ברכת הזבח על זבחים· רבי אהרן שמואל קאידנוור
דף עא.
חדושים
תוס' ד"ה על פי עד אחד כו' ונ"ל טעמא כו' ל"ל למעטינהו לגבוה ואע"ג דהתם לא מזכיר ברובע ונרבע ע"פ הבעלים מ"מ כו' עכ"ל כך הגיה מהרש"ל במסכת ב"ק בים של שלמה פ"ד סימן כ"א. נראה שמפרש הא דקאמר התם זה וזה מותרים באכילה קאי דוקא אמוקצה ונעבד וכן משמע ברש"י ורע"ב וע"ז פריך מנא ה"מ וכו' ולא ארובע ונרבע וא"כ יש לפרש כפירש"י דטעם דרובע ע"פ ע"א הוא מטעם מודה בקנס. אבל באמת אין לשבש כל הספרים דודאי לפי מאי דמסיק הש"ס ממשקה ישראל ואי ס"ד כו' מזה מוכח ג"כ דרובע ונרבע מותרים להדיוט דמצריך ג"כ קרא דמן הבקר להוציא את הנעבד וכוונת התוס' דמתני' ר"פ כל האסורים תני בסתם הרובע והנרבע והמוקצה ולא תני ע"פ הבעלים וע"ז פריך מנא ה"מ וא"כ י"ל דפריך אע"א אבל ע"פ הבעלים הוא מטעם מודה בקנס וכפירש"י ע"ז כתבו דגם אהיתרא דע"פ בעלים נמי קאי דמותר באכילה מהאי טעמא ופשוט וק"ל. אכן יש לדקדק על התוס' לכל הפירושים מנ"ל דמצריכינן קרא לע"פ בעלים לאסור לגבוה דילמא הקרא איצטריך לאסור לגבוה ע"פ עד אחד אבל ע"פ בעלים לא מצרכינן לגבוה דדילמא באמת מותר באכילה (מפרש) מחמת דמודה בקנס פטור ולגבות אסור כיון דע"פ הבעלים נעשה בו איסור אסור לגבוה מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ועיין במהרש"ל שם מ"ש עוד בזה:
ד"ה ברובע כו' וכן משמע בריש פ"ב דכריתות וכו' ובתוספות שם דחו ראייה זו ע"ש:
הגהות
רש"י ד"ה וכן רובע כו' כדאמרינן בתמורה מן הבהמה כו' מקצה שהקצוהו לצורך עבודה זרה כו' ואמרינן בפרק כו' הד"א וכצ"ל: