריהם ז"ל והנה האחרונים ז"ל דעתם דשיטת רש"י ז"ל הוא דמחזיקינן מאיסור לאיסור ולכך שפיר חשבינן חזקת איסור מאיסור אבמ"ה לאיסור נבילה. אולם מר אבא הגאון האמתי ז"ל בקונטריסו העלה דגם רש"י ז"ל י"ל דס"ל דמאיסור לאיסור לא חשיב חזקת איסור דכיון שהאיסור הראשון בודאי נפקע מאין לנו להחזיק מחמתו איסור חדש שלא הי' והא דפירש"י דמוקמינן לה אחזקת אבמ"ה אף שהאיסור הזה כבר נסתלק במיתת הבהמ' מצד אחר קאתינן עלה לפי מה דקיי"ל דמותר לחתוך מהבהמ' בעודה מפרכסת דאף דמפרכסת הרי היא בחי' מ"מ ליכא איסור אבמ"ה לישראל דכיון שנשחט' שוב ליכא אבמ"ה דבישראל בשחיט' תליא מלתא ואף לב"נ דבמית' תליא מלתא קיי"ל דלא כראב"י ומשום דמי איכא מידי כו' אולם כ"ז כשנשחט' כראוי אבל היכי שנתנבל' בשחיטת' ל"מ שאסור' לב"נ כיון דלא שייך מי איכא מידי דלישראל בלא"ה אסור' אלא אף לישראל איכא אבמ"ה ג"כ דכיון שאין כאן שחיט' המתרת הו"ל כמתה מאלי' דיש בה במפרכסת איסור אבמ"ה ועיין כ"ז בש"ס ופוסקים ז"ל וא"כ שפיר פירש"י ז"ל דמוקמינן לה אחזקת אבמ"ה והיינו דבעת שהית' עדיין מפרכסת שפיר יש לנו לדון אם נשחט' כראוי ופקע לה איסור אבמ"ה או לא נשחט' כראוי ועדיין איסור אבמ"ה רביע עלי' ומוקמינן לה אחזקת אבמ"ה שהי' עלי' בחייה וכיון שבשע' שהית' עדיין מפרכסת החזקנוה שלא נשחט' כראוי גם עכשיו שכבר מתה מוקמינן אותה אחזקת' דכמו שהית' בשעת פרכוס בחזקת שלא נשחט' כראוי כן היא גם עתה עכת"ד הנחמדים ז"ל. ולפ"ז בנ"ד ל"ש לשיטת רש"י ז"ל חזקת איסור כלל דכיון דהספק היא אם הוא בן ח' ונפל הוא או בר קיימא ל"ש חזקת אבמ"ה דאם הוא בן ח' לית בי' כלל אבמ"ה דמת הוא מעת הולדו וכדאמרינן בש"ס דשבת שם אהא דפריך לרשב"ג מימהל היכי מהלינן בשבת דשמא נפל הוא כיון שלא שהה ל' יום ומשני דמלין אותו ממ"נ אי חי שפיר קא מהיל ואי מת מחתך בשר בעלמא הוא הרי דחשבי' לי' לנפל כחתיכת בשר בעלמא ופשיטא א"כ דלא שייך בי' איסור אבמ"ה

**(מלחמת אריה הנה ממ"ש הט"ז ביו"ד סי' י"ג סעי"ק ג' אמה דנקט המחבר במצא בה בן ח' חי מותר באכילה ואינו טעון שחיטה דקמ"ל דאין בו איסור משום אבמה"ח אם חתך ממנו בזמן שהוא חי עדיין ע"ש משמע דאי לא הי' מהני שחיטת אמו להולד הי' בו איסור אבמה"ח אע"פ שהוא בן ח'. אך נראה לי דהט"ז מיירי כשחתך בעודו במעי הבהמ' דיש להולד חיות אגב אמה כ"ז שמפרכסת אבל לאחר שהוציאו ממנה וה"ה בן ח' הנולד חשוב כמתה וכמ"ש מו"ח ז"ל:)** ואיך נאמר א"כ דנוקי אחזקת אבמ"ה לומר שהוא נפל בן ח' דא"כ הא ל"ה בו איסור אבמ"ה מעולם ורק איסור נבילה. וע"ז אנו דנין ואין כאן א"כ חזקת איסור כלל וא"ל דהחזק' הוא כך דאם הוא בן ח' לא יצא מחזקתו הראשונ' דהוא אחר השחיט' כמו שהי' דמת הוא מעת הולדו אולם א"ת שהוא בן ט' יצא מחזקתו חזקת אבמ"ה ע"י שחיטתו דכל כה"ג אין לדון לחזקה. ולדעתי דכל ענין חזקה דמעיקרא שאינו מכח סברא אינו חזקה המכריע את הספק שנאמר דכל שלצד ספק האחד נצטרך לדון ולומר שיצא מהחזק' ולצד השני לא יצא החזק' מכריע את הספק לצד השני. ורק שמחוק התור' שאין להוציא שום דבר מחזקתו רק בדבר ברור ואין זה א"כ ענין רק לגבי הדבר שאנו באים לדון עליו ושלשני צדדי הספק הי' עד כה כך ולצד הא' אנו מוציאין אותו מחזק' זו אנו אומרים דאין אנו יכולין להוציאו מחזקתו הראשונה מספק ונשאר בחזקתו לא זולת והבן כי זה ברור לכל מבין על דבר להבינו לאשורו וא"כ אין לדון בנ"ד מטעם חזקת איסור רק א"נ כשיטת התוס' ז"ל דחזקת איסור דבהמה בחיי' היינו חזקת איסור שאינו זבוח דאיסור זה הוא בין בבן ט' בין בבן ח' ודוק:

והנה הא דבאמת נאיד רש"י ז"ל מפי' התוס' ז"ל דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו איסור שאינו זבוח והלך לפרש בדרך רחוק דהיינו איסור אבמ"ה וכנ"ל בשם מר אבא הגאון ז"ל יראה לכאורה דס"ל לרש"י ז"ל דליכא כלל איסור אינו זבוח על בהמה בחייה דהך קרא דוזבחת כו' אינו צווי ורק שבא לפרש באיזה אופן ניתר האיסור דבעינן שחיטה ולא נחירה וכדעת הריצב"א ז"נ הובא בתוס' שבועות דף כ"ד ד"ה האוכל נבילה עייש"ה אולם אחרי שמדברי כל הקדמונים ז"ל נראה מבואר דס"ל דוזבחת היא צווי שצריך לזבוח דוקא ועיין רמב"ם ז"ל ריש הל' שחיטה ובשאר פוסקים ז"ל והריצב"א ז"ל יחידאי הוא בדבר הזה עלה על לבי לומר דבאמת גם רש"י ז"ל ס"ל דיש איסור אינו זבוח על בהמה בחיי' והא דהוצרך לפרש דחזקת איסור היינו איסור אבמ"ה הוא מטעם אחר ומשום דכיון דאיסור שאינו זבוח אינו רק עשה דמ"ע לשחוט בהמה לאכול הימנה ועשה אקרקפתא דגברא מונח ולא חשוב רק איסור גברא אין לנו לדון בשנולד ספק בשחיטה דלא הוי שחיטה מטעם חזקת איסור שאינו זבוח דכיון דנבילה הוי איסור חפצא מהכ"ת נאמר דחשוב חזקת איסור דהיינו האיסור גברא שהי' מקודם נמשך גם עתה נימא בהיפך דנוקי החפץ בחזקת היתר שהי' לו מקודם דמקודם הי' חזקת היתר על החפץ והו"ל א"כ חזקה נגד חזקה חזקת היתר של החפץ נגד חזקת איסור גברא ובספיקא עומד. והנה בש"ס דחולין דף ט' בהך דלא בדק בסימנים ר"א ב"א כו' טרפה ואסורה באכילה במתניתא תני נבילה ומטמאה במשא וקמפלגי בדר"ה דאמר בהמה בחיי' בח"א עומדת מ"ס בחזקת איסור אמרי' בחזקת טומאה לא אמרי' ומ"ס כו' מתה היא וכן קיי"ל דמטמאה ג"כ דכיון דהאי נבילה ממילא מטמאה ולכאורה מוכח מזה דכל כה"ג שיש בדבר אחד חזקת איסור וחזקת היתר אזלינן בתר חזקת איסור דאל"כ כיון דא"א לחלק ולומר שהיא נבילה ואינה מטמאה הול"ל דחשוב חזקה נגד חזקה דנגד חזקת איסור איכא חזקת טהרה והו"ל לגבי טומאה וגם לגבי איסור אכילה רק ספיקא וכנ"ל. ובאמת זה נגד הסברא דניזול רק בתר חזקת האיסור ולא בתר החזקת היתר או טהרה שכנגדו ועכצ"ל דהתם מצד אחר קאתינן עלה דמקודם בעודה מפרכסת לא הי' מקום לדון רק מטעם חזקת איסור ולא על החזקת טהרה דגם עתה אין במפרכסת טומאת נבלה וכמבואר בש"ס שם פרק העור והרוטב וא"כ גם אח"כ כשמתה הוי חזקה זו כבר הוחזק דעדיף מחזקת טהרה שלא הוחזק וכיון שא"א לחלק שפיר אמרי' דאסורה ומטמאה ודו"ק. ובזה אמרתי ליישב הא דאמרי' בש"ס דחולין דף ל"ח גבי מסוכנת שלא פירכסה דבידוע שנשמתה נטולה הימנה קודם לכן. דאמאי הוצרך לומר דבידוע אי הוי רק ספק הוי נבילה ודאי דבחזקת איסור עומדת וכמו כל ספק שבשחיט' דקיי"ל נבילה ומטמאה במשא [ודוחק לומר דהא דקאמר בידוע דנ"מ ליתן ספק אם פירכסה כגון ששחטה בלילה דאי גם לא פרכסה ודאי הוי רק ספק היכא שי"ל שפרכסה הו"ל ס"ס ואף לדעת הסוברים דלא מהני ס"ס במקום חזקה מ"מ לא הוי רק ספיקא ואי בלא פירכסה ודאי בידוע שמתה מקודם גם בספק פירכוס הו"ל נבילה ודאית כיון דיש חזקת איסור. דמלבד שזה דוחק הנה הס"ס הלזו חשוב משם אחד וכמובן ולא חשוב ס"ס] אולם לפי הנ"ל ניחא דבלי פירכוס הדר הו"ל חזקה נגד חזקה חזקת איסור נגד חזקת טהרה וכנ"ל ודו"ק בזה:

שוב אחר כתבי זאת מצאתי למ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל שהרגיש בכעין זה לדעת ושיטת רש"י ז"ל דחזקת איסור היינו חזקת אבמ"ה ונפרש כנ"ל בשם מר אבא הגאון ז"ל דהיינו שחנו דנין בעודה מפרכסת וכנ"ל אולם דידי עדיפא דלפ"ז א"ש לכ"ע וכנ"ל והבן:

ועדיין יש לעורר בזה דהנה אנכי הקשיתי לשאול דכיון דאנן קיי"ל דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ואין איסור אבר חל רק בשעה שתלשו מהבהמה ועיין ש"ס דחולין דף ק"ג וברמב"ם פ"ה מהמ"א ובנושאי כליו א"כ מאי חזקת אבמ"ה איכא על הבהמה בחיי' ואמרתי דאף דלאו לאברים קאי מ"מ ז"א רק דליכא איסור חפצא דאמ"ה על הבהמה בחיי' אבל מ"מ פשיטא דאיכא איסור גברא דהיינו אזהרה על האדם שהרי מוזהר הוא שלא יעבור לאכול מן הבהמה בעודה חיה והא דאמרי' בש"ס דחולין שם בנטרפה עם חתיכת האבר דחייב שתים משום דחשוב איסור ב"א ומשום דלאו לאברים עומדת היינו משום דאף דהי' גם מקודם איסור גברא דאבמ"ה מ"מ כיון דלא הי' איסור על החפץ שפיר אתי איסור חפצא דטריפה וחייל דאיסור חפצא חל על איסור גברא והא דבנטרפה מקודם ליכא איסור אבמ"ה למ"ד דאין איסור אבר חל על איסור טרפה אף דאיסור גברא דאבמ"ה כבר הי' על הבהמה מקודם מיום הולדה ואף דאיסור טרפה שפיר חייל וכנ"ל דהו"ל איסור חפצא על גברא מ"מ איסור גברא דאבמ"ה להיכן הלך היינו משום דכיון דאין האיסור חפצא דאבמ"ה יוכל לחול עוד כיון שכבר הי' עליו איסור חפצא דטרפה ממילא ליכא גם איסור גברא דאבמ"ה דאיסור גברא הוא רק אזהרה שלא יזיד לעבור על איסורו של החפץ וכיון דליכא עתה איסור חפצא אין כאן אזהרה [וביחוד בהך דנטרפה עם יציאת רובא הנזכר לענין זה בש"ס שם בלא"ה י"ל דכיון דאיסור טרפה בודאי חייל, אף אי לא נחלק באיסורי' בין בזאח"ז לב"א דאיסור טרפה איסור חפצא ואבמ"ה ל"ה על הבהמה בחיי' רק איסור גברא אין האיסור אבמ"ה אף האיסור גברא יכול לחול כלל. אף שבא עם האיסור טרפה בב"א דכל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו ובזה לא שייך תירוצם של התוס' רי"ד ז"ל דהי מינייהו מפקת כיון שאיסור טרפה בודאי חייל דהו"ל איסור חפצא על גברא ואין מפרשים כו'] ודו"ק היטב. אולם אם נאמר כנ"ל דאם הי' על הדבר איסור גברא ולא איסור חפצא ואנו מסופקים כעת על איסור דהוא איסור חפצא חשוב חזקה נגד חזקה דנגד החזקת איסור גברא יש חזקת היתר של החפץ והו"ל ספק ולא ודאי וכנ"ל הדק"ל דאיך אמרינן דמוקמינן בספק בשחיטה על חזקת אבמ"ה וחשבינן לה נבילה ודאית דכיון דבחיי' לאו לאברים עומדת ולא הוי רק איסור גברא ואתה רוצה לעשותה נבילה איסור חפצא הו"ל חזקה נגד חזקה וכנ"ל. ועם הדברים האלה והחזיון הזה שפיר יש חזקת איסור בנ"ד גם לשיטת רש"י ז"ל דאף דל"ש לוקמי' בנ"ד אחזקת איסור אבמ"ה וכנ"ל מ"מ שפיר מוקמינן לה בחזקתה חזקת איסור שאינו זבוח אף לדעת רש"י ז"ל דבנ"ד ל"ש לומר כנ"ל דלענין חזקת איסור שאינו זבוח הו"ל חזקה כנגד חזקה חזקת היתר של החפץ דאינו זבוח ל"ה רק איסור גברא נגד החזקת איסור גברא דבנ"ד שאנו מחזקינן לומר שהוא נפל בן ח' מת הי' מתחלתו ול"ה שעת היתר החפץ מעולם והבן זה. והנה לכאורה כ"ז רק לדעת הסוברים דגם לדידן אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן עכ"פ אולם אחרי העיון מצאתי וראיתי דלאו ד"ה הוא דרבים מהקדמונים ז"ל חולקים בזה דלא אמרי' כלל סמוך מיעוטא לחזקה לרבנן דר"מ אף לא מדרבנן ונדחה לכאור' הטעם השלישי. אולם אחרי ההתבוננות ראיתי דבנ"ד בלאו החזקת איסור איכא עוד חזקה אחרת נגד הרוב חזקת הגוף דאף שאין אנו מסופקים על זמן הלידה מ"מ יש חזקת הגוף שנתעבר' באיחור הזמן ובן ח' הוא

**(מלחמות

אריה בספרי מצפה אריה סי' א' הבאתי סברא זו דחזקת מעוברת שנולד באיחור הזמן בשם הפמ"ג והגאון רע"א ז"ל ותמהתי ע"ז כי מה שייך חזקת מעוברת וכי אנן ידעינן לאמה בעת שהיתה מעוברת שאנו יכולים לדון ע"ז תורת חזקה, אלא אנן ידעינן שבכל יום ויום נולדים כמה עגלים והספק הוא אצלינו על עגל זה מאיזה עגלים הוא אם מאותן שנולדו קודם ח' ימים או מאותן שנולדו בתוך ח' ימים. וכי נימא דמשום חזקת מעוברת עצרו כל הבהמות מלילד עד תוך ח' ימים ולא נולד שום עגל כלל מקודם הא ודאי לא ניתן להאמר כלל. לכן ל"ש לדון עגלים מכח חזקת מעוברת ע"ש רק גבי יבמה שפיר כתב מו"ח ז"ל שיש לדון מכח חזקת מעוברת כיון דאנו דנין רק על ולד זה הנולד מהיבמה זו וז"ב לפע"ד:)** וכיון שיש שני חזקות נגד הרוב לכ"ע אמרי' אף לדידן סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן עכ"פ ועיין בדברי האחרונים ז"ל שהאריכו הרבה בזה ע"ש:

והנה בהך דיבמה יש ג"כ לכאורה שני חזקות נגד הרוב חזקה שנתעבר' באיחור הזמן ובן ח' הוא וגם חזקת זקוקה ליבום אולם כיון שנתעברה יצאה מחזקת יבם וא"ל דע"ז אנו דנין בשעת העיבור דכמו עתה שאחר שילדה אנו דנין אי בן קיימא הוא כמו כן בעודה מעוברת נולד הספק אם יהי' בן קיימא דז"א דכבר כתבתי בדברי אלה למעלה ראש ובארתי דחזקה דמעיקרא שאינה חזקה דאתיא מכח סברא אינה חזקה המכרעת ורק דכן גזרה תורה דאין יכולין להוציא מחזקתו הראשונ' רק ע"י ענין ודבר ברור וכ"ז לא שייך רק כשאנו באים לדון על ההוה אבל לא על להבא איך יפול הדבר. וזה אצלי ביאור הא דאמרינן שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן ודלא כמ"ש המפורשים ז"ל דהיינו משום דסוף כל אדם למות בודאי רק דגם היכי דל"ה ודאי שישתנה ל"ש חזקה על להבא וכנ"ל דחזקה דמעיקרא אינה חזקה המכרעת ועיין בתוס' קידושין דף מ"ה מחלוקת ר' מנחם מיוני עם ר"ת ז"ל דמדברי שניהם נלמד דשמא יקדש חשוב כמו שמא ימות אף שאין זה ודאי דסוף שיקדשנה אביו עיי"ש:

[ולכאור' יש לדבר כ"כ בזה דהך דשמא יבקע הנוד אלא דשם י"ל דאף אי נימא דיש לדון גם בכה"ג מתורת חזקה מ"מ חיישינן לזה לכתחלה שלא לסמוך על חזקה וכמו בדעבד באיכא לברורי דלא סמכינן על החזקה] ויש לי הרהורי דברים לפ"ז במ"ש התוס' ז"ל בגיטין דף נ"ג דלכך ל"ח בנדר ונזירות התראת ספק דשמא ישאל על נדרו משום דמוקמינן הנדר על חזקתו ואכמ"ל. ומעתה בנ"ד כיון דרוב וולדות בני קיימא המה בודאי יצאה מחזקת היבם בימי עיבורה דאין לדון על להבא מטעם חזקה וכנ"ל והבן זה:

והנה לדעת הסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור ענין חזקת זקוקה ליבם לאו היינו חזקת היתר ליבם רק חזקת איסור לשוק ואף שכתבתי בחידושי דלא שייך לדון לגבי יבמה לשוק מטעם חזקת איסור מאיסור אשת איש לאיסור יבמה לשוק כיון דלהיפך גם לענין היבם אתה תאמר כן דגם ליבם היתה אסורה מקודם והו"ל א"כ שני הפכים בנושא אחד מ"מ כבר העליתי בחי' דלאו משום דיש חזקת איסור להיפך קאתינן עלה לומר דהוי חזקה נגד חזקת דבכ"מ אזלינן רק בתר הדבר שאנו באים לדון עליו לבד ולא איכפת לן במה שדבר אחר שאין אנו דנין כעת עליו יצא מחזקתו ורק דכיון דגם להיפוך אתה תדין כן לא אזלינן בתר חזקה היכי דסתרי אהדדי והארכתי בזה וחזקתי הדברים בראיות ברורות כראי מוצקים וזה לא שייך בנ"ד דליבם א"צ לדון משום החזקה חזקת איסור אלא דבלא"ה אסורה מחמת הרוב ולפ"ז יש לדון ולחלק בין ילדה בחיי הבעל לילדה אח"כ דבנשארה מעוברת במות הבעל שפיר יצאתה מחזקת איסור לשוק במיתת הבעל מחמת הרוב דהחזקה ל"ש על להבא וכנ"ל משא"כ ילדה דתיכף במיתתו נולד הספק שאנו דנין אז על העבר ואיכא א"כ חזקה נגד הרוב ובזה האיר ה' עיני לבאר דברי רש"י ז"ל שפי' הך דמת בתוך ל' דמיירי בילדה אחר מיתת הבעל דכל העובר משתומם דמה רצה רבינו בזה ובכמה ספרי הש"ס הנדפסים מחדש שלחו ידם להגיה ולפי הנ"ל א"ש דרבינו רש"י ז"ל אתא לאשמעינן דאף בכה"ג דליכא חזקת איסור חולצת באשת ישראל או אפשר לומר דס"ל דבילדה מקודם שמת הבעל דאיכא גם חזקת איסור נגד הרוב וכנ"ל גם באשת כהן חולצת וכמו בבהמה דאסרי' בדעבד ודו"ק היטב בכ"ז כי קצרתי:

והנה לכאורה לדעת הסוברים דגם בחזקה א' אמרינן לדידן סמוך מיעוטא לחזקה אין מקום לחלק בין ילדה מקודם בחיי הבעל לילדה אחר מיתתו דניהו דנימא כנ"ל דבילדה אח"כ ליכא חזקת איסור מ"מ הא איכא חזקה אחרת חזקת הגוף שנתעברה באיחור הזמן נגד הרוב וסמוך מיעוטא לחזקה. אולם אחר העיון יש לחלק בזה גם לדעתם ז"ל ומשום דכיון דאיכא גם יולדת לשבעה א"כ נהי דנימא דז' לא חשיב רובא נגד ח' דגם יולדת לז' מיעוטא היא ועיין ש"ס דיבמות דף ל"ו מ"מ למה לא נוקי אחזקה חזקת הגוף שהעיבור הי' באיחור הזמן היותר אפשרי ובר ז' הוא ובשלמא היכא דאיכא גם חזקת איסור וכגון היכי שהלידה הי' בחיי הבעל שפיר הו"ל לגבי הספק או בר ז' או בר ח' והוי חזקה נגד חזקה. חזקת איסור כנגד החזקת איחור העיבור ונגד רובא דיולדת ל"א איכא שני החזקות דפשיטא דסמוך מיעוטא כו' אבל בילדה אח"כ דליכא חזקת איסור י"ל מכח חזקת הגוף דבן ז' הוא. ואשמעינן רש"י ז"ל דגם בכה"ג באשת ישראל חולצת דהחמירו באיסור יבמה לשוק שתהי' באיסור כל ימי' שלא לסמוך על החזקה וכמש"ל בפן הב' עיי"ל. או אפשר דס"ל לרבינו דבילדה מקודם דאיכא חזקת איסור גם באשת כהן חולצת כיון שהוא מדינא ולא רק חומרא בעלמא. אולם י"ל לפ"ז דהו"ל ס"ס דשמא לט' ושמא לז' דסמוך מיעוטא לחזקה לא גרע מספק ואדרבא קיי"ל דאינו רק ספק של דבריהם וספק ז' ספק ח' הו"ל גם בכה"ג ספק השקול וכנ"ל ואין להחמיר א"כ באשת כהן שתאסר על בעלה ולקמן נבאר עוד והבן:

והנה בבהמה נרא' מבואר מהך דרשב"ג דג"כ שייך יולדת לשבעה דעיקר הך מילתא דרשב"ג בבן ח' ודאי מיירי ורק מהא דאמר כל ששהה דייק הש"ס דמיירי גם בסתם וולדות וכמ"ש התוס' ז"ל בשמעתין בשבת שם. והנה עיקר הא דמהני בבן ח' שהה מבואר בש"ס דיבמות דף פ' שם דאינו רק משום דאמרינן דבר ז' הוא ואשתהי דבן ח' דהיינו שנגמר צורתו לח' א"א לחיות והוא ודאי נפל עייש"ה וכיון דרשב"ג בחדא מחתא כייל לה להך דשהה ל' יום באדם וח' ימים בבהמה מוכח א"כ דגם בבהמה שייך יולדת לז' ושייך א"כ גם בבן ח' ודאי לומר דכיון ששהה ח' ימים בר ז' הוא ואישתהי וכדאמרינן הכי באדם. ומוכח א"כ דאף דאיכא גם ספק שילד' לשבעה אעפ"כ אסרינן גם בדיעבד. אולם באמת זה אבעי' דלא איפשטא בש"ס דנדה דף כ"ד אי בהמה גסה יולדת לשבע'. וצ"ל דאף דנימא דאינה יולדת לז' בן קיימא מ"מ היכי דאישתהי אחרי כן חודש ימים במעי אמו יכול לחיות. ורק היכי שלא נגמר עד חודש השמיני א"י לחיות דכל שנגמר בחודש הח' נפל הוא אבל כשנגמר לז' אדרבה מהני לי' מה שלא נולד ואשתהי עד ח' במעי אמו וכנ"ל. וא"כ לענין הספק דז' וח' איכא לאוקמי אחזקת איסור דליכא חזקת הגוף כנגדו דבין כך ובין כך נתהוה העיבור בזמן אחד וכמובן ודו"ק:

ואחר כל הדברים האלה והחזיון הזה נבוא לדבר בענין ספק בן ח' ימים. הנה הרשב"א ז"ל בתשובותיו הובאו דבריו בש"ע סי' ט"ו פסק להדיא דאין לסמוך על עכו"ם בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים. והקשו דהרי הו"ל ס"ס דגם בתוך ח' ימים ל"ה רק ספיקא דשמא נפל הוא. וע"ז תירץ הט"ז ז"ל שם דהטעם משום דהו"ל דשיל"מ דלא מהני ס"ס לדעת הרבה פוסקים והנקדה"כ ז"ל דחה זה דהרי אין המתיר עתיד לבוא בודאי ולא חשוב דשיל"מ כמבואר בסי' ק"ב לענין ביטול. אמנם נהי דלא חשוב דשיל"מ מ"מ מצד אחר יש לדון דמ"מ חשוב איכא לברורי אך זה אינו רק אי נימא דענין איכא לברורי מפאת בירור ההיתר קאתינן עלה דהאיסור א"א להתברר בנ"ד עמש"ל וגם לדעת רוב הפוסקים ז"ל אשר כבר הכריע כמותם הרמ"א ז"ל א"צ לברר בס"ס עיין סי' ק"י ס"ט. וביחוד בנ"ד דספק האחד קל ביותר דאינו רק מדרבנן דמה"ת אזלינן בתר רובא ורק דרבנן משוי' לה ספיקא. יש לומר דכ"ע מודים דלא חיישי' לברר. ומלבד זה יש מקום בראש לומר דבנ"ד גם ההיתר אינו יכול להתברר בודאי ול"ח איכא לברורי. ומשום די"ל דגם לרשב"ג ולדידן דקיי"ל כוותי' לא מהני שהי' ח' ימים רק משום דבשהה הוי נפל מיעוטא דמיעוטא שאינו מצוי כלל ואמרי' מה"ט גם בבן ח' ודאי דאישתהי משום דזה שכיח יותר עכ"פ מזה שיחי' נפל יותר מח' ימים אבל מ"מ אין זה בירור ודאי לומר שזה אינו באפשרי כלל שישהה דמהכ"ת נעשה כ"כ פלוגתא רחוק' דחזינן דרבנן ס"ל דל"מ שהה גם שנאמר בשביל זה דאישתהי. ולפ"ז אף אם נאמר כמ"ש מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל לדחות דברי נקה"כ ז"ל דל"ח אין המתיר עתיד לבוא בודאי שלא יחשב דשיל"מ רק כשיש סיבה שבעבור' י"ל שלא יבא ההיתר וכגון בביצה ספק טריפ' לענין ביטול דכיון דהיא ספק טריפ' חשוב אין המתיר עתיד לבוא בודאי דדלמא טרפה היא ולא תחי' א"כ אבל היכי שאין עולה ל"ש לומר כן דא"כ בטלה כל ענין דשיל"מ דשמא יאבד ובבהמ' שמא תמות ורק דע"כ שבלי סיבה לא חיישי' שתהי' ענין חדש וא"כ בהך דהכא ל"ח אין המתיר עתיד לבוא דבלי סיבה ל"ח למיתה. ואם תמות מחמת שהוא נפל א"כ פשיטא שהיא אסור' עיין בדבריו הנחמדים ז"ל מ"מ ל"ש לדון בנ"ד להחמיר מחמת דשיל"מ כיון שגם אחר ששהה לא יהי' היתר ברור וכנ"ל ול"ח לפ"ז א"כ לא דשיל"מ ולא איכא לברורי ושפיר יש להקל לכ"ע מטעם ס"ס אולם עדיין יש מקום לומר דכיון דהיכא דהוה רוב גמור שלא הי' המיעוט רק מיעוטא דמיעוטא א"צ לברר כלל חזינן א"כ דרוב כזה חשוב לנו בבירור גמור דמה"ט א"צ לברר יותר א"כ ה"ה דנוכל לומר להיפך דהיינו שצריך לברר כגון ברוב שאינו חזק כל כך או בס"ס לדעת הפוסקים אלו חשוב איכא לברורי גם היכי שלא יהי' בירור בודאי ורק שיהי' אח"כ רק בגדר מיעוטא דמיעוטא דגם זה חשוב כבירור גמור. אמנם נראה דאף אם נאמר כן מ"מ ז"א רק לענין איכא לברורי אבל מ"מ ל"ח בכה"ג דשיל"מ כיון שמ"מ אינו היתר גמור וברור. ואין לדון א"כ להחמיר בשביל זה בנ"ד רק להמחמירים בס"ס באיכא לברורי אבל לא להמחמירים בס"ס בדשיל"מ וכמובן:

ואחרי כל אלה דברי הצ"צ ז"ל בעצמן שהבאתי אינם ברורים כ"כ עיין כו"פ ומדברי הרשב"א ז"ל שרצה לדון בספק טריפה דל"ח משום דשיל"מ לפרשם כדברי החכם השואל בצ"צ דמיירי בביצת ספק טרפה שנולדה ביו"ט עיי"ש ול"ש א"כ לדון מתורת דשיל"מ רק היכי שעכשיו הוא איסור ואח"כ יותר אבל לא היכי דכשיותר הי' ההיתר למפרע ובנ"ד. וגם מטעם איכא לברורי אין לדון לפ"ז בנ"ד דלפ"ז ענין איכא לברורי הוא רק משום בירור צד האיסור וכמובן ובנ"ד אין האיסור יכול להתברר בודאי וכנ"ל. ואין לחוכך איפוא להחמיר בספק תוך ח' ימים רק משום דהו"ל ס"ס במקום חזקה. ואין לדחות דכבר הוצרכנו להחזקה לדחות הרוב להשוותו כספק דזה אינו דהכא איכא חזקה אחרת נגד הספק הזה אם הוא תוך ח' ימים או לאחר ח' ימים והיינו החזקה דהשתא היא דילדה ועיין בספרו של מ"ז רשכ"י זצ"ל יו"ד סי' ק"י שהעלה שיש מקום להחמיר יותר היכא שהחזקה מנגד רק לספק בחד מהיכי שמנגד לשני הספיקות דבספק אחד החזקה המנגד מסלק להספק הזה ונשאר רק ספק אחד. אולם כבר נודע דבענין ס"ס במקום חזקה רבו החולקים וסוברים דמהני הס"ס וגם בסברת מ"ז רשכ"י זצ"ל הנ"ל יש לדון הרבה לפמש"ל ובארתי דחזקה דמעיקרא אינה מכריע את הספק ורק שהוא מחוקי התורה שאינו יכול להוציא דבר מחזקתו ונשאר א"כ גם במקום חזקה הספק במקומו שלא נסתלק בעבור החזקה וחזי א"כ לאצטרופי עם ספק אחר להיות ס"ס ואין מדברי התוס' כתובות דף ט' שהביא מ"ז רשכ"י זצ"ל ראי' נגד זה דהתם רובא הוא שמכריע את הספק עייש"ה. וביחוד היכי שיש סימנים הנזכרים בדברי הפוסקים ואומדן גדלות אף א"נ דל"מ לגמרי מ"מ י"ל דמרעי לה להחזקה ודו"ק:

עוד כתב הט"ז ז"ל דל"ש כאן ס"ס דהספק הוא אם הוא נפל או לא ומ"ז רשכ"י זצ"ל ביאר הדבר ביותר דזה גרע מס"ס משם אחד שכתבו הפוסקים דלא חשוב ס"ס דהכא הוא ספק אחד ממש דח' ימים אינו רק הוכחה שכלו לו חדשיו והרי הוא כאילו אתה אומר שמא כלו לו חדשיו ושמא יש עוד הוכח' לזה שכלו לו חדשיו דזה פשיטא דלא חשוב ס"ס רק ספק אחד עכת"ד. אולם לפמ"ש והוכחתי למעל' דהיכי דשהה ח' ימים גם בודאי בן ח' מותר לרשב"ג דגם בבהמ' אמרי' דאשתהי דבחדא מחתא מחתינהו לי' רשב"ג ח' ימים בבהמ' עם ל' יום באדם עמש"ל יש לומר דהס"ס הוא כך שמא הוא בן ט' ושמא הוא אחר ח' ימים דאז אף אם בן ח' ודאי הוא מותר ופשיטא א"כ דאם נאמר הס"ס באופן זה דאין לומר שוב דהוי ספק אחד ממש וכמ"ש מו"ז רשכ"י זצ"ל ואף לענין שם אחד נודע דעת הפוסקים דכל כה"ג שהספק השני הוא בהוספה על הראשון ל"ח משם אחד דל"ד להך דשם אונס חד הוא ועיין פר"ח סי' ק"י בכללי ס"ס ושפיר א"כ חשוב ס"ס. ולפ"ז אין ראי' מדברי הרשב"א ז"ל שמחלק בזה דאיהו ז"ל מיירי בגדיים הנלקחים מעכו"ם דהיינו בהמה דקה דל"ש אישתהי ולא חשוב ס"ס דהוי שם אחד וספק אחד וכמובן. אמנם אחר העיון נרא' דמ"מ חשוב בנ"ד משם אחד לכ"ע ומשום דאף דאמרי' דהיכי דשהה ח' ימים אף היכי שהוא ודאי בן ח' מותר משום דאישתהי הוא דבר רחוק ומיעוטא דלא שכיח כלל ורק בודאי בן ח' ששהה צ"ל דאשתהי כיון ששהה ואנו יודעים דלאו בן ט' הוא משא"כ בסתם וולדות ששהו. ועמש"ל דבבהמ' גם היכא דנוכל לומר דבן ז' הוא עכצ"ל דאשתהי עד חודש השמיני דאי בהמה גסה יולדת גם לז' איבעי' דלא איפשטא היא באמת ורק דהיכי דאשתהי אחר הגמרו עוד חודש במעי אמו יכול לחיות עמש"ל ואף לצד האיבעי' דיולדת גם לשבע' מ"מ פשיטא דזה דבר זר ורחוק מאוד ורק דהאבעי' היא אם הוא אפשר על צד הזרות אם אין שא"א לומר דמבעיא לן בדבר דשכיח קצת ופשיטא א"כ דבין כך ובין כך בסתם וולדות ששהו ועיקר מה שאנו דנין בשהה הוא דבן ט' הוא וחשוב אם כן משם אחד עכ"פ [אף דמ"מ ל"ח ספק אחד ממש וכמובן] ולא חשוב א"כ ס"ס כמעט לדעת כל הפוסקים ז"ל:

אולם י"ל מצד אחר דדמי להך דספק על ספק לא על ואת"ל על שמא לא דרס דחשוב ס"ס ולא אמרינן דהו"ל משם אחד דעיקר הספק הוא אם דרס וע"כ דה"ט דכיון דלצד הספק דלא על א"צ לדון כלל חשוב ס"ס גם בכה"ג וא"כ כמו כן י"ל הכא דכיון דאם הוא ח' ימים ויותר א"צ לדון כלל שפיר חשוב ס"ס ודו"ק:

והנה לפמש"ל בפן הב' דהא דהחמירו חז"ל בתוך ח' הוא משום דכיון שאינו רוב חזק כל היכי דאיכא לברורי מבררינן עלה על לבי לכאור' לומר מלתא חדתא דלפ"ז שפיר מהני בלי כל זה סימנים ואומדן גדלות אף שאינם בירור ודאית וגמורה שכבר עברו ח' ימים ומשום דכיון דלפ"ז אין איסור גם בתוך ח' ימים רק משום דאיכא לברורי והספק הזה אם הוא תוך ח' או אחר ח' הוא א"כ כיון שאנו מסופקים אם כבר נתברר הבירור המוטל עלינו אם אין מהני שפיר גם אומדנא בלבד. ומצאתי און לדברי אלה מדברי התוס' ז"ל פסחים דף ד' שהקשו בהא דבעי לפשוט שם דחזקתו בדוק מהא דתניא הכל נאמנים על ביעור חמץ אפי' נשים עבדים וקטנים דאמירה דהני מידי מששא אית בהו דמאי ס"ד דאי חזקתו בדוק למה לי אמירה דהני כלל ותירצו דמיירי שבעה"ב בעיר דאף אי חזקתו בדוק צריך לשאלו ולזה מהני אמירתו שלא נצטרך לשאול והמתרץ דפריך כל הבתים בחזקת בדוקים מבעי' לי' היינו דממילא הוו ידעינן זאת דמהני אמירה דהני שלא יהי' צריך לשאול עייש"ה. והנה לפי הס"ד עתה ס"ל דלא מהני אמיר' דהני אף בדרבנן דאל"כ בל"ז א"ש דמהימני כיון דבדיקת חמץ אינו רק מדרבנן. ואפ"ה כתבו ז"ל בפשיטות דמהני מ"מ אמירתם לענין שא"צ לשאול עד שפירשו דזה ממילא ידעין. ומזה נרא' בעליל דלענין הבירור באיכא לברורי מהני אומדן דעת בלבד וכנ"ל. אולם י"ל דמ"מ ל"מ הכא דכיון דיש חזקה דהשתא היא דילדה החזק' מרע להאומדנא ולא נשאר לנו איפוא רק צדדי ההיתר שכתבתי למעלה לפן הג' וכנ"ל ודו"ק:

והנה אם נאמר כפן הא' שהבאתי למעלה בשם מ"ז רשכ"י זצ"ל דעשו חכז"ל תקנה כוללת לתקן המיעוט שלא יכשלו לכאורה יש להחמיר בספק תוך או אחר ח' ימים דלפ"ז כל בהמה תוך ח' ימים היא איסור דרבנן ודאי שאסרוהו חז"ל מחמת תקנה כוללת וא"כ בספק ח' ימים לא הוי רק ספק אחד ואף דהוי ספיקא דרבנן מ"מ הא הו"ל דשיל"מ ודאי דאחר ח' ימים יותר ודאי דלא תקנו לאסור רק תוך ח' דוקא ובדשיל"מ גם ספק דרבנן לחומרא אולם מלבד שזה אינו רק לדעת הצ"צ ז"ל וכנ"ל הנה אף דהוי דשיל"מ ודאי לענין האיסור דרבנן מ"מ הרי לא יהי' לו היתר ברור גם בשהה רק מטעם רוב לענין האיסור תורה וכנ"ל ואין לחוכך להחמיר לפ"ז רק משום דהו"ל ספק דרבנן במקום חזקה אולם כבר נודע דדבר זה אי מקילין בספק דרבנן במקום חזקת איסור במחלוקת שנויה דרבים מגדולי המורים כתבו להקל גם בזה ביחוד באין לו עיקר מה"ת וכנ"ד ומה גם היכי דיש סימנים ואומדן גדלות דמרעי לה להחזקה וכנ"ל:

והנה לכאורה עלה על לבי לומר לפי הנ"ל דאף אם יש לגמגם בסברתי שכתבתי למעלה לפן השלישי דחשיב ס"ס אף דהוי משם אחד וכנ"ל דדמי לספק על וכו' כיון דגם בנ"ד אם הוא אחר ח' ימים א"צ לדון כלל עמש"ל והיינו שנבוא לחלק ולומר דל"ד דהתם אם לא על אין כאן התחלה לספק כלל משא"כ בנ"ד דכבר בתוך הח' ימים התחלנו להסתפק ואך אח"כ יצא בשהייתו ח' ימים מהספק מ"מ שפיר יש לדון משום ס"ס דכיון דתוך הח' ימים מלבד הספק מטעם סמוך מיעוטא כו' יש בו איסור דרבנן כדי שלא יכשלו המיעוט וכנ"ל א"כ הספק האחד מתיר יותר מחבירו דאם הוא אחר ח' ימים ליתא איסור כלל ולהספק הראשון יש עכ"פ איסור מחמת התקנה הכוללת ומהני א"כ ס"ס אף משם א' וכמבואר בפוסקים ז"ל אולם באמת זה ליתא דלפ"ז דאמרינן סמוך מיעוטא כו' ל"ש שוב לומר ולדון מטעם תקנה כוללת דל"ה צורך לחז"ל לתקן תוך ח' תקנה כוללת אחרי שאסור מדינא מטעם סמוך מיעוטא כו' וזה ברור. אמנם לפ"ז בלא"ה א"ש דכיון דהך דסמוך מיעוטא אינו לדידן רק מדרבנן א"צ לדון משום ס"ס ורק מטעם דהוי ספיקא דרבנן וכנ"ל לפן הראשון [ויש לי בזה הרהורי דברים אם חשוב בזה כיש לו עיקר מה"ת כיון שחששו חז"ל מטעם סמוך מיעוטא כו' שמא הוא נפל ואין ראי' מהך דגבינות של עכו"ם שחשבו לאין לו עיקר מה"ת די"ל דבהך דגבינות אינו ג"כ רק משום תקנה כוללת אבל לא חיישינן גם מדרבנן על גבינה זו שהיא איסור ויש לפ"ז א"כ להחמיר בספיקו יותר במקום חזקה. אולם לא באו עוד הדברים אצלי בכור הבחינ' בשגם דאף ביש לו עיקר מה"ת הרבה מקילין גם במקום חזקה ועיין כ"ז בפוסקים וביחוד היכי שיש סימנים ואומדן גדלות די"ל דאיתרע החזקה וכנ"ל ואשר ע"כ אשים מחסום לעטי בזה ודו"ק:

עוד יש לצדד בהיתר הסימנים דאף שראינו שנמצאו לפעמים גם בתוך ח' ימים וכמ"ש המחמירים האחרונים ז"ל מ"מ זה אינו רק כשהוא בריא ביותר יבאו הסימנים מקודם וא"כ זה בעצמו לאות דבר קיימא הוא ודאי ומותר א"כ ממ"נ ואף אם נאמר דביאת סימנים אלו דמי להבאת שערות סימני גדלות דזמנין אתי מחמת כחישותא וזמנין אתי מחמת בריאותא וכדאי' בש"ס דנדה דף מ"ז מ"מ זה אינו רק בכחישותא סתם אבל בכחישות וחלישות כזו ל"ש לומר כן. וראי' ברורה לזה מהא דפירשו הקדמונים הר"ח והראב"ד ודעמם ז"ל דהא דקאמר ר"א ביבמות דף פ' שם דבן שמונה אין עושין מעשה עד שיהי' בן ך' היינו דבן ח' שהביא שתי שערות אין עושין בו מעשה להחזיקו כגדול עד שיהי' בן עשרים דשנת עשרים לבן ח' כשנת י"ג לשאר בני אדם דאף שהביא בנתים שערות אינן אלא שומא בעלמא לפי שהוא חלוש ביותר ועיין כ"ז בחי' יבמות להרשב"א ז"ל ולא אמרינן בזה דמחמת כחישותא הוא אדרבה זמנין דהסימנין ממהרים לבוא ומהכ"ת א"כ נתלי השערות בשומא בעלמא וע"כ כנ"ל דבכחישותא יתירתא ל"ש לומר כן וכ"ש א"כ בנ"ד דעיקר החשש דשמא נפל ולאו בר קיימא הוא כלל וראה זה חדש ודו"ק:

אחר ביאור כל הדברים האלה סיומא דהך פסקא לדעתי לדינא. דבלי סימנים הנזכרים קרנים קשים ישנים ואף שפתחתי קצת שערי היתר מ"מ קשה להקל ולעשות מעשה נגד סתימת הש"ע וכל האחרונים ז"ל. אולם ע"י הסימנים דרבו צדדי ההיתר וכאשר בארתי ובררתים למעלה נלפע"ד דנוכל לסמוך להקל ולא להחמיר ביותר כדעת המחמירים גם בכה"ג וביחוד אחרי שכל עיקר האיסור אינו רק מדרבנן וכאשר בררתי בפתיחת דברינו. אמנם אומדן דעת בלבד יראה דמועיל להחמיר אם כקטן ורך יראה בעיניו אבל לא להקל אם יראה לנו לפי אומדנא שהוא יותר מח' ימים וחלילה וחס ליתן לכ"א תורתו בידו. וביחוד לאנשים כאלה אשר מקלו יגיד לו והנלפע"ד לדינא הלכה למעש' כתבתי:

אחר השלימי דברי אלה אמרתי לקחת לי מועד לעיין בדברי כת"ה ולהשתעשע ביקרות מדברותיו אם חדשות אשר לא שערתי ישמיעני ואוכיח' ואערכ' לנגדו אם באיזה ענינים נפלינו בדעתינו:

כתב כת"ה דכיון שאפשר שכבר עברו עליו ח' ימים א"כ יש לדון לפמ"ש הקדמונים ז"ל דהטעם דהחמירו בתוך ח' הוא משום דהוי מיעוט המצוי א"כ כ"ז כשאנו יודעין שהוא בתוך ח' משא"כ כשנכנס בהספק גם היותר מבני ח' ימים נחוש המיעוט שלא יחשב מצוי עכ"פ עכ"ל ולא אבין דכיון דעיקר מה שאנו דנין הוא אם הוא מהרוב הנולדים בני קיימא או מהמיעוט שיש בנולדים נפלים ואנו אומרים דחיישי' למיעוטא משום דהוי מצוי א"כ אין גם בזה שום חלישות להמיעוט דאם הוא מהמיעוט נפלים בודאי הוא בתוך ח' ימים ואם כוונת כת"ה שלא נדון על הולדת העגל הזה ורק שנדון על רוב העולם שרוב העגלים שנכנסים להספק המה בני קיימא והמיעוט ל"ש כ"כ הדר יש לדון בענין קבוע וכמ"ש כת"ה אח"כ בעצמו דדוקא כשאנו דנין על בהמ' זו אם כלו לו חדשיו ל"ש קבוע משא"כ כשאנו דנין אם בהמה זו מהרוב שישנם בני קיימא בעולם וזה ברור. וביחוד כל זה לא יתכן לפמ"ש בפן הא' בשם מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל דלפ"ז כל עגלים שהם בתוך ח' ימים המה אסורים מדרבנן מחמת תקנה כוללת וכנ"ל וליכא רובא כלל אף כשנדון באופן זה:

כ' כת"ה דהיכא שהוא גדול קצת עד שיש להסתפק שהוא בן ג' שבועות יש לדמות להך דמעות שנמצא בהר הבית דאזלי' בתר רובא דהשתא. הנה לדעתי גם התם פשיטא שאין דנין על רוב הזמן נגד מיעוטו ורק דבלי ספק בכולה שעתה הי' רוב מעות שם נגד שעת הרגל ואי נימא דכמו כן נדון בנידון שלפנינו מי יודע דמה צורך לחשוב כי מאלו שבתוך ח' ימים אין לוקחין לשחיט' מחשש נפל משא"כ אח"כ. וגם דכמו דיש פחות מח' ימים שמתרא' גדול עד כבן ג' שבועות א"כ כ"כ יש מהוולדות מבן ח' והלאה עד ג' שבועות המתראים גדול ביותר. ועל אלו אין לדון לחשבן להרוב כיון שאין לספק כלל באלו ומי ינבא שזה הרוב וז"פ וברור:

עוד ראיתי לכת"ה שדחה בשתי ידים לומר ולדון ע"ד הס"ס שמא הוא בן ט' ושמא הוא אחר ח' ימים דאז אף בבן ח' ודאי אמרינן דבן ז' הוא ואשתהי משום דבנוצרים איכא לז' בתחילת יצירתן ואיכא לתשעה ומכל הנוצרים איכא שמשלימים ימי עוברם אשר לכך נמצאו מתחלה אלו לז' ואלו לט' וכדאי' בירושלמי, ומיעוט המצוי שאינם משלימים ימי עיבורם ומפילים קודם זמנם. ואין כאן אלא ספק אחד אם כלו ימי עיבורם אם אין ומה לי ז' ומה לי ט' עכ"ד. ויען גם אנכי הארכתי בדברינו אלה לדון הס"ס על אופן זה צריך אני לפרש שיחתי ואען ואומר דגם אנכי עלה על לבי בראשית ההשקפה כדברי כת"ה אשר נראים נכונים בתחלת העיון. ואולם אחר ההתבוננות ראיתי דדיחוי זו חוזר ונראה ומשום דלפי דעתי ברור דל"ש להסתפק דלא כלו חדשיו רק אולי נולד לחודש השמיני דזמן זה די והותר לימי עיבור דגם ז' די דיש יולדת לשבעה ורק דכשנגמר בחודש זה הוחק בטבע שאינו יכול לחיות ואף אי נימא דזה הנפל מתחילת יצירתו הי' לט' וכנ"ל מ"מ כבר נשלמו לו ימי עיבורו השייך בבהמה היינו ז' חדשים וכיון שכן אף שאינו בר קיימא מ"מ יוכל להיות שנגמרו כל סימניו [עיין ברמב"ם בחידושי שבת בסוגין דגם בבהמ' שייך ענין גמרו סימניו עיין בדבריו ז"ל] וגם שיחי' זמן מה ויהי' נראה בריא אולם היינו עד ח' ימים אבל כל שלא נגמרו ימי עיבור השייך בבהמה כזו כגון קודם ז' פשיטא לי' דלא שייך שיגמרו סימני' ויהי' כאחד הנולדים הבריאים וא"כ אין להסתפק בלא כלו לו חדשיו קודם ז' וא"כ אין זה ספק אחד כיון דל"ש ספק דכלו חדשיו או לא כלו חדשיו ביולדת לשבעה וכנ"ל וז"ב אצלי. ולפ"ז נראה דל"ש א"כ הך דח' ימים רק בבהמ' גסה דגם בבן ח' נשלמו ימי עיבור אבל לא בבהמ' דקה דקודם חמשה חדשים לא שלמו ימי עיבור כלל ועיין ש"ס דנדה דף כ"ד והא דנקט רשב"ג בבהמ' סתם בדבריו היינו משום דאיהו מיירי רק בבהמ' גסה ולא בדקה דעיקר דברי רשב"ג בבן ח' ודאי מיירי דאם שהה אמרינן דאישתהי וסתם וולדות לא נשמע רק מהא דנקט כל וכנ"ל בשם התוס' ז"ל ואישתהי ל"ש רק בגסה וכמובן ואין ראי' מדברי הרשב"א ז"ל דחולק על זה מה דדן בגדיים הנלקחים מהעכו"ם די"ל דגדיים היינו עגלים הרכים דגדי אפילו פרה ורחל במשמע ובאמת מיירי בגסה] ודלא כמש"ל בדברינו ודו"ק זולת זה במה שהאריך בענין אבילות דיום ראשון היא מה"ת יעיין בטובו בקונטרס הנדפס בשמי בספרו הנכבד של מ"ז רשכ"י זצ"ל סוף הלכות אבלות:

תוכן העניינים

ברכת רצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה