אור ברסלב

ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין

דף יד.

דף יג:

גמרא א"ל פוסק ואין בכך כלום. האריך בזה כלפי בעל איבעיא שרצה להעדיף כח פרסומי ניסא מק"ש אף בין הפרקים ואפי' ימים שאין גומר נמי עז"א פוסק ואין בכך כלום אפי' באמצע הפרק מפסיק מפני הכבוד כמ"ש הרא"ש ועי' בסמוך:

שם השרוי בתענית כו'. (א) יש להבין ענין הבעיא מה מספ"ל גם הא דפשוע טועם ואין בכ"כ ופיר"ח שחוזר ופולט דלא חשיבא הנאה ולפ"ז משמע אף בשק"ע הנאה אין בכך כלום כמ"ש הצל"ח בשם כנה"ג שהפשטן סתר ענין הבעיא וגם בתענית הכתוב מותר. הנה מלבד שקשה לומר שיפלגו במציאות עוד זו סותר דעת הש"ע דס"ל ביוה"כ וט"ב אסיר לטעום. גם הא דפי' בחוזר ופולע צ"ב מנ"ל זה דהא ודאי לשון טעימה אף בליעה במשמע כדלקמן (דף לה) אסור לטעום עד שיברך ובכמה דוכתי עמש"ל (דף עז ע"א) אך עיקר שם טעימה הונח על כל שהו כמה"כ כי טעמתי מעט דבש ועיין בי"ד ריש (סי' רל"ח) וז"ל הרי"ף בפ"ק דתענית אחר שהביא סוגיא דהכא דטועם עד רביעית ומפרשי רבנן דצריך לאזהורי כי היכי דלא ליבלע כלום ואח"ז הביא ירושלמי נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו כו' ולא אמרן אלא אם בלע אבל אם טעם לא כלום ומשמע דמזה הוציאו דינם דאסור לבלוע ומ"מ אין ראיה מזה לאסור בליעה מועטת דשם קאי באכל שיעור כותבת או כזית דאבד תעניתו עי' בר"נ ורא"ש בזה קאמר כשבלע אבל טעם לא וה"נ י"ל בשתייה דשיעורו כמלא לוגמיו והוא פחות מרביעית ולז"כ דהא דטועם עד רביעית מיירי בפולט אבל טעימה פחותה י"ל אף בליעה לית לן בה. אך מהפוסקים משמע שגם בליעה מועטת אסור כדאיתא בהגה"מ ורוקח הביאם המ"א וכ"מ מהרשב"א שלא יבלע כלום ובירושלמי דנדרים שם מסיק בשם ר"ז הא מטעמיתא אין אין בה לא משום ברכה ולא משום גזל ולא משום דמאי ולא משום הפסק תענית משמע דבבליעה איירי בטעימה מועטת דומיא דגזל דאין נפ"מ להנגזל במועט אם בלע או פלט וא"ש הא דנקט אין בו משום דמאי וה"ט דבדמאי הקילו הא ודאי איסור לא ואילו בטעימת פיו י"ל אפי' באיסור שרי עי' תשו' ריב"ש (סי' רפ"ח) וכ"ה בהפסק תענית בבליעת פחות מכזית אי"ב הפסק תענית. ובילקוע שמואל (א' ט"ו) בפסוק ויפדו העם את יונתן אמר ר"ל וכי אכל הלא טעם ואר"ח המטעמת אין בו משום אכילה ושתייה ולא משום הפסק תענית ואין טעון ברכה ויהונתן שלא ידע משבועת אביו לא נזהר שלא לבלוע מעט וכ"ה בהדי' שם נתן בפיו ואכל והאיר עיניו והקריב עולה על שגגתו וכ"מ שהיה קצת איסור מדלא טנהו אורים ותומים ואילו בפולט האמר הכא ואין בכך כלום. (ב) והנ"ל בזה דודאי לשון טעימה הונח דרך כלל על מי שאין דעתו לאכול לשבוע בהנאת מעיו רק על טעימת פיו וגרונו להרגיש בטעמו עה הוא ואף כי גם שבולע מעט אין מכוין לכך וזה הוא הכל לפי ענינו, וענין הבעיא טעימה בתענית הוא זה דהנה מצינו בחולין (דף קג ע"ב) באכילת איסור דחייב בהנאת גרונו בכזית אף לא בהנאת מעיו דאר"י שם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל ח"ז חייב דנהנה גרונו בכזית (וכ"ה בר"מ פי"ד מהמ"א ד"ג) כזית שאמרו חוץ משל בין השיניים אבל מה שבין החניכיים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו בכזית אפילו אכל חצי זית והקיאו וחזר ו כלו חייב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור ע"ש ומ"מ לא אתא לאפוקי הנאת מעיו בלא הנאת גרונו כמו שביאר שם המשל"מ (די"ב) רק דאשמועינן דגם על הנאת גרונו חייב. מיהו נראה דהא דחייב בהנאת גרונו הוא דוקא במקום שאי אפשר לאהדורי כ"א ע"י הדחק וכמ"ש רש"י שם ד"ה בשל בין השיניים שאין אדם טועם טעם עד שיהא סמוך לבית הבליעה ובזה מיושב מה דאר"י התם אכל חצי זית והקיאו כו' ולא תפס בפשיטות בטועם כזית ופלטו חייב שהרי נהנה גרונו בכזית. וכן הרמב"ם דייק וגרס דשעל החניכיים מצטרף למה שבלע כו' וש"מ כדכתיבנא שעיקר טעם הוא סמוך לבית הבליעה במקום שא"א לאהדורי כי אם ע"י הדחק להכי נקטו בהקיאו וכן אם היה רק שיעור כזית אף הנדבק מעט בחניכיים מצטרף למה שבלע וכן מוכח בכתובות (דף ל' ע"ב) בתוחב לו חבירו בתוך פיו אי דמצי לאהדורי ניהדר ופי' התוס' שם וכי לא מיהדר חייב דמיתה לא פטרה ליה עד דבלע ועוד שם בתד"ה לא צריכא דמצי לאהדורי ע"י הדחק. וריצב"א פי' דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשיב באין כאחת כו' משמע דהנאת הבליעה הוא בסוף ביה"ב ובת"י שם בשם ר"ת כתב דבמקום שא"א לאהדורי כ"א ע"י הדחק כבר נהנה גרונו ובאין כאחת ע"ש. ובזה ניחא מה שאסרו טעימת פיו באיסורין שהוא מטעם שמא ידבק מעט בחניכיים והו"ל הנאת גרונו בחצי שיעור ואסור עה"ת כדקיי"ל ביומא (דף עד) כיון שהנאת גרונו אסור כהנאת מעיו בכשיעור ה"ה בח"ש ויפה כתב הט"ז י"ד (רסי' צ"ח) במרה דטועם בלשונו שאני ואר"ל. (ג) ועד"ז הוא ענין הבעיא השרוי בתענית דזה ביתובי דעתא תליא כדאשכחן ביוה"כ מהו למיטעם בהנאת פיו אי נימא רק הנאת מעיו ליתובי דעתא אסור ואכילה ושתייה קיבל עליו והא ליכא או דלמא הנאה קיבל עליו כאכילת שאר איסורין שאסור בהנאת גרונו לבד וא"כ אפי' טעימת פיו לפלוט אסור שמא ידבק מעט בחניכיים. ופשיט ליה דטועם ואין חושש שמא ידבק כי אין בכך כלום דהנאת גרונו אינו בכלל קבלת תענית. ומ"מ י"ל דאין זה אלא בתענית שקבל עליו אבל תענית יו"כ וט"ב דנאסר הנאת שארי דברים י"ל דנאסר גם הנאת גרונו כבכל האיסורין. ובזה א"ש לשון הירושלמי הנ"ל דזה אמרו דרך כלל מטעמת דר"ל מי שאינו מכוין להנאת מעיו כ"א דרך טעימת פיו אין בו משום אחד מכל אלו מדין גזל ר"ל מדין איסור שאסור בכל שהו אם מכוין לגוזלו וזה אין בו איסור אם לא שמזיקו בשוה פרוטה דחייב להשיב. ומשכחת לה נמי כהא דאיתא בשבת (דף קכט) מאן דעבד מילתא ואי"ל לטעום ליזיל לשב חנואתא עד דטעם רביעתא וכן דמאי והפסק תענית ומיירי אף בשיעורא רבה לא גזרו בטעימת פיו וגם בליעה מעט לא הוה אסור באחד מאלו מצד איסור עצמו רק שזה אסור מענין אחר דהוה ככל חצי שיעור שאסור אף דאינו בכלל אכילה וכמ"ש הריב"ש (בסי' רפ"ז) ע"ש. ומ"ש הרא"ש דטפי מרביעית חשיבי הנאה לענין תענית נ"ל דאין זה אלא לאסור לכתחלה דיותר ערביעית לא התירו ומ"מ לא איבד תעניתו בהכי אי פולט ולא עדיף מחצי שיעור דאסור ולא איבד תעניתו ולא כמשמעות העט"ז (סי' תקס"ח) ובזה מיושב קו' הצל"ח מנ"ל להרא"ש דגם רביעית מותר נימא דלא עד בכלל ולהחמיר. ולמ"ש י"ל כיון דגם בשיעור רב אין איסור מדינא רק דלא רצו להתיר כמה דבעי שמא יהא דעתו גם להנאת אכילה לכן עמדו על הפחות שו על רביעית] ועפ"י מש"כ נ"ל ענין פלוגתת ר' יוחנן בילקוט שם לשיטתייהו אזלי והיינו כי יהונתן אף כי לא היה מכוין לאכול רק דרך טעימת פיו מ"מ לא היה נזהר כ"כ מלבלוע מעט ואין בו משום תענית רק כדין ח"ש דס"ל לר"י ביומא שם דאסור מה"ת לזה אר"י שם ויפדו העם וכי לחם אכל והלא דבש אכל ואין זה בכלל נדר אביו וריש לקיש דס"ל שם דח"ש מותר אמר וכי אכל והלא טעם כו' וכ"ז בדין תענית דח"ש אסור בו (ד) ועתה נחזי אנן בדין ברכה דמפי' הרא"ש משמע דעיקר ברכה על הנאת מעיו וכעין דאורייתא תיקנו דברכת המזון הוא על הנאת מעיו לשבוע ולז"כ בפולט אפי' הרבה אין צריך לברך ועז"א מטעמת א"צ ברכה ר"ל על הנאת פיו וגרונו לבד. אבל אם דעתו לבלוע אפילו לכל שהו צריך לברך אבל דעת הרמב"ם נראה שהברכה שלפני' נתקן גם על הנאת גרונו לפי שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה אפי' כל שהו וככל איסורי מאכל דנחשב הנאת גרונו לאסור כמו כן בהיתר צל"ב [רק ברכה אחרונה דהוא על הנאת מעיו בעי שיעור אכילה כעין דאורייתא]. והא דאמרו מטעמת אין טעון ברכה ס"ל דה"ע דלא נתקן לברך כ"א כשדעתו דרך הנאת אכילה וכמש"כ (בפ"א מה"ב) ומד"ס לברך על כל מאכל תחלה ואפי' נתכוין לאכול או לשתות כל שהו מברך ואח"כ יהנה ולז"א במטעמת שאינו מכוין לאכילה רק לטעום התבשיל כפי' רש"י א"צ ברכה. וי"ל דה"ע כיון דאסמכוהו רבנן לברך תחלה מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש בעי שיהא דעתו לכך להיות כנדון ולפ"ז אינו נ"מ במטעמת אפי' כשבלע מעט כיון שאינו מכוין לשם אכילה מותר עד רביעית וס"ל דלא עד בכלל וזה הוא ג"כ דעת הא"מ הביאו הב"י (בסי' ר"י) וז"ל מטעמת אצ"ב אפי' לפניה אא"כ היה שם כשיעור רביעית אבל בזה השיעור מברך אע"פ שחוזר ופולט כו' ומנ"ל הא וצ"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם ע"ד שכתבתי לעיל דנתקן הברכה גם על הנאת גרונו אף שפולטו ובמטעמת לא התירו אלא עד רביעית ולפי שאין בידינו להכריע לזה פסק בשו"ע (שס"ב) להקל ואסור לברך כמ"ש הב"ח אך:

י"ש יוצא ידי כולם כשירצה לטעום יכוין גם להנאת אכילה או שתייה וטעון ברכה אפי' כ"ש וחל"מ:

שם א"ר כל הנותן שלום כו'. י"ל דאלו ואלו דברי א"ח דרב איירי בנתינת שלום דמזכיר עליו שם ה' קודם שיתפלל הו"ל כבונה במה כעין מחז"ל לקמן (דף טו) הקורא ק"ש ומתפלל כאלו בנה מזבח כו' ובזה לא מהני אף אם אמר כבר מקצת ברכות ושמואל איירי בשאר דברי חשיבות כצפרא דמרי טב וכי"ב אסור קודם שיתפלל תחלה להודות לה' כי במה חשבתו לזה וה"ה אם אמר שאר ברכות תחלה דמותר וקו' הש"ס בפרקים שואל כו' הוא לרב ומתרגם ר"א אליב' דרב במשכים לפתחו דאלו לשמואל ל"ק כיון דאמר מקצת ברכה ולז"כ התוס' וכן הלכה ר"ל כרב ומיושב לשון ומתרגם גם פסקי התר"י והשו"ע: שם אר"י הלכה כר"י דאמר בין אלקיכם לאמת ויציב לא יפסיק. הא דלא אמר סתם הלכה כר"י וגם כי שינה לשון המשנה דתנא בין ויאמר לאמת ויציב. י"ל דה"ט דלא נפרש טעמא דמתני' דויאמר מדבר ביצ"מ כמו אמת ויציב לכן לא הוי כבין הפרקים רק דינו כתוך הפרק ומפסיק מפני היראה לז"א טעמי' דר"י דבין אלהיכם לאמת לא יפסיק אפי' מפני היראה כמ"ש כרא"ש. והא דנקט נמי תיבת ויציב משום דר"י לשיטתו דחוזר ואומר אמת א"כ י"ל אם אומר אמת ויציב ביחד הוא דלא יפסיק אבל רשאי לומר אלהיכם אמת ומפסיק כבין הפרקים וחוזר ואומר אמת. משא"כ לרבא צ"ל אמת ויציב ביחד והוי כאמצע הפרק. וזה היה ענין האיבעיא חוזר ואומר אמת דנ"מ כמ"ש: תוס' ד"ה ימים שהיחיד כו'. מיהו משמע בירושלמי שהיו מברכין כו' כצ"ל. והנך ג' תיבות כאשר פירשתי תחלה נמחק. ור"ל נהי דהרי סופה ר"ל ברכת אשר גאלנו כדפירשו לקמן. מיהו מהקושי' אשר גאלנו דסמוכה מוכח דברכו שני ברכות על הלל תחלה וסוף יהללוך כדאיתא בערבי פסחים וע"ז הקשה ר"י כו'. ומה [דקשה] מיהללוך שאינה סמוכה כו' כצ"ל ומש"כ וכן משמע בירושלמי שהי' דרכן כו' ר"ל להכי היו אומרים הלל בבית הכנסת כדי שיברכו עליה תחלה וסוף ועל סדר השולחן שמפסיקין אינו מברך. ועז"כ והשתא נמי מיושב כו' ר"ל לא כדפי' תחלה בתי' הירושלמי שנייא דאם שמעה בבהכ"נ יצא ולא היו אומרים הלל כלל דלהכי לא הוי ברכת אשר גאלנו סמוכה לברכת הלל רק דמפרשים בע"א דעיקר ברכת הלל נתקן בבהכ"נ ולא על השולחן אף כשאומרים הלל. ולהכי אינה סמוכה כלל. והירושלמי הביא ראי' מזה שהיה דרכן לומר הלל בבהכ"נ כדי לברך עליו. ועי' ברשב"א ובר"נ פ' ע"פ מזה:

תוכן העניינים

ברכת ראש ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה