ברכת הזבח על מנחות· רבי אהרן שמואל קאידנוור
דף לא.
חדושים
גמרא שמן תחילה כו' (מיימוני פ"א ופ"ט מהלכות טומאת אוכלין). ופסק דלא כר"ש וכן בשידה וטעמו דס"ל כר"י דלעיל דאין הלכה כר"ש אלא במסוכן ותרומ' מעשר של דמאי וז"ל הרמב"ם בפ"א דין י"ט השמן הקרוש אינו אוכל ולא משקה כו' וכתב עליו הר"א אין בתוספתא שקרש ואפשר בשמן שיצאה מעצמו ואע"פ שלא קרש כו' וע"ש וכתב (המשנה) [ברכת הזבח: הכסף משנה] ז"ל וז"ל וי"ל לדעת רבינו שאע"פ שאין בתוספתא שקרש א"א לומר דבכל שמן איירי שהרי הוא מז' משקין ולפי' פי' כו' ומ"ש הר"א ראי' מדתנן במס' טהרות כו' וחכמים מודים לו איני יודע זו מנין לו אדרבה כו' ע"ש כי לא רציתי להעתיקו מפני האריכות וספרי הדפוס המצויי' ת"ל. (ודברי תימא הן דמדקאמרי אף הדבש מבואר דמודי גם בשמן דהא מכח ל' אף פריך כאן הש"ס מכלל דת"ק סבר יין לא כו' ונראה מדברי הכ"מ דס"ל להרמב"ם כדעת התוס' דדבש ושמן קרוש לא הוי משקה וכר"ש בן שזורי והא וודאי במחיל' תורתו בורכת' הי' דלהדיא פסק הרמב"ם דלא כר"ש בן שזורי ריש פ' ט' דין א' וכ"כ שם בכ"מ גופי' ע"ש וכמש"ל גם בפ"ג מהלכות טומאת כלים פסק דלא כר"ש וליישב השגת הר"א נ"ל דהרמב"ם ס"ל הא דאמר ר"מ השמן תחיל' לעולם היינו שקיבל טומאה בעודו לח ואח"כ נקרש ונשאר בטומאתו לעולם ולא מהני קרישתו מה שניקרש אחר שקיבל הטומאה וכך פי' רבינו להדיא בפי' המשניות ולקמן ריש פ"ט ע"ש אבל כשנגע בו טומאה בשעת קרישתו אינו לא משקה ולא אוכל וכהתוספתא ודלא כפי' התוספ' פרק כל שעה וכאן אבל ביין ס"ל להרב דחשיב משקה אפי' בקרוש והוי תחילה לעולם דכ"ע מודה לר"ש ב"ש בהא ומ"ה לא הזכיר הרב בפ"ט יין ומהתימא על הרב בעל תוס' יו"ט שתמה על הרמב"ם בזה ולא הרגיש במש"כ ובמ"ש יתיישב הכל דעת הרב על נכון ודו"ק היטב שם:
רש"י ד"ה אין רוב כו' וקשיא לי כו' פירות הללו לא עישרון כו' (ור"ל והוי פטור על החיוב ק"ל) וה"ל פטור מדאורייתא ורבנן כו' והשני שיטות מיותרות יש למחקן:
תוספות ד"ה אימא ר"ש כו' דאורייתא כו' מאי איריא בטמא מת אפי' בראשון ושני דהכא מיירי בקרוש כו' פי' דהוי משקים קרשו הרי הן שנים כו' לעולם אפי' קרוש כו' כול' בקרוש איירי כצ"ל. אמר המחבר הואיל ואתא לידן נימא בי' מלתא לפי מה שפסקו התוספות דדבש קרוש אינו משקה והכי ס"ל להרמב"ם ז"ל לסברתו שכתבתי לעיל יש להביא ראי' וסמך למה שנוהגים העולם לאכול דברים המטוגנים בדבש בלי שום נטילה ובפ' ערבי פסחים אמרי' דכל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים וכן פסקו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ולא ראיתי לרבנן קשישי שהיו נוטלים ידיהם לכך ולפי' דברי התוספות הנ"ל א"ש דדבש קרוש הוא ואין עליו תורת משקה כנ"ל. וראיתי בתשובת הר"ר יוסף מטראני שצידד הרבה למצוא סמך והיתר להנ"ל ולא עלה בידו היתר ברור ע"ש. ואני אומר דכדאי הא מ"ש בישוב המנהג העולם ולהקל מהטעם שכתבתי ק"ל נ"ל. אחר זמן רב באו לידי תשובת הרב הגדול מוה"ר דוד ן' אבן זמרא סי' פ"ג שמצאתי בו קרוב לדברי בקולא זו ע"ש. אבל במה שהתיר ג"כ ביין קרוש שקורין דב"ס לא נ"ל ולא שת לבו למ"ש לעיל בדעת הרמב"ם גם לא זכר מדברי התוס' בסוגיא דידן ומ"מ שמחתי שכוונתי לדעת הגדול בקולא זו וע"ש עוד ודו"ק:
ד"ה קסבר אין כו' וא"ת והא מיפטר כו' (וע"ל פ' ר"י דף ס"ו ע"ב בתוספות (ברכת הזבח):~ ד"ה מירוח כמדומה לי דלק"מ ע"ש ודו"ק:
הגהות
גמרא שידה דתנן ב"ש כו' (מיימוני פ"ג מהלכות טומאת כלים):
ועשר עליו קסבר רוב עמי הארץ כו' ה"ג לפי' ראשון של רש"י:
רש"י ד"ה נמדדת בפנים כו' מקבלים טומאה כצ"ל והס"ד:
ד"ה השידה נמדדת כו':
ד"ה לבזבז כו' לפיה הס"ד:
ד"ה וביניהם מתחת אין נמדד כו' שולים כו' הרגלים כצ"ל והס"ד:
ד"ה קח מן השוק דמאי מע"ה כו' כצ"ל:
תוספות ד"ה שידה כו' מייתי לה גמרא כו' (ר"ל בפיסקא על גמרא דואין ניאותין כו') דאין עשוי' להנאת מדרס כו' ומנורה מדכתיב מכל כלי עץ וכו' (כצ"ל וע"ש בספרי דף כ"ו ע"ד בסופו):
דאית ליה מירוח עכו"ם דאינו פוטר וסבר יש קנין כו' כצ"ל: