ברכת הזבח על ערכין· רבי אהרן שמואל קאידנוור
דף כו:
חדושים
גמ' אמר ר"נ בר יצחק בעלמא לר"ש ור"י קנין פירות כו' כצ"ל. וסוגיא זו איתא גם במס' ב"ב ובגיטין ע"ש. ודע שהרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ד מה' בכורים דין ו') דקנין פירות לאו כקנה"ג דמי והמוכר שדה לפירות הלוקח מביא ואינו קורא וכר"ל דאמרינן במס' ב"ב ובר"פ החולץ דקיי"ל בג' מקומות הלכה כר"ל וזו א' מהם דקנין פירות לאו כקנה"ג. וצל"ע (דבפ' י"א מה' שמיטה ויובל דין כ') כתב האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וכו' ולפי מאי דפסק הרב בכל מילי דקנין פירות לאו כקנה"ג דמי תו האיך מצינו דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וכקושית הש"ס סוף פ' השולח בגיטין ע"ש. ולא מצא הרב ידיו ורגליו בבית המדרש. וכל תירוצים שתי' התוס' שם [ברכת הזבח: לא] א"ש לדעת הרמב"ם שפסק בבכורים כר"ל ובכל דוכתי פסק כר"י דמחזירין זה לזה ביובל. ונ"ל ליישב בדוחק דס"ל להרמב"ם כפירש"י שם בגיטין (מ"ז ע"ב) טבל וחולין כו' וס"ל כהדוחק לומר שכתבו התוספות דמשכחת לה ע"י דקדש כו' וכ"ז דוחק גדול. והנה כתב עוד הרב שם וז"ל. חלקו ביובל לא תיבטל חלוקתן מכמות שהיתה עכ"ל. ואי כונת דבריו דהחלוקה לא נתבטלה לעולם אפי' ביובל שאחר החלוקה א"כ הוי מיתרצא גם קושיא הנ"ל דמשכחת לה באחים שחלקו ביובל עצמו דאינה חוזרת ביובל לעולם אלא דצ"ע מנ"ל להרב דין זה דלא מצאתי בגמ' בשום דוכתא חילוק זה ואדרבה מדפריך בגיטין אי לאו כו' לא מצא כו' הא איכא למימר נמי דמיירי שחלקו ביובל עצמה דאינה חוזרת ביובל ומייתי ממנו ביכורים. ועוד דאי קיי"ל כשמואל לקמן פ' המוכר דהמוכר בשנת היובל עצמה דאינה מכורה והמעות חוזרים וכ"פ הרב שם א"כ גם באחים שחלקו ביובל הדין כן דנתבטלה חלוקתו ואחר היובל חולקים תיכף ואינם יכולים לחלק ביובל דכלקוחות דמי ובע"כ נ"ל לפרש דכוונת הרב דלא נתבטל ביובל זה אלא חלוקתו קיים כאלו חלקו אחר היובל דאל"כ האיך יעשו כשמת אביהם ביובל וכי יניחו שדותיהם כך בלי חלוקה אלא בע"כ חולקין ודינן כמו שחלקו אחר היובל ומחזירים זל"ז אחר נ' שנה. וא"כ לפי"ז הדרא קושיין הנ"ל לדוכתא. ומ"מ צ"ע עוד וחיפוש בספרים בדעת הרמב"ם בחלוקה שחלקו ביובל עצמו. אח"ז שכתבתי כל הנ"ל חפשתי בספרים אולי אמצא להמחברים שמדברים בזה ומצאתי לאחד קדוש להרב הגדול מהרש"ל ז"ל בדיני ברירה ביש"ש במס' ב"ק (ס"ה ע"ב) שהרגיש על הרמב"ם הקושיא הראשונה ודוחק עצמו בדחוקים גדולים ע"ש. אכן בהא דכתב הרמב"ם חלקו ביובל לא שת לבו לבאר דבריו. וכוונת הרב בזה והדבר שקול עד שיבוא מורה צדק. ואגב (מבאר) [ברכת הזבח: אבאר] מ"ש הרמב"ם עוד בדין זה בה' בכורים וז"ל אבל מביא אדם מנכסי אשתו אעפ"י שמתה כו' עכ"ל. הגם שהרב ז"ל פסק כר"ל. ולר"ל אמרינן בגיטין מתה אין לא מתה לא ותירוץ זה קאי אליבא דר"י נראה דהרב מפרש הקושיא כמ"ש התוס' דהמקשן ס"ל לר"ל הא דאמר ולביתך מלמד שמביא מנכסי אשתו היינו כשמתה דוקא אבל למאי דמסיק לר"י דלרבותא קאמר מתה אליבא דר' יוסי בר חנינא תו מפרשינן ג"כ אליביה דר"ל כמו דס"ל בתחילת הסוגיא דלביתך הוא גזה"כ אפי' בלא מתה ובברייתא שניה מתה איצטריכא ליה כמו לר"י ודו"ק נ"ל. וצ"ע בס' לחם משנה כי כעת אינו תחת ידי:
סליק פירקא
הגהות
גמ' לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כו' כצ"ל:
מתני' הלוקח שדה כו' (מיימוני פ"ד מהלכות ערכין).
הכהנים והלוים מקדישין כו' (גז"ש)
דברי ר' יהודא ור"ש. ר"מ אומר כו' כצ"ל:
תוספות ד"ה איבעיא להו כו' לר"א כאחר דמי או לא כו' יכולין הבעלים לגאלה דהא דכתיב כו' כצ"ל והד"א:
ד"ה אלא הכא כו' אינה נגאלת שתהא כו' כצ"ל:
ד"ה לגאלה כו' עד סוף הדיבור הוא מיותר וצריך למוחקו ק"ל:
ד"ה שדה מקנה כו' אם גאל האחר מהגזבר לפני היובל כו' כצ"ל נ"ל: