ברכת הזבח על ערכין· רבי אהרן שמואל קאידנוור
חדושים על הרמב"ם
חידושי הרב המחבר על הרמב"ם ז"ל ממס' ערכין
בפ"ג מה' ערכין דין י"ג. המפריש ערכו כו'. כבר כתבתי בפנים דהכי איתא בפ' שילוח הקן (דף קל"ט). ומ"ש ואינם חייבים להחזיר המשכון ביום הכי איתא בהמקבל (דף קי"ד). והכ"מ לא כתב מקורו:
פ"ד דין ב'. ואין שנת היובל מן המנין. פשוט דהא נותן סלע ופונדיון לכל שנה מטעם דמגיע נ' סלע למ"ט שנים. וכ"כ רש"י רפ"ו דערכין שנאמר משנת היובל ולא שנת היובל בכלל וע"ש:
דין ה'. וכן אם פדתה אשתו של מקדיש כו'. מבואר פ"ק דקדושין (כ"ד ע"א) ואפי' במעות שלה לפירש"י דדוקא לענין מעשר שני ממעטינן מדכתיב איש ממעשרו ולא אשה ויורש וע"ל (פ"ה דין ג'):
פ"ה דין ו'. ומנין שאסור להקדיש כו'. כתב הכ"מ ואמרינן התם דעובר בל"ת כו' ואיני יודע למה השמיטו רבינו. עכ"ל. ולק"מ דהיינו דוקא לר' יהודא עובר בל"ת ולית הלכתא כוותיה וכמו שפסק הרב (בפ"ח מה' קרבן פסח דין ה') ושם לא כתב עליו הכ"מ מידי ודו"ק:
שם דין י'. הקדיש נכסיו סתם כו'. הכי איתא בכריתות (ו' ע"א):
שם דין י"ד. המקדיש כו'. כתב הכ"מ ומאחר שרבינו פסק כו' האיך כתב כאן (וכ"ד) [ברכת הזבח: ופ"ד] בעיא דרבא כו' עכ"ל. ולק"מ דרבינו מפרש דהאיבעיא היא ג"כ לר"י ומיירי שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו לדמיו והכי מפרש ג"כ האיבעיא בעוף מהו וכמ"ש בכ"מ בה' מעשה הקרבנות (פט"ז דין ב') וק"ל:
פ"ו דין ט' האומר שור זה כו'. דין זה ג"כ לא ביארו הכ"מ מקומו איו וטעמו מאי. ונראה דלמד הרב זה מסוגיא דנדרים (כ"ט) למאי דהגיה בר פדא אם לא אמר מעכשיו כו' לאחר ל' יום עולה וה"ה כשאמר שור זה הקדש דמים ואע"ג דלבר פדא אמרינן דאינו יכול לחזור מטעם דאמירתו לגבוה כו' היינו דס"ל דקדושת דמים לא פקעה בכדי אבל אביי ורבא ס"ל דקדושת דמים פקעה בכדי אמירה לגבוה לאו כמסירה מעכשיו דמי אלא ס"ל דיכול לחזור כמו בקידושין וכ"כ הר"ן שם במסקנא בשם הרשב"א וכתב דפלוגתא היא בירושלמי וכיון דבתראי ס"ל כמ"ד דיכול לחזור קיי"ל כוותייהו ולכן כשהקדישו אח"כ למזבח הר"ז קדוש למזבח אבל אם אמר מעכשיו הקדש לאחר ל' יום הוי כאילו אמר לאחר שלשים עולה ומעכשיו שלמים ה"ז שלמים למפרע לאחר ל' א"כ אפי' קדושת דמים חיילא ולא אתי קדוה"ג ומפקיע כמו עולה לגבי שלמים וע"ל (פט"ו מה' מעה"ק) דאם לא חזר דדבריו קיימים בקדושת דמים דפקעה בכדי ולא בקדוה"ג וזה סיוע למ"ש. ובכ"ז לא הו"ל לשתוק להכ"מ ז"ל ומקום הניח לנו. ודו"ק:
דין י"ט כ'. כבר הארכתי להקשות ע"ז בפ"ק דערכין. בס"ד:
פ"ז דין י"ט. העתיק הכ"מ דברי הר"ן והשיג עליהם ואלו ראה הכ"מ דברי התוס' שם בערכין שהוכיחו כן בהוכחות ברורות לא היה כותב אהר"ן ז"ל כן. ע"ש:
פי"א מה' שמטה ויובל דין ב'. והמוכר שדהו לס' שנים כו'. הכי איתא פ' השוכר את האומנין (דף ע"ט ע"א):
דין כ'. הארכתי בביאורו סוף פרק אין מקדישין. בס"ד:
פי"ג דין ה'. וכן בשאר ערי ישראל. ס"ל להרב דר"א פליג את"ק במתני' ופסק כת"ק ודלא כר"א ועיין בתוי"ט:
פסק הרמב"ם (פ"א מה' בכורות דין י"ג). דבכור כיון שעברו עליו שנה בלא רגלים ה"ז בבל תאחר והכי איתא בפ"ק דר"ה (ו' ע"ב) וצ"ע דהאיך משכחת לה לפי מה דקיי"ל דג' רגלים סגי אפי' שלא כסדרן כמ"ש הרב (פי"ד מה' מע"ק) וקיי"ל כחכמים דערכין (ל"א ע"ב) דאם נתעברה השנה נתעברה לו ודלא כר' שם גם קיי"ל כאחרים דאין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים כו' א"כ תו לא משכחת לה שנה בלא רגלים ותיכף שעברו עליו ג' רגלים עובר עליו בכל יום ויום וכדמוכח התם בסוגיא דר"ה. גם יש לדקדק בסוגיא הנ"ל דר"ה לפי מאי דפסק בכור מאימתי מונה לו שנה כו' הא קיי"ל דבג' רגלים לחוד עובר עליו. ואפשר לומר דהרמב"ם לא פסק כהברייתא דר"ה וס"ל דבבכור לא עובר עליו בג' רגלים כ"א דוקא בעברה שנתו לכו"ע ואפי' לר"מ וראב"י ור"ש כולהו מודו דבבכור תלי בשנה ולא בג' רגלים ולא ברגל אחד ולא בשני רגלים כדמשמע לשון הסוגיא בכור מאימתי מונה לו שנה כו' וכך משמעות לשון התלמוד בבכורות בשאר דוכתי טובא ודלא כברייתא דת"ר (בדף ד' ע"ב) ודלא כברייתא (שבדף ו' ע"ב) אחד בכור וא' כל הקדשים ולכן (בפי"ד מה' מע"ק דין י"ג) השמיט הרמב"ם בכור לענין לעבור עליו בג' רגלים ועוד ר"מ וראב"י לא ס"ל כברייתא הנ"ל דשנה בלא רגלים דהא ס"ל דברגל א' או שני קא עובר א"כ גם הרמב"ם לא פסק כהברייתא. שוב ראיתי שהתוס' (ו' ע"ב) ד"ה בשלמא לר' משכחת כו' שכתבו דלר"מ וראב"י איירי הברייתא כגון שחלה הבכור ברגלים וה"ה דהוה מצי לשנויי הכי לר"י ורבנן. עכ"ל. ולפי"ז גם להרמב"ם ז"ל נוכל לתרץ כן דמפרש הברייתא הנ"ל בחלה ברגלים ודו"ק. ועיין בתוס' עוד מ"ש בשם הירושלמי שם ד"ה שנה בלא רגלים. נ"ל:
כתב הרב (בפ"ב מה' ערכין דין ו') אמר מלא קומתי עלי נותן כו' ופסק כר"י דס"ל כר"ע דדריש לישנא יתירה וכ"פ הרב (בפ' כ"ה מה' מכירה דין ג') ע"ש. ולפי שראיתי לכאורה קושיא גדולה בדברי הרב ומצאתיה אח"כ בס' לחם משנה ובשו"ת מהרי"ט ח' חו"מ סי' פ"א אשית לבי לבאר דעתו לפענ"ד. והוא דיש לדקדק ע"ז ממ"ש הרב בה' נזירות (בפ"ג דין ח') וז"ל הריני נזיר ל' יום ויום אחד ה"ז נזיר נזירות אחת של שלשים יום ואחד ולהדיא אמר רב בגמ' דאם אמר ל' יום ויום אחד דהוי נזיר שתים דס"ל כר"ע דדריש לישנא יתירה וה"נ יום מיותר וא"כ למה לא פסק הרב כרב וכר"ע. והרבה יש להפליא הפלא ופלא על הרב הכ"מ שהעתיק לשון הגמרא אדברי הרמב"ם ולא הרגיש בהנ"ל. והרב בס' לחם משנה הגיה ומחק תיבת יום ושכצ"ל הריני נזיר ל' ויום אחד ה"ז כו' וכלישנא דלא שנו אלא שלפי"ז העיקר חסר למה השמיט הרב דין זה של רב דאם אמר ב"פ יום דהוי נזיר שתים והרב ר"י טראני שם כ' דהרמב"ם לא ס"ל כרב וס"ל דמשום תיבת יום לא הוי יתור לשון אלא דוקא כמו בהתקדשי התקדשי מר"ש. וגם זה הבל דמנ"ל לפסוק דלא כרב כל היכא דלא מצינו מי שיחלוק עליו. אמנם דברי הרמב"ם ז"ל הן דברי אלהים חיים בלי שום הג"ה וט"ס בעולם והוא דהרב ז"ל ראה בירושלמי (פ"ק דנזיר ה"ג) (ויש שם ט"ס וכצ"ל) וז"ל מתניתא פליגא אדרב לא נחלקו ר"י ורע"ק על האומר הריני נזיר ל' יום ויום א' שאינו נזיר אלא אחת על מה נחלקו על האומר הריני נזיר ל' יום ועוד יום א' שר"י אומר נזיר שתים ור"ע אומר נזיר א'. עכ"ל. וכיון שמבואר דר"ע בעצמו ס"ל דבאומר הריני ל' יום ויום א' דאינו נזיר אלא א' ודלא כרב אליבא דר"ע פשיטא דלא קיי"ל כרב כיון דר"י ור"ע לא ס"ל כוותיה ולא חשיבי להו לישנא יתירה אפילו באומר ועוד לר"ע. ומ"מ בהריני נזיר ויום א' ס"ל להרמב"ם דגם לר"ע הוי נזיר שתים וכסתם מתני' דעדיף מאומר הריני נזיר ל' יום ויום א' דתיבת שלשים הוי הפסק לתיבת נזיר וכאלו אמר בפ"ע הריני נזיר יום א' וא"כ דברי הרב נכוחים וישרים. וכל האחרונים הנ"ל העלימו עיניהם מהירושלמי ומקום הניחו לי להתגדר בו. ואפשר לפרש גם תחלת לשון הירושלמי בלי שום הג"ה וכוונתו דאף מתנית' דידן פליגא אדרב והוא דלפי מ"ש במתני' בריש הריני נזיר ושעה א' דהוי ב' נזירות א"כ בסיפא דקתני הריני נזיר ל' יום ושעה תיבת יום ג"כ מיותר דהו"ל למיתני הריני נזיר ל' ושעה ואפ"ה לא הוי לישנא יתירא א"כ ה"ה היכא דאמר ל' יום ויום א' ג"כ לאו לישנא יתירא והדר קאמר הירושלמי דאף מתניתא (הברייתא) פליגי אדרב כו' ודו"ק. כנ"ל ברור. נ"ל. דמטעם זה יפה פסק בכל דוכתא בזה כר"ע. ק"ל. אחר זמן רב שכתבתי כל הנ"ל ראיתי אגב בחפשי בשו"ת הרלב"ח סי' קכ"ז (דף קצ"ה ע"ב) וז"ל דכל לישנא יתירא לטפויי קאתי כדאיתא בכ"ד בב"ב פ' י"נ כו' ובנזיר פ"א עלה דההוא האומר הריני נזיר ל' יום ויום א' וצ"ע בהרמכ"ם ז"ל (פ"ג מה' נזירות) דפסק דלא כוותיה והנראה שסמך על הירושלמי בזה שם במקומו. אמנם הטעם שהכריחו להרב לסמוך על הירושלמי יותר מעל הבבלי נראה שאינו דבר חמור למעיין בסוגיות הנזכרות להשיגו כו' עכ"ל. אל אלהים ה' יודע שלא ראיתי דברי הרב הגדול עד אחר כמה שנים שכתבתי כל הנ"ל וכוונתי ת"ל לדעת חכם הנ"ל והייתי בבר מזליה בדברים אלו ופשוט שכוון בדברים קצרים הנ"ל לכל מ"ש וגדלה עתה התמיהה ביותר על האחרונים הנ"ל שנעלם מהם גם התשובה הנ"ל. וד' אמת. יוליכנו בדרך אמת. ויראנו נפלאות בתורת אמת. אמן:
כתב הרב בסוף הלכות נדרים (ומביאו ב"י וש"ע ביו"ד סי' ר"ל סי' נ"ד) ועיין בכ"מ ושם העתיק המשנה והגמרא ע"ש. וצ"ע דהש"ס הוא היפך מפסק הרמב"ם ואם הפר לה שלו בטל כו' והוא להדיא דלא (כתיב) [ברכת הזבח: כתי'] ר' יהודא ולא (כתיב) [ברכת הזבח: כתי'] אביי. ועיין בתוי"ט שהרגיש בזה ורוצה להגיה דברי הרמב"ם ז"ל ע"ש ולא נהירא. והנלע"ד דהרב גרס במתני' שלה מופר ושלו בטל. וכך ראיתי בירושלמי דמס' נזיר גירסא זו להדיא במתני' דידן ע"ש ולגירסא זו א"ש לתירוץ ר' יהודא הברייתא דואם לאו שניהם מותרים אף דלא תלי זה בזה ודלא כפי' התוס' שדחקו עצמם בזה כנ"ל ודו"ק היטב:
סליק
סוף הספר