ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין
דף יב.
גמרא דאי נמי אמר שהכל יצא לקמן (דף מ) פליגי בזה רב הונא ור' יוחנן וצ"ל דפשוע להש"ס כר"י אך קשה ל"ל לתוס' להביא ראי' מדיוקא ולא ה"ר מפשיעת הש"ס דהכא דס"ל כר"י. ונ"ל דלפי' הרי"ף דסיים בדחמדא, ר"ל דאמר תרוייהו שהנ"ב ובפה"ג א"ש גם לר"ה דהא בש"ס שם אמר דר"ה כר"מ וע"כ ל"ק ר"מ דיצא אלא דקמדכר שמי' דפת וא"כ הכא דהזכיר נמי יין יצא לכ"ע וזש"א דאי נמי כו' ר"ל דברכת שהכל שייך נמי גבי יין רק משום חשיבותי' בעי לאדכורי' א"כ בסיים בתרוייהו יצא ולזה ה"ר מענין אחר: שם וסיים בדתמרי יצא. הרשב"א הקשה למה לא אמר בנקע כסא דחמרא כדפתח ביה. עו"ק מה מרבה בזה הכלל דבר היותר פשוט דאפי' סיים בדנהמא יצא ונלמד במכ"ש מפתח בשחרית מעריב ערבים וסיים ביוצר אור דיצא. ואף דלא יצא בדסיים במעריב ערבים וכ"ש בזה. והיה נ"ל דה"ע דתפס בזה דדמי ליה דבהא דפתח בברכת הזן אם סיים בזה לא יצא דברכה זו לא קאי על המזון דארץ רק ע"ד כלל הזן כל העולם כמ"ש בפרק שלשה שאכלו (דף מח ע"ב) רק צ"ל נמי ברה"א דמפקא מזון וקמ"ל כיון שהיה ע"ד לסיים ברהמ"ז כולו שיוצא בזה מהני נמי בסיים בתמרי אך זה אינו עולה לדעת תר"י והרא"ש דס"ל דיוצא בברכת הזן לבד. ונ"ל דה"ע דרוצה לרבות בזה הכלל דומיא דיוצר אור ומעריב ערבים דהוה ברכה ארוכה והפסיק בד"א אבל בכסא דחמרא ל"מ לשי' הרי"ף. דאמר תרתי שהכל ובפה"ג דהו"ל ברכה גמורה כיון שהיא קצרה שאינו חותם אף גם לפרש"י כיון שלא הפסיק בד"א והפחיתה והחתימה היה מעין ברכתו דפשיטא דיצא מכ"ש דמעריב ערבים לזה אמר בזה הכלל דבר הלמד מענינו בברכה ארוכה שפתח בד"א שלא מעין חתימה ואפ"ה יצא. וא"ש נמי מה שלא תפס אחד מחמשת מינים דיוצא נמי בברהמ"ז כמ"ש אהע"ז (בסי' ר"ח) לפי שבזה הפתיחה והחתימה מעין דבר אחד. אך בדעת הרמב"ם נ"ל כמש"ל דבעי כל ברכת המזון כי הוא לא ס"ל דתמרי מיזן זייני יותר מכ"ד דזיין רק הש"ס תפס דבר אחד מז' מינים הטעון ברכה מעין שלש מדרבנן וס"ל דברכת שלש פוטר מעין שלש אבל התר"י והרא"ש ס"ל דברכת שלש אינו פוטר מעי"ש עי' פ' כ"מ (סס"י כו) ובתר"י שם ולהכי צ"ל לדידהו דתמרי הו"ל כמזון וס"ל נמי דמה"ת די בברכה אחת מעין המאכל כמ"ש לקמן (דף מת) לזה ס"ל הכא דבברכת הזן לבד יצא ועיין:
רש"י ד"ה וסיים במעריב ערבים כשאמר מלך העולם נזכר וסיים כו'. מלשון זה מוכח דקאי אסיפא דסיפא ערבית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים דאלו ארישא היל"ל וטעה וסיים מע"ר והוצרך זה לפירושו דר"ל אדעתא דחמרא ואהכי ה"ר מסיפא דסיפא דפתח ביוצר אור דל"ל פתח ממש דא"כ משמע נמי סיים במע"ר, חתימה ממש ובזה אפי' אי אזלינן בתר חסימה לא יצא דחסר הפתיחה וגרוע מברכה קצרה דאין בזה מלכות א"ו הא דפתח ביוצר אור ר"ל אדעתא דיו"א וה"ה כל הנך דרישא ר"ל אדעתא ולא דייק זה מסיפא דרישא דשם י"ל פתח ממש במע"ר ואמר נמי יוצר אור דע"כ האי סיים אינו ר"ל החתימה דא"כ היל"ל יוצר המארות אבל מסיפא דסיפא דייק שפיר: תוס' ד"ה משום כו'. לא הוה שעה לומר יוצר איר כדאמר ביומא (דף לו) הקורא [את שמע כו'] ויכול לסבור הברייתא כוותיקין. הס"ד כצ"ל. ולכאורה תמוה הא כתבו התוס' לעיל (דף ט' ע"ב) דזמן ק"ש מתחיל אחר טה"ש דק וותיקין מאחרין קצת למצוה מן המובחר כדי לסמוך לתפלה דנה"ח וכ"ה ברא"ש שם א"כ הרי מטא זימניה. וצ"ל כיון דלוותיקין הוה זמן תפלה בנה"ח והם לא היו מתפללין כפירש"י לז"א עם שמש ברכת יוצר אור. ומש"כ ויכול לסבור כו' דלא נימא דהברייתא דיומא וכן בשמעתין ס"ל זמן ק"ש מנה"ח כמ"ש התוס' (לעיל ט' ע"א) לדעת ר"ע ולזה נצרך לומר דאנשי משמר קרו נמי אח"כ מ"מ קראו ג"כ מקודם לקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואמרו ג"כ אהבה רבה משום ברכת התורה. וא"כ נצרך לומר לדידן דלא ס"ל כן כהס"ד דאינו מעכב כלל לז"כ דאתיא נמי שפיר אליבא דוותיקין וכמ"ש:
ד"ה לא לאתויי כו'. ור"י היה אומר לחומרא דצל"ב, המפרשים פי' דה"ט כיון דרוצה לאכול או לשתות אסור ליהנות עד שיברך וק"ל בהא דמסקו בחתימה של יו"ט אם חתם בשתים יצא אחרי שהוא יודע שהוא יו"ט משמע דבא"י רק שטעה ונזכר לא יצא ובזה ל"ש ה"ט דלעיל. ולכאורה י"ל דר"י היה אומר לחומרא בדינו דרב אלפס שחתם בשתים כי ר"י פי' כפרש"י לכן בעינן שיודע שהוא יו"ט ואינו במשמע. ולזה נ"ל בענין אחר דהנה רב, אלפס כתב וז"ל ולקולא עבדינן דספיקא דרבנן לקולא ולא, כתב משום איסור ברכה לבטלה וה"ט כיון שמברך על מה שנהנה וכמ"ש לקמן (דף ס' ע"א) ולזה י"ל בדעת ר"י כעין שכתב התר"י לקמן (דף יז) בדין טעה בין פרק לפרק חוזר לראש אפי' למ"ד ק"ש דרבנן כיון שהתחיל ביה ושויה טליה חובה צריך לסיים כראוי וה"ה הכא כיון שהתחיל לברך צל"ב כדינו וה"ה בתפלת יו"ט אם טעה צל"ב כדינו ואם לא ידע שהוא יו"ט הו"ל הפסק כנ"ל: