ברכת הזבח על זבחים· רבי אהרן שמואל קאידנוור
דף עד.
חדושים
גמרא אמר ר"נ אמר רב טבעת כו' כצ"ל (מיימוני פ"ז מהלכות עבודה זרה):
א"ל רב דאמר כר' אלעזר דתנן כו'. וצ"ע לפ"ז למה פסק הרמב"ם כסתם מתניתין דכל הזבחים פסולים שנתערב א' מהם ברבוא ימותו כולן עיין בפ"ו מה' פסוה"מ כיון דפסק בפ"ז מה' ע"ז כרב בטבעת שנפל א' מהם לים הותרה כולם ומתני' לא ס"ל כרב. ואין להקשות למה פסק בפ"ו שם דין כ"א דלא כר' אלעזר דלקמן היינו משום דס"ל דשחוטים נדחין אבל בבע"ח פסק דאין נדחים א"כ קשה אם מת א' יותרו כולם וצ"ע על הכ"מ שם בהלכות ע"ז. ובספר לחם משנה שם האריך בזה ואין כאן מקום להאריך. ודע שהרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' תרומות פסק כריש לקיש לענין חבית תרומה שנפל א' מהם לים המלח דהותרו כולם והשיגו הר"א ז"ל למה פסק כוותיה שהרי ר"ל כרב נחמן ס"ל והוא סבר כר' אליעזר וקיי"ל כרבנן ומ"ש הכ"מ דבאיסור דרבנן גם כו' רבנן ל"פ אר"א כו' ליתא דהא בפ"ז מהלכות ע"ז דין י' פסק כרב לענין טבעת ע"ז וכר"א אף שהוא איסור דאורייתא וק"ל. ובכ"מ כתב בשם הר"י קורקוס וז"ל דרבינו סובר דההוא דימותו כולם שאני דע"כ לא התיר רב אלא בנפלה מעצמה אבל הפילה הוא לא אלא דהמקשה היה סובר דאין חילוק ומ"ה קשיא ליה מההיא דימותו כולן ולדבריו מתרץ דס"ל כר"א כו' אבל קושטא דמילתא דימותו כולן שאני דהוי דומיא דהפילה כו' ע"ש. ודברי תימה הם מה לי שמת ע"י מלאך המות או שנפלה מעצמה לים כיון דלא בכוונתה מתה וכמדומה שהרב ר"י קורקוס הבין שימותו כולם הוא ע"י אדם וליתא כי לא זו הדרך ונשתקע הדבר ולא נאמר אלא דהמקשן הקשה למה ימותו כולם כיון שמתה א' מהן ע"י מלאך המות יקרבו השאר דבטל חשיבותן דהוי כנפלה לים. וכך פירש"י הגם שמדברי התוספות ד"ה אפילו אחת בריבוא כו' משמע דבקדשים ימותו הוא שהורגין אותם בידים שלא יבואו לידי מעילה מ"מ כיון שמצוה להורגן אפילו ההורגן במזיד הוי כנפלה ממילא וכהורג בשוגג ולא שייך לקנסו כיון דעביד מצוה שממיתן. וא"כ לר' אליעזר אמאי ימותו כולן כיון שהמית א' לישתרו וכך מוכח מדברי התוס' ד"ה ונפלה כו'. אכן הנלע"ד בקצרה ליישב דברי הרמב"ם והוא לענין קרבנות כיון דמשום דמאיס לגבוה גזרו ביה רבנן שימותו כולן ודאי אף דנפלה א' מהם או מתה ודאי יש עדיין גזירת חכמים דמאיסי ולית ליה תקנתא לעולם ואי קריב לא מרצה כדרבא והמקשה שהקשה על רב שמא ס"ל להחמיר בע"ז כמו בקדשים וכיון דלא אשכחן היתרא בקדשים אם כן גם בע"ז נחמיר והשיבו דאשכחן בקדשים ג"כ היתרא לר"א ואף דלא קיי"ל כר"א בקדשים מ"מ סברתו קיי"ל בע"ז ושאר איסורים ועוד יש להאריך בדבריהם אלו ובראיות ע"ז וקצרתי ודוק כנ"ל:
תוס' ד"ה אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא מותרים לא איצטריך מריבוא כו' (כצ"ל) א"נ כו' אי מתהני מכולה בבת אחת כו'. (והרמב"ם ס"ל דתערובות שני אסור לגמרי ודוקא תערובת ג' בעי להתיר ומחולק בזה עם התוס' ודלא כמשמעות לשון הכ"מ והב"י בטיו"ד סי' ק"י ע"ש). ואפשר דכוונתו דבגי' הגמרא ס"ל להרמב"ם כגי' התוס' אבל לאו בפי' הדין דודאי הם מחולקים לדינא ושלש מחלוקת בדבר. דלהרמב"ם התערובת ג' שרינן מחמת הס"ס אבל התערובת הב' אסור ולרש"י ס"ל ג"כ דתערובת הב' הוא אסור. וכשפירש אח"כ א' לתערובת הג' אז שרי לגמרי גם התערובת הב' למפרע. אבל התוס' ס"ל דגם לכתחילה כשנתערב מהתערובת הא' להב' שרי תערובת הב' אלא דלא ליתהני ממנו בפעם א' אבל כשפירש א' לתערובת ג' שרי התערובת הג' ליתהני מיניה אפילו בבת א' ודוק. ואין כאן מקום להאריך בשיטת הפוסקים וצ"ע):
בא"ד וכן מריבוא לג' ומג' לג' מותר אבל אסור ליהנות כו' ומן השני שרי כו' ובקונטרס לא פירש כן כצ"ל והס"ד. ור"ל דלרש"י לא שרי האמצעיות אא"כ נפל מהאמצעיות א' לג' אחרים ואז גם האמצעיות מותרים לגמרי:
הגהות
גמרא מ"ש א' מארבעים דלא דאמרינן כו' כצ"ל.
רימוני באדן כו' (מיימוני פי"ו מה' מאכלות אסורות):
רש"י ד"ה אפילו דם כו' חבירו מהשוק כו' ולא אמרינן כו' ישפך ויביא כו' ויתכפר בהן כצ"ל והס"ד:
ד"ה כר' אליעזר כו' בהאי דאזיל הס"ד: ואח"כ ד"ה הא אמר כו' אבל א' וא' לא קרבו הראשים דבכל חד כו' הד"א וכצ"ל:
ד"ה תרתי כו' שנים הס"ד:
ד"ה פירשה א' כו' ונתערבה באחרות כו' כצ"ל:
ד"ה דאמרינן כו' בששים הס"ד:
ד"ה אלא ה"ק כו' אינן אוסרים דאמרינן כו' בדבר שאבד כגון כו' אבל לא לתלותו בס' של ע"ז הד"א וכצ"ל והס"ד:
ד"ה רימוני בדן כו' של ערלה או כו' כצ"ל:
ד"ה ופרכינן כו' הנח לע"ז כו' סבירא ליה הס"ד. ואח"כ ד"ה וכי תימא כו' כר"ש אמר הס"ד: ואח"כ ד"ה הך כו':
תוס' ד"ה רב דאמר כר"א כו' מדרבנן לגבוה הס"ד:
ד"ה ואי בעית אימא כו' שייך לעמוד ב':