ברכת ראש ברכות· רבי אשר הכהן משערשוב וטיקטין
דף ב.
לרבי אשר בן צבי הירש, אשכנזי הכהן:
הקדמה מהרב הגאון המחבר זצ"ל על הספר ברכת ראש:
הנה בראש ספרי ברכת ראש על מסכת נזיר זמותי דברתי, כי רצוני להעלות עוד על ספר ליקוטי אמרים מענינים הפזורים בתלמוד ופוסקים. אמנם אחרי שיבי נחמתי כי אמרתי הרבה יגעתי במסבת:
ברכות ובעזהי"ה החונן דעת מצאתי רב פנינים אשר הניחו לי רבותינו מקום להתגדר וכהיום חשבתי כי לא אוכל לבדי לשאת אה משא הדפוס בי רבה היא. ועלי היה כולנה. ונזכרתי מאמר החכם עת לקצר. ונקיטנא בקצרה מחידושי הארוך ללקט שושנים אחת מהנה. דברים הנוגעים לפשט הלכה על קו הישר נשקלה. גם חדושי דינים נאמנים ממקור התלמוד בביאור שיטת הראשונים. ועלה על ספר אשר נקרא בשם ברכת ראש. ואני תפלה לאל חיי שיקובלו דברי בעיני חכמי הדור ולתת עלי היום ברכה. כי כמה הלכתא גבורתא איכא למשמע מינה. ונקודת האמה שמתי לסטרה ע"פ פשטי השמועה וסברא ישרה כמ"ש הרמב"ן בהקדמת מלחמות ה':
ועיני ולבי שמתי למחו"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ולכאורה הול"ל כל שיראת ה' קודמת כו' בלה"כ ראשית חכמה יראת ה' (ועיין בתיו"ט שם) וי"ל בפי' יראת חטאו ר"ל חסרונו [כי חטא מלשון חסרון בנודע] והיינו שיהא מכיר חסרונו כי במה נחשב הוא. ולא יהא חכם בעיניו ברוח גבוה ולעמוד על רעהו דעה נכאה לומר קבלו דעתי. בי אם ישקול בפלס הישר שכלו ועומק דעתו ומתיישב לבו בתלמודו ברוח נמוכה כמאחז"ל בתענית (דף ו) אין ר"ה מחקיימים אלא במי שדעתו שפלה עליו. ולבקש מה' השוכן את דכא לשלוח עזרו מקודש לבחון האמת כמו שאמרו והבא לטהר מסייעין אותו. כאמרם מפני מה זכי ב"ה לקבוע הלכה כמותם לפי שהיו ענותנין כו' וכה יענני במרחביה לכוון הלכה ברורה להבין דברי חכמים וימלא פי תהלתו בקהל עם עדתו:
כ"ד המחבר הצעיר מבית אהרן אשר הכהן מילידי ק"ק טיקטין בעהמה"מ ברכת ראש על מסכת נזיר באאמו"ר איש אמנה מו"ה צבי הירש הכהן בהרב הגאון הארי החי מו"ה ארי' ליב הכהן הרב דק"ק טיקטין בהה"ג מו"ה גרשון הכהן ז"ל נכד הגאון המפורסם בשם ר' אלחנן ברלין חתן הגאון רשכבה"ג ר' זלמן מירלש ש זצ"ל הרב דק"ק האמבורג. יה"ר שלא נבוש ולא נכלם מאבותינו. ולא ימוש התורה מפינו ומפי זרעינו אמן כן יהי רצון: מעין הברכה:
אלה דברי דוד בן הגאון המחבר, אשר לכבוד מר אביו ידבר:
יתברך הבורא וישתבח היוצר. אשר בטובו ובחסדו הגדול החייני. והגיעני לעת הזאת. למלא משאלות אאמו"ר הגאון זצ"ל. אשר בקשני לפני פטירתו. להשתדל ולהביא שנית לדפוס את ספרו ברכת ראש על מסכת ברכות ונזיר עם תוספות הגהות ובאורים. ובפרט שלא יצא אז הספר מתחת יד העוסקים בדפוס מתוקן כראוי. כאשר הארכתי בהקדמתי לספר הזה על מסכת נזיר שהוצאתיו לאור שנית כפי פקודת מר אבי עלי בשנת תרל"ו. א) ויהי אך נגלה נגלה הספר הזה מתוקן כהלכתו בלהקת תופשי התורה. והנה אור שבעתיים הופיע. ויקראו לו צפנת פעלת כי אור גדול הגיה על צפונות המסכת הזאת. ב) ראיתי ושש לבי. שמעתי קול אדירי התורה בעלי תריסין מריעים לקראת צוף אמרי נועם כבוד אאמו"ר הגאון ז"ל. ונפשי מלאה גיל וחרדת קדש לבשתני לחרד לקיים דברי קדשו עד תמם להוציא לאור שנית גם את באוריו היקרים המלאים חכמה ודעת על מסכת ברכות ומאז לא שקטתי ולא נחתי עד כה. אשר ברוב רחמי ה' עלי גמלני להפיק זממי. ות"ל הנה הוא בהדרו לעיני הקורא:
זאת לא זאת אשר זכני ה' במצוה רבה כזו לקיים כבוד אב. בעת שכבר הורם כבודי ועטרת ראשי ממני. כי גם הצבתי שם עולם ומזכרת נצת לצדיק תמים בדבריו הקדושים. ותורתו לא תשכח מפי זרע עם ה' וזכרה לא יסוף מזרע זרעם עד עולם. הלא כה דברות קדשי חז"ל בסנהדרין (דף צא ע"ב) כל המונע הלכה מפי תלמיד כו' מנקבין אותו ככברה כו' ואמר אביי כי אוכלי דקצרא. ואם למדו מה שכרו אמר רבא אמר רב ששת זוכה לברכה כיוסף שנאמר (משלי יא) וברכה לראש משביר ואין משביר אלא יוסף שנאמר ויוסף הוא השליט הוא המשביר לכל ע"ה. ואמר רב ששת כל המלמד תורה בעוה"ז זוכה ומלמדה לעוה"ב עכ"ל. ועיין במהרש"א בת"א פי' המאמר הזה. ובפשטות המאמר נלע"ד לומר ע"ד שאחז"ל הרבה למדתי מרבותי כו' ומתלמידי יותר מכולם. נמצא שהמלמד תורה לתלמידים. שהוא צריך לדלות עצה ממים עמוקים להבינם לשומעיו. נעשה כמעין המתגבר וזוכה לחדש חדושי תורה לאמתתם. ומכ"ש מי שמחבר ספר. שהוא כמלמד תורה לכמה אלפים. כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפתיחתו למו"נ:
א) אמי מורתי הרבנית הצנועה תנצב"ה הקדישה מעזבונה לאחר מוחה כלף די הוצאות הספר למסכת גזיר שנית לאור עם ההוספות אשר שם עליה בעלה אאמו"ר זצ"ל. זכרה לה אלקי לטובה ותנוח נפשה בג"ע עם הצדקניות, אשר בדרכיהן הלכה כל ימיה על הארץ:
ב) וכבר הדפיסו מדפיסי ווילנא בהש"ס שלהן בקיצור הגהות מברכת ראש ממסכת נזיר אשר אנכי שלחתי להן:
שמביע מקור מים חיים כנהר שאינו פוסק להיות למחיה לרבבות עם. וכשלומדים תורתו וחדושיו בבתי המדרש שפתותיו דובבות בקבר. והוא מלמד תורה לרבים בעת שנפשו תשכון בגנזי תרותים. וזו היא כוונת רב ששת שכל המלמד תורה בעוה"ז זוכה ומלתדה לעוה"ב. ר"ל לדור דורים כי דבריו חיים בפי תלמידיו ותלמידי תלמידיהם:
ג) והשתא אתי שפיר כל המאתר שם. שמתחילה אמר כל המונע הלכה מפי תלמיד. ר"ל שמונע תורתו גם מאת המבקש ממנו. תנקבין אותו ככברה. ואמר אביי כי אוכלי דקצרי שהיא עריבת הכובסים המנוקבה לצאת ממנה המים שהכניסם לתוכה הרבה. כן משפט זה המונע הלכה מפי תלמיד שהוא יושב ושוכח תורתו מעט מעט. ככברה זו המוציאה טיפין טיפין מכל נקב שבה. כך הוא שוכח סברא אחר סברא בענינים שונים שבתורה. והוא דומה למצרים שאספו בר לעצמם שלא ע"מ להשביר לאחרים. שפירותיהם הרקיבו מעט מעט. עד שבשנת בצורת גם להם עצמם לא היה לחם. ולעומת זה אמרו ואם למדו מה שכרו. אמר רבא א"ר ששת זוכה לברכות כיוסף. כי פירותיו לא הרקיבו והחיה נפשות עם רב. וקיים עולם מלא הם וצאצאיהם אחריהם עד סוף כל הדורות. כמ"ש כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. וזכה להעמיד את האומה הישראלית. ואח"כ הוסיף לומר כי לא לבד שנחשב לו כמסבב סבה מרחוק. רק כמלמד להדיא את הדורות הבאים. ועומד ומשמש לפני קונו במרום ללמד דבריו לכל באי עולם. והיא מעלה גדולה עד מאד. כמאמרם ז"ל (ירושלמי שקלים) אף דוד המלך ע"ה ביקש עליו רחמים אגורה באהלך עולמים כו'. וכי עלתה על לב דוד לדור בשני עולמים. אלא כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אזכה שיהיו דברי נזכרים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ויהיו שפתותי דובבות בקבר. כי כל חדושי תורה שאדם מחדש ומה גם אם קלע אל המטרה עד אמתתה של תורה. נבנים מהם היכלות וחופות נפלאות שהנפש תתעדן בהן. וע"י האור תורה נארג לבוש יקר רוחני מאיר כעצם השמים לטוהר. להלביש הנשמה בלבוש הטהור הזה. והיא מקבלת שמחה גדולה ותענוג נפלא בראותה עצמה בלבוש אורה. ובפרט כאשר דבריו יצאו לאור עולם ורבים ילמדו תורתו לדעת ולהבין בדבר הלכה. כי אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של דבר הלכה בלבד אז אין שיעור לשמחת הצדיק בשבתו בגן אלהים. ד) ולא כל אדם זוכה לזה כמ"ש בספר חסידים לא כל ת"ח זוכה לחבר ספר ויש שזוכה לחבר ספר אחד ויש לשנים כו' ע"ש. ויש לכוין לזה גם מאמרם ז"ל בפ"ק דברכות (דף ו ע"א) דשנים הלומדין תורה ביחד מיכתבן מילייהו בס' הזכרונות. והקשו שם בתוס' מהא דתנן במס' אבות (פ"ג) שאפי' יחיד מיכתבן מיליה ע"ש, ועיין מהרש"א שם מה שתירץ ע"ז. וגם מה שתירץ שם אאמו"ר בספרו זה. וחלקי אמרה נפשי דשנים הלומדים יחד הם מקבלים חכמה זמ"ז כמרז"ל ומחברי יותר מרבותי. וכדאיתא בסוף אלו מציאות (דף לג) ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה. עי' פי' רש"י שם. וע"כ זוכים להיות דבריהם חקוקים בס' לזכרון מפני חירושי התורה שחדשו (ורמז מתה שכתבתי חצאתי ג"כ בהגהות רש"ש בברכות ע"ש) וזהו דקדוק לשונם הטהור מכתבן מילייהו היינו הדברים שהם מדברים. משא"כ ביחיד נאמר וכל מעשיך בספר נכתבים. ר"ל שנכתב המעשה שעושה שהוא לותר כיון שלא כל ת"ח זוכה לחדש בלמודו:
והנה מה שמת ורחב לבבי כי הנני שלית הנטפל לעושה מצוה הוא ניהו מר אבא הגאון זללה"ה. דעל ידי מכתבן מיליה. ועל ידי תתקיים ההבטחה ברכה לראש משביר ברכת ראש בחבורו היקר הזה. ואע"פ שיצא הספר לאור ע"י אאתו"ר ז"ל. אך מאחר שלא יצא מתחת מכבש הדפוס דבר מתוקן וכלו עלה קמשונים ורק על ידי נשלמה המלאכה לצאת בכל הודה והדרה. מנוקה מסיגי הטעיות הרבות שנפלו בדפוס הקודם. וההשמטות על מקומם יבאו. וברור בפתרון הר"ת שהיו בו הרבה. מלבד חסרות ויתרות עד שנלאה הלומד לעמוד על אמתת כונת המחבר. אין המצוה נקראת כי אם על שם הגומרה. ה' יגמור עלינו לטובה:
ולאשר העת עת רצון לה' לזכני במצוה רבה לא אחמיץ מצוה אחרת הנגררת על ידה. והיא כפולה בתכונתה לפי שיש בה תועלת רבה. והיא להזכיר קצות דרכי אאמו"ר זצוק"ל בקודש. למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויעשו כמעשהו. וכבר למדתנו תורתנו ללכת בדרכיה גם היא כיון שהזכירה צדיק ספרה בשבחו כמ"ש אלה תולדות נח. נח איש צדיק וכתיב זכר צדיק לברכה:
אאמו"ר הגאון המחבר זלה"ה אחרי אשר נשא אשה נשאו לבו לעלות אל הר הקודש אל הישיבה הגדולה דק"ק וולאזין ולהיות גולה למקום תורה. והיה כבן י"ח שנה. בעת ההיא הופיע עליה הדר גאון עוזה וראש נזר תפארתה מורנו ורבנו הגאון הגדול מאור הגולה רבינו חיים זללה"ה:
ה) והיושבים לפני ה' שמה היו גדולי תורה אשר היו אחרי כן לגדולי הדור ומנהיניו בבית אולפנא זה תופיע נהרה מאור המאיר לארץ ולדרים בדרך חיים תוכחת מוסר באגדות ומדרשים. ותורת חיים בחריפות ובקיאות בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים:
אאמו"ר הגאון ז"ל עם היותו רך בשנים היה אב בחכמה וע"כ נטל עליו הגאון רבינו מוהר"ח ז"ל להגיד השיעור לפני הישיבה יום יום כל ימי משך שבתו שם שלשה שנים רצופים אחרי ששה חדשים לבואו שמה] ויקחהו מוהר"ח ז"ל על שולחנו בימי מועד ושבת לאכול אתו לחם קדש ולהשקותו מים חיים להניקהו דבש מתורת פיו [ובשנת תקע"ט נסע מוולאזין והנה מודעת זאת כי יותר שהיה הגאון מוהר"ח ז"ל חכם בחכמת התורה היה מוכתר במעלות ומדות טובות עד שהיה למופת לכל בני דורו. ואאמו"ר ז"ל בהיותו בחנותו של בשם זה ו). קלט ריח טוב מכל ראשי בשמי המעלות והמדות שהן תפארת:
ג) כאשר כן זכו כל הת"מ שעמדו מימות משה ועד רב אשי שהיתה תורה שבע"פ שמירה בלבם איש מפי איש עד היום שחבר דבריהם בכתב שלא תשכח עדות ה' עד עילם. יש שזכה להלכות רבות ויש למעט כמבואר כל זה בהקדמת הרמב"ם לפי' המשניות ע"ש:
ד) וכדאיתא בזוה"ק (פרשת ויחי) וז"ל שם. רבי יצחק הוי יתיב יומא חד אפיתחא דר' יהודה והוי עצוב נפיק רבי יהודה לתרעיה אשכחיה דהוי יתיב ועצוב כו' עייל ואמינא לגבך למבעי תלת מלין חד דכד חמי מילי דאורייתא ותדכר מאלין דאנא אמינא דתימא לון משמי בגין לאדכרא שמי וכו' ע"ש. (ועיין גם בשבט מוסר פרק ל"ה שמאריך בזה הענין הרבה:): ה) בספרו זה מזכיר את מו"ר הר"ח ז"ל ג' פעמים. והם (בדף מב ע"א) כותב וכן שמעתי מאדמו"ר הגר"ה ובשארית הברכה במסכת נ"מ ובהספד שם מביאו:
ו) בתשוקתו הנמרצה של אאמו"ר ז"ל לתורה ולתעודה השתדל לרוץ לקראת אדירי התורה פעם תחת שמע שהגאון רבינו עקיבא איגר זצ"ל יהיה בלאמוע על חתנות בנו ויסע אליו ויהי עמו כל יחי שבת שם גם הושיט לו חדושי תורת בכתב (פי טרדתי מרבים שבאו אליו מכל לעושיהן ותפארת לו מן האדם, ובהן כהן פאר אשר בו ישראל מתפאר:
אם כי כמה מעלות גדולות ומדות נשגבות היו בהאאמו"ר הגאון המחבר ז"ל אשר א"א לי לפורטם. וכל תהלוכותיו הוא מקודשות ומטוהרות עד שנתקיים בו מאמר חז"ל וכל מעשיך יהיו לשם שמים. אספר לדור אפס קצתם הוא ז"ל היו מצוין במדת הסתפקות. והיה מוכיח אל ב"ב להתלמד בזה והציג עצמו למופת לנו. באמרו הלא תדעו אשר בימי חרפי בהיותי בוולאזין הייתי מוכרח ז) להסתפק בקטניות מבושלות בבוקר. ועם זה הייתי אומר השיעור כמה שעות לפני הישיבה שהיתה רבתי עם וגדולי תורה. ח) הוא ז"ל היה ש שונא את הרבנות ולא רצה לקבל עליו כתר הרבנות. אף כי בקשוהו מערים שונות בימי נעוריו לכהן אצלם פאר ולא קיבל בשום אופן. רק התפרנס מיגיעו רוב שנותיו. ט) עד היותו כבן חמשים שנה. ובמשך הימים ההם אף שהיה עוסק בד"א י) וכמה פעמים נסע לערים שונות לרגלי מסחרו בכל זאת עשה תורתו קבע ובסתר אהלו התבודד ויהנה בתורה יומם ולילה כיום יאיר לו. ומלאכתו עראי לבוא לשעה אחת או שתים לרגלי מסחרו. לאהל תורתו עשה לו עלית קיר קטנה על ביהמ"ד הישן בקאמניץ עיר מגורו שם עסק בתורה ולשכנו זה דרשו חכמי תורה ויבואו שמה להקריב אליו דבר הקשה. ופעמים רבות לקח לו תלמידים הגונים להטיף להם לקחו הטוב. והוא ישב עטוף ומוכתר בטלית ותפלין ושקוד על התורה ברשפי אש ושלהבת יה. ובתבונתו הרחבה מני ים דלה פניני החדושים ממעמקי הש"ס והפוסקים ושם כתב את ספרו ברכת ראש על מסכת ברכות ונזיר. ועוד חדושים רבים ונפלאים אשר רבים מהם נשרפו ורבים נאבדו במשך הזמן. חבל על דאבדן. אפס בכל צדקותיו עוד נפשו לא זכה בעיניו ולמרק כל שמץ דופי מלבבו הטהור סגף א"ע בתענית ואיש לא ידע מזה יא) כי היה הצנע לכח מאד וכל דרכיו ומעשיו הטובים היו בסתר. עד השנים ההן התפרנס א"ע ממסחרו. אך כאשר נהפך הגלגל על בית מסחרו וההכרת אכף עליו מיד המסבב המסיבות לקבל עליו את משרת הרבנות. ואז בחזקה נגד רצונו קיבל הרבנות בק"ק שער שאב. יב) ובראותו את העגלות אשר שלחו אחריו לשאת אותו אל העיר אשר נהתה אחריו לשבת כבוד בתוכה זכור אזכור כי בכה הרבה במר נפש ויאמר. טוב לשבת בכלא עם ספריו סביבי ובלחם צר משבת על כסא רבנות ולנהוג בשררה יג) ויסע ויבא שערשאווה בשנת תר"ח. עשר שנים ישב בה ויהי עושה משפט וצדקה לעמו והיה חביב אצלם כבבת עיניהם. לשמע שמעו הטוב אשר כשמן תורק הלך למרחקים דרשוהו ערים גדולות לשכון כבוד בתוכהנה וירבו לחלות את פניו אף אמרו להגדיל שכרו כפלים אך הוא לא שת לבו לדבריהם. אף כי בעירו זו אשר תמד לשבתו לא פנק נפשו במעדנים ופרנסתו היתה מצומצמת. (כנודע שהיה בימים ההם שכר הרבנות מצער מאד) לא אמר בכל זאת צר לי המקום. גם לא שאל מפרנסי העיר להוסיף על שכרו. יד) מקץ עשר שנים שמה עיר טיקטין עיר מולדתו את עיניה עליו ויפצרו בו מאד לשום משכנו בתוכה ולרעות עדתה. ויגישו לפניו עצומותיהם. באשר כי עיר מולדתו היא טו). וכל אבותיו הרבנים הגדולים ינוחו בה בשלום על משכבותם. לדברים האלה נעתר לבקשתם. ויהיה שם לאב"ד בשנת תרי"ח. אתר הדברים האלה בשנה אחר ביאתו לטיקטין שלחה לו עיר סובאלק כתב רבנות ושכרו נקב לו הרבה. אך לא עזב מקום אבותיו הצדיקים נ"ע. אפס בכל כוונתו הרצויה מה' מצעדי גבר כוננו כי הוכרח לצאת מטיקטין בעת מרד פולין בשנת תרכ"ג ומחלתו התחילה מזה (והרבה לספר אבל אין כאן מקומו) והיה מוכרת לנסוע משם. וישב עוד הפעם בשער שאב לאב"ד בשנת תרכ"ד ומשם בא לפרוזנא כעשרה ימים קודם פטירתו ושם נצתו אראלים את המצוקים. ואאמו"ר ז"ל נתבקש שמה בישיבה של מעלה בליל שבת קודש ד שבט שנת תרכ"ו. העדים מנעההו להדרש לשואליו פה אל פה) ואחרי קראם שת ידיו על ראשו ויברכהו. ועוד היה אצל רבים מגאוני הדור המפורסמים שהיו בימיו ומכולם נתבשם בחכמה ובמדות טובות:
ז) ההברח היה בשאר לא יכול להשיג על נקלה לחם ישן. כי היה נזהר מאד מאיסור חדש. ולא רצה לבעל מלימודו ללכת ולדרוש אחרי להם:
ח) וידוע שבישיבת גדולי תורה מקשים ומפלפלים הרבה. והרב צריך לענות לכל שואליו:
ט) עד העת ההיא היה דר בקאמנין דליטא. כי כאשר מתה עליו אשתו ראשונה בנעוריו לקח לו לאשה את אמי מ' הרבנית הצנועה בת גדולים מרת וויזל בילא תנצב"ה. בת א"ז הרב הגדול בתורה וביראה הגביר המפורסם ונודע בשערים שלשלת היוחסין מו"ה אליעזר אשבנזי מקאמניץ דליטא נין ונכד להגאון רשכבה"ג רבינו חכם צבי אשכנזי זצוקללה"ה:
י) כי רצה לקיים מאחז"ל גדול הנהגה מיגיעו כו'. עיין בספרו זה הנאמר שמה:
יא) זכורני כי בהיותי ילד הייתי אני השליח להביא אליו ארוחתו אל אהל תורתו בעת שלא בא לביתו. ויהי בהביאו אליו איזה תבשיל כפעם בפעם. ויאמר לי אם תרצה לאכול אכול אתה ואם לא תרצה בוא אל הביהמ"ד מטה זמן לאחד העניים הלומדים היושבים שם ויאכלו אך אל מגד בביתי בו אנכי לא אכלתי. ולא הבינותי אז בהיותי ילד. מדוע לא יאכל ולמה לא אגיד וזכרני עוד כי התענה שעה אחת בעשי"ת שלשה ימים רצופים לילה ויום ואיש לא ידע בכל אלה רק אנכי:
יב) כי מכל רכושו נשאר לו אך מעט מזער וטפלי תלוי ביה ורבים קמים עליו שיקבל הרבנות:
יג) וכמו שאמר ר"ג (הוריות דף י' ע"א) כלום שררות אני נותן לכם. עבדות אתן לכם:
יד) אף כי בלא ספק אלו פצו שפתיו אך הגה כי שכרו לא יספיק לחם לפי הטף. היו מוסיפים לו די צרכו. לא ביקש ואת כל ימי שבחו שם. וזכורני כי פעם אחת נועדו קרואי מועד להתאסף בבית רבם אאמו"ר ז"ל להועץ יחד. ואמי ז"ל אמרה לאבי כי במקרה פהור הזה תדבר על לב ראשי העיר להוסיף על שכירות הרב לפי מכולת ביתו. ויתן עליה אבי ז"ל בקול עז איך תרהיב בנפשך לבקש הוספה בצוק העתים האלה. וגם בלעדי יש ויש לעיר הוצאות רבות ומוצא לכסף אין ומה היתרון לי על כולם. הלא כמה אנשי בשיקא לא יאכלו כ"א לחם לשבעה והולכים במלבושים גרועים. מה אני טוב יותר מהם. ובכל זאת מיראתו פן יתקפנה לחצה וחפצה פה לפני האספם בבקשת תוספת שכירות חמק עבר לו בפרס בואם. והאספה נשבתה ביום ההוא:
טו) כפי הנמצא בכתבי י"ק נולד שפה לאביו א"ו ז"ל אשר היה מגדולי הרבנים ועיוחסי כהונה. בשנת תקנ"ו י"ב לחודש אדר כאשר הארכתי בזה בחלק השני בשארית הברכה בדרוש ההספד ע"ש בהערה:
והנה אף כי הודות לאל הטוב כי הספרים של מר אבי ז"ל נתקבלו בתבל ובפרט ספרו ברכת ראש על מסכת נזיר אשר אור גדול הגיה על צפונת המסכת הזאת. בכל זאת ספרו זה על מס' ברכות חביבה עליו ביותר (כי על המסכת הזאת רבת שנים עמל בה ונמצאו כתב"י רבים עם חדושים ארוכים על המסכת הזה אשר כמותם כפלי כפלים מהספר הזה הנדפס. וכפי מה שכותב בעצמו בהקדמה שלו אשר נקיטנא בקצרה מחידושי הארוך ואף שבספר הזה אשר אני נותן לפניכם נמצאו כמה הוספות מכתב"י אאמו"ר. אבל מה נחשב הוא נגד מה שנמצא עוד בכתב"י) ומעת שיצא חבורו זה לא זז מחבבה ויוסף עליו דברים כהנה וכהנה. אבל נעצב אל לבו כי באשמת הפועלים והמשנית על זה (כי לא היה בעצמו בעת הדפסת הספר) כסו פניו חרולי הטעיות והשמטות וערבובי דברים. ע"כ הוסיף שנית ידו לתקנו ולהרחיבו. ועל שער הספר רשם לזכרון להדפיסו מחדש ביתר שאת ויתר עז. גם פקד עלי לפני עלותו השמימה למלאות מאויו זה (ות"ל כי ספרו על נזיר הרפסתי מחדש כפי פקודת מר אבי ז"ל עלי כפי שכתבתי בזה בהערה) אבל הספר הזה עד עתה לא נתנני אלהים להפק רצון אבי ז"ל מפאת כמה דברים אשר השתרגו עלי ואגב דררא דממונא כי קצר כחי להניח כמה מאות רו"כ בהדפסת הספר. וכמעט שאמרתי נואש לנפשי. אבל מחמת כי מצות אאמו"ר ז"ל חזקה עלי. ותהי בלבי כאש בוערת. וידעתי אם אין אני לי מי לי. ולא איש צעיר אני לימים. העירו ויעוררו עשתונותי לאמר מה לך נרדם. לא נחתי ולא שקטתי. וראיתי כי זכות אבותי סייעתני. כי העירה את רות אחותי הצנועה הגבירה ישרת הלב וטובת השכל מרת גיטל תנצב"ה מווארשא להוציא את הספר הזה על הוצאותיה. כי נעתרה לבקשתי. ובחשק לבבה הטוב הרימה נדבתה (ונפשה ערגה מאד לראות את הס' בצאתו לאור. אבל לדאבון נפשינו לא עלתה לה בטרם השיבה רוחה לאל) ובלב מלא גיל נגשתי אל המלאכה. לילות כימים שמתי. לבור ולנפות ולהסיר הקוצים מערוגות השושנים ועברתי אני בין בחרי אמרותיו קריתי ושניתי ושלשתי כל ענין וענין. עד שעלתה בידי בעזר צור חיי להוציא כלי שלם למענהו. (ועל מאמרם בהקומץ רבה (דף ל) א"ר ששת אם הגיה אות אחת בס' מעלה עליו הכתוב כאלו כתבו כולו שמתי משענתי. ואולי ע"י זה אבנה גם אנכי לזבדני בזבד טוב שלא ימוש התורה מזרעי וז"ז). ות"ל כי השתדלתי להדפיסו באותיות חדשות ועל נייר טוב למען יצהירו שורותיו ותאורנה עיני כל קורא בו. וקיימתי ז"א ואנוהו: ועתה אשא כפי השמימה. ואקוד ואשתתוה לה' על כל הטוב אשר גמלני. ולא עזב חסדו ממני. ואני תפלה לאל חיי שתעלה יגיעתי זו לכבוד אבי הגאון ז"ל לכבוד תורתו הקדושה כריח ניחוח לפניו. ויחזקני ה' יאמצני שתהיה לאל ידי לבצע מחשבתי הטובה ולהדפיס עוד ח"ת ממר אבא ז"ל הנמצא עוד בכתובים. ויקוים בי מקרא שכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרע זרעך. ותהי ידך לעזרני וימינך להושיעני ליתר שנותי חיי נעימים. חיים של טובה ויאריך ה' ימי בני יחידי המופלג ומוכתר במדות טובות ויראת ה' היא אוצרו מו"ה שלמה יהודה ליב הכהן שיחיה אשכנזי מבריסק עם רעיתו הצנועה תחי'. ועם בנם נכדי הילד בר חכים אשר שם אבי הגאון ז"ל נקרא עליו אשר הכהן שיחי' ויזכהו ה' לגדל אותו לתורה ולמעשים טובים ויקנה שם בישראל. בני יחידי זה אהב אאמו"ר ז"ל אותו מאד כי זרע הגר"א היה יקר בעיניו עד מאד יז) וזכות אאמו"ר הגאון המחבר זצ"ל יגן עלי ועל אחיי שי'. וביחוד על כבוד אתי חביבי הקשיש ממני המופלג הנגיד ירא ותרד לדבר ה' מוה' אברהם הכהן ני' מפינסק. ואשתו הצנועה המפורסמת בכשרון מעלליה מרת מעריל תחיה. יפקדם ה' ברוב רחמיו ויזכרם לטובה ברב עשר וכבוד ואריכת ימים טובים. והרבה טובות וצדקות עשו כידוע. יהי זכרם ברוך (כי אין להם זרע קיימא) כ"ד עבד ליראי ה' ולחושבי שמו הצעיר מבית לוי הכותב וחותם בשנת ולסדר אנכי נותן לפניכם היום ברכה: דוד בהגאון המחבר מו"ה אשר הכהן זצללה"ה אשכנזי:
יז) כי הוא נולד מאשתי הראשונה שהיתה בת הרב הגדול בתורה וביראה מוכתר במעלות מ' אלעזר לאגרא משלאנים ואשר לסוף ימיו נסע לאה"ק ושם מנ"כ) בן הרה"ג נכבד מפורסם ע"פ הבל מי"ה יעקב משה ז"ל מסלאנים בהגאון מו"ה אברהם בן הגר"א ז"ל מווילנא וחתן הגאין הגדול הצדיק מו"ה יהודה ליב הכהן זצ"ל אבד"ק קיידאן:
בס"ד פיתחא זעירא:
נקטינן בסידורן בסידור רבינו הקדוש תורה שבעל פה לששה סדרים וסימנך ומין נקט. וי"ל דרימז לסימן סדר זמנים ששת ימי בראשית. כי סדר זרעים הוא ענין התפשטות כוחות הארץ לחוץ בצמצום מקום פרטי. וזהו נגד יום אחד שהיה אז ה' הוא ושמו לבד. ועלה ברצונו הפשוט בחסדו לברוא את העולם בהטפשטות האורות על ידי צמצום כנודע. ולזה פתח רבינו הקדוש בראש סדרו ביחוד ה' ואלהותו. ואח"כ בדבר ה' נעשה הארץ וכל תולדותם בכח פנימי להוציא זרע למינהו כפי' רש"י שם. וביום השני ברא רקיע השמים שבו נקבעו שמש וירח וכל צבאם גבורי כח עושי דברו והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. וזהו סדר מועד. וביום ג' התחיל להוציא מכח אל השועל תולדות הארץ בעץ פרי ועשב הארץ לתפארת אדם לשבת בית. כי כולם לא נבראו אלא לצרכו שנאמר אחור וקדם צרתני, אחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות. שזה מורה שהוא מבחר כל היצורים וכולם תלוים בבחי' האדם להעלותם או להשפילם וביארתי דבר זה לקמן (ס' ע"א) במאמר רז"ל שם. וזה הוא אשר יצר את האדם בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו כמאמר חז"ל (עיין לקמן ס') בתוס' שם. ועשה לו עזר כמאמר חז"ל אדם מביא חטים כלום חטים כוסס כו' והיא לו לחוסן זה סדר נשים וסמוך לו סדר נזיקין. כי רובם נכשלין בגזל ומושיען מזהירן לפרוש מזה. וקופה מלאה עונות גזל מקטרג בראש. וזה נגד יום ד' שנתלו המארת חסר כתיב יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות גדיים ממושכנין על הרועים ובשביל ד' דברים המאורות לוקין כמאמר חז"ל. וכשייטיבו מעשיהם מאותות השמים אל תחתו. וביום חמישי וששי נבראו כל נפש חיה לצורך האדם ולקרבן על חטאת האים או לריח ניחוח וזה סדר קדשים לכל נפש החיה גם להבדיל בין החיה הנאכלת ואשר לא תאכל. וביום הששי שבא נחש והשיא לחוה והטיל בה זוהמא ועל ידה גם אישה אכלו מעץ הדעת לדעת טוב ורע. ונגזר מיתה על כל נפש חיה. ניתן על זה סדר טהרות. להבדיל בין הטמא ובין הטהור. וזה נמי נגד ששת ימי הבנין כנודע:
ב :
עוד י"ל ע"פ מאמר חז"ל ויהי ערב ויהי בוקר מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן וזו פלאי, וחכמי האמת אמרו בה טעמא. ואנן בדידן לפרש על פי מאמר חז"ל. דהנה התוס' (ראש השנה כ"ז) ד"ה כמאן הקשו על הפייט שיסד בגשם דשמיני עצרת כרבי אליעזר דבתשרי נברא העולם ובעל של פסח יסד כרבי יהושע דבניסן נברא העולם. ואומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן. אך קשה על זה מדמצלינן זה היום תחלת מעשיך כרבי אליעזר. גם כל המדרשים מורים שבתשרי היה הבריאה. ואיתא במ"ר שבראש השנה עמד אדם בדין ויצא בדימוס. גם בתקוני זוהר בראשית בתשרי ברא. ולולא ד"ק נראה בהיפך. שבניסן עלה במחשבה להבראות ובתשרי נברא ממש. וביאור דבר זה. גם לבאר ענין מחשבה ומעשה. זה הוא. כי סוף מעשה במחשבה תחלה. וסוף מעשה הוא התכלית של המעשה. כמו האומן העושה איזה כלי לאכילה וכיוצא בזה. פעולת הכלי אינה חכליתות. כי אם אין לו מה לאכול אינו צריך להכלי. וזה פירוש הפסוק כה אמר ה' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. והיינו כי ראשית גילוי היה בשם הויה והוא תכליתו וסופו כנודע בהויה וקוצו שהוא היה ויהיה להטיב בחסדו. אך פעולת הבריאה היה בשם אלקים בדין לרפאות החוטאים שיצמח מזה התכלית, כהרופא שנותן סמים מרים. בפעולה זו אינה תכליתית כי אם הכנה לתכלית הרפואה. גם זאת אין בלעדו כי הכל מאת ה' לכוונת התכליתית שיהיה על צד היותר טוב. ולזה בראשית ברא אלהים את השמים. כי שם שולט הדין ביותר. וכי ראה שאין העולם מתקיים בדין שיתף עמו מדת הרחמים כמו שנאמר קיום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.. כי שיתוף זה של מדת הרחמים נצרך לארץ יותר משמים. כי אין אדם צדיק שארץ אשר גו'. ומה שאמרו חז"ל בתחלה עלה במחשבה להבראות במדת הדין ראה כו' איירי במחשבת בריאת הפעולה. לא על מחשבה התכליתית. ועל זה אמר אלה תולדות וגו' ארץ ושמים. כמש"ל במשנה דרצה לומר תכלית והבריאה עיקרו בא מתחלה על ידי ארץ ממעשה בני אדם. ולזה דרשו בב"ר בהבראם. באברהם. שבעבורו הושתת העולם. וזה שחקרו חכמי ראשונים אי מלאך גדול מאדם או איפכא. אלו ואלו דברי אלקים חיים. והיינו שבעצם הבריאה מלאכים גדולים בהשכלה רבן של אדם הראשון ומשה רבינו ומי לנו גדול מיהושע שנפל על פניו כראות פני מלאך. ה' אך להתכלית האדם גדול שעתידים מלאכים לומר לפניהם קדוש. ולכן לגבי אברהם היו נחשבים כאנשים: (ג):
וכאשר נחקור בזה עוד תמצא כי כמו שראשית מחשבת תכלית הפעולה היה בניסן כן ראשית מחשבת תכלית פעולות עם ישראל בענין אברהם ושרה ברוב נסים היה בניסן. אשר מצד טבעיות בריאת העולם היו עקורים כמאמר הכתוב הביטו אל צור חיצבתם גו' כי אחד קראתיו מצד הבריאה שלא היה ראוי להוליד רק להיות הוא לבדו ואחר כך ואברכהו וארבהו. וכן דרשו חכמינו מן הכתוב בשרי עקרה אין לה ולד אפילו בית ולד אין לה ובפסח באו המלאכים לבשרה ואז חדלה סיבת עקרתה ונוצר לה בית ולד לפעולת העבור כפרש"י על הפסוק ויקח חמאה וגו' ולחם לא הביא שפירסה שרה נדה וטמאה העיסה ואין טעמא אלא דם הבא מהמקור כלשון הכתוב ממקור דמיה וכן הוא בתוס' (רה"ש י"א) בט"ו בניסן דיבר ה' אל אברהם במחזה והבטיחו להוליד בברית בין הבתרים, בט"ו בניסן באו המלאכים לבשרו בט"ו בניסן נולד יצחק ובמדרש תנחומא סוף פ' פקודי איתא דבאחד בניסן נולד יצחק והוא סוף המעשה אשר במחשבה תחלה ופעולת המעשה בהריון היה בתשרי דברה"ש נפקדה שרה. ובזה פירשתי הפסוק וה' פקד את שרה כאשר אמר ופירש רש"י כאשר אמר בהריון והיכן היא אמירה ויאמר ה' אבל שרה אשתך יולדת לך בן ויעש ה' כאשר דבר בלידה בברית בין הבתרים היה דבר ה' אל אברם לא יירשך זה גו'. ולאיזה ענין כפל אמירה ודיבור בהריון ולידה. ויש לומר דקאי על הזמן פקד את שרה בהריון בזמן אשר אמר שהי' בתשרי כדכתיב שם ויעל אלקים מעל אברהם וימל אברהם וזה היה בתשרי שביום הכפורים נימול אברהם. ויעש ה' גמר הנידה לשרה בזמן אשר דיבר בברית בין הבתרים בניסן [והיא ראשית המחשבה שיהא ראוי להוליד] ויוצא אותו החוצה למעלה מהנזל כמחז"ל מאי אמרת דקאי צדק במערב כו'. ובזה יש לפרש מאמר הכתוב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק דמיותר. אך קמ"ל כי לידת יצחק לא היה נמשך מצד הולדת אבי אבות הנמשך עד לידה ראשונה של אדם הראשון כעין מאמר הכתוב בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם (ר"ל שהם מכלל העולם) תרח גו' ואקח את אביכם את אברהם גו' כי לידת כלל ישראל נמשך עד אברהם ולא יותר למעלה ואין קורין אבות כו' וזה שאמר הכתוב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק הוא היה ראשית הבריאה ליצחק כי מעבע בריאת העולם לא היה נמשך ההולדה יותר ממנו. ועפ"ז ו"ל מה"כ עבדו את ה' בשמחה כי מאתו לא תצא הרעות. ביאו לפניו (מלשון כעס ורוגז) ברננה דעו כי ה' הוא אלקים שגם פעולת הדין אינו על צד הנקמה כ"א לתכלית הטוב והא ראי' דז"א מפאת מזל הרע הוא עשנו ולא אנחנו באלף כתיב לומר שמצד הבריאה לא היינו כלל רק ולו אנחנו בוא"ו קרינן ולזה תאמינו כי טוב ה' ולא יופסק לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו ולפי הדור הוא אמונתו ופעולתו לעשות לצמוח מה תכלית הטוב כהוראת שם הויה, וזה פי' הפסוק החדש הזה לכם ראש חדשים שראשית ותכלית שלכם מלידת יצחק היה בניסן ולפי מחז"ל (ברה"ש י"א) דקאי בחג ואותה שנה מעוברת היתה ואשה מתעברת ויולדת לב' תקופות וב' ימים צא וחשוב מחג כי מדלית ימי טומאה ונתעברה בכ"ב תשרי עולה עד יום א' בניסן עפ"י חשבין אחד מלא ואחד חסר מאה ושמונים וחמשה ימים. וכן הוא החשבון מב תקופות מאה ושלשה ושמונים וב' ימים נמצא היה בן קיימא ביום א' בניסן. ולזה איתא בנדה (דף כ"ז) ביולדת לז' שנשתהא הולד אחר חבירו כ"ג יום ע"ש בפרש"י דאחד נגמר צורתו לתחלת ז' ואחד לסוף ז'. ור"ל דאחד נגמר ביום ח' לחודש דכן עולה החשבון לאחד מלא ואחד חסר ביום ח' קפ"ה ימים. ולמאי דאמר ר"י (ע"ז כ"ד) אמרת לן צ"ל שהי' אז ב' חדשים מלאים ונגמר ביום ז' לחודש. ועפ"י זה יש לכוין המ"ת הנ"ל בא' בניסן נולד יצחק עם ש"ס דילן בפסח נולד יצחק, דהמ"ת ר"ל דביום א' בניסן היה בן קיימא וראוי להוולד בן קיימא ונולד בפסח ברצון הבורא. לזה אמר החודש הזה מר"ח הוא ראשית קיום לידת יצחק למעלה מהמזל לכן ראשון הוא לכם לחדשי השנה כי היו מונין למלכי ישראל מניסן אבל לעכו"ם היו מונין מתשרי כפי ראשית כלל בריאת העולם שנבראו לצוותא כמ"ש בפי' הכתוב (ישעי' מ) כל הגוים גו' מאפס ותהו נחשבו לו. והי"ל למימר כאנם. אך ר"ל מחמת שלא יהא אפס ותהו לזה נחשבו לו להבראות ע"ד הכתוב לא אגרשנו פן תהיה הארץ שממה וגו'. וכן מצינו ביצ"מ דנפסק שעבוד הגוף ששה חדשים מקודם בתשרי ומשעבוד הנחש התכליתית מכחות הטומאה בניסן וכמו כן לעתיד שראשית הגאולה גם סוף תכלית המכוון יהיה בניסן וכדמפטרינן בפסח העצמות היבשות ופעולת הדין של גוג ומגוג בתשרי וכדמפטדינן בסוכות ביום בא גוג גו' אשר לא יבא לחוג את חג הסוכות (ובתהלים ס') בפסוק אחלקה שכם ועמק סוכות אמדד פירש"י שם לא ידעתי מה הוא עמק סוכות. ולפי האמור י"ל דזו היא עמק יהושפע הנאמר ביחזקאל והבאתי אותם אל עמק יהושפע ונשפעתי שם וגו' ועל שם שיהא בתשרי קראו עמק סוכות. ודחז"ל לעתיד יאמר הקב"ה מצוה קלה יש לי כו' ועל זה שר דוד המע"ה בעת שהכה יואב איתם נתת ליראיך נס [ביום הזה] להתנוסס מפני קשט סלה [גם לעתיד] אחלקה שכם ועמק סוכות אמדד מי יובילני [לעתיד[עיר מבצר מי נחני [לעבר[גו': (ד):
וע"פ האמור אתא שפיר מה שיסד הפייט בעל שבניסן נברא העולם ר"ל במחשבה לתכלית וכמו שנאמר באברהם לך טל ילדותך שנוחים כטל שאינו פוסק לעולם כן הוא חסד ה' מעולם עד עולם על יראיו ובגשם יסד שבתשרי נברא העולם כי נברא בדין הנמשל לגשם כי קשה יום גשמים כו' וגם נפסק לעתים רק לצורך שעה לעשות פעולתו. ובזה מפולש מאמר הנ"ל שהיה סדר זמנים קודם לכן ר"ל סדר פעולת הזמנים שיהא כפי כוונת התכלית היה קודם לכן בניסן במחשבה. ועל זאת הכוונה קבע רבינו הקדוש משנתו הלכה למעשה מחכמי הדורות להבין ולהורות את המעשה אשר יעשון, והקדים סדר זרעים לסדר מועד. לרמז על קודם בריאת סדר המועדים וימים ושנים היה סדר זמנים בניסן. ולכן פסח ראש השנה לתבואה. וכרבי יהושע דאמר לתקופה מניסן מנינן. והיינו מניסן דמחשבה מחשבון בהרד כנודע (עיין בעאו"ח סימן תכ"ז) (ומיושב קושית התוספות ראש השנה כ"ז שם עיין שם) כמאז שהיה הכל על צד העילוי לתכלית טוב. וניתן כל עשב זורע זרע ופרי העץ לאכול בקדושת תרומה. וכיוצא בזה קודם החטא של אדם הראשון כמו שכ' במ"א בפ' דעץ הדעת:
ה :
ופתח בקורין את שמע [כי קודש ישראל לה' ראשית תבואתה]. כי שם הויה הוא שם התכלית ולזה שם הויה משותף לכל, המדות כמ"ש הפרדס בשער שם בן ד' ומשתנה ענינו לפי נקודותיו שם הרוח ללכת בחיצוניות המדות לפי פעולותיו אם לדין אם לחסד ימציאנו עפ"י עשר שמות שאינם נמחקין המכוון נגד עשר מדות. וגוף האילן של עץ החיים הוא תכלית העולה עד מקור הרצון נקרא בשם הויה בפנימיותיו ובכל פעולותיו עושה שלימות התכלית. וענין זה לא נגלה כי אם למשה רבינו ע"ה אשר ידעו ה' פא"פ כמו שפי' מאמר הכתוב בסדר בהעלותך ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' במראה גו' דהוה ליה למימר ויאמר ה' אם יהיה נבואכם במראה. ועוד יתר דברים ב"ש אך הענין הוא שאמר להם ההפרש שבין משה לבינם בתכלית הנבואה ואמר אם יהיה נביאכם ה' (היינו כשארצה שתהיו מבינים תכלית נביאכם בסוד הויה בשם ה'). במראה אליו אתודע (אצטרך להתודע אליו להראות ולהודיע ואין אתם מבינים מעצמיכם). בחלום אדבר בו (ר"ל כשארצה לגלות לכם רק פשוטי הדברים בלי מצוא טעם כי כן הוא לשון דיבור כמו שכתבתי בפתיחה דנזיר. אז גם בחלום אדבר). לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. שיודע מעצמו תכלית כל דבר עד כי פה אל פה אדבר בו, קגס דיבור דפשוט הוצא ממני כפי כן פיו הוא חכם ומבין מדעתו תכלית דבר שכיוונתי בו. ומראה ולא בחידות, כנהוג בשאר נביאים חוד חידה. ותמונת ה' יביט. הבעה הוא מלמעלה למטה ור"ל במה שיודע התכלית הקודם במחשבה תחלה. הוא יודע הפעולות הנמשכות מזה מן הקודם אל המאוחר. כמו העושה תמונת כל דבר שמעיין מקודם בדבר הנראה. ועל פי זה יבואר מאמר חז"ל על הפסוק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל בעכו"ם קם ומנו בלעם. וזה פלאי מי ידמה טמא לטהור. וצ"ל דיש איזה השתוות בבחינה פרטית. ולפי האמור י"ל דקאי על איזה בחינה המשותפת בבחינת משה דלזה אמר נאום שומע אמרי אל ויודע דעת עליון. כי יש שני מיני דעת [א] ידיעה הנטוע במות הנולד להשכיל בחכמה ובינה. וזה שאמרו אם אין דעת אין בינה. [והב] אם אין בינה אין דעת התכליתית והוא דעת המכריע. וזה שאמר נאום שומע (מלשון הבנה כמי כי שומע יוסף) אמרי אל (השכלת אלקות כהוראת לשון אמירה כמש"ש). ויודע דעת עליון דעת העליונה והוא תכלית דבר שממנו ניבא מה שעתיד להיות מן הקודם אל המאוחר. אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. ור"ל מהדעת התכליתית נגלה לו החזות קשה הנופל למטה מהדעת. ולזה אמר אראנו ולא עתה גו'. וזה בא לבלעם לפי שעה לצורך ישראל מבחינת משה לפי דרכו במחזה שדי. ובמשה היה בבחינת ותמונת ה' בכל ביתי נאמן הוא:
ו :
ובד"ז יבואר גם כן מאמר חז"ל ביקש קהלת למצוא דברי חפץ, ביקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת ולא קם נביא כו'. מנ"ל להיות בניסה. גם הך וכתוב יושר לכאורה מיותר. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. לפי שחפץ הוא רצון בשכל וטעם וכפי' מאמר הכתוב כי חפץ בבת יעקב לפי שהיא בת יעקב. ודיבור הוא פשוטי הדברים כמו שהן. ולזה אם רצה שלמה להשיג טעמי המצות וסודיה היה לו לכתוב ביקש למצוא חפן דבר גם מה שייך לשון מציאה בדבר הנקנה בשכל. ולזאת אמרו שרצה להיות כמשה עפ"י מש"ל שיקנה עצמית השכל כמו שכתב הקרבן ראשית בפסוק אמרתי אחכמה שרצה להיות עצם החכמה ולא בקנין ע"י פעולות שומת ע"ש שיהא גם הוא במדרגת משה ותמונת ה' יביט מן המוקדם אל המאוחר עד שמזה יוכל למצוא דבר מהחפץ. שמענין התכלית נתודע פעולות הנצרכים שממנה יצמח התכלית. יצתה בת קול וכתוב יושר דברי אמת. שדברי אמת נאמרים ביושר ובהדרגה ממטה למעלה חב"ד. שמדבר הנעשה ישכיל למצוא טעמו וסודו ומה שהיה זה במשה ולא קם כו':
עוד י"ל כוונה רצויה עפ"י מש"כ הגר"א בדברי חכז"ל מכאן ואילך [מן וימת שם משה עד סופו] הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע וחד אמר יהושע כתבן. ופירש דשניהם אמת והיינו שמשה כתב השמונה פסוקים עפ"י צירופים ודמע מלשון דימוע וערבוב והם שמותיו של הקב"ה כמו שהיא כתובה במרום ויהושע כתב ביושר כפי הנגלה הכתובה כעת. ושלמה שביקש להיות כמשה סבר כי אולי הכתב ישר ולא קם כו' שכתב יהושע י"ל הצירופים על דרך אחר. יצתה בת קול וכתוב יושר (של יהושע הוא) דברי אמת שכן הוא ולא קם נביא עוד כו'. ולזה נקראת התורה על שמו זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים, הקדים חוקים למשפטים כי גם משפטי המצות הנאמרים בתורה לדון בין איש ובין רעהו ניתנו ממרומים ותהי להם לחוקה. כאמור בפרשת נחלות והיו אלה לכם לחוקת משפט. כי גם ירושה שנאמר במשפע השכל לחוקה יחשב ואינו מגדר שכל האנושי בנימוסיהם בן או בת הבן ירית ובת לא ירית. ולכן אין לנו להשען על שכלנו הדל לי אם חזק ואמץ לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבד ה'. ובה גם תורה שבעל פה הנמסר מדור לדור. וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה בסיני. וגם אחרי כן שנעדרו הידיעות ונעשית תורה כהרבה תורות מצווין אנו מפי הקב"ה למשה בעשה ולא תעשה לא תסור כו' כפי שהסכימו להלכה וזה הראה לנו רבינו הקדוש כחה של הלכה בפתיחתו בדעת רבי אליעזר אף שאין הלכה כמותו בזה אין לך דבר שאין לו מקום ברומו של עולם כאשר יצא הבת קול בתנורו של עכנאי מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. וכבר הזכרתי כל זה באורך בפתיחה דנזיר. הרחמן יתברך שמו ישים בלבנו אהבתו ואהבת תורתו ויושלם רצונו מראשית מחשבת בריאת עולמו ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד אכי"ר:
ז :
ולתשלום הענין לכבודן של ישראל והיה לבאר דבר אחד מה דשייר רבינו ברכת אירוסין ונישואין ותניא בברייתא פרק קמא דכתובות (ז' ע"ב) מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת אירוסין בבית אירוסין. ומפרש הש"ס מאי מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות וגירסת הרי"ף אשר קדשנו על העריות] ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין ברוך אתה ה' מקדש ישראל. כן הוא גירסת הרי"ף וכל גאוני קמאי. ורבים יחכמו לדעת עיין בר"ן וברא"ש היכן מצינו ברכה כזו לברך על האסור, והלא אין מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר השחוט. ולמה אין, מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש אשה. ועוד מה הזכיר עריות בכאן. ועוד מה לנו להזכיר חופה בברכת אירוסין ולזה הסכימו דאין זה ברכת הקידושין משום דאין עשייתן גמר מצוה דמחסר חופה. רק תיקנו לברך על קידושין ענין נישואין עיין שם. וראש דבריהם אמת. אבל מש"כ עוד וכדי שלא יטעה אדם לומר שבקדושין בלבד הותרו לכך התקינו לומר עוד ואסר לנו הארוסות בלאו דלא תסור והותרו על ידי חופה שאחר קידושין דחוק. עוד הגיה ר"ת הנשואות לנו ורה"ג גרם והתיר לנו על ידי חופה וקידושין. וזה חלקי אמרה נפשי דהאמת הוא שתקנו על קדושתן של ישראל בענין הזיווג ומונה והולך קדושת איסור הזיווג וכה"ז. דהנה מצינו ארבעה חלוקי איסור (א) איסור קרובות מכונה בשם ערוה סתם כמאמר הכתוב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה גו' והמה באיסור כרת. (ב) איסור הבא על ידי קידושין והיא אשת איש במיתה והולד ממזר לדברי הכל. (ג) איסור חייבי לאוין ועשה והם ממזרת ומצרי כו' וגרושה כו' לכהן וכי"ב שהקדושין תופסים בהם ואסורים בחופה לא מיבעי לשמואל (יבמות נ"ז) דס"ל דאין חופה לפסולות. ואף לרב דס"ל יש חופה לפסולות מ"מ אסורים בחופת יחוד שזו עיקר החופה ובזה אין הולד ממזר. ויש עוד מין רביעי שאינן בני קידושין כלל כמו שפחה כנענית. ועל כל זה מרמז לומר אף דמצינו שהותרו הראשונים מכלל הא סור כי קין נשא אחותו ויעקב נשא שתי אחיות ועמרם דודתו והגר שפחת שרה ובני נח אירוסין לא היה להם. אך במתן תורה נאסרו בכל זה וקדשנו במצותיו וצונו על העריות (הם קורבה דשאר המכונה בשם עריות סתם שהתיר לראשונים ואותנו קידש לפרוש מהם) ואסר לנו את הארוסות שהוציא אותנו מכלל בני נח לאסור לנו אותן שנתארסו לאיש אחר והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה (ר"ל דלא התיר לנו אלא אותן שנוכל לישא ע"י חופה ובא לאפוקי כל חייבי לאוין וחייבי עשה אף שקדושין תופסין בם והולד כשר לא הותרו לישא אותן) וקידושין (ר"ל שלא הותר רק אותם שהם בני קדושין לאפוקי שפחה כנענית) והזכיר חופה מקודם לפי ששלשה סוגים הראשונים הם ממין ישראל ולפי שבא לרמז האיסור דברו חכמים בלשון נקייה והתיר לנו את הנשואות ע"י חו"ק. ולשון חכמים ייטיבו דעת שהאשה ניתרת ע"י חו"ק דוקא. וא"ש גי' הרי"ף דלא גרס הנשואות לנו לפי דעיקר הכוונה שהתיר רק אותן שהם בני חופה וקדושין וסיים מקדש ישראל כ"ה גי' הרי"ף והגאונים לפי דקאי על כלל קדושת ישראל ולא על מצות קדושין זו. ויש עוד מדה חמישית איסור הבא מכלל היתר והוא איסור נדה אך זה שייך לברכת נישואין כי גם אחר היתר נשואין יש איסור בעת נדתה וזה מרומז בברכת נישואין שמח תשמח רעים האהובים כשמתך יצירך בג"ע מקדם והיינו קודם החטא שהיו אז טהורים כמחו"ל לזה מזכירין כשמחך יצירך בג"ע מקדם:
ח :
ולפי שמנהגן של ישראל תורה היא אמרתי לקיים הגי' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין ה בא (ברמ"א סי' ל"ד) דקאי נמי על כלל קדושת התורה באיסורי זיווג עפ"י שמצינו שיש ארבעה חלוקי מינים באיסור זיווג (א) עבדים משוחררים וגרים מותרים בממזרות ופצוע דכא וכי"ב כדאיתא בסוף קדושין דהלכה כר"י דלא איקרו קהל והם מכונים בשם עם סתם כלשון הכתוב עמים הר יקראו שם גו'. ומותרים בקורבת האב ואסורים באשת איש וכותית וזה יתר מבני נח שרק בעולת בעל יש להם. ומצינו בכלל עם לשון קדושה וקדשתם היום ומחר וזה היה בזריקת דם על העם. (ב) כלל ישראל מקודש מהם שאסורים בעריות וחייבי לאוין הנ"ל. (ג) כהנים מקודש מהם שאסורים בזונה וחללה וגרושה. (ד) כ"ג מקודש מכולם שמוזהר על האלמנה וכהנים נתקדשו יותר שנא' ואת אהרן ואת בניו חמשת לקדש אותם לכהן לי. וכתיב (בד"ה א' כ"ג) ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים ולשון ויבדל אהרן שאצלו היה הקדושה חופף עליו ביחוד בבית ק"ק כמאמר שמעון הצדיק נזדמן עמי זקן אחד לבוש לבנים וכתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד ודחז"ל אפילו המלאכים שכתוב בהם פניהם פני אדם. ואמרו תשמינו ז"ל בכל עת שרצה אהרן לגשת אל הקודש פנימה יעשה כסדר המפורש באחרי מות עיין בח"א בשם הגר"א. והני כהני שלוחי דרחמנא ודידן לכפר טומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם בכל ימות השנה וביותר ביום הכפורים להיות קדש. וזה אמרם מקדש עמו ישראל הם הגרים וישראל כמש"ל על ידי חופה וקדושין הם כלל הכהנים שנאמר בהם והיו קודש. והזכיר חופה קודם. זה כהן גדול המקודש יותר ביחוד כמו שכתבתי לעיל וקדושין הם כל הכהנים. וזהו ד' קדושות זו למעלה מזו שקדשם ה' בקדושת זיווג. ובחרו לשון ערומים שמשמעו גם קדושת זיווג זה ע"י חופה וקדושין:
ט :
עוד תיקנו ברכת נישואין והם ה' ברכות. שהכל ברא לכבודו. פירש רש"י לכבוד אסיפת העם כו':
וברכת יוצר האדם ואשר יצר. על שני יצירות של אדם וחוה (ולפ"ז לא היה לו להזכיר יצירת האדם שני פעמים). ושוש תשיש. ע"ש אם אשכחך ירושלים גו' (ולפ"ז לא היו מברכין ברכה זו בזמן שבית המקדש היה קיים). ושמח תשמח. בקשה על הזיווג ול"נ לפי שמזכיר קנין יצירת אדם לזה הזכיר כל החמשה קנינים שקנה הקב"ה בעולמו וכולם בשביל הצדיקים שקדמו לעולם במחשבה כמש"ל. ואלו הן. שמים וארץ, ישראל, אברהם, תורה, ובית המקדש, והזכיר מקודם על כלל בריאת שמים וארץ ותולדותיהם שהכל ברא לכבודו כמאמר הכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו גו'. ואח"כ קנין האדם בשני יצירות. וי"ל הא דמזכיר מקודם יוצר האדם לבד לרמז על קנין אברהם. סוף מעשה במחשבה תחלה. כדאיתא (בב"ר פרשה י"ד) וייצר ה' אלהים את האדם בזכותו של אברהם דכתיב האדם הגדול, בענקים זה אברהם שהיה ראוי להבראות קודם אדם הראשון אלא אמר הקב"ה הרי אני בורא את אברהם באמצע הדורות כדי שיסבול דורות שלפניו ושלחתיו כמאמר הכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם בזכותו נבראו. ואחר כך יצירת כלל ישראל על בריאת הזיווג אשר יצר את האדם והתקין לו ממנו בנין עדי עד., ושוש תשיש על קנין בית המקדש ומזכירו בלשון תפלה בזמן הזה [וכה"ג מצינו ברכת רחם בבונה ירושלים]. גלזה הזכיר מקודם בית המקדש כי מציון תצא תורה ולהיפוך מלכה ושריה כו' אין תורה. ואחר כך קנין תורה. ומזכירו בלשון תפלה לשמחת הזיווג כמאמר חז"ל (יבמות ס"ב) כל שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא תורה כו' לזה אמר שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן (שנאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה זו עשה ולשמרה במצות לא תעשה כמאמר חז"ל) מקדם. ויש לפרש מקדם היינו בתורה שקדמה לעולם כדכתיב ה' קנני ראשית דרכי קדם מפעליו מאז. ומתפללים שיושלם כוונת הבריאה בכל הקנינים וישמח ה' במעשיו ולפי שברכות אלו הם ברכת הכלל לכן במקהלות ברכו ה' דברכת חתנים בעשרה. ואח"כ ברכת אשר ברא גם בשלשה שזה הוא ברכת הזיווג בעשר מיני שמחות נגד ששר מני חופות שעשה הקב"ה לאדם בג"ע:
י :
ובקריאת שם מסכת עיין בתוי"ט שפירש לשון מזיגה כלשון הכתוב מסכה יינה. כי גם היא מזוגה ומעורבת בדינים שונים או מלשון אריגה עיין שם ובצל"ח. והנה במ"ר רות על פסוק ויסך אותם לה' דגבי דוד איתא כי לא אבה שתקבע הלכה לשמן עשאה מסכתא וקבע הלכה לדורות כו'. וכעין זה איתא (בב"ק ס"א) מאי ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא. מבואר דהוא מלשון שפיכה על דרך הכתוב אשפוך את רוחי על כל בשר כדאיתא בזוהר הקדוש חכם עדיף מנביא, דרוחא דקודשא לא עדי מנהון אף רגעא חדא. וזה נוטה כפי' מוסף הערוך כלשון הכתוב, הסכת ושמע ישראל ע"ש. ועל דבר זה קרא שמה מסכת ברכות על דרך הכתוב הביאו את המעשר גו' והריקותי לכם ברכה. עוד י"ל לפי דשית סידרי משנה הוא על שם שש כנפי החיות כו' והיה כתוב עליהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכתיב בשתים יכסה פניו ומרומז בזה גם מלשון מסך. וזה עולם הבריאה כי הוא מסך פרוכת המבדיל בין הקדש ובין קדשי הקדשים הנאצל מרוח קדשו משנה למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. והדברים עתיקים:
ברכות דף ב/א:
מאימתי קורין את שמע. רבינו הקדוש פתח משנתו בתורה שבע"פ מצוה ראשונה לייחד שם ה' על שם הכתוב ראשית חכמה יראת ה' והיא ראשית הידיעה לידע שיש אלוה ממציא כל המציאות והוא אחד הפשוט אשר אין יחידות כמוהו. וכן ביאר זה הרמב"ם בריש ספרו ומזה יבוא לאהבת ה' ולעבדו זו תפלה ובזה יתברך שמו לעד והיה ה' למלך על כל הארץ. ועש"כ קרא שמו ברכות כמחז"ל פסחים (דף נו) באותו שעה (כשא"ל בניו שמע ישראל כו') פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כמל"ו להשפעא ברכאין ממקור הברכה העליונה ופתח במ"ם נגד מ' יום שעמד משה בהר סיני לעיני כל ישראל ופרשו עליו עננו כסוכה (עיין שבת פ"ח) [ואולי לזה קורא שם מסכת ע"ש שנעשה למשה מסך כסוכה במ' יום לקבל משנה התורה] ולקיים ודברת ב"ם זו תורה שבכתב ובע"פ המתחילים בב' אותיות הללו ב' מ' בראשית מאימתי וסיים במ"ם סתומה בשלום. נגד מ' יום דלוחות האחרונות ששם היו מנצפ"ך כפולים הרומז על הדין ובנס היו עומדין, ובסוף מכילתין אכתוב ענין נכון במה דפתח רבינו מסכת ברכות בק"ש ותפלה ע"ש הכתוב מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' ולאהבה אורו זו ק"ש ולעבוד את ה' זו תפלה ודחז"ל אל תקרי מה אלא מאה זו מאה ברכות ובהם מ"ה ברכות הראשיות שחשב רבינו מסכת זו יעו"ש. ואמר בזה"ל שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן וכיוצא בו מצינו שצוה ר"א הגדול להורקנוס בנו בני הכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ונשמתך עולה למעלה אם תזכה כו' לרמז כי בערב הוא עת דין הכפירים שואנים לטרף כו' ואז וכי לבבו ביראת ה' ולייחדו להאמין כי הכל מאת ה' לשלם לאיש כדרכיו להטיב אחריתו. והענין בזה כמש"ל במאמר הכתוב כה אמר ה' אני ראשין ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים וזהו סוף מעלה במחשבה תחלה ור"ל כי ראשית המחשבה הוא לעיקר התכלית הנצמח בסוף מעשה הפעולה הוא הכל לטוב כהוראת שם הוי' שהוא הי' ויהי' ברוב חסדו. וגם כל מעשה פעולת הדין המכונה בשם אלקים הנעשה בשמים ובארץ לצרף בהם את הבריות כולם גם זה אין בלעדו כי מאת ה' נעשה זאת להצמיח מזה תכלית הטוב. ולז"כ בגמר מעשה בראשית אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (ולשון תולדה נופל ע"ש התכלית כמחז"ל על הפסוק אלה תולדות נח נח איש צדיק תולדותיהם של צדיקים הם מע"ט). ביום עשות (לשון גמר כמה"כ ובן הבקר אשר עשה). ה' אלהים (להודיע כי ה' הוא האלקים שמחת ה' נתהווה הכל לתכלית החסד ע"י) ארץ ושמים. הקדים בזה ארץ לשמים כי עיקר התכלית בא ע"י פעולת מעשי בני אדם כגה"כ תנו עוז לאלקים ולזה דרש בב"ר בהבראם באברהם שבעבורו הושתת העולם כמה"כ כי ידעתיו כו' כמש"כ בפתיחה לספרי ברכת ראש על מס' נזיר. והוא האדם הגדול שורש החסד ראשית בנינו של עולם וכי גם נשמת ר"א הגדול שרשו במדת החסד והי' מי"ח של מ"ר כמחז"ל על הפסוק ושם האחד אליעזר וממנו יסוד פינת יקרת תורה שבע"פ כמו שהאריך הרד"ל בפי' לפר"א בדברים נחמדים. לזה פתח רבינו הקדוש משנה תורה בדר"א ורמז בו מדו כמדתו להעמיד דברי התורה על ראשית מחשבת הפעולה כדעתו. עד סוף האשמורה ראשונה דדרש בשכבך תחלת זמן שכיבה וכמו כן סיים משנתו בדר"א כוורת דבורים ה"ה כקרקע דמעת שהכין לקבוע לו מקום אף שלא חברו בטיט ה"ז כקבוע. וכמו כן שנה שם חלות דבש בש"א משיחרחר והוא תחלת המעשה ור"א מדב"ש הוא וכמוהו הרבה כי ראשית הפעולה נעשה על שם התכלית אך לפי גובה שורש נשמתו לא יכלו בני דורו לעמד על סו"ד כמו שיצא הבת קול בטהרתו תנורו של עכנאי מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכ"מ עמד ר"י ואמר לא בשמים היא רק כהסכמת רוב חכמי הדור אחרי רבים להטות ואל גומר עלי. ופתח רבינו בערבית תחלה כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא לרמז כי גם בחשכת התבל יקבלו עול מלכות שמים עליהם ולהאמין כי אשב בחושך ה' אור לי ע"י משנה התורה כמחז"ל גם כי יחנו בזכות משנה עתה אקבצם ובמחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי ר"ל בחשכת בבל הי' לנו ישיבה וקיום ע"י תלמוד בבלי בביאור המשנה כי זה הוא תכליתו. כמתי עולם שהוא תכליתה (עיין צל"ח לקמן י"ז) ובזה הם מרבים שלום להשפיע רב ברכות בעולם וכאור בוקר יזרח שמש עד עולם. בב"א: שם רבן גמליאל אומר עד שיעלה עה"ש מעשה כו'. ענין פלוגתתם מבואר בפוסקים הרשב"א והרא"ש כתבו דבלכתחלה פליגי ולפי מה דפסק שמואל לקמן (דף ח') כר"ג אפי' לכתחלה מותר לקרות עד עה"ש רק לאכול או לישן אסור לכתחלה עד שיקרא ובני ר"ג באנסתם מבית המשתה חשו גם לדברי חכמים, ושי' תר"י וכן משמע לכאורה דעת רי"ף שכתב מיהו הא דאר"ג עד שיעלה עה"ש בדיעבד הוא ואף אי עבד במזיד יי"ח אף עפ"י שאינו רש י כדתניא כו' היינו דס"ל דחכמים ור"ג בדיעבד פליגי דחכמים ס"ל דאחר חצות אינו קורא ובני ר"ג עשו כר"ג ולא חשו כ"כ לדברי חכמים לפי שאינו אלא לסייג כמו שא"ל ר"ג. ואי"ל דהם היו כאנוסים דא"כ אפי' אחר עה"ש מותר כרשב"י לקמן והרי"ף משוה דעת כולם להלכה אלא ודאי כמ"ש. ודעת הרמב"ם שכתב בהל' ק"ש מצות ק"ש מצה"כ עד חצות ואם עבר וקרא אח"כ יצא שלא אמרו חכמים עד חצות אלא להרחיק כו' כתב הכ"מ שפסק כחכמים ותמהו עליו שזה נגד פסק הש"ס והרי"ף כר"ג ובתשובת ש"א כתב שפסק כר"ג וכשי' התר"י דפליגי בדיעבד ולא משמע כן מפי' המשנה שכתב ודעת חכמים כר"ג ואמרו ע"ח כדי להרחיק כו', אך אמתת ד"ז בשי' הר"מ דס"ל לר"ג דחכמים לא פליגי בזה רק דהם מיירי מסייג ודר"ג לדינא או אפשר דת"ק ור"ג פליגי בדעת חכמים איך ס"ל כדמשמע בירושלמי ע"ש, רך בש"ס דילן אי' דאר"ג חכמים כוותי ס"ל ובזה פסק שמואל כר"ג דחכמים מודו לי' לדינא וזה שכתב הר"מ בפיהמ"ש מעשה כו' הביא ד"ז לסייע לר"ג ושהוא הורה כדבריו ולפ"ז נמשך הסייג דלכתחלה מצה"כ עד חצות ובדיעבד מותר עד עה"ש וכמו כן יתפרש ד' הרי"ף, וכ"מ פשט הש"ס לקמן (דף ד') לעולם כר"ג ס"ל והא דאמרו עד חצות כדי להרחיק כדתניא כו' וא"צ לדחיקת הרשב"א שם ע"ש, וגם קו' הש"א מדוע לא ס"ל לר"ג הך סייג ככל הנך דמתני' ולשי' הר"מ א"ש דגם ר"ג מודה בהסייג ותו לא מידי:
גמרא תנא אקרא קאי כו' וה"ק כו'. ד"ז היא ליישב קו' ותו מ"ש כו' ור"ל אף דלישנא דמתני' דנקט ערב ושחר לא דמי ללישנא דקרא דבשכבך ובקומך לזמן שכיבה וקימה דבזה יש להקדים שכיבה לקימה מ"מ כיון דקאי אזמן שכיבה דקרא מפרשו ברישא ועז"א ואיב"א ליישב קו' הב' כפירש"י וסמך ג"כ בזה דאקרא קאי:
שם מלתא אגב אורחא קמ"ל כהנים כו' והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא לפרש"י לקמן בביאת אורו א"ש מה דנקט הנך תרתי לפי דבמתני' סתמא נקט ולא קתני צאת הכוכבים ומחדא ילפינן לאידך מדיהיב סימנא לק"ש באכילת תרומה דכהנים ולא נקט זה גם בזר ובקדשים קלים אלא ודאי איירי גם בטמא המחוסר כפורים וקמ"ל אף דאינו אוכל בקדשים עד שיביא כפרתו מותר בתרומה וע"כ דרשינן קרא דבא השמש וטהר טהר יומא ומוכח דזמנו עד צה"כ. ולפי' התוס' שם צ"ל דהכל חדא כדאיתא בחי' רשב"א ע"ש. או י"ל דה"ק מדתלי זמן ק"ש בתרומה ש"מ דגם תרומה זמנו בצה"כ דאי מתחלת שקיעה לאו זמן שכיבה היא וקמ"ל נמי בכהנים דכפרה לא מעכבי ותרתי קמ"ל ודייק זה מדקתני תרומתן בנו"ן לאפוקי תרומת תודה כמ"ש בשנות אליהו ע"ש. ועיין עוד בפ"י ובצל"ח ואין רצוני להאריך:
רש"י ד"ה מצותן כו' והן למטה מן המזבח כו'. כיוון בזה ליישב מה שפי' אח"כ דבהקטר חלבים לא גזרו חכמים עד חצות ה"ט דכל ענין הסייג הוא דיסביר דיש עדיין שהות עד הבוקר ושמא לא יהי' לו שהות אז ויאחר המועד אבל בהקטרה כיון שיש תקנה להעלות על המזבח ולא יופסל בלינה כדס"ל לרש"י פסחים (דף נט) ד"ה מעלה לא יכניס עצמו בספק שמא יעבור ויעלה בראש המזבח. ובזה מיושב קו' עצומה שהקשו המפרשים מדוע תפס רש"י קרא דלא ילין לבקר ולא הביא מן המוקדם קרא דפרשת משפטים ולא ילין חלב חצי עד הבוקר דמיני' יליף הש"ס פסחים (דף עא) שנפסל בלינה. ובל"ז כ"ד רש"י נראה לכאורה כמיותר דזה דמצותן כל הלילה כתוב הדר הוא על מוקדה כל הלילה וכ"ה במגילה (דף כא) וברש"י פסחים (דף סח). ולמ"ש א"ש דהא בא להוכיח דאיסור לינה אינו רק כשהן למטה מן המזבח וזה נלמד מקרא דלא ילין לבוקר דמיירי באיסור לינת בשר ואימורין כדאיתא בתוס' פסחים (דף נע) ד"ה ולא עולת חול והוה דומיא דבשר שהן למטה בעזרה וכ"מ מהש"ס שם דהקשה לבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט ודחיק שם ולא משני דקרא דלא ילין מיירי כשהעלה כבר במזבח שקדשו המזבח מבחול אלא ודאי משום דהאי קרא מיירי דומיא דבשר שהן למטה מן המזבח ואפ"ה כל הלילה ילין וא"ש. והתוס' סוף פסחים דס"ל גם בהקטר חלבים עשו סייג אזלי לשיטתם דס"ל גם בראש המזבח פוסל לינה וכמ"ש ר"פ תה"ש ע"ש:
שם ד"ה כדי להרחיק כו' וה"נ תנן כו'. כוונתו מדנקט הנך תרתי קצירת העומר והקטר חלבים בהדדי יגיד עליו ריעו כמו בקצירת העומר לא עשו סייג דמסור לב"ד כן הוא בהח"ל והא דלא נקט נמי הכא קצירת העומר משום דר"ג אתא לאשמועינן במה שאמרו חכמים עד חצות הוא רק משום סייג ובאמת דינו עד שיעלה עמוד השחר לזה נקט נמי דין הקטר דנ"מ לתפלת ערבית אף דס"ל לר"ג לקמן (דף כז) תפילת ערבית חובה לא עשו בו סייג וחייב כל הלילה וכ"מ בשבת (דף י') תפלת ערבית למ"ד חובה מטרחינן לי' כיון דכולה לילא זמנו אתי למיפשט. ולשי' רש"י א"ש הש"ס מגילה שם דאיתא דבר שמצותו ביום כשר כל היום לאתויי סידור בזיכין וסילוק בזיכין וכר"י סילק כו' וקשה מנ"ל כר"י הא גם לרבנן דס"ל טפחו של זה בצד טפחו של זה א"ש דמצותו כה"י. עוד הקשו תוס' יומא (דף כ') אמאי לא תנא נמי כל הלילה כשר להרמה. ומש"כ משום דלא היו רגילין לתרום קודם אשמורה ראשונה אינו מיושב אי נימא הא דכשר מד"ת קאמר ובמנחות (דף פו) הניחו בקו' ולרש"י אתי שפיר דבמתני' דין דלכתחלה קתני דבר דכשר כל היום וכן כל הלילה ובזה הכלל מרבה גם זה דעשו חכמים סייג ע"ח כשר מה"ת כה"י או כל הלילה להכי חשב בזה הכלל דיום סילוק בזיכין לר"י דכשר מה"ת גם בסילק הישנה שחרית וחדשה ערבית ולכתחלה משמע דגם ר"י מודה שיש לסדר טפחו של זה בצד טפחו של זה. וכדאמר ר"י שם אפי' כו' אף היא היתה תמיד ומ"מ יותר ראוי להיות תמידין כסדרן וכהאי דאמר שם מדבריו של ר"י נלמד אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית כו' קיים לא ימיש כו' וזה ודאי המקיים לא ימיש כו' כפשוטו הרי זה משובח ובזה הכלל דכל הלילה מרבה אכילת פסחים לר"ע דעשה בו סייג כדאיתא בזבחים (דף נז) וא"ש דלא מרבי הרמה דבה לא עשו בו סייג כלל רק ממילא לא הרימו בתחילת הלילה ובחי' כ"ע בשי' הר"מ דעשו סייג להקח"ל אזיל לשי' בפיה"מ (זבחים פ"ע) במשנה איברים שפקעו אחר חצות לא יחזיר דאינו ראוי להחזיר ולהקטיר דעשו הרחקה עד חצות כמ"ש בריש ברכות ורמז להרחקה זו תן בוקר לבוקרו של לילה כו' ע"ש. וצ"ל אף דבזה לא יעבור על בל ילין דחצות עושה עיכול מ"מ השוו מדותיהם להרחיק עד חצות. וזה דלא כפרש"י דאין צריך להחזיר. וכן משמע במשנה שם דתנא דומיא דכולן שפקעו לא יחזיר דפי' דאין רשאים להחזיר. וכן הא דגחלת שפקעה כו' יש לומר דקאי על גחלת דאיברים פסולים דאיירי מקודם ור"ל דבין איברים או גחלת מהפסולים שפקעו לא יחזיר ואצ"ל כפי' רש"י במעילה (דף ט') בגחלת דעצים והא דדייק במעילה שם הא ע"ג המזבח יחזיר ודלא כרב הא י"ל ע"ג המזבח רשאי להחזיר ול"ק לרב ז"א וכדאיתא בתוס' שם דלמה יחזיר כיון דאפשר לקיים בשאר דשן. וברש"י מנחות (דף עב) ד"ה ולהקטר חלבים כל הלילה פי' מה שמתעכל במזבח מחזיר כל הלילה ולא כתב כפשוטו כדפי' כאן לכאורה משמע דס"ל כפי' הר"מ דגזרו עד חצות והא דכשר כל הלילה מיירי באברים שפקעו ויש בהם ממש דאפי' אחר חצות יחזיר כדאיתא (בר"מ פ"ו מה' מע"ק) ולא גזרו בזה דלא שכיח ולא שלטה בהן האור ויסתור לפי' דהכא וי"ל דפי' כן לפי מה דאיתא בש"ס שם קתני לילה דומיא דיום מה יום בלילה לא אף לילה ביום לא. ולכאורה קשה הא עיקר הקטרה היה ביום ואפי' בשבת כדאיתא שם. לזה כתב דקאי אאברים שפקעו בלילה אם יש בהם ממש אפי' אחר חצות יחזיר כל הלילה. ובתוס' מגילה (דף כא) ד"ה להקטיר כתבו וז"ל והיינו דוקא שנתעכלו האברים קודם חצות שמשלה בהן האור אבל לא משלה בהם האור אין נמשכים אחר חצות כדאמר ר' יוחנן ספ"ק דיומא משמע דס"ל ג"כ כהרמב"ם. אך מש"כ נתעכלו לאו דוקא ור"ל שמשלה בהן האור וכדמסקי ע"ז אבל לא משלה כו' ור"ל ביש בהם ממש כמש"ל. אך לפי זה לא אתי שפיר מה דמסקי ע"ז כדאר"י ביומא ור' יוחנן שם לא איירי מזה שם רק בענין אחר בדין חצות עושה עיכול. ונ"ל דט"ס הוא בתוס' וכצ"ל והיינו דוקא בלא משלה בהן האור אבל בנתעכלו אין נמשכין אחר חצות כדאמר ר"י ביומא ור"ל דחצות עושה עיכול וס"ל כרש"י דהכא וכן משמע מדלא פליגי עליה כאן. וגם במשנה דזבחים הנ"ל פירשו כפי' רש"י וז"ב:
ב :
עוד יש לי הרהורי דברים לפי' רש"י מה דלא תני במתניתין דהכא דין קצירת העומר כל הלילה. די"ל דס"ל כסתם משנה מנחות (דף עא) דנקצר ביום כשר וכן כתב הטורי אבן רק דשדי בה נרגא מדר"ג התיר תוספת שביעית דס"ל כרי"ש מה חריש רשות כו' כדאיתא במ"ק (דף ד') וכיון דס"ל דקצירת העומר דוחה שבת עכצ"ל דס"ל דנקצר ביום פסול כדאיתא במנחות (דף עב) ואי ס"ד דנקצר שלא כמצותו כשר איך דחי שבת. ולזה אמרתי לחוק בעט ברזל מה שכתבתי בחידושי ליישב בזה דעת (הרמב"ם פ"ז מה"ת ד"ו) שס"ל דאין תלוי זה בזה. ויתיישב גם לפי' רש"י וכן הוא זה דהר"מ כתב שם מצותו להקצר בליל ט"ז בין בחול בין בשבת ואם קצרוהו ביום כשר והקשו כולם דסותר הש"ס הנ"ל. ובס' פאת שולחן הל' שמיטה כתב דהר"מ סמך על הירושלמי ספ"ק דרה"ש דס"ל לר"א ורשב"ל דנקצר ביום כשר ודוחה שבת לקצירה. וכעין זה כתב המפרש בירושלמי ואין רצונו להאריך בדוחק גלוי דישבוק הר"מ ש"ס בבלי המפורש להיפך. ול"נ לברר דקושית הש"ס דידן ואי ס"ד כו' אינו אלא לראב"ש ולפי האמת אין ראיה והיינו דק"ל איך פשיט להש"ס אם נקצר ביום כשר דלא דחי שבת כיון דיכול לקצור מערב שבת הא י"ל מילה תוכיח דמילה שלא בזמנה כשר ואפ"ה דחי שבת ואין לומר דמילה שאני דאין ראוי לחמץ המצוה עד אחר זמנו דחביבה מצוה בשעתה וזריזין מקדימין שהרי פריך שם ורבי לא תלמיד דר"ש הוא כו' ומשני סבר לה כאידך דר"ש דס"ל חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים כשר כל הלילה ואינו ממתין עד שתחשך. ומה זו ראי' דהא בהקטר חלבים מקדמינן כזריזין ובקצירת העומר יכול להקדים מערב שבת ש"מ דאין חילוק. וכן הוא בתשובת שאגת ארי' (סי' נ"ב). גם אין לומר כמ"ש בתשובה שם די"ל כמ"ש בתוס' שם ד"ה אמאי דחי שבת ואע"ג דלכתחילה מצותו בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד דכתיב בי' במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דומיא דתמיד בעינן [ור"ל מדאיתא שם מנין לרבות עומר ת"ל וידבר משה כו' הכתוב קבע מועד לכולן] וא"כ י"ל דוקא קדשים יליף מתמיד אבל מילה מתמיד לא ילפינן אף דאפשר אחר זמנו מ"מ חביבה מצוה בשעתה למול בזמנו דא"כ מאי מקשה הש"ס פסחים (דף ע' ע"ב) חגיגה אמאי לא דחי שבת הא קרבן ציבור הוא אר"א אמר קרא וחגותם אותו כו' ושם מיב"ל גם בחגיגת ט"ו כפירש"י שם וכדהביא על זה מקרא דוחגותם והא חגיגת ט"ו יכול להביא אח"כ די"ל תשלומין כל שבעה ואינו דומיא דתמיד אלא ודאי דס"ל להש"ס משום מצוה בשעתה נדחה שבת וע"ע תוס' פסחים (דף עו ע"ב) ד"ה קמ"ל. ואין לומר דמילה שאני דנכרתו עליה י"ג בריתות כדאי' כן בשבת (דף קלב) מ"מ הוי ליה למימר ממילה ותמיד במה הצד וכן הוא בתוס' פסחים (דף סו) ד"ה מה לתמיד. ואי"ל ג"כ בקצירת העומר דהכשר מצוה שאני וכפי' התוס' יבמות (דף ה') ועכצ"ל כן מדבעי רי"ש מקרא דקצירת העומר דוחה שבת ולא יליף מפסח ומילה. דזה אינו דבאמת אי בעי למילף במה הצד שפיר י"ל דהכשר מצוה שאני אך אחר דגלי קרא דהכשר מצוה זו דחי שבת הוי ליה ממש כמצוה עצמה. וי"ל מילה תוכיח וכמ"ש:
ג :
ולזה נ"ל דקושית הש"ס ואי ס"ד כו' אינו אלא לראב"ש והיינו דאיתא ביבמות (דף עב) דת"ק וראב"ש פליגי במילה שלא בזמנה [וסתם ת"ק דראב"ש הוא רבי כדאי' בכמה דוכתי בש"ס להמעיין] דת"ק סובר דאינו נימול אלא ביום וראב"ש סובר בין ביום ובין בלילה ומסיק דפליגי בזה דת"ק דרש וא"ו דוביום השמיני ימול למילה שלא בזמנה דיהא כזמנה דוקא ביום וראב"ש וא"ו לא דרש וכתבו התוס' שם אע"ג דביום מבן שמונת ימים נפקא וקרא דוביום אתי לדחות שבת מ"מ דרש מוא"ו דוביום דאינו נימול אלא ביום וזה דוחק מבואר. וע"ק דיותר הי' לי' לת"ק למילף מוא"ו דשלא בזמנה דחי שבת כבזמנה. ולזה נ"ל דכ"ע ס"ל בהא דמילה בזמנה דחי שבת הוא הלכה למשה מסיני כדס"ל לעולא ור"י בשבת (דף קלב) וגם ר' יוחנן דס"ל מקרא דביום אפי' בשבת מודה דלר"א יליף מילה בזמנה מהלכה כדאי' ברש"י ותו' שם ומן הסתם בהלכה למשה מסיני לא פליגי רק בזה דס"ל לעולא דיליף מהלכה לבד ע"ז הקשה שם מראב"ע וא"ר יוחנן דנפקא לי' נמי מקרא דביום וכ"ת א"כ הלכה למה לי די"ל דאתי הלכתא לגרע (כעין דאיתא בסוכה ה') דלא ידרוש מוא"ו לדחי שבת שלא בזמנה ואייתר הוא"ו לדין זה דביום ולא בלילה באם אינו ענין לשבת ומיושב קושית תוס' הנ"ל. וכ"ז י"ל לת"ק אבל לראב"ש דלא דרש וא"ו אי נימא דיליף דזמנו דוחה שבת מקרא דביום יקשה הלכה למה לי'. ולזה צ"ל דראב"ש יליף מהלכה לבד וביום אתי לאפוקי לילה כדאיתא בשבת שם ולהכי הקשה רבי יוחנן לשיטת ראב"ש הך ואי ס"ד כו' ואי"ל מילה תוכיח דאין לומדין מהלכה וכמ"ש רש"י בשבת שם דלא ניתן תורה שבע"פ לידרש בי"ג מדות אבל לת"ק דיליף מקרא דביום שפיר יש לומר מילה תוכיח דחביבה מצוה בשעתה ולא דחינן. והא דהקשה הש"ס מנחות לרבי לאו תלמידי' כו' משום דרוצה להשוות דעת רבי וראב"ש דמסתמא תרווייהו מרב' ר"ש שמיע להו ובאמת יש לחלק ע"פ מה דפליגי ביבמות וכמ"ש וכיון דאנן פסקינן כר' יוחנן דיליף מקרא דביום כמ"ש הר"מ וכדתניא כוותי' וגם קי"ל כת"ק דדרש וא"ו למילה שלא בזמנה י"ל מילה תוכיח ולזה סמך ר"מ על הירושלמי שחיבר ר' יוחנן דפשיט לי' דקצירת העומר דוחה שבת לקצירה ונקצר ביום כשר כפשטי' דמתניתין שם: (ד):
והנה למש"כ דאתי הלכתא לגרע צ"ל הא דבעי הש"ס בשבת (דף קלג) מנה"מ דמילה שלא בזמנה אינו דוחה:
קאי על יו"ט דאיתא בברייתא שם ולפי דיו"ט קיל משבת מיב"ל. ובזה מיושב קושית התוס' ישינים בשבת (דף כה) מנ"ל לרבא לאוקמי קרא למילה שלא בזמנה כיון דאיכא ק"ו. עו"ק לחזקיה דיליף מנותר הא במילה איכא ק"ו דל"ק לפי מה שכתבתי דהא בשבת היא הלכה למשה מסיני דאינו דוחה שלא בזמנה אף דאיכא ג"כ זה הק"ו דידחה רק משום דליכא למילף מהלכה ליו"ט דקיל מיב"ל א"כ לא הוי הילפותא רק כעין גילוי מילתא דמצוה שאין זמנה קבוע אינה דוחה יו"ט וה"ה במילה ולהק"ו לא חש כיון דלא אמרינן ק"ו זה בשבת ש"מ דפריכא הוא. וכעין זה איתא בפסחים (דף פב ע"ב) דפסולי כל קודש בשרפה הלכה ויליף תו כל פסולי מחטאת ששרפתם בקודש ע"ש. ומש"כ רש"י שם לבדו למעוטי שבת ויו"ט אגב שיטפי' נקט שבת למאי דמסיק שם הק"ו מעבודה דדחי שבת ועיקר ליו"ט אתא. אך לולא הלכה הוה מוקמינן הפסוק לענין אחר ואתי שפיר. ואגב דאתא לידן אסיק נמי ליישב קושית (תוס' פסחים ס"ו) שכ"ל דהקשו נילף פסח מתמיד ומילה [וצ"ל דס"ל כשי' שם (דף ע"ז) בפי' הפרכא דצד חמור ר"ל שכן ישנן לפני הדיבור וה"ה פסח נמי ע"ש] עוד הקשו נילף מעומר ושאר קרבנות ציבור וי"ל ע"פ מש"כ תוס' (שבת קל"א) ד"ה ושוין וא"ת היכי מצי למילף כו' אדרבה נגמר מכיבוד אב ובנין בהמ"ק דלא דחי שבת [וכעי"ז איתא ביבמות ו'] וי"ל דהכי גמירי מה מצינו בהנך דדחי שבת גם מכשיריו דוחה שבת אף כל כו' ואל יוכיח כיבוד וביהמ"ק שגם מצותי' אינו דוחה שבת. ובזה מיושב קושית תוס' פסחים הנ"ל לילף מפסח ומילה די"ל כיבוד וביהמ"ק תוכיח דלא דחי שבת. ואי"ל לפ"ז מאי פריך הש"ס פסחים (דף עז) ואי כתב רחמנא הני תרתי כו' ולמה לא אמר בפשי' אדרבא נילף מכיבוד כו' די"ל שאני כיבוד וביהמ"ק דאינו קרב ע"ג המזבח אבל לקושית התוס' דלילף מתמיד ומילה או מעומר שפיר י"ל כיבוד יוכיח. ועי' בכל זה כי נכון הוא בס"ד:
תוס' ד"ה מאימתי כו' וגם ראיה דרב הוי מצלי של שבת בע"ש ומסתמא ג"כ קרא ק"ש כו' עיין רש"א וצל"ח. ול"נ דהביא ראי' לפי' ר"י דס"ל דתפלת ערבית הוא בזמן ק"ש כתנאי דבש"ס מהא דרב מצלי של שבת. בע"ש דזה לאו משום דס"ל כר' יהודה אלא אף לרבנן שרי משום תוס' שבת כמ"ש הרא"ש שם והיינו להתפלל ולומר קידוש על הכוס על דעת לאכול מיד וא"כ מן הסתם היה קורא ק"ש אז דאולי ימשוך סעודתו עד ערב ואסור דהו"ל בהתחיל באיסור כדאיתא ברשב"ם פ' ע"פ (דף קז ע"ב) ד"ה סוף סוף דאם אוכל ע"ד שיגמור בזמן איסורי' כמתחיל לאכול אח"ז איסורי' דמי ואסור ע"ש ומזה מוכח דיצא בק"ש שקרא מבעוד יום כתנאי דבש"ס וכ"ה זמן תפלה להמקדימים כנ"ל:
בא"ד שהיו רגילין כו' המפרש בירושלמי פי' דלפי' ר"ת על תפלת מנחה קאמר ובזה מיושב גם קו"ד הנ"ל ולפי' הצל"ח דקאי על תפילת ערבית צ"ל דבאמת הש"ס דילן לא סבירא לי' כן: