ברכת הזבח על כריתות· רבי אהרן שמואל קאידנוור
דף ד. · חדושים
גמ' הוה אמינא נילף שור שור מסיני כו' ברש"י משמע דגרסינן שור שור משבת וכ' בס' באר שבע תימא הלא אין אדם דן (ק"ו) [ברכת הזבח: ג"ש] מעצמו ואי קבלה מרבו א"כ קשה לפי המסקנא גז"ש למאי אתא. עכ"ל. ולק"מ דודאי גז"ש קבלה מרבו לענין דאמרינן בפ' שור שנגח את הפרה דמה התם חיה ועוף כו' וא"כ סד"א דלהא נמי קאי הגז"ש דחלב חיה יהיה אסור קמ"ל הקרא דלהא לא אמרינן גז"ש אלא הקבלה קאי אשבת וכך היא לפי המסקנא דהקבלה הוא לאו לענין חלב ופשוט דהקבלה היה דנילף שור שור מסיני בסתמא ולא נתפרשו לענין מאי ואיזה שור וסד"א דשור דחלב נמי נילף וכך מבואר בסוגיא דפ"ק דקידושין (י"ז ע"א) דאיתא התם ר"ש ס"ל ענק של עבד הוא נ' כסף וקאמר מ"ט יליף נתינה נתינה מערכין ופריך ונילף נתינה נתינה מעבד כו' ר"ש מיכה מיכה גמר ופירש"י וז"ל מיכה כו' אין אדם דן גז"ש מעצמו ומסורה היה להם מרבותיהם ומסיני איזה תיבה נכתבה לגז"ש בכל דבר הלמד מחבירו ועד השתא דהוי אמרינן דר"ש גמר מרביה דנתינת ענק נדרש לג"ש הוי פרכינן גז"ש מנ"ל דגמר מנתינה דערכין (דערכין) נגמר מנתינה דעבד משו"ה איצטריך לתרוצי כו' ע"ש. והר"ז מבואר להדיא כמ"ש. ודו"ק:
מאי אמרת האי דכתב שור כו' הא כי כתיב קרא כו' ר"י סבר למידין לאו מלאו בין מלאו [ברכת הזבח: בין מלאו] דכרת ורבנן לאו מלאו ילפינן כו' והשאר מוחק רש"י.
וע"ז [ברכת הזבח: ועז] ל"ל ש"מ לחלק. יש לדקדק דילמא אעז מחייב א' ואשור וכבש ג"כ חדא ולא שתים וכה"ג פריך לעיל גבי אחותו ושמא כיון דריב"ל ס"ל דג' אלו בכלל היו דלמדין מעניינא ועז יצא מהכלל לחלק ה"ה כולהו לחלק וכדמשני התם. אלא דאכתי קשה לקמן גבי קלי דפריך אימא קלי דמייתר מחייב חדא אכולהו מחייב חדא כו' נימא הכי ושמא דהתם לא הוי קלי יוצא מהכלל דבההוא קרא עצמו נלמד מלחם וכרמל מבינייהו ולא הוי כיצא מהכלל המפורש ודו"ק. וצ"ע עוד להתיישב בזה:
רש"י ד"ה לאו דעריות. להכי נקט עריות דאיכא מילי טובי ואיכא לאו בכל חדא. עכ"ל. כוונתו בשלמא גבי עריות מחייב חטאת דאיכא לאוי טובא בכל ערוה לאו א' בפ"ע ושם אחרינא בכל חדא משא"כ בחלב ואפי' בחלב דמוקדשין אף דאיכא לאוי טובא מ"מ שם חלב א' הוא בין דמוקדשין בין דחולין וזה פשוט ובחנם יגע והטריח עצמו בס' ב"ש והביא ההיא דת"כ אשר אין לו ענין ושייכות לכאן. ע"ש: