אור ברסלב

ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין

דף כ.

דף יט:

גמרא וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני הרמב"ם (בפ"י מה"כ) כתב בכלאים שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה ולמה נדחה בטומאת מת מצוה הואיל ופרע לאחותו. כולם הקשו ע"ז למה לא כאב ה"ע המבואר בש"ס שב ואל תעשה שאני ועצל"ח ע"ד פלפול. ול"נ בפשי' דלכאורה קשה מאי מדמה הש"ס לאו של תורה דכלאים לפסח ומילה שאינו אלא בעשה ואף דזה עשה שיש בו כרת מ"מ איסור לאו חמור וכדאיתא בתוס' פסחים (דף נע) ד"ה אתי עשה כו' דל"ת דחמיר בעינן בעידנא דעקר לאו יקיים העשה ואפי' בעשה שיש בו כרת בעינן בעידנא כדמשמע מתוס' שם (דף פה) ד"ה כשהוא ובדחיית העשה הקל לא בעינן בעידנא ואף לפי' הרמב"ם המוצא כלאים על חבירו והלובש הוא שוגג פושטה בשוק מ"מ כיון דע"י שתיקתו עושה איסור לבישת כלאים הו"ל כקום ועשה כדאיתא בתוס' שבועות (דף ל') ועי' בתשובת ש"א (סי' נח) ול"ד לפסח ומילה. ונ"ל דהר"ם סובר דקו' הש"ס ותירוצו הוא אליבא דכ"ע והיינו גם לרב ביבי ושאר אמוראי דסברי דהשהייה לא חשיב כמעשה ליחייב עליו וכיון דאפי' אם יודיענו לא חייב על השהייה כיון דבא ע"י לבישת שוגג וגם לדעת הרא"ש שמוצא בעצמו אינו חייב לרב ביבי ולא חמיר כולי האי להכי פריך וליגמר מינה דלא עדיף מעשה דכרת ואפ"ה משני שב ואל תעשה שאני דמ"מ קאי עלי' באיסור לאו הבא ע"י מעשה לבישה כמ"ש תוס' יבמות (דף צ' ע"ב) ד"ה כולהו וביארתי בחי' נזיר (דף יז) אבל למאי דפסק הר"מ שם כרב אשי דשהייה הבא ע"י לבישת איסור חשיב מעשה ליחייב עליו וכל שעה בלאו דמלקות קאי פשיטא דליכא למילף מפסח ומילה, ולפי מש"כ שפיר י"ל דקו' הר"מ ולמה נדחה בממ"צ קאי נמי אפסח ואף דלא דמי שזה שוא"ת מ"מ ק"ל אהא כיון שאין עשה דכבוד הבריות דוחה ל"ת מנא להו שזה עשה חמורה שדוחה עשה שיש בו כרת עז"א הואיל ופרט לאחותו. ומ"מ אין זה עשה הדוחה ל"ת שכבוד הרב חמיר מכבוד הבריות ומפסח ליכא למילף כמ"ש וא"ש ועיין עוד מה שאכתוב בפרש"י:

רש"י ד"ה שב ואל תעשה שאני כו'. ע"כ היינו [טעמא] דדחייתן כו' כצ"ל. דעת רש"י סתום עי' תוס'. והנ"ל כוונתו דלהכי לא מקרי דחייה במת מצוה כיון דהעשה הוא מעין הלאו דלא יטמא חוץ ממ"צ וקרובים ושוברו בצדו והוסיף לבאר כשם שלא נכתב על הקרובים דהא אפי' לרי"ש דס"ל לה יטמא רשות מותר ליטמא ש"מ דלא מיקרי זה דחייה רק זה מפרעי המצוה דלאחרים לא יטמא חוץ מקרובים הוציאו מכללו כי אם לשארו כו' וכן הוציא מת מצוה. ולא דמי לכל עשה הדל"ת כפסח ומילה דדוחה שבת דכל אחד הו"ל מצוה בפ"ע משם אחר אף בחול. ובזה מיושב קו' תוס' יבמות (דף ג' ע"ב) ד"ה ל"ת כו' דה"ע דעשה דיבום לא מקרי דחיית איסור אשת אח לפי שהעשה הוא מעין הלאו וממעטו במצות יבום אך דלא נימא גם גבי השבת אבדה כן דלא נאמר אצל זקן וכי"ב טז"א דמצות השבה לכל ישראל נאמר וגם זקן אינו מצווה שלא להשיב רק דא"צ משום כבודו ובידו למחול ולקיים המצוה כדאיתא בקדושין (דף לב) וע"כ מטעם דשוא"ת שאני משא"כ לבישת כלאים שבא ע"י מעשה איסור ולא מיבעי לר"א במכות (דף כא) דס"ל דהשהייה כמעשה לחייבו עליו אף גם לרב ביבי שם לא פליג אלא שלא ילקה על כל שיעור שהייה ושהייה ומ"מ מקרי איסור הבא ע"י מעשה. ובזה נדחה מש"כ הנו"ב א"ח (סי' ל"ה) בפי' הירושלמי ע"ש. גם קו' אהעו"ז ע"ד רש"י רק ד"א לכאורה הוא תימה רבה לשי' רש"י דממ"צ אין בו דיחוי לאו דטומאה א"כ מאי פריך הש"ס בנזיר (דף מח) לר' ישמעאל דאמר לכ"ג ונזיר לא איצטריך קרא דמה לי חד לאו או תרי לאוי א"כ אחותו לעושה פסח ומילה למה לי הא לא דמי לנזיר וכ"ג דאין בו שום דחייה לנזיר לחודיה או לכ"ג א"כ ה"ה לנזיר וכ"ג ביחד דמ"ש משא"כ פסח ומילה דנדחית מצוה זו מנ"ל למילף זה. והנ"ל דבלא"ה הסוגיא שם צריך ביאור גם לפי' התוס' דהא ל"ד פסח השוה בכל לנזיר וכ"ג וצ"ל דס"ד דמצות ממ"צ מסברא חמיר מפסח דיש בו בלאו הכי מצות קבורה בעשה ולאו דלא תלין רק לר"ע דבעי אחותו לכ"ג ונזיר ועו"פ א"ש דהו"א כיון דנתרבה איסורו כ"כ לא ידחה קמ"ל אבל לרי"ש דלא ס"ל לחלק בין רב למעט ה"ה בתלתא נמי עז"א דבעי לגופיה לפסח ומילה דבכרת [ומ"מ הקשה שפיר מנ"ל דלא יטמא בעו"פ לחוד אף דמרי"ש מוכח זה מדבעי קרא למת מצוה שיטמא לעו"פ מוכח דלמתו לא יטמא. אך לרי"ש בלא"ה ניחא דס"ל לה יטמא רשות ואין דוחה רשות למצוה. וקו' תוס' הוא לר"ע דס"ל לה יטמא מצוה]. ונ"ל דגם קו' הש"ס וליגמר מינה היינו נמי בדאיכא מצות כבוד הבריות כהאי דרב דאמר אין חולקין כבוד לרב ל"מ לשי' הר"מ המוצא על חבירו שמפשיעו בשוק אף דאיכא עשה דכבוד תורה כדאיתא בר"מ ואפי' היה רבו גם לגי' הרא"ש המוצא בבגדו פושטו בשוק איכא נמי בזיון גדול דערום ובזיון התורה לא ניתן למחול ואפ"ה אי"ד עשה דכבוד התורה לאו דכלאים. וע"ז ה"ר מאבל ומר' אלעזר בר צדוק מדלגין היינו כו' משום עשה דכבוד המלכות וניחום אבלים דאל"ה ודאי אין סברא לדחות איסור תורה מפני הכבוד ע"ש ועתה נעלה בדין שכתב הרמ"א ביו"ד (סי' שע"ב) בכהן ששוכב ערום באהל המת ולא ידע אין להגיד לו אלא ילביש עצמו תחלה אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילבש עצמו וכבר הקשו הפוסקים הא זה אינו אלא לשי' רש"י דלאו דטומאה לא נדחית מפני כה"ב אבל לשי' תוס' מותר להלביש. והאהעו"ז הוסיף עוד אפי' לשי' רש"י מותר בלאו דטומאה דלא נצטווה בה אלא כהנים דגמרי' ממת מצוה ולמש"כ לא ס"ל לרש"י דיחוי דטומאה אלא במקום מצוה. ואולי גם תוס' ס"ל כן. וא"כ יש מקום לדין הרמ"א בכהן שאינו ת"ח אך לפמש"כ בחי' נזיר (דף יז) בתד"ה אילימא דהשהייה לא חשיב מעשה בכ"מ אף הבא ע"י מעשה כעטוף דציצית ושהייה דטומאה חוץ מאיסור כלאים שהלבישה היה באיסור אבל בכניסת היתר ואפי' כניסת שוגג הוה לאו שאי"ב מעשה אפי' שוהה במזיד א"כ בגוונא דתרומת הדשן שהיה הכניסה בהיתר ומת אח"כ מותר ללבוש ע"ש:

תוס' ד"ה זיתים כו' אלא ע"י כבישה כו' כצ"ל:

ד"ה וקטנים כו' ולא נהירא דא"כ כו' ערש"א שהקשה יותר דסיפא לא הוי דומיא דרישא והי' לו לחלק בק"ש גופי' בלא הגיע לחינוך להגיע יעו"ש וי"ל דבמשנה מלתא דפסיקא נקט כפי' רש"י דבק"ש ותפילין מה"ס לא הגיע לפי שאינו מצוי כו' ותפלה דכל היום מצוי לזה הקשו בע"א ובקו' התוס' על פי' רש"י מסוכה י"ל דרש"י כוון על דין סתם חינוך כבן עשר כדאיתא ביומא (דף פב) ובגיטין (דף נט) וא"ש:

ע"ב גמרא א"ל רבינא לרבא נשים בברה"מ דאוריי' או דרבנן למנ"מ לאפוקי רבים י"ח כו'. (א) הנה הא ודאי להוציא אנשים מיב"ל וקשה דהא בלא"ה אין מזמנין כדאיתא ברפ"ז ובטור (סי' קצט) הביא דעת הרי"כ דס"ל מכח קו' זו דאשה אחת מצטרף ומזמן לולא הך ספקא דבעיין ודעת יחיד הוא כמ"ש בפ"ז והב"ח שם כתב בשם מהר"ם דמיב"ל באיש ואשה שאכלו יחד והאיש בור דאין כאן משום פריצות כיון דאין מזמנין יחד ודומיא דהא דמייתי באשה מברכת לבעלה. וצ"ל הא דנקט לאפוקי רבים י"ח מיירי בלא זימון והיינו כשהם בורים דאל"ה כיין שאין זימון מצוה לחלק. מיהו לדעת הר"נ שכתבתי ברפ"ז דהיכא דיש ג' אנשים מצטרפות גם נשים עמהן אף להוציאם דומיא דמקרא מגילה א"ש בפשי' גם בזימון. וי"ל הא דלא נקט סתמא נ"מ לאפוקי איש להיטיב דעת שרק בברכת הזן מיב"ל דזה נמשך לברכת זימון אבל ברכת הר"ץ וב"י כיון שאשה אינה בברית מילה אינו מוציא [ואף שהמליץ המ"א (בסי' קפ"ז) דגם נשים יכולים לומר ברית ותורה מ"מ כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא] ואי"ל דאלו התיבות יענו אחריהן והשאר מוציאים דברכה אחת אין מתחלק לשתים כדאיתא לקמן (דף מו) בתוס' וברי"ף. ואין לחלק דש"ה דמיירי שאחר מוציאו אז אין ברכה אחת מתחלק' לשני ב"א להוציאם אבל הכא מקצת יאמרו בעצמם והשאר ישמעו עדיף דלא תהא שמיעה גדולה מאמירה דזה אינו כיון דשומע כעונה מה לי מאחד או מב' אלא ודאי דבעי שיהיה כולו באמירה או בשמיעה הא לא"ה בעל זימון מהם. והא דמספ"ל הוא בברכת הזן לבד ואף דטעם הספק משום ברה"א או ברית ותורה מ"מ כל שאינו בג' ברכות אפי' באחת אינו דמעכבין זא"ז כמש"ל (דף מח ע"ב) וזה נ"ל דעת הג"א פ"א דמגילה שכתב נשים חייבות בבר"המז מה"ת אבל אינו מוציא אנשים שא"י לומר ברית ותורה דר"ל אי"מ כל ברה"מ והש"ס דהכא רק בהזן מיב"ל ופסק דמה"ת חייב כשי' הרמב"ן דלא גריס ולטעמך. ובחנם הרעיש בזה בתשובת שער אפרים (סי' י"ב). ולכאורה משמע לקמן דעבד ואשה מברכים לאחרים בשיעור דרבנן כל בר"המז דומיא דקטן ואף דגם בדרבנן מי שאינו מחוייב אינו מוציא דומיא דהלל צ"ל דברית ותורה ומלכות ב"ד יאמרו בעצמם הרי דגם ברכה אחת נחלק כה"ג. ואי"ל בסופר ובור שאני דא"א בענין אחר דלקמן בפ"ו מבואר בתר"י אפי' בלא זימון אינו מועיל כשאחד יודע והשני א"י כי אם בג' ב"א שכ"א מברך ברכה שלמה ואין שנים מצטרפין בברכה אחת אם לא כשעונה אחריהן כ"ד וצ"ל בשומע כל בר"המז רק שיאמר בעצמו איזה תיבות מהני כשהוא בור. ותמיהני עה"פ מה שהעלימו עין מזה ועכ"פ הו"ל לכתוב שהאיש צ"ל ברית ותורה ומלכות ב"ד בעצמם. מיהו כ"ז באשה ואיש בור אבל בזימון ודאי אינם בכה"ג לחלק לחצאין. אך לשי' התוס' (ריש פ"ז) דנשים מזמנות רשות ממילא לא נוכל לפרש הבעיא לענין זימון כיון שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים כמש"ש וצ"ל כתי' מהר"ם הנ"ל. (ב) עוד יש לבאר מש"כ הפוסקים ויצאו לידון בדבר החדש בדין ערבות מה שנ"ל ברור דלא כ"ה. דהנה הרא"ש הקשה למה מספ"ל אי נשים מה"ת להוציא אה"ר הא איתא לקמן (דף מח) להוציא אחרים סגי שיאכל כזית דגן דהוא דרבנן. ותירץ דל"ד דבאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור דכל ישראל ערבים זע"ז כו' אבל אשה אינה בכלל ערבות לכך אי"מ אלא חיוב דרבנן וחשבו האחרונים דה"ע דמוציא אחרים משום ערבות ולזה חקרו מי הוא בכלל ערבות עיין בפמ"ג או"ח בפתיחה ובתשו' (ש"א סי"ב) והצל"ת בקו' התוס' כהנים נמי ע"ש. ונפלאתי הא תנן ברה"ש (דף כע) זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא ומכלל לאו שמעינן הן דהמחוייב מוציא ואפי' יצא מוציא כדתנא אהבה שם כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא. וכ"ה בירושלמי כל מצות שאדם פטור (ר"ל שכבר יצא) מוציא אה"ר חוץ מבר"המז והתנינן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הא חייב אפי' יצא מוציא וכולם בכלל אף אותם שאינם בכלל ערבות כדס"ל לרותו"ס בקידושין (דף ע'). ועוד דגם ישראל לא נכנסו בערבות אלא על תרי"ג מצות כמפורשותו כדאיתא בסוטה (דף לז) אין לך כל מצוה ומצוה הכתובה בתורה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות. ובזה נ"ל טעם לשבח על מש"כ הר"נ פ"ד דביצה בהא דמסקינן ל"ש בדרבנן או בד"ת לא מחינן דזה דוקא מידי דאינו מפורש בתורה כתוס' יוה"כ אבל כו' דה"ט דלא נכנסו לערבות עבור זה ומכ"ש במידי דרבנן ואפ"ה קיי"ל גם בדרבנן אם יצא מוציא כמבואר ברה"ש שם (ועי' ברי"ף סו"פ ע"פ) אפי' בברכת טיבול הבא משום היכר למצוה יחשב ואפי' אם יצא מוציא והרי כל דתיקנו כעי"ד תיקנו. גם אי"ל דבדרבנן לא תיקנו מטעם ערבות רק במחוייב מה"ת כ"ה דא"כ למה איתא בש"ס הנפ"מ להוציא אנשים בורים הא י"ל ג"כ הנ"מ איפכא אם אשה שאכלה כזית או שלא אכלה כלל יכולה להוציא נשים שאכלו כדי שביעה דאי חייבים מה"ת אי"מ דאשה אינה בכלל ערבות וא"א דרבנן מוציא. הן אמת שהצל"ח לקמן (דף מח) דעתו בכה"ג אי"מ דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן אך זה נגד כה"פ הנ"ל דגם בדרבנן אם יצא מוציא. ועכצ"ל אחת משתי אלה או בדרבנן איכא ערבות או דלא בעי ערבות וגם באשה דלאו בר ערבות מצינו בריש ערכין הכל כשרים לקריאת המגילה לאתויי נשים ואף לאנשים לפרש"י ומן הסתם מרבה מהכל דומיא דכל הני דחשיב ואפי' ביצא מוציא וכ"מ בשבת (דף כג) אלא ודאי דלאו בערבות תליא רק בבר חיובא לאותו דבר. והבט וראה כמה גדולים דברי רש"י בדיוק שכתב ברה"ש שם כל הברכות אע"פ שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבים זע"ז ולא כתב מפני שכ"י ערבים דהוה נותן טעם ע"ז ולשון שהרי הוא כמו ראיה לדבר דלא תליא בעת חיובו שהרי כ"י ערבים זע"ז אף לא בעת חיובו. ומ"מ לא תליא בזה רק בב"ת והו"ל מן החיוב על החיוב כמ"ש הרמב"ן וגם הרא"ש לא כוון לערבות שהרי דברי הרא"ש לקוחים מדברי התוס' לקמן (דף מח) שכתבו אבל גדול שהוא ב"ח מה"ת מחוב"ד קרי' בי' אפי' לא אכל כלל כדאמרי' כל הברכות אע"פ שיצא מוציא וה"ט דכ"י ערבים זע"ז וה"ה בברה"מ המעיין ישפוע שלא כתבו זה לנ"ע דמאי שייעי' התם דמייתי אגב גררא רק כוונו בזה להוכיח דגם ברכת המזון אם יצא מוציא מה"ת שהרי שנינו כה"ב אם יצא מוציא ומנ"ל זה אם לא כפרש"י שהביא ראי' לזה שהרי כל ישראל ערבים וא"כ גם ברה"מ בכלל תרי"ג מצות שבתורה רק מדרבנן הוציאו מכללא וכ"ה ברא"ש שם גם הכא לא כתב הרא"ש דאשה אינה בערבות ואי"מ רק הכי כתב אבל אשה אינה בכלל הערבות וקאי עמש"כ מקודם מ"ש באיש שמוציא אף שלא אכל עז"כ דאיש המחוייב מה"ת הוי בערבות ומוציא אבל אשה אינה בכלל הערבות ר"ל לפי מה דאמר שאינה מחוייבת מה"ת. כללו של דבר דדין זה אינו תלוי בערבות רק למי שמחוב"ד עשהו כדין ערב ואע"פ שיצא מוציא. וכ"מ מרמב"ם (פ"א מה"ב ד"י) וברשב"א לקמן (דף מח) ובזה מדוייק לשון הש"ס אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר כו' ולמה שינה ולא אמר כדפתח אא"א דרבנן לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ולמ"ש ניחא דהש"ס מיירי אף בדלא אכלה כלל אי דינה כאנשים להוציא רבים י"ח וכ"ז ברור. (ג) ומדי עסקי בהלכה זו אמרתי לבאר עוד הלכה ברורה בדין קטן ועבד דלא אכלו כלל אי יכולים להוציא המחוייב דרבנן כיון דלא תליא בערבות כמש"ל או דילמא כיון דלא דמו לכ"י ואינם כלל בערבות לא. ומקודם נבאר דין קטן מה ענינו דהנה הש"ס אמר וליטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא כו' דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ולזה הסכימו רוה"פ וכפי שאבאר דהתוס' לעיל (דף טו) ד"ה ור"י הקשו מ"ש ממגילה דקטן אי"מ ותי' תי' א' דכזית היא חומרא וד"ז אינו מוסכם והר"נ בספ"ק דמגילה קרי לה דבר שיש לו עיקר מה"ת וכ"מ מדתנן בעל קרי מברך אחר המזון ואינו מברך לפניו ומשמע גם בכזית הדין כ"ה עו"נ דבמגילה איכא תרי דרבנן והכא מיירי שהקטן אכל כדי שביעה והתוס' מגילה (דף יע) הקשו ע"ז מפסחים (דף קטז) דרב יוסף ורב ששת אמרו הגדה בפסח דס"ל מצה בזה"ז דרבנן והא הוי תרי דרבנן. וי"ל דסומא עדיף שהרי כבר נתחייב. ור"ל דר"י היה פתח ונסתמא ואולי יש לכוין זה בקו' הש"ס שם הא כל דתקינו רבנן כעי"ד תיקנו ור"ל כשם שבדאורייתא כל שאינו ב"ח כמוהו א"מ ה"ה בהגדה דרבנן הוקלש חיובם לתרי דרבנן אך קשה מהא דדקדק התוס' רה"ש (דף לג) דאר"י כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע הא ראה ונסתמא פורס ואמאי הא ר"י פוער סומא מכהמ"צ. ותי' דסומא חייב מדרבנן ולשיטתם הנ"ל הא הוי תרי דרבנן. ואי"ל דר"י לשיטתו דמכשיר קטן במגילה דשם טעם אחר הוא דאף הן היו באותו הנס שוב ראיתי שהתוס' שם ד"ה מי הקשו זה וחי' דסומא גם תרי דרבנן עדיף מקטן לפי שהוא גדול ובר דעת ובאמת דחי' זה עיקר דקטן לא מקרי ב"ח רק מצות אביו עליו לחנכו כמ"ש רש"י לקמן (דף מח) וכ"ה בירושלמי פ' מ"ש ובסוכה פ"ג דמקשה הא דאשה מב"ל כו' ניחא אשה ועבד אבל קטן הא אמרו כל מה שאמרו בקטן כדי לחנכו תיפתר בעונה אחריהם ולזה דחאו הרמב"ן ורשב"א מהלכה הך וליטעמיך כו'. והנ"ל דש"ס דילן סובר אף דקטן לא מקרי ב"ח מ"מ בעת שעושה המצוה אז נקרא עליו שם חיוב להוציא המחוייב בדרבנן ובזה א"ש דרש"י דגריס הך וליטמיך כו' ואיהו ס"ל לקמן (דף מח) דמצות אביו היא אלא ודאי דלא כתב שם זה אלא לפי מה דאיתא שם דהמחויב דרבנן מקרי ב"ח להוציא אף מי שאכל כדי שביעה. עז"א דקטן אינו ב"ח כ"כ רק חיוב אביו הוא ובעת עשייתו הוה כבר חיוב ולהכי ס"ל לרש"י לעיל (דף עו ע"ב) דגם בקטן שלא הגיע לחינוך מוציא בדיעבד במגילה וה"ע כיון דכולם היו באותו הנס מקרי קצת בר חיובא. ולזה כיוון התוס' במש"כ דקטן הוי תרי דרבנן נגד הגדולים דמקרו בר חיובי מצד חיוב עצמם ואינו מוציא אלא לבר חיובא כמוהו לקטנים [אבל באכל כדי שביעה שיש לו עיקר מה"ת מוציא ב"ח דרבנן] וי"ל הא דאר"י במגילה (דף כ') קטן הייתי וקריתי למעלה מר' טרפון א"ל אין מביאין ראי' מן הקטן אף שח"ו לא אמר שקר רק אולי לא דקדק כ"כ ולא קרא אלא להוציא קטנים וברבו שקרא למעלה מר"י דמתיר אף לגדולים א"ל אין מביאין ראיה מן המתיר. ולפ"ז מוכח דבקטן לא אמרינן אם יצא מוציא כיון דהוא אינו ב"ח רק בעת חיובו שם בר חיובא עליו אבל באשה ועבד שהחיוב הוא מצד עצמם אין אילו, בין תרי דרבנן לחד דרבנן. ומיושב קו' הע"א מגילה (דף יט) ע"ש כללו של דבר בכ"מ שחיובו שוה אין הקטן מוציא רק הקטן שאכל כדי שביעה מקרי ב"ח גדול בכוח זוהי שיטת התוס'. (ו) ולולא דבריהם הייתי אומר ענין חדש ליישב שי' הבבלי והירושלמי יחדיו ידובקי. דהנה גי' הי ושלמי ברכות ורה"ש הכי תיפתר בעונה אחיהם אמן וכן העיד קה"ע שכן הוא הלי' בכל הספרים וכן גירסת בעהמ"א רק שהרמב"ן מחק תיבת אמן ופי' בעונה אחריהם מה שהם אומרים. וגם מחק גי' הש"ס וליטעמיך כו' ע"ש. אך לרוב הפוסקים דס"ל כזית דרבנן נ"ל לקיים הגי' בעונה אמן ולא כפי' וה"ע דבאמן יצא כדמצינו בשבועה ומשמע דס"ל אפי' בדאורייתא מהני וזה אינו. וכך אני אומר דעכצ"ל דגם קט"ן מקרי בעת חיובו שם בר חיובא רק דקליש חיובו ובזה מהני עניית אמן כיון דהעונה אמן הו"ל כמברך עצמי כמ"ש לקמן (דף מז) דעת הר"מ בזה יעוש"ה. ולפ"ז גם הירושלמי מיירי בקטן שאכל שיעור דרבנן רק דק"ל ע"ז דלא מקרי קטן ב"ח ע"ז אומר בעונה אמן כהאי דתנינן מי שהיה קטן מקרין אותו עונה אחריהם ובעי בהלל דרבנן ענייה ה"נ בעו ענייה ועניית אמן מהני הכא כמש"ש. וא"ש מה דמסיק שם ותבוא לו מארה לבן עשרים שצריך לבן עשר וזהו קטן המגיע לחינוך ואי אמרת דעונה כ"ד אפי' לאו בר חינוך נמי וזה י"ל גם בש"ס דידן ולא חשש לפרש רק לתרץ הא דאשה דאיירי בשיעור דרבנן ומן הסתם מיירי בעונה אמן כהדין עונה אמן אחר המברך וממילא ל"ק ממגילה והלל דשם אין בו עניי' להיות כהמקרא אם לא שעונה אחריו כ"ד. ובזה א"ש דברי הר"מ לפי דמיירי שם מקודם בעונה אמן לז"כ דבאשה וקטן מהני ובעבד פשיעא כיון דגדול הוא מקרי ב"ח גמור ומוציא ב"ח כמוהו ותל"מ:

שם למאי נ"מ כו'. מקשין העולם הא י"ל נ"מ בספק אם בירכה אי חייב לברך מספק כדין ספק דאורייתא ורציתי לומר לפי מש"כ הש"ך י"ד (סי' ק"י) דבספק דרבנן שיש לו חזקת איסור אזלינן לחומרא א"כ בספק בירך דהו"ל חזקת חיוב צריך לברך אפי' בספק דרבנן ובספק אכל י"ל אפי' בספק שביעה אינו מברך מחשש ברכה לבעלה לדעת הר"מ דספק תורה מה"ת לקולא ובפרט היכא שיש לו חזקת פעור וכ"כ בצל"ח ואין זה מסכם. וראיתי מי שתירץ דלרבינא דסובר לקמן הרהור כדיבור דמי אפי' אם זה דרבנן צריך לברך ע"י הרהור כיון דאין איסור ברכה לבעלה בהרהור כמ"ש הצל"ח. ואין זה כלום דמלבד דאין זה רבינא דהתם דנזכר קודם ר"ח ור"א רק רבינא קדמון עתוס' חולין (דף מח). עוד זאת מוכח מרוחו"ס לקמן דבעל קרי מהרהר בק"ש ולא בברכות דבדרבנן א"צ להרהר ואולי גם בדיעבד בדרבנן לא אמרינן הרהור כד"ד. וכ"מ לכאורה מהא דהלל ומגילה דחרש שוטה וקטן אינו מוציא אפי' בדיעבד דבעי שמיעה מבר חיובא ובמאי גרע זה מהרהור לרבינא וצ"ל כמ"ש ואר"ל. אך יי"נ דהש"ס תפס דבר מענינו הקודם קידוש ד"ת במאי נפ"מ ושם הוא הנ"מ אי מוציאה אנשים י"ח ומוכח מזה דמחייב דרבנן לא מקרי מחוייב בדבר כמ"ש הצל"ח דע"ז סובב השקלה וטריא דשמעתין אבל בספק קידוש אי"ל הנ"מ דממ"נ אי התפללה כבר יצאה ידי קידוש ד"ת דיין ופת הוא מדרבנן ואם לאו הא יכולה להתפלל. ואף אם נדחוק דספק בזה ובזה מ"מ תתפלל למחר ויוצא בזה דהא מקדש והולך כל היום כדאיתא בע"פ לז"א נמי בברה"מ הך נ"מ:

רש"י ד"ה ה"ג תפלה דרחמי נינהו כו' עתוס'. ול"נ כוונתו דלהכי לא פשיטא זה כיון דרבנן הוא דתקנו נגד תמידין ונשים א"ח לשקול לקרבנות ציבור כעי"ד תקנו ופטורין. לז"א הש"ס ה"ע דרחמי נינהו וכמ"ש בפ' תה"ש שתיקנו גם מט"ז דכתיב ערב ובוקר וצהרים אשיחה. ואין כאן מקום להאריך:

במשנה ב"ק מהרהר כו'. עיי' הסוגיא ברש"י ותוס' ואחר כ"ז לשון המשנה ושי' הש"ס מוקשה מאוד דמלבד שלשה המה קו' תוד"ה והרי. וד"ה הא. נפלאו גם לשון המשנה דתנא בק"ש ב"ק מהרהר (א) היל"ל ואינו מהרהר לפניה ולאחריה. גם הא דתנא במזון מברך לאחריו דפי' התר"י דר"ל מהרהר כבק"ש ולמה שינה בזה ומהש"ס לקמן (דף כב) מוכח דלשון מברך הוא בפה מדאמר לא תימא מברך אלא מהרהר. עו"ק הא דאמר רבינא הרהור כדיבור דמי מתני' כמאן אתיא לא כר' יוסי דס"ל לעיל (דף עו) אם לא השמיע לאזנו לא יצא ולא כרי"ה דס"ל אם לא דקדק באותיותיה לא יצא כ"ש בהרהור דל"ש ביה דקדוק כמ"ש הרשב"א ובפרע מדסיפא רי"ה רישא לאו רי"ה. וע"כ צ"ל דאתיא כר"מ שם דאמר אחר כוונת הלב הן הן הדברים ולקמן (דף כב) איתא בעל קרי שאי"ל מים קורא ק"ש ואימ"ב לפניה ואחריה ואוכל פתו ומברך לאחריה ואימ"ב לפניה אבל מהרהר בלבו דברי ר"מ משמע דס"ל דק"ש וברהמ"ז יאמר בפה והברכות יהרהר. וכן מבואר בירושלמי ב"ק מהרהר הברכות עיי' בתר"י. עו"ק לר"ח דס"ל דק"ש הוא מטעם שהציבור עוסקין בו מה שייך זה בברהמ"ז דיכול לחלק מהם. גם לקמן (דף כב) תנא ואוכל פתו ומברך לאחריו משמע שאוכל לבדו וקתני אבל מהרהר לפניו ולר"ח למה מהרהר עוד צ"ב אמאי לא הקשה הש"ס בהס"ד מאי שנא ברה"ע לפניו מלאחריו גם אמאי לא תנא דין תפלה מה דינו. (ב) ולזה נ"ל דודאי מתני' ר"מ היא ולהכי ס"ל לירושלמי בפי' המשנה מהרהר הברכות ובמקום שאין מים כר"מ דלקמן וק"ש וברה"מ קורא בפה שאין תקנת עזרא עומד נגד מצות התורה אך ש"ס דידן לא ס"ל זה מדשבק דין ק"ש משמע דמהרהר אק"ש קאי ומיירי שיהיה לו אח"כ מים לטבול וירא אולי יעבור זמן ק"ש וגם כי הציבור עוסקין בו ועיין פ"י ואנן בדידן לפרש לפ"ד האמוראי' דרבינא ס"ל מדבעי הרהור ש"מ כד"ד. ובזה י"ל בתרי אנפי והיינו דס"ל לר"מ בק"ש דוקא מהני הרהור משום דכתיב בכל לבבך אבל שאר מצות דכתיב הסכת ושמע בעי דיבור כדלעיל (דף עו) ולהכי לא מהני הרהור בברכות דכעין דאורייתא תקנו וזה קמ"ל במתני' דאף ברכות שאינו ד"ת אסור בפה והרהור אינו מועיל אך ברה"מ מברך בפה דהוה כאי"ל מים דטעון ברכה במקומו גם שמא יגיע שיעור עיכול ומקשה אי כדיבור דמי יוציא בשפתיו דס"ד כיון דיוצא בהרהור דמי למוציא בשפתיו כז'. או נאמר באופן אחר דס"ל גם בשאר מצות מהני בדיעבד הרהור רק דמיירי שישיג אח"כ מים לטבול רק כעת ירא פן יעבור זמן ק"ש והברכות לא יפסיד אח"ז ק"ש וא"כ אם יקרא ק"ש בפה יפסיד הברכות כיון דכבר קרא ק"ש כדינו וגם לא יסמוך גאול"ת לכן מוטב שיהרהר בק"ש לצאת ד"ת והברכות אינו מברך אפי' בהרהור כדי שיוכל אח"כ לקרות ק"ש כדינו עם הברכות ויסמוך גאל"ת לזה לא תנא דין תפלה ונקט ואימ"ב דזה אסור אבל הרהור איסורא ליכא ועל המזון מברך בפה דהוה כאי"ל מים ואימ"ב לפניו בפה אבל מהרהר. או י"ל דלא חייבוהו להרהר כשא"י להוציא בשפתיו. אבל ר"ח ס"ל הרהור לאו כדיבור דמי רק בציבור יהרהר כדי כו' אף שלא יעבור המועד ולדידיה י"ל דמהרהר דמתני' קאי על ק"ש וברכותיה דבר שהציבור עוסקין בו ואשמועינן דגם הברכות שאינו ד"ת אימ"ב בפה ועל המזון מברך לאחריו בפה דהוה כאי"ל מים כמש"ל והקשה הש"ס מתפלה למה לא תנא במתני' דינו דמהרהר מט"ז. אך דלא נימא אולי תפלה דרחמי הוא מותר אפי' בפה לזה הביא הא דתנן היה עומד כו' הא בתחלה לא יתחיל אפי' מעין י"ח וא"כ אמאי לא תנא כן בתפלה דיהרהר ומשני שאני תפלה דלית בה מ"ש. ולפ"ז צ"ל דמהרהר דמתני' אק"ש לבד קאי ואח"כ פריך מברה"מ אתפלה דתנא יקצר מעין י"ח ושוב לא התפלל כדלקמן (דף ל' ע"א) ומשמע טעמא דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל אפי' כה"ג דירא פן יעבור זמנו או שעומד בציבור דמצוה להתפלל עמהם כדאיתא בירושלמי במתני' היה עומד בתפלה כו' ברבים הוא מתני' אבל בינו לבין עצמו מפסיק אמאי שנה זה מברה"מ דתנן מברך בפה אך דלא נימא דברה"מ הו"ל כהלכות דרך ארץ שמותר כפירש"י לקמן (דף כב) לזה מסיק הא דאימ"ב לפניו ש"מ דזה כשאר ד"ת דמי. ומ"ש מתפלה ולרבינא ל"ק זה די"ל דתפלה דמי לק"ש דמהרהר דכתיב ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה ומשני אלא ק"ש וברה"מ דאורייתא להכי יש לחלק בהו בין אין לו מים או יש לו ותפלה דרבנן אף באי"ל מים לא יתחיל בדיבור והא דלא הקשה בס"ד מיניה וביה מ"ש ברה"מ לפניו מלאחריו לפי דידע דברה"מ ד"ת שאני רק דס"ד דתפלה דרחמי הוא ואבות תיקנום דלא לבטלו כיון שהרהור אינו מועיל ומתני' א"ש דמהרהר בק"ש כהנ"ל אבל הברייתא דלקמן (דף כב) מיירי בדלית ליה מים כלל להכי קורא ק"ש וברה"מ בפה והברכות יהרהר ולר"ח דס"ל לאו כדיבור דמי אינו ר"ל שחייב להרהר רק זה גופיה קמ"ל דרשאי להרהר וגם ראוי ונכון להרהר כמ"ש התר"י דאם לא נטל ידיו יהרהר הברכה. ופי' השל"ה שיהרהר שראוי לברך ואין זה במשמעו כמ"ש המ"א (סי' ס"ב) ול"נ פשוט שמכאן הוציא התר"י זה ועיין הגר"א שם בשם המ"ר וא"ש:

רש"י ד"ה כדאשכחן בסיני כו' דכתיב והודעתם לבניך כו'. כוונתו כמ"ש התר"י דהודעה לאחרים הוא בדיבור והתוס' פי' משום דשומע כעונה. ונ"ל דרש"י ותוס' אזלי לשי' דלקמן (דף כא ע"ב) בתד"ה עד פליגי רש"י ותוס' אם המתפלל יכול לשתוק ולשמוע קדיש דרש"י ס"ל דמותר דשומע לא הוה ממש כדיבור ור"ת ור"י אוסרים וס"ג דשומע הוה כדיבור וכל אחד אית ליה ראיה לשיטתו דהתוס' דייק מכאן דבסיני הוה דיבור ממש משום דשומע כעונה ורש"י פי' הכא בע"א וכן רש"י יש לו הוכחה לפי פירושו בפסחים (דף קו) הנוטל ידיו לא יקדש משום הפסק. עיין רא"ש שם ואפ"ה יכול לשמוע מאחר ולא חשיב הפסק. ור"ת שם דחה פרש"י דלא הוי הפסק ופי' בע"א שמא יפליג לחוץ. ולפירושו צ"ל הא דאמר שם זימנין מקדש ארפתא ר"ל אדעתא דרפתא לאכול אח"כ וס"ל שם דלא מקדשינן ארפתא אבל רש"י פי' שם מקדש ארפתא ממש ולהכי לא ס"ל ה"ט דר"ת שמא יפסיק בין נט"י לאכילה דא"כ מאי פשיט מזה למקדש אחמרא לז"כ ע"א משום הפסק ע"ש וא"ש. ומנהגן ש"י כדעת רש"י הן הא דמקדש ארפתא ממש גם בזה דשומע לאו כדיבור ולא חשיב הפסק בתפלה:

תוכן העניינים

ברכת ראש ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה