ברכת הזבח על מנחות· רבי אהרן שמואל קאידנוור
חדושי הרב המחבר על הרמב"ם
אמר שמואל המחבר ראיתי להעתיק פה מה שחדשתי בדברי הרמב"ם בהלכות אלו השייכים לשני מסכתות זבחים ומנחות שלא העתקתי בחבורי בפנים למען לא יחסר כל בו. ואגב שאר דברי הרמב"ם שלקטתי אחת הנה ואחת הנה ממה שהשיגה ידי בס"ד:
כתב הרב בפ"ג מהלכות בית הבחירה דין י"ז. מזבח הקטרת היה מרובע אמה על אמה כו' וכתב הכ"מ דבפ"ק דערובין ושתי הלחם אמרינן דהוי אמה על אמה באמה בת ה' טפחים ולא ידעתי למה השמיטו רבינו עכ"ל. אף דבתוספתא פ"ו דכלים והביאה הר"ש פי"ז דכלים דלר"מ גם במזבח הזהב היה של ששה אמה נראה דתלמודא דידן הוא עיקר דמוכח לה מקרא ואפשר דטעות סופר היא בתוספתא:
פרק ז' מהלכות בית הבחירה דין ט'. כתב וז"ל וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי כו' עכ"ל. נוסחא זו היא עיקר וגירסא אחרינא אין לה שחר דהיאך קאמר ישב ופניו כלפי הקדש. או יסלק כו' דמדהתיר לישב כלפי הקדש ודאי דשרי כשמסלק לצדדין הקדש אלא גי' הנ"ל היא עיקר. וכ"כ הכ"מ. ומהתימא על הרב ב"י שבש"ע טור א"ח סימן ג' סעיף ז' העתיק הנוסחא המוטעית וכ"כ בספר ב"י ועוד יש לדקדק בב"י הרבה בדינים אלו ואין מקום להאריך:
שם סוף הפרק. וכל הנכנסים להיכל כו'. כתב הכ"מ ורבינו שכתב הנכנסים להיכל מנין לו עכ"ל. והתוספתא שהביא הכ"מ אח"כ שהיא שנויה בפ"ק דכלים מבוארת להדיא דקאי אהיכל ע"ש וק"ל:
בפ"ה מהלכות כלי המקדש דין י"ו. נראה מדברי הכ"מ שלא ראה הסוגיא דמנחות דף ע"ח ע"א וכרב אשי ורב חסדא ע"ש ומשם לקח הרמב"ם כל מ"ש בזה ע"ש:
בפ"ט שם דין ב'. כתב הראב"ד א"א אינו חופר אלא מכה בדפוס כו' דברי הר"א מבוארים בפ"ב דגיטין דף ו' ע"א. וע"ש ברש"י ולפיכך לא יכולתי לעמוד על דעת הכ"מ בזה שכתב פיתוחי חותם אינו הכאה בדפוס גם אינו יכול לכוין כו' הלא דבריו הם כדברי הסוגיא הנ"ל:
בפ"ו מהלכות ביאת מקדש דין א'. ואם עבר ונכנס לוקה אעפ"י שלא (עבר) [עבד]. כתב הכ"מ קשיא לי דבפי"ט מהל' סנהדרין נראה מדברי רבינו שאינו לוקה אא"כ נכנס להיכל עכ"ל. ול"ק מידי דע"כ צ"ל התם דלאו דוקא נקט היכל שהרי כתב שם ג"כ שתוי שנכנס לשם כו' ולעיל פרק א' דין ט"ו כתב להדיא דאם נכנס שתוי בין מזבח לאולם דלקי אלא צ"ל דל"ד נקט היכל וע"ש בכ"מ ופרש"י סוף ערובין:
שם דין ט'. כהן שהיה נשוי כו' אינו עובד עד שידירוהו ב"ד עד"ר כו'. למאי דקי"ל כרב הונא ורב פפא דצריך לפרט הנדר וכמ"ש הרב לעיל הלכות נדרים צ"ע למה מדרינן ליה ע"ד רבים דבגמרא לא מוקי לה דבמדרינן לה עד"ר אלא אליבא דרב נחמן דס"ל א"צ לפרט הנדר וקושיא זו יש להקשות גם אהרב ב"י דבשלחנו בטור א"ח סימן קכ"ח סעיף י"ו העתיק דברי הרמב"ם הללו ובטו' י"ד סימן רכ"ח בש"ע סעיף י"ד פסק דצריך לפרט הנדר. והנה ע"פ התוס' דגיטין יש קצת לדחוק וליישב אכן כעת אינני רוצה להטריח עצמי בזה. וכמדומה לי שראיתי בזה איזה משא ומתן בדברים אלו בשאלת הרב רבי יוסף מטראנ"י חלק א' וצ"ע כעת. שוב ראיתי להרב ברטנור"י ספ"ז ממס' בכורות שהרכיב אתרי ריכשי וע"ש וצ"ל דס"ל דהמקשן דפריך הניחא כו' ובגיטין מיתיבי כו' לא ידע כלל מנדר ע"דר ולבסוף כשמסי' לר"נ דמדרינן עד"ר ה"ה לר"פ צ"ל כן דשמ' יאמר בפני חכ' דנדר לדבר מצו' וע"כ צריך לפרט הסיבה ומתיירא שמא יכחישו אותם שנדר בפניהם עד"ר ומ"מ בעינן עד"ר גם לר"פ ע"ש. ומ"מ ר"נ ס"ל דבנדר עד"ר סגי אפי' א"צ לפרט הסיבה דס"ל דאף לדבר מצו' אין לו התרה. אלא דאכתי קשה לשיטת הרע"ב דבצריך לפרט לחודא סגי ול"ל עד"ר ודאי לסברתו עד"ר לחודיה לא מהני מטעם שכתב שם מ"מ בפירוט לחוד הוי סגי וצ"ע:
בפ"ג מהלכות איסורי מזבח דין ז'. ויראה לי כו' אם עבר והקריבה א"מ לוקה כו' והקשה הכ"מ למה תלה הדבר ביראה לי שהרי מפורש בברייתא דתניא כו' ע"ש. והתוס' הקשו שם תימה דהא הוי לאו שבכללות וכו' ע"ש. ונראה דמכח קושיא זו הוציאה הרמב"ם ההלכה ופסק דלא כהברייתא וס"ד דההוא סוגיא קאי אליבא דמאן דס"ל דלוקין על לאו שבכללות ולא קי"ל כוותיה וכדפסק רבינו בכמה דוכתי נ"ל. וצ"ע במ"ש בפי"ח מהלכות פסולי המוקדשין פ"ה דין ג' וד' ע"ש:
שם פ"ד דין ו'. הנעבד כו' וכתב הר"א במס' עכו"ם כו' והכ"מ כתב ולדע' רבינו י"ל דהתם לאסרה להדיוט אבל לגבוה אע"פ שלא עשה בה מעשה נאסרה עכ"ל. ואני אומר דהא ליתא דבחולין דף מ' מבואר להדיא דאף לגבוה לא נאסר אלא במעשה זוטא דוקא כמו להדיוט דאל"כ מאי פריך התם לרב הונא מהשוחט חטאת בשבת ובחוץ לע"ז חייב ג' וא"א כו' מחתך בעפר כו' הא לגבוה לכ"ע אסיר אפילו בהשתחויה לחוד וכ"ש במעשה זוטא ובלא רב הונא קשה גם מאי משני רב פפא בחטא' העוף וכו' הא מ"מ קשה דלא בעי לגבוה מעשה כלל וכל הסוגיא מבוארת דאין חילוק בזה לגבוה והדיוט גם בת"כ הביאו הרא"ם ריש פרשת ויקרא מבואר להדיא דנעבד אינו אסור לגבוה אלא בעשה מעשה וכדעת הר"א וע"ל בהלכות שגגות פ"ד דין א'. ועוד מפרק רבי ישמעאל דף נ"ד פריך מנ"ל לרב הונא הא כו' ואלא ממזבח כו' ומסיק אלא מכלים וכו' אלא כיון דעבד בה מעשה איתסרו כו' עכ"ל. והרי זה מבואר כדעת הר"א דאף לגבוה לא אסרו אלא בשביל שעבד בה אחד מעשה ואסר אף שאינו שלו ומינה יליף רב הונא בהמת חבירו רבוצה דבעבד בה מעשה אסרה להדיוט ודו"ק נ"ל:
פ"י מהלכות מעשה קרבנות דין י"ב. כתב הכ"מ אבל קשה שלא ה"ל למיכתב או או וצ"ע עכ"ל. ועיין בתוס' י"ט פ"ב דערלה ויתיישב לך הכל באר היטב ודבריו נכונים:
שם פי"ג דין ד'. כתב הכ"מ וזה מבואר כדברי רבינו דהא ההיא דקללה בלחם כתיב וכו' ע"ש. ואלו ראה הרב דברי התוס' שהקשו שם אדברי רש"י דפי' האיבעיא אעיסה והוכיחו דאקמח קאי ע"ש לא היה כותב הרב כן אהראב"ד דפשיטא דהוכחת התוס' הן דברי אלהים חיים דחלוקה היא בקמח ולא אעיסה ק"ו דלא קאי אחלה ודו"ק:
שם פי"ד דין א'. או לבונה כו'. כתב הכ"מ בסיפר' פ"ט. ול"נ דמתני' היא הרי עלי לבונה כו' במנחות דף ק"ו ע"ב.
דין ח'. חטאת ואשם כו' הרי עלי חטאת כו' כתב הכ"מ דאיתא בתוס' פ"ג דתמורה. ואני אומר במס' נדרים פ"ק דף ו' ע"א היא שנויה וספ"ב דחולין ע"ש:
פי"ז דין ט'. כתב הכ"מ נוסחא מוטעי' נזדמן להראב"ד בדברי (הר"א) [רבינו] והנוסחא הנכונה כו' ע"ש. ואני אומר דגם נוסחת הר"א היתה חצי עשרון אלא דהשגתו הוא דלא אמר מנחה חצי עשרון אם אמר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין ה"ז חייב כר"י ודלא כזעירי לשיטתו אכן גם לדברי הרמב"ם א"ש וכמ"ש הכ"מ לעיל וכמ"ש בחבורי בפנים בזה ע"ש וק"ל:
בפ"ב מהלכות תמידין ומוספין דין ז'. בהשגה הארוכה אלא שהיה שם טבלא כו' ואותה אמה היה השלמת י' אמות לגובה המזבח וכו' עכ"ל. ולא הבינותי זה הלא בש"ס מבואר דאמה מקום הקרנות היתה משלמת גובה מזבח לי' אמות כדאית' להדיא בפרק שתי הלחם דף צ"ז ע"ב ובזבחי' ובסוכה ובדוכתי טובא וצל"ע כעת:
פי"ח מהלכות פ"ה דין ג'. כתב כל קרבן שהוא פסול כו' האוכל ממנו כזית לוקה שנאמ' לא תאכל כל תועבה. לא ידעתי למה שבק הרב מאי דיליף לה רבי אליעזר בגמרא דפסחים ומכות ומעילה מלא יאכל כל שפסולו בקדש ה"ז בלא יאכל וכתבו התם בסמוך דין י' ע"ש ואי דס"ל דה"ל לאו שבכללות וכמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ד א"כ גם לאו זה דלא תאכל כל תועבה הוא לאו שבכללות ועיין בתוס' דמכות דף י"ח מ"ש לתרץ בזה וצל"ע כעת בזה:
כתב הרב בפרק ה' מהלכות איסורי מזבח דין ז'. הגונב או הגוזל כו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואפילו כו' ומפני תקנת מזבת כו' כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות עכ"ל. והוא כרב יודא וכמ"ש הכ"מ. ותמה עליו דבפ"ה מהל' גזילה פסק דלא קני יאוש לחוד אלא בשינוי רשות וכו' וי"ל דאע"ג כו' ומשמע דהכי הלכתא כו' וע"ש. ובאמת דדברי הכ"מ ז"ל הן תמוהים ואינן מובנים בתירוצו דהא השקלא וטרי' דרבא אליבא דעולא קאי דלרבי יודא ל"ק קשיא כלל דשפיר חייב כרת אשחוטי חוץ דס"ל דיאוש כדי קני ולא צריכין לתירוצא דאוקמא רבנן ברשותיה כו' ומאחר דרבינו פסק ממש כרב יודא היאך מביא סיוע לדבריו מהא דעולא גם בלאו הכי דבריו בלתי מובנים לי כלל. ובעיקר הקושיא נראה דל"ק כלל די"ל כמ"ש מהרש"ל ביש"ש פ"י דב"ק סימן כ"ז. דהרמב"ם ס"ל דיאוש לחוד קני וכמ"ש בהל' כלים פרק כ"ד דין ז'. כברייתא דגנב וגזלן השנויה במרובה ובפרק הגוזל וכעולא בהגוזל דיאוש בידוע קני אלא דס"ל דקני מדרבנן כיון דמספקא לרבה בפרק מרובה אבל לוקח קני מדאורייתא וע"ש באורך ובמרובה סימן ו'. אלא נראה דדוחק לומר כן דבקרבנות משמע דס"ל כרב יודא דיאוש קני דאורייתא להקריב קרבן. והיותר נראה (דהרמב"ן) [דהרמב"ם] ס"ל דיאוש לחוד לא קני כלל אלא בקרבן ס"ל דהוי יאוש ושינוי השם ולכך פסק כרב יודא דמעיקרא חולין והשתא הקדש וסברא זו תמצא בתוס' במרובה ד"ה אמר עולא כו' ע"ש וכ"כ הרמב"ן בספר מלחמות ה' ס"פ בתרא דב"ק וה"ה בעורות דגנב וגזלן יש שינוי שם מעיקרא אברזין ולבסוף עוצבא ולכך פסק דקני וכדאיתא במרובה ע"ש. ותדע דס"ל דיאוש לחוד לא קני דהא פסק בפ"ב מהל' גניבה דין ז' דגנב והקדיש ואח"כ טבח כו אינו משלם ד' וה' כו' ואי הוי ס"ל להרב דיאוש לחוד קני בלא הקדיש פטור דשלו הוא טובח כו' וכמו שהקשה רבי יוחנן לר"ל במרובה אלא ע"כ ס"ל דיאוש לחוד לא קני אלא בהקדיש דהוי שינוי השם ודלא כדעת מהרש"ל כנ"ל ודו"ק היטב:
כתב הרב בפ"ה מהל' פרה אדומה דין ה'. מאימתי מטמאין בגדים כו' נושאום במוטות כו' עכ"ל. למאי דפסק רבינו ריש פ"ט מהל' קרבן פסח כרבי אמי דהמוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח ע"ש. ובפסחים דף פ"ה ע"ב פריך ארבי אמי ממתני' הראשונים מטמאין בגדים כו' והא לא נח ומשני בנגררין ופרש"י אקרקע דהוי הנחה והתוס' כתבו דלאו דוקא ה"ה במעבירין סמוך ג' לקרקע ע"ש. וזולת זה לא מטמא בגדים המוציאין דבעי הנחה ומהתימא על רבינו למה השמיט בכאן ולא ביאר בדבריו דאינו מטמא אלא בנגררין וצ"ע:
בפ"א מהל' איסורי מזבח דין י"ב. כתב הכ"מ ומ"ש אם נשחטה כו' בפ"ה דמעילה. והוא בדף ך' ע"א ומייתי לה בתמורה דף ל"ג ע"ב ולפרש"י ותוס' דהתם צ"ל דפסק הרב כר' אלא דמפרכס' הרי כחיה לכל דבריה ומודה בה רבי דלרבנן דהתם ס"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ורבינו פסק כרבי יוחנן דבעי העמדה והערכה אלא בע"כ צ"ל כמ"ש וכל זה ה"ל להרב הכ"מ לפרש וצל"ע עוד בזה:
שם פ"ד דין ט"ו. כתב הכ"מ ובעל מגדל עוז כו' וכ"ש אווזים ותרנגולים שאינן ראוים כו' שאתנן חל עליהם עכ"ל. ולא נהירא דודאי אין חל עליהם דהא אין כיוצא בו קרב על גבי מזבח וכמ"ש בדין י"ד ע"ש:
שם דין י"ח. נשתנה המחיר כו' כתב הכ"מ ועוד דרשו שם הם ולא ולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. ולי נראה דנלמד היא במכ"ש משינוי דשרי תדע דהא לב"ש השינוי אסור ואפ"ה ולדות מותרים וק"ל:
בפי"א מהל' מע"ק דין ג'. וכן האוכל כזית כו' היא בעיא דאפשיטא במנחות דף ע"ד ע"ב:
פ"ד מהל' תמידין ומוספין דין ה'. והוא מכניס מחתה מליאה אש כו'. נראה דמפרש הא דאמרינן פ"ב דתמיד דהוא סידר מערכה שני' לקטרת כו' באומד ה' סאים גחלים היינו שאותו כהן המסדר היה מכניס עם המחתה כו' ומיהו ביומא דף כ"ה בפלוגתא דר"י ורבנן לא משמע כן אלא העומד לימין הכהן שזכה להקטרת הוא הכניס גחלים עם מחתה וע"ש וצ"ע רב:
שם פ"ו דין ה'. שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן. תימה דבגמרא דפסחים קאמר על כהנים הטמאים ואפילו מחמת קרי ושרץ שלא היו מביאים שום קרבן היו מעמידן ולא משום קרבן. ועוד דטעם מ"ד מפני לביישן לא קאי אמצורע וזב דמחוסרי קרבן אלא אבעל קרי קאי שיזהר מלהרהר ויש לתמוה אהכ"מ שהעתיק לשון הגמרא אדברי רבינו ולא הרגיש עליו. שוב מצאתי להרב בעל תוספות יום טוב שהרגיש בזה:
פ"ו מהל' שגגות דין ז'. כתב המלך וכהן כו' וכתב הר"א אין המלך חייב בשמיעת קול כו' כך משמע מריהטא דסוגיא דכריתות דף כ"ו ע"א דפריך סתם גמרא מה לנשיא שכן אינו בשמיעת קול. ועל דברי הרמב"ם קשה לי דכאן פסק דמלך ונשיא חייבי' בשבועת העדות והוא היפך הסוגיא דר"פ שבועת העדות וכמו שפסק הרב בעצמו רפ"י מהלכות שבועות דמלך פטור משבועת העדות דאינו ראוי להעיד וליכא לחלק בין מלכי בית דוד ובין מלכי ישראל היינו לענין דן ודנים אותם אבל לא לענין מעיד וצ"ע:
כתב הרב בפ"ה מהלכות קרבן פסח דין ב'. מי ששגג או נאנס כו' אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה כו' אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת כו' עכ"ל. נראה מדבריו שהוא פירש דברי המשנה שבר"פ מי שהיה טמא כו' שאלו פטורים מהכרת כו' כפירוש זה וכמ"ש הרב להדיא בפירוש המשניות והעתיקו בכ"מ מישוב השגת הר"א וכן פירש הרב מברטנורי ז"ל. ואיני מבין היאך יתיישב לפירושם הסוגיא דר"פ דאמר רב אשי מתני' נמי דיקא כו' אהאי אילימא אשגג ונאנס בני כרת נינהו אלא לאו אמזיד ואונן. ואי כפירושם שפיר קאי אשוגג ונאנס דחייבים כרת כשלא יעשה פסח שני במזיד משא"כ בטמא וד"ר לפירושם ולמה ליה לרב אשי בדוחק באונן ומזיד גם רב נחמן הוכרח לידחק דאמזיד קאי והא דתני חייבים איידי כו' ולפירושם מתני' מתפרשת ברווחא בלי שום חסרון ואיידי סוף דבר לכאורה דרכם נסתרה ממני בסוגיא זו ומהתימא על הכ"מ ובעל תוס' י"ט שלא הרגישו בזה. ושאלתי למקצת חכמי הדור בזה ודבריהם פורחים באויר ואינן עולים ע"פ האמת רק הוא דרך רחוק"ה ממש לכן לא הבאתי דבריהם פה. והנלע"ד דס"ל להר"מ ורע"ב ז"ל דודאי לרבי דקי"ל כוותיה דשגג בראשון והזיד בשני דחייב כרת בודאי המשנה מתפרשת כפשטה וס"ל דגם רבי מודה דבטמא וד"ר אינו כן כיון דרחמנא פטריה ורבי דוקא אשגג ונאנס קאי כמבואר בסוף הסוגיא. אבל רב אשי דייק דודאי מתני' אתיא ככ"ע אפילו כרבי נתן ור"ח דפליגי ארבי ולדידהו בע"כ דהיכא דשגג או נאנס בראשון והזיד בב' פטור כמו בטמא וד"ר א"כ תו לא יכולים לפרש מתני' כפירושם דהא ארבעתן פטורים משום פסח שני לדידהו ובע"כ צ"ל לרבי נתן ור"ח דקאי אמזיד ואונן לרב ששת ולר"נ במזיד לחודיה. אבל לפי האמת דקי"ל כרבי תו לא צריכים לשינוייא דחיקי דרב ששת ור"נ אלא מתפרשת כפשטא. ונ"ל דזו הוא טעם של הרמב"ם גם כן שפסק כרבי מפני שפשט המשנה מתפרשת אליביה כפשטא בלי שום דוחק ולא צריכנין לטעמים שכתובים בספר כסף משנה כנלע"ד ודו"ק היטב:
כתב הרב בפ"ב מהל' טומאת מת דין ט"ו. דגולל ודופק מטמא וטומאתן מד"ס כו' והשיגו הר"א ז"ל וז"ל לא מחוור דבמסכת חולין (דף ע"א עמוד א') גרסינן כל אשר יגע כו' להביא גולל ודופק דברי רע"ק ור"י דריש ליה לעובר במעי אשה וגולל ודופק הילכתא גמירי לה וכו' ע"ש. ונראה דטעם הרמב"ם ז"ל דס"ל דקרא להוציא העובר במעי אמו אתא דלא מטמא לחיה כמו בלע ב' טבעות משום דרבה שם בגמרא ס"ל כרבי ישמעאל וטומאת חיה אינה אלא מד"ס וכמו שפסק להדיא הרב סוף הלכות טומאת מת ע"ש כרב' וכר"י וכפרש"י (ודלא כפירוש התוס' לשם) ולהדיא פסק הרב ריש פ"ד דרביעית דם אינו מטמא אלא ממת אחד והוא כר"י ודלא כרע"ק ולרבי ישמעאל גולל ודופק הוא הלכה למשה מסיני. וכבר כתב הרב בשורש ב' ממנין המצות שלו דכל הל"מ ומה שנלמוד מהי"ג מדות אינן אלא מד"ס וכמ"ש המ"מ ריש פ"א מהל' אישות ע"ש. ולכן דברי הרמב"ם מבוארים כפשטן ונוצל מהשגת הר"א. אבל הכ"מ כתב כלומר וכיון דרע"ק יליף לה מקרא משמע דמדאורייתא הוא ור"י אמר הלכתא גמיר ומיניה נשמע לרע"ק כי היכי דלר"י הוי מדאוריית' ה"ה דלרבי עקיבא הוי דאורייתא כו' ורבינו סובר כיון דלא מפורש בקרא אינה אלא אסמכתא כו' עכ"ל. ולא דק דמדבריו אלה נראה דרבינו פסק כרע"ק והא ליתא וכמו שהוכחתי ממקומות הנ"ל דפסק כר"י. גם מ"ש דלרבי עקיבא קרא אינה אלא אסמכתא הא ליתא ג"כ דא"כ קרא למאי אתא וע"כ בא להוציא עובר וכר"י ורבי עקיבא ס"ל דמטמא לחיה ורבינו פסק דלא כוותיה אלא הדבר ברור דלרע"ק הוי דאורייתא ולימוד גמור ורבינו פוסק דלא כוותיה וכמ"ש והוא אמת ויציב ודו"ק:
כתב הרב בפ"ג מהלכות מעשר דין ב' וג' וכולן אין קובעין בו. וכתב עליו הראב"ד ז"ל א"א חוץ מדגן תירוש ויצהר שעשאן בגורן דגמר מלאכתן דהני בגורן ויקב תלנהו רחמנא עכ"ל. נראה פשוט דכוונת הר"א ז"ל דקי"ל כתירוצא דאיבעית אימא בפרק הפועלים דף פ"ח ע"ש דרבי ינאי ור"י איירי בזיתים וענבים דאין להם גורן אז צריכין שיראו פני בית או חצר אבל בתבואה בגורן תלי רחמנא וקובעה אפילו בשדה וה"ה כשעשה מענבים וזיתים תירוש ויצהר שהוא יין ושמן קי"ל גם כן כמתני' משיכנסו ליקב קובעת אפילו בלא ראיה פני בית וחצר דהא ביקב תלי רחמנא כתבואת גורן וכתבואת יקב ולא ס"ל כרבי אושעיא דאמר מערים כו' וכמ"ש רש"י והי' שיטת התוס' ע"ש שכתבו להדיא כדעת הר"א ז"ל דכשם שגורן קובעת בתבואה בשדה ה"ה תירוש ויצהר קובעת בכניסתן ליקב ואפילו בשדה ור' ינאי ור"י איירו בזתי' וענבים שאין להם לא גורן ולא יקב כגון שאין בדעתו כי אם לאכלן ע"ש ומעתה נתבטלה תמיהת הכ"מ על הר"א ז"ל ואשתמיטיה להכ"מ ז"ל סוגיא זו. ואדרבה יש לדקדק על הרמב"ם ז"ל לשיטתו מאי פריך התם מהמשניות על רבי ינאי ור"י ה"ל לשנויי דמתניתין איירי בגומר פירותיו למכרן בשוק והאמוראי איירי דבדעתו להכניסם לבית ולא לתרץ בשינויי דחיקי וצל"ע כעת. וספר לחם משנה אינו תחת ידי כעת וצ"ע שם:
כתב הרב בפ"ה מהל' תרומות דין כ"ד. הבודק את החביות כו' מכאן ואילך הוא ספק כו' עכ"ל. הרב הכ"מ נתן טעם למה פסק הרב כר"ש במקום רבנן. וצ"ע על הרב דבפ' עשירי מהל' מקוואות דין ו' פסק הרב במקוה שחסר כרבנן וטמאה ודאי למפרע ובפ"ק דנידה רמינן חבית אמקוה ומשני חדא כר"ש וחדא כרבנן וצ"ע ליישב דברי הרב בזה:
כתב הרב בפ"ה מהל' קרבן פסח דין ח'. ואיזו דרך רחוקה ט"ו מיל חוץ לחומת ירושלים. מי שהיה בינו ובין ירושלים יום י"ד עם עליית השמש ט"ו מיל או יותר ה"ז דרך רחוקה וכו'. וכתב הכ"מ שפסק כעולא וע"ש שנתן טעם לפגם מאוד למ"ש הרב כעול'. ול"נ ברור שטעמו דהברייתא שם דף צ"ג ע"א מוכחת דלא ס"ל כרב יודא אלא כעולא וכמ"ש התוס' שם ד"ה אלא למה נאמר כו' קשה לרב יודא כו' דרך רחוקה למה לי פשיטא דפטור ותירץ רשב"א דר"י לא ס"ל כברייתא אלא כרבי נתן ע"ש ואנן קי"ל כרבי ולא כר"נ וא"כ בעל כרחך הלכה כברייתא דס"ל כעולא ודלא כר"י ואף דבמאי ס"ל להברייתא כר"נ דאם זרק הורצה לא קי"ל כוותיה וכמ"ש הרב דין ג' היינו דרב ששת דקי"ל כוותיה באיסורי פליג ע"ז אבל במאי דס"ל להברייתא דד"ר הי' כל שעת שחיטה לא מצינו לר"ש דפליג עליה וקי"ל כהברייתא וכעולא ודו"ק. עוד י"ל דהתוס' שם ע"ב ד"ה רב יודא אמר כו' דאליבא דר' עקיבא קיימינן כו' דאית ליה תחומין דאורייתא כו' ע"ש. וא"כ אנן קי"ל תחומין דרבנן לא קי"ל כר' עקיבא אליבא דר"י אבל לעולא א"ש רע"ק אליבא דהלכתא לכך פסק כעולא ודו"ק. אכן נראה לכאורה דהרב לא ס"ל הא דכתבו התוס' דהא הרב מפרש דכל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה דאמר עולא דהיינו אחר חצות א"כ ודאי איכא טובא בין עולא לר"י ערך ט"ו מיל ובע"כ לא ס"ל הא דירושלמי. אכן דרך הרב בזה דלא כמשמעות הסוגיא בפרש"י והסמ"ג ולא מצאתי להרב חבר לזה הפירוש ומ"ש הכ"מ שם דפשט הסוגיא הכא מוכחא דאמר ט"ו מיל מצפרא לפלגא דיומא עכ"ל. איני מבין דבריו דהא קאמר התם נמי וט"ו מפלגא דיומא לאורתא וחושבנא בעלמא דעביד דשיעור ט"ו מיל הוא חצי יום שהוא שש שעות. וכך מוכח בירושלמי שם הלכה ב' כפשט דברי רש"י דהכל תלוי משש שעות עד הלילה לעולא דאיתא שם היה קודם שש שעות ממודיעים ולפנים ויצא לו קודם שש שעות כו' ע"ש. ולכן דברי הרב וביותר דברי הכ"מ המסייעו צל"ע:
בסוף הלכות קרבן פסח. פסק הרב דפסח שני מוציאין אותו חוץ לחבורתו ותמה עליו הכ"מ שהוא הפך הסוגיא דפרק מי שהיה כו' דמרבה מלא ישאירו מכללי' לא תוציאו דחייב דדמי ליה ע"ש. ותי' וי"ל כו' עד וזה לא ניתק לעשה עכ"ל. ודברי תימה הן דלמ"ד דלוקה דהוי ל"ת גמור פשיטא דחייב להברייתא במצות שבגופו ובל"ת גמור דרבינן מכללו דעצם לא ישברו דומיא דאכילת נא וכי מפני שהוא ל"ת גמור ובגופו יגרע כחו מל"ת שניתק לעשה וצ"ע ודברי הרב צ"ע לי. ובחידודי לבני ישיבתי ישבתי קצת דעת רבינו ודו"ק בברייתא דאיסי בר יודא דלעיל:
סוף הספר