אור ברסלב

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת כתובות

מסכת מגילה

דף טו:

במשנה האשה שנתארמלה וכו' הרא"ש ז"ל מקשה למה לא יהי' הדין במתניתין כדין מודה במקצת ומתרץ דכתובה הוא שעבוד קרקעות וכו' ומסיק שם דאפי' בזמה"ז לאחר התקנה דכתובה גובה אף ממטלטלי וכו' עיי"ש. ולכאורה קשה להבין הא אף לאחר התקנה מ"מ גובה אף ממקרקעי והווי כתובה שפיר שעבוד קרקעות ומה זה הלשון אפי' בזמה"ז דמה רבותא יש בזה. ונ"ל ליישב דהנה לפני התקנה י"ל ממ"נ אם יש קרקעות הווי שעבוד קרקעות ואם אין קרקעות א"כ ממה תגבה הכתובה וא"כ ע"כ מיירי כשיש קרקעות ולכך אין יכולין לדון כאן הדין דמודה במקצת שיהא צריך לישבע, אבל אחר התקנה דאז יכול להיות שאין לו קרקעות ומטלטלין יש לו ולא הווי שעבוד קרקעות וזהו כונת הרא"ש ז"ל במה שכתב אפי' לאחר התקנה ודו"ק:

שם במשנה אם יש עדים שיצאת בהינומא וכו' כתובתה מאתים. וכתבו התוס' שם דהטעם דלא מהימן לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר פרעתיך משום דמגו במקום עדים הוא עיי"ש. והנה הר"ן ז"ל הקשה ג"כ קושיא זאת ותירץ תירוץ אחר עיי"ש ומדלא תירץ כתירוץ התוס' נראה דס"ל דלא הווי מגו במקום עדים וצריכים להבין פלוגתתו בזה דלפי הנראה צדקו דברי התוס' בזה, ולפענ"ד י"ל כך דהנה לפי לשון המשנה מוכח דאין העדים מעידים בפירוש שנישאת בתולה רק אומרים שיצאת בהינומא ומחדש לנו התנא שזאת היא ראיה מוכחת שבתולה נישאת ולכך סובר הר"ן ז"ל שלא נחשב זאת למגו במקום עדים כי המגו הוא נגד ראיית ההינומא דיציאת ההינומא הוא הוכחה נגד טענת הבעל והמגו מסייע לטענת הבעל לומר שאף דאמת הוא שיצאת בהינומא מ"מ אין הוכחה שבתולה נישאת. אבל שיטת התוס' הוא דהתנא סובר דעדות ההינומא הווי ממש כאלו אמרו בפירוש בתולה נישאת משום דהיא הוכחה מוכרחת על בתולה וא"כ הווי מגו במקום עדים. וחידש לנו התנא בזה חידוש גדול שזה נחשב לעדות גמורה שבתולה נישאת ואלו לא הווי עדות גמורה הי' נאמן במגו דפרעתי. אבל שיטת הר"ן ז"ל הוא להיפך דהחידוש דהתנא הוא אף דאין זה עדות גמורה רק הוכחה דבתולה נישאת מ"מ גובה ג"כ מאתים ואינו נאמן במיגו כסברתו ז"ל שם:

ובתחלה עלה בדעתי לומר שעיקר החידוש הוא הדיוק דאם ליכא עדים בעל מהימן דלא כר"ג דלקמן בגמ'. אבל ראיתי דאי אפשר לומר כן דאם יהי' כונת התנא העיקר על הדיוק א"כ למה לא תני כאן כמו במשנה דפרקין דלעיל לא מפיה אנו חיין עד שתביא ראיה לדבריה. אלא ודאי כמו שאמרנו לעיל שעיקר החידוש הוא זאת גופא דאם יש עדים גובה מאתים להתוס' כדאית להו ולהר"ן ז"ל כדאית ליה. וממילא נשמע דבאם אין עדים אינה נאמנת כדלקמן בגמ' ודו"ק:

דף יז.

אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק וכו' ולכאורה תיבת לדבריכם. אינו מדוקדק וגם הלשון מן השוק נראה לכאורה כמיותר. ולפענ"ד יש ליישב דהנה הסברא נותנת דכאשר לקח אדם מקח רע יהא מצוה לגנותה בעיניו כדי שתיכף יחזור אצל המוכר להחזיר לו המקח וליטול מעותיו. וזהו דוקא רק במקום שע"י זה יהא יכול להציל מעותיו אבל במקום שלא יכול להציל היינו שקנה מן השוק ואינו יודע ממי קנה ודאי יותר טוב הוא שישבחנה בעיניו כמובן. וזהו שטענו ב"ה לב"ש לדבריכם שאתם סוברים שאין יכול לגרש אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר למה לנו לגנות לו את אשתו מאחר שאין יכול לגרשה ולהציל עצמו ממנה. ולזה משלו משל לאדם שלקח מקח רע מן השוק שאינו יודע ממי לקח ולא יכול לחזור על המוכר מן הראוי יותר שישבחנה בעיניו וה"נ כן והבן:

דף יט:

עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי אמר ר"פ תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי מתקיף לה ר"ה ברדר"י אי הכי אפי' תרוייהו נמי וכו', ולכאורה איני מבין סברת רב פפא הלא ידוע ומוסכם בכל הש"ס דתוך כדי דבור יכולין לעקור דבריהם הראשונים וא"כ היאך חושב אותו אחד במקום שנים. ועוד יש לדקדק למה צריך ר"ה ברי' דר"י להקשות א"ה אפי' תרוייהו נמי ולמסיק אלא תוך כ"ד כדבור דמי הלא הי' יכול להקשות בפשיטות היאך אתה חושב אותו אחד במקום שנים הא תוך כדי דבור יכולים לעקור סהדותם. וחוץ מזה קשה דכפי הנראה מלשון א"ה אפי' תרוייהו נמי משמע דאם הי' פסקינן בתרוייהו דאינם נאמנים הי' ניחא מה דאמר ר"פ דהוו חד במקום שנים ולכאורה אינו מובן כהנ"ל. ואמרתי ליישב כל זה דהנה יש להבין הסברא דתוך כדי דבור כדבור דמי. ויש לומר דבתוך כדי דבור עוקר הוא דבריו הראשונים והווי כלא אמר כלל. אבל הכא לא אמר בתחלה בלא תנאי רק אמר כתב ידו הוא זה ומהשטר מוכח דהמכירה הי' בלא תנאי ע"כ חשיב אצלינו כאילו אמר בפירוש הקיום בלא תנאי. ולפ"ז ממילא לא שייך הכא סברת תוך כ"ד כי השתא שאומר תנאי ג"כ אינו חוזר מכתב ידו והשטר אמת וכל זמן שאומר שהשטר אמת חשיב קיום בלא תנאי וא"כ ממילא השתא נמי עדיין עומד הקיום בלא תנאי והווי אחד במקום שנים. ועל זה מקשה א"ה אפי' תרוייהו נמי אלא אמרינן הני למיעקר סהדותייהו קאתי היינו דבריו הראשונים וממילא שייך הסברא דתוכ"ד א"כ אפי' חד נמי ודו"ק:

דף פז.

סוגיא דהפוגמת.

במשנה הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה. הנה ידוע שיטת הרמב"ם ז"ל בזה דפוסק שהפוגם שטרו בתוך זמנו פטור משבועה משום חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו. ותמהו עליו המפרשים הרי כיון שמודה על מקצת כבר אתרע החזקה, ונ"ל ליישב דהנה בתוס' כאן ע"ב דמיפרע לא דייק כתבה דלא שייך כאן מגו דלא פוגם כיון דלא דייק הווי בדדמי כמו"ש בפרק האשה שהלכה גבי מת בעלי במלחמה אינה נאמנת במגו דמת על מטתו משום דאמרה בדדמי. והקשו בתוס' שם מפרק כל הנשבעין גבי שכיר בזמנו נשבע ונוטל אמרינן שם לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שי"ל לא שכרתיך מעולם י"ל שכרתיך ונתתי לך שכרך ושם ג"כ אמרינן בעה"ב טריד בפועליו והווי בדדמי ומ"מ אמרינן מגו ונשארו בקושיא. והנה שם בפרק כל הנשבעין הקשו ג"כ בתוס' שם מפרק האשה שהלכה ומחלקו דלא דמי לשם דבשכיר טוען הבעה"ב ברי וכי אמרינן דהוא מסופק וטוען ברי הווי משקר ויש מגו דלא משקר אבל התם אין ביכולתה לטעון ברי וכל טענתה הוא בדדמי ע"כ לא שייך מגו. וזה החילוק הוא דוקא רק נגד התם דבפרק האשה שהלכה אבל הכא בהפוגמת טוענת ג"כ ברי ואעפ"כ אמרינן דהווי בדדמי ולא אמרינן מגו ומשום הכי נשארו כאן בקושיא וק"ל.

אמנם בספר הפלאה כאן מתרץ הקושיא וזו בטוב טעם דבאמת הפוגמת דמי להאי דפרק כל הנשבעין משום שהיא ג"כ טוענת ברי ובאופן כזה אמרינן מגו כסברת התוס' שם אצל שכיר רק הכא לא שייך מגו דאינה פוגמת כי מה ירויחה בזה הא יש לו לטעון אשתבע לי אף בלא פוגמת ודלמא יטעון הבעל אשתבע לי ויהי' צריכה לישבע ולא חשיב מגו מלא פוגם ע"ש. והשתא לפ"ז ניחא דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דבאמת יש להאמין בפוגמת במגו דלא פוגם רק לא חשיב מגו משום שעל כל אופן יכול לטעון אשתבע לי. אבל בתוך זמנו אם אינו פוגם אז החזקה במקומה עומדת ולא יכול לטעון אשתבע לי וממילא יש להאמין בפוגם במגו דלא פוגם וצדקו מאוד דבריו ז"ל ודו"ק:

שם ברש"י ד"ה מנכסים משועבדים וכו' כתב הטעם משום דאי הוו טעין ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משבעינן לי' ובשביל לקוחות אנן טענינן וכן הטעם מנכסי יתומים וכו' עיי"ש. והקשה בספר פני יהושע שם מהמשנה דלעיל דכתבו לה נדר ושבועה אין לי עליך אף שהוא אינו יכול להשביע היורשים משביעין אותה הרי אנו רואין בפירוש שאצל היתומי' אין הטעם משום דאביהם הי' יכול לטעון אשתבע לי. והביא שם בשם ספר נתיבות המשפט ליישב כך שם ג"כ הטעם מחמת אשתבע לי שבאמת אביהם הי' יכול להשביעה רק מחמת הפטור מחל לה אבל כנגד היורשים לא פטרה ולא מחלה ועומדים באותו כח שאביהם יכול להשביעה בלא פטור כי באותו אופן שהם עומדים גם הוא יכול להשביעה עיי"ש. והקשה שם עוד הא הוא אינו יכול להשביעה בטענת אשתבע לי דקודם שמת הוי עדיין תוך זמנו וחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ולמה כתב רש"י ז"ל מחמת שאביהם. אא יכול לטעון אשתבע לי' עיי"ש שנשאר בתמי' זו על רש"י ז"ל. אמנם לענ"ד מיושב ג"כ בתירוץ ספר הנתיבות על קושיא ראשונה ג"כ קושיא זו דהכא ג"כ באמת הוא יכול להשביעה בטענת אשתבע לי רק מחמת שהוא קודם מותו הי' תוך זמנו הי' זאת למניעה אבל אם הי' לאחר זמן היינו לאחר גירושין בודאי הי' יכול לטעון אשתבע לי. והם עתה לאחר מותו הווי אצלם לאחר זמן ולכך עומדים באותו כח עצמו כמו אם הי' אביהם באופן זה היינו לאחר זמן כהנ"ל ושפיר הטעם משום אשתבע לי כפירש"י ז"ל ודו"ק:

דף פו:

בגמרא עד אחד מעידה שהוא פרועה לא תפרע אלא בשבועה. סבר רב"ח למימר שבועה דאורייתא וכו' ואמר מר כל מקום שהשנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו'. ולכאורה קשה להבין הא לעיל גבי הפוגמת ג"כ הי' סבר רב"ח למימר שבועה דאורייתא ואיתותב שם מרבא ג"כ ע"י ב' תשובות אלו וא"כ למה הי' סבר עוד הפעם לומר כן גבי עד אחד הלא כבר ידע שהוא מופרך מרבא כנ"ל. ונראה ליישב דהנה באמת מצינו חילוק בין שביעת מודה במקצת לשבועת עד אחד כמו שמביא התוס' מפרק כל הנשבעין מהטענה שתי כסף. וגם ממה שאמר כל מקום ששנים מחייבין ממון עד אחד מחייבו שבועה מדאמר "כל" נשמע להדיא דבשבועת עד אחד אין חילוק בין נפטר לנוטל ובין מטלטלין לקרקעות כמו בשני עדים גבי חיוב ממון. וזאת הי' סברת רב"ח אף דכבר איתותב גבי הפוגמת מ"מ הי' סבר כאן אצל שבועת עד אחד שהוא שבועה דאורייתא. והשיב לו רבא שתי תשובות בדבר א' דיותר צריכין לדייק הלשון במתניתין כל הנשבעין דמשמע דקאי על כל הנשבעין הן על שבועת מודה במקצת והן על שבועת עד אחד. ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כפי' התוס' שלא מצינו בשום מקום במינו שבועה ואית לן למפטריה בעד אחד ג"כ וק"ל:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה