ברכת אברהם (ברכות)· רבי אברהם אביש מפראנקפורט
דף לא.
לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן אמרי לי' אנן מה נעני בתרך כו', רבו הדקדוקים, הם ביקשו לבדוח לבם כנהוג בשמחת חתן וכלה, ומה ראה לקונן ומזמור מבעי' לי', ועוד מה שאלו אנן מה נעני אבתרך הי' להם לענות ג"כ וי לן דמיתנן כיון שגם הם הסכימו לזה השיר, ונר' דלקמן (דף ל"ה.) א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין או' שירה אלא על היין, ולקמן (דף מ"ח:) הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר דא"ר מתנה אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה, ולקמן (דף נ"ט:) שינוי יין אומר ברוך הטוב והמטיב, והרא"ש שם ביאר למה ביין דוקא, וכתבו המפרשי' לפי שלאחר החורבן נאמר בשיר לא ישתו יין וכדי לזכור החורבן בהרוגי ביתר שלא לשור על היין לכך תקנו אותה ברכה, והשתא א"ש דבהלולא דמר ברי' דרבינא אמרי לי' לישרי לן מר, ובודאי ביקשו שיתן להם עוד יין לשתות, אך שאינו מן הדרך ארץ לשאול בפיהם יין לכך אמרי לישרי לן מר ולפי שאין אומרי' שירה.
אלא על היין בודאי יתנו להם יין כדי לומר שירה על היין שהוא הטוב והמטיב לאחר החורבן לפי שנא' בשיר לא ישתו יין ולכך אידכר להו ווי לן דמיתנן כלומר שהזכיר בתוך ברכת הטוב והמטיב מיתת הרוגי ביתר, ועמ"ש בחי' עה"ת ר"פ שמיני מזה:
או יאמר בהקדם מה שיש לדקדק למה אמרו דוקא בלשון לישרי ולא אמרו לזמר או לנגן אך דאיתא במדרש (רבה בשלח) בשעה שעברו ישראל את הים בקשו מלאכי שרת לומר שירה קודם שאמרו ישראל אמר להם הקב"ה כלום ביניכם מיתה בעפעפיכם ויכולים אתם להמתין, אבל עמי ישראל שאם ימות אחד מהם עד שאתם אומרים השירה נמצא אותו שימות לא יאמר שירה לכך נאמר קדמו שרים אלו ישראל שנקראו שרים ששרו על הים ואחר נוגנים אלו המלאכים ובתוך דהיינו בין השרים ובין הנוגנים עלמות תופפות הן הנשים, נמצא לכך קדמו ישראל את המלאכים בשירה לפי שהמיתה שייך בהם משא"כ המלאכים הם קיימים ועומדים לעולם, והא"ש לפי שהם אמרו לו לשרי לן מר ולא אמרו לזמר או לנגן, לפי שאנחנו נק' שרים כדכתיב קדמו שרים אחר נוגנים ולכך אמר ווי לן דמיתנן שמפסוק זה נזכר שלכך קדמו שרים את הנוגנים כנ"ל, ולכך אמרו לו ואנן מה נעני אבתרך, כלומר אם מר מצטער כ"כ ע"ד (מ"ק כ"ה:) אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר, אמר להם הי תורה והי מצות דמגני עלן, והיינו אם תתעסקו בד"ת תגין עליכם כדרך שדרשו חז"ל בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, אך לפ"ז עדיין קשה ומה הי' מצטער כ"כ כיון שהתורה מגינה ומצלא בין בעידנא דעסיק ובין בעידנא דלא עסק שאפי' בקבר היא שומרתו ומביאתו לעה"ב, לכך תירצו ואמרי לה שכך אמר הי תורה והי מצות דבטילא מינן ע"ז הוא ודאי נכון וראוי לצער על ביטול התורה והמצות שכ"ז שאדם קיים בזה העולם הוא כל פעם במדריגה יותר חשובה והולך ממדריגה למדריגה, אך לאחר מותו נעשה חפשי ממצות ונשאר על עמדו, וזו פי' הכתוב (ירמי' כ"ב) אל תבכו למת בכו בכה להולך, לא בא להזהיר שלא יבכו ולא יספדו על הרשע שהרי מקרא מלא אצל מיתת אחאב (מ"א כ"ב) ותעבור הרנה במחנה, ומשם למדו באבוד רשעים רנה, אך בא לומר שכשיבכו על הצדיק אל תספדו בשביל שמת שמרגניתא שנאבדה כל מקום שהיא מרגניתא היא, אך בכו בכה להולך, כלומר ע"ז יש לקונן שכל זמן שהי' בעוה"ז הי' הולך ממדריגה למדריגה עבור תורתו שהי' מחדש ומרביץ בישראל וכעת הוא נשאר עומד במדריגתו כיון שנעשה חפשי מהתורה ומצות עד עת יקיצו ויעוררו ויעמדו לחיי עולם, וזו (שבת קנ"ג) אחים לי הספדא דהתם קאימנא, ירצה התם בעולם הנשמות אהי' עומד ולא הולך ממדריגה למדריגה כי במתים חפשי כתיב עד עת התחי' ויהי' בלע המות לנצח:
שם בכל עצב יהי' מותר, ע' מהרש"א בח"א שפי' שיהי' לו מותר מן הבהמה כאשר יירא מיום הדין ע"ש, וכן דרשו (רבה קהלת פ"א) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, תחת השמש אין לו אבל בעמלה של תורה שהיא למעלה מן השמש יש לו ולכאורה קשה מזה שהביא המהרש"א גופי' הך דמותר, אדם מן הבהמה אין, דהא יש לו יתרון כיון שהוא עמל בתורה, ונר' דהנה בחולין (דף ה':) דרשו מן הבהמה להביא בני אדם שדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה ומקשה בגמ' וכל היכא דכתיב בהמה גריעותא היא והא כתיב אדם ובהמה תושיע ה' וא"ר יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומים בדעת ומשימין עצמם כבהמה, ופירש"י ערומין כאדם הראשון ומשימים עצמם כבהמה דכאי רוח, ויל"ד מנ"ל לרש"י שדוקא ערומים כאדם הראשון, ומאי חסר אם הן ערומים כשאר בני אדם בתורה ובחכמה, וע"כ דרש"י מוכיח מלשון הגמ' שהן ערומים בדעת, ולא אמר סתם ערומים, וע"כ הכוונה לפי שמצינו שבאדם הראשון ניתנה דעת יתירה לכך פירש"י שהן ערומין כאדם הראשון, ובזוה"ק (דף פ"ח) ר' יצחק אמר לעילא לעילא יתיר אית זווגא דשארי בחביבותא ולא אתפרש לעלמין א"ר יהודה מאן זכי להאי זווגא א"ל מאן דאית לי' חולקא בעלמא דאתי ע"כ, ונודע דההוא זווגא דהיא לעילא נק' ריעין דלא מתפרשין ואקרו אי"ן, והנה אין ספק שבודאי יש לאדם יתרון בעמלה של תורה שהיא למעלה מהשמש, אבל כאן מורה לנו גודל שכר מי שהוא מלא ערמומיות ועשה עצמו כבהמה, וזהו ומותר האדם מן הבהמ"ה, כלומר בשכר זה בעצמו שעושה א"ע דכא רוח כבהמה שכרו שזוכה לההוא זווגא דאיקרי אי"ן, ובזוהר שמות (דף י"ז) שלמה מלכא עבד ספרא ואוקים לי' על שבעה הבלי' דעלמא קיים עלייהו אינון שבעה עמודין סמכין, דעלמא לקבל שבעה רקיעים ואלין אינון וילו"ן רקי"ע שחקי"ם זבו"ל מכו"ן מעו"ן ערבו"ת ולקבלייהו אמר הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל והכא רזא דחכמתא אית בי' יש הבל דנפקא מאינון הבלים עלאין דעלמא קיימא עלייהו ודא נעשה על הארץ ואתקיים בקיומי ואתתקף בתוקפי בעובדי ארעא ובסליקו דסלקא מארעא ודא איהו על ארעא וכל תוקפא וקיומא דילי' באינון נשמתין דצדיקייא דאתלקיטו מארעא כד אינון זכאין, נמצא כל הצדיקים דזכו יש להן חלק בההוא הבל דנפיק מאינון הבלים עלאין כנ"ל וזהו שמסיים כי הכל הבל, כלומר זה הצדיק שמשים עצמו כבהמה הוא זוכה לאי"ן כנ"ל אבל הכל דהיינו כל שאר הצדיקים זוכין להבל מז' הבלים ודי למבין:
שם וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו, עיין ביומא (דף י"ט.) בם ולא בתפלה וברש"י ובשאלתות:
שם אלויי' לרב שימי בר אשי מפום נהרא כו', המשך הענין נר' דאיתא בסוטה (דף מ"ה:) ידינו לא שפכו את הדם הזה כו' לא בא כו' ופטרנוהו בלא לוי' וכל שאינו מלוה כאלו שופך דמים, ובשנהרג מבואר (פ' שופטים) שמביאין עגלה בנחל אשר לא עובד בה, לז"א מפום נהרא עד צניתא דבבל כו' איתנהו מאדם הראשון, ואם לא אלוה אותך יוכל להיות ח"ו שנצטרך למקום זה, אך בגמ' שם אמרו המהלך בדרך ואין לו לוי' יעסוק בתורה ע"כ הנפטר מחבירו אל יפטר אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו (וירמז תוך, שהתוך הוא בלך מאותיות דבר הלכה, והוא ר"ת לוי' ברכת כהנים) ויזכור הד"ת לעסוק בהם ומיושב הלשון כי הא דרב כהנא וק"ל:
שם בבית שיש בו חלונות, עמש"ל דף ט"ז, ובדרש ב' לימים נוראים: ברכות דף לא/א:
לישרי לן מר אמר להו וי לן דמיתנן וכו', להבין מאי חזו הנהו רבנן דאמרו לי' לשרי לן ואי שמצוה לשמח החתן יותר תמוה על רב המנונא שהפך השמחה לתוגה (ועיין אמרי שפר פ' במדבר) ב', כפלו ב"פ וי לן דמיתנן, ג', דאמאי לא אמר תלמודא בתר דאכלו ושתו או בתר דסעדו כדרך הש"ס, והמשמעות דקודם האכילה אמרו לי' לשרי להו וזו אינו מן הסדר, נ"ל דרך דרש דהנה כאן פירש"י לשרי היינו שירה, ולקמן (דף מ"ו.) איתא נמי התם ר' זירא חלש על לגבי' ר' אבהו קביל עלי' אי מתפח קטינא חריך שקי עבידנא יומא טבא לרבנן אתפח עביד סעודתא לכולהו רבנן כי מטא למשרי א"ל לר' זירא לישרי לן מר א"ל לא סבר מר להא דר' יוחנן דאמר בעה"ב בוצע כי מטי לברוכי כו', ושם פירש"י לשרי לן מלשון שירותא לפרוס ברכת המוציא, א"כ נפרש הכא ג"כ על ברכת המוציא כמו שהוא מדרך על הסעודת הגדולות בסעודת מילה ונשואין שנותנין לברך ברכת המוציא להגדול (אבל אם עניינו שיר האיך יתכן לאמר לגדול שבהן לשורר להן) ולקמן (דף ל"ה.) איתא ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ומשני לא קשי' כאן קודם ברכה כו', וביאור העניין עפ"י דאיתא בזוהר (ובשער הגלגולים) כשחטא אדה"ר בעץ הדעת נתערב רע בטוב ואין דבר בעולם שאין בו מסטרא דרע שהוא הביא כח הסט"א וזוהמא בכל הברואים שבעולם ואף בכל מיני צמחים ודשאין ורשות סט"א עלווי' וכדין אסור לב"נ למיכל עם ההוא זוהמא עד דמברך עלי' ברכת הנהנין שאז אתפשיט מיני' ההוא זוהמא וההיא סט' דשרי' עלוהי ואז כולו הוא טוב וכדין שרי למיכל מיני' ע"כ, וע"כ כל דבר שבלול מטוב ורע איכא פסולת וסובין ומורסנין משא"כ לעתיד לבא שיבוער הרע מן הארץ ויהי' רק טוב, וז"ש (שבת ל':) עתידה א"י להוציא גלוסקאות וכלי מילת, והיינו בלא פסולת, ולפ"ז יש לפרש הגמ' בהיפוך מפירש"י כאן קודם ברכה השמים שמים לה' שהוא כולו טוב אבל הארץ נתן לבני האדם היינו שכל מה שבארץ יש בהן חלק רע מנגעי בני אדם שהוא בא מחטא אדה"ר (וכן מפרש הזוהר בכל מקום שבני אדם קאי על אותן החוטאים שהם מסט' דאדם קדמאה, וכן וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, היינו בני אדם קדמאה) כנודע ולא שרי' עלי' קדושה וכאן לאחר ברכה שאז אזיל לי' הרוח מסאבא ואז לה' הארץ ומלואה, וזה שא' במשנה שם שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ, דקשה וכי לחם הוא מוציא מן הארץ, והלא הלחם נשתנה ונעשה בידי האדם והאיך יברך כך, וכמו שאמר הגמ' שם ע"ב גבי זית האיך נברך נברך בורא פרי הזית פירא גופי' זית אקרי, ונמצא שאין פרי הזית בריאת שמים כי בידי האדם היא בריאה זו ע"ש ברש"י וכן נמי הכי, וגם נשתנה ברכה זו מכל הברכות שהם בלשון בריאה וכאן מברך לשון המוציא, אבל הפי' הוא המוציא לחם מן הארץ היינו מכח הארץ החומריי שבו שהוא החלק זוהמא מהרע שבו, ועיין בסנהדרין (דף ק"ב:) במנשה מלך יהודה בח"א והבן, ויפורש בזה (זכריה י"ג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שנודע כי המלאך המות והס"מ הוא מלאך הקדוש, ואעביר רוח הטומאה מן הארציי הרע ויהי' רק המלאך הקדוש וטהור, וזהו (ישעיה כ"ה) בלע המות לנצח שיבולע תיבת מות מהמלאך המות וישאר רק מלאך, ומסמא"ל ישאר רק אל, וזהו סם המות, שהוא מטיל טיפה בתוכו, וזו (סוכה נ"ב) שישחט הקב"ה ליצה"ר והבן:
והנה האלשיך פ' אחרי ופ' אמור האריך על מאמרם (אבות פ"ג) שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו ד"ת כו' כי העולם נברא בעשרה מאמרות טהורות עליונות וע"י חטא אדה"ר נמשך כח הזוהמא על הכל מעשרה כוחות החיצוני' ולולי חטא העגל כבר נתקן הכל ע"י העשרת הדברות רק ע"י חטא העגל חזר הזוהמא ליושנה ולכן צוה הקב"ה בעיקר המזון הוא הלחם לעשות בו עשר מצות קודם האכילה כאשר מנאום רז"ל מעת החרישה כו' וצריך לפרוס בעשר אצבעותיו אחר טהרת הנטילה לבל ישרו עשר כוחות החיצונים רק הקדושים וזהו הטעם דכתב בש"ע סי' קס"ז שלא יברך עד שיטול הפת בידו, ופי' המג"א שיהי' ברכה סמוך לעשייתה, ולהנ"ל א"ש שצריך שיקחם בי' אצבעותיו הטהורים ואח"כ סדרו רז"ל לברך עליו ברכת המוציא בעשרה תיבות, ומש"ה הובא בש"ע שם בשם המהרי"ל שכשאומר השם יגביה הפת והכל הוא משום טעם זה כדי להוציאו מזוהמת הסט"א ולהגביהו לזכותו לה' לבדו ומחמת טעם זה הושווה השולחן למזבח שהוא ממרק חלאת הזוהמא כמו המזבח, ובזה יש לבאר (משלי כ"ג) כי תשב ללחום את מושל בין תבין וגו', דהנה הבחיי (פ' אחרי) כתב ע"ז שבא לרמז על השגת חכמת אלהות שהנשמה נקרא לחם כשם שהלחם הוא מזון הגוף, וכן בעוללות אפרים ח"א (עמוד ג' מאמר ו') מכנה להשגת אכילה ע"פ (פ' בראשית) מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו ע"ש, והנה הקב"ה הוא עילת העילות למעלה מן המושג ולית מחשבה תפיסא בי' רק מכח דרכיו ופעולותיו כעניין שכתוב בו כי אראה שמיך וגו' ונק' הקב"ה מושל ע"ד כי לה' המלוכה ומושל וגו' וכן ואתה מושל בכל, וז"ש כי תשב להשיג את מושל תבינו ממה שהוא לפניך שהיא מברואיו, והנה כתיב (פ' עקב) השמר לך פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו', להיות שרוב חטאי' והסרת איש מדרך הטוב הוא בא מרוב אכילה ושתי' ותענוג ע"ד (פ' האזינו) וישמן ישורון ויבעט וגו' שמנת עבית כשית וגו', וכן שלמה הע"ה התפלל (משלי ל') ראש ועושר אל תתן לי וגו' פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי ה' וגו', ובגמ' ברכות (דף ל"ג.) ודי זהב משל לא' שהי' לו פרה כחושה ובעלת איברים האכילה כרשינים והיתה מבעטת בו אמר לה מי גרם לך אלא כרשינים שהאכלתיך וכו ע"ש, ובמדרש שמואל על אבות (פ"ג מ"ד) ביאר הפסוק (פ' משפטים) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך, וז"ל השמיענו בעניין התפלה טובים המרובים מן היחיד כי ברוב עם וגו' ומעולם לא יתפלל ביחיד כעניין פנה אל תפלת הערער ע"כ אמר ועבדתם לשון רבים כי העבודה היא התפלה משא"כ בעניין המאכל טוב לעולם שלא יתקבעו יחד לאכול כי לעולם לא ימשך מזה דבר טוב מהתחברם לאכול יחד וכו' ע"ש, וע"כ אפקי' בלשון יחיד וברך את לחמך ואת מימיך, וכן מצינו באיוב (א') ויהי כי הקיפו ז' ימי המשתה וגו' כי אמר איוב אולי חטאו בני וגו' ולכן כל המפרשים ובראשם חכמינו ז"ל האריכו למעניתם שלא יהי' שולחן בלי ד"ת עד שגזרו אומר ששולחן בלא ד"ת נקרא זבחי מתים וכו' זה כשיאכל לא יאכל להנאת גשמי גופני רק שיהי' לו כח לעבוד ה', וכמו ששמעתי אומרים על הגמ' (נדרים מ"ט.) הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמי, היינו שאוכלים כפשוטו כאורחא דעמא דארעא שאוכלים נהמי שיהיו בריאים ושלימים לעבוד עבודת האדם ועבודת משא, והנה מה תועלת יש בכח האדם במה שהוא בעל כח לעבוד עבודה הנה בזה יהי' התועלת שיהי' עבודתו להרוויח פרנסתו בריווח, והנה מה יהי' אח"ז שישתכר די פרנסתו בריוח הנה אז יאכל לשבעה ויהי' לו כח יותר ולעבוד מלאכת עבודה ביותר, וזהו הפי' דאכלי נהמא בכוונת התכלית שיהי' להם כח עוד לעבוד ולטרוח בנהמא וזה אין עיקר אלא העיקר שיהי' לו כח לעבוד ה' באמת ובתמים כל זמן שהנשמה באפיו, ועיין מזה בעוללות אפרים מאמר תצ"א בבר מצוה על מה שאמרו (אבות פ"ה) שלי שלך ושלך שלי עש"ב, והנה לקמן בפ' הרואה (דף נ"ה.) דרשו ע"פ והמזבח עץ ג' אמות גובה ואורכו שתי אמות וגו' וידבר אלי המלאך ויאמר זה השולחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשולחן ר' יוחנן ור"א דאמרי תרווייהו בזמן שהבהמ"ק קיים מזבח מכפר אין בהמ"ק קיים שולחנו של אדם מכפר ע"ש, וכ"כ המג"א ריש הלכות בציעת הפת שהשולחן הוא המזבח, והמזבח הי' מכפר על החטא בשוגג וזה היום השולחן מכפר והנה האלשיך (ריש ויקרא) ע"פ אדם כי יקריב מכם וגו' שם ע"פ (תהלים כ"ה) לדוד אליך ה' נפשי אשא וגו' וכן ע"פ (שם נ"א) כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו' ע"ש באורך, ותכלית דבריו בעניין הקרבנות שהעיקר הוא הקרבת עצמו כי בראיי' שרואה מה שנעשה בהקרבן יבין וישכיל שראוי לו שחיטה וזריקת דמיו כי הדם הוא הנפש וראוי כל זה להיות בו בעצמו וזה לבד היא הכפרה אף בלא קרבן, וסוף דבריו דלהכי אין מסתפק קרבן על המזיד משום דבמזיד עושה מעשה ומחשבה ומחשבה היא מפאת הנפש לפיכך לא תספיק לו כפרה בקרבן לחוד עיי"ש, [ועאו"ח סי' תר"ה בבאה"ט שם] ובאלשיך (פ' אחרי) על המתני' דשלשה שאכלו על שולחן אחד כו' האריך ותוכן דבריו דהא דאסור לאכול עד שיתן לבהמתו ע"ד ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת הוא כדי לתקן כל הזוהמא מסט"א שנתמשך בחטא אדה"ר והוא כדי להעלות הצומח לחי וזהו עניין (לקמן דף מ'.) דמותר להפסיק בגביל לתורא בין נט"י להמוציא, דזה העיקר האכילה כמו המזבח המעלה כל הד' דברים דצח"מ לכוחות הקדושה לאיכותו כמקדם לחטא העגל כן השולחן מתקן דבר זה ע"י טהרת עשר אצבעותיו בנטילה מקדם ועשר מצות שנעשו עם הפת ועשר תיבות בברכת המוציא כו' ועשר תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו וגו' וי' תיבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה וגו' וי' תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה וגו', והכל להוציא מעשר כחות הטומאה לעשר דקדושה כנודע והתורה היא האש נגד האש מן השמים שהי' על המזבח לשרוף ולכלות כוחות החיצוני' כמו שהי' צריך בקרבן כנאמר בפ' ויקרא ע"ש באריכות ונמצא גם בשולחן צריך הכנעה גדולה ובפרט באוכל בשר שישוב ויזכור שזו היא חליפתו ותמורתו וראוי לעשות בו כמו בבשר הלז שזו היא הקרבן והוא המקריב וגם קצת הכנעה בהאכילה כתב האלשיך (פ' בא) ע"פ ואכלו את הבשר בלילה הזה על מצות ומרורים וגו' ע"ש, וגם בעוללות אפרים (ח"ב מאמר נ"ח) מעניין אכילת הפסח שזה הי' האכילה הראשונה של מצוה ע"ש, ונמצא יכול להיות לו כפרה בשולחנו כמו במזבח דהיינו על חטא של שוגג שלא חטא עם הנפש היא המחשבה, ובזה תבין מה שמכנה הגמ' שולחן למזבח שמעלין עליו קרבנות והוא מכפר, וזהו פי' הפסוק כי תשב ללחום את מושל, פי' אף כי תשב לאכול וללחום לחם כנודע כי כל סעודה יקרא ע"ש לחם כמו עבד לחם רב וזהו אף שתשב ללחום לא יהי' ח"ו אכילה שע"י תשכח את ה' אלהיך אלא יהי' את מושל עם הקב"ה כפי' הבחיי וכוונתך יהי' שע"י האכילה הזאת תתקרב אל ה' כמו בזמן שהי' הבהמ"ק קיים בקרבן, בין כלומר אם תרצה רק לפקוח עיניך ולהבין דבר זה בקל תבין את אשר לפניך פי' ממה שהוא מוקדם לפניך שהבהמה קודם לך שהרי אסור לאכול עד שיתן לבהמתו וכן גביל לתורא שרי להפסיק ובודאי תבין שאכילתך לא הורשה לך אלא להעלות הכל לה' לעשר כחות הקדושה ואמר העצה ושמת סכין בלועך זהו כוונת הקרבן לחשוב הסכין שחותך בבשר הבהמה כאלו נחתך בבלועיו בלחייו כפירש"י שזהו הכנעה ושבירת הלב ע"ד שכ' האלשיך ע"פ (פ' בא) וראיתם את הדם, שאת הוא הטפל לדם דהיינו הלב נשבר ובזה תתכפר ומסיים אם בעל נפש אתה בזה מרמז שיהי' לו כפרה אם עדיין לא חטא בנפש שעדיין הנפש לא אפגים דהיינו שלא עבר במזיד שהיא במחשבת הנפש שאז אין לו כפרה בהשלחן, כי אף המזבח לא כיפר רק על השוגג שלא חטא בנפש, ועיין מעניין זה באלשיך (ר"פ אמור) שהביא משל לשפחה שוולדה טינף פלטין של מלך כו' שמעת הטלת חלאת זוהמת הנחש בחוה לא יוכל הנפש להטהר מעוונה ע"י תשובה וייסורין כי באמת הגוף מעשה אלהים הוא והנפש חלק אלוהי ממעל אשר לא תפול בה גדר מיתה אך ע"י חלאת הזוהמא המיתה מוכרחת למען זכך חלאת החומר בכור הארץ ויעלה מן הארץ זך בלי שמרים הזוהמא ומוכן לקבל קדושת הנפש הטהורה בקשר קדוש שעוד לא יתפרדו כו' וחשב מחשבות להתיך הזוהמא מן אברהם עד מ"ת כי היא היתה עיקר הגלות מצרים שהיתה כור הברזל וגם ימי התיצבות נגד ההר סיני לגמור מרק ולבון הזוהמא עד תומה, ולכן אמרו רז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן וע"כ הי' להם חירות ממלאך המות כי בביטול הזוהמא אין עוד מיתה אך אח"כ ע"י העגל חזרה הזוהמא למקומה ועי"כ חזרה המיתה הכתובה באדם ע"י הזוהמא ע"ש, ועיין בדבריו (פ' בראשית) ע"פ ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, דבאם לא יהי' מיתה לא יהי' לאדם שום תיקון, וע"ש בדברינו עה"ת שם, והנה האלשיך (פ' אחרי) מבאר שם כי לפיכך אנו מברכין בכל מצוה אשר קדשנו במצוותיו וגו' והוא שהקב"ה מקדש איבריו של אדם מן הזוהמא רמ"ח איברים ע"י רמ"ח מ"ע ושס"ה גידין ע"י שס"ה מל"ת ע"ש העניין, נמצא בת"ח ע"י קיומו התורה והמצות הוסר מעליו חלאת זוהמת הנחש ולא שייך מיתה בת"ח וצדיק ולכן לא נאמר מיתה רק אצל רשע אבל על הצדיק נאמר עליו גוויעה שאין מיתתו כ"א העדר שנעדר מן העולם ע"י שרואה השכינה ומתדבק אות נפשו בהשורש שלה אור השכינה שהוא מקום חוצבה וזהו מיתת נשיקה שהוא התדבקות אור הנפש באור השכינה שהיא האור הכוללת כל נפשות ישראל כמ"ש בזוה"ק (פ' וישלח) ר"א אומר כל מאן דאשתדל באורייתא לשמה לאו מיתתי' על ידא דיצה"ר דאיהו נחש והוא מלאכא דמותא אלא מיתתי' תהא בנשיקה דכתיב ישקני מנשיקות פיהו כלומר עפ"י ה' והיא הנשיקה דהיא דביקותא דנפשא בעיקרא עכ"ל, וזו שאמרו (תנחומא תשא) חרות ממלאך המות, וז"ש במדרש (רבה תשא) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה למלאך המות לכל האומות יש לך רשות חוץ מישראל, שדקדקו בלשון מלאך המות דבאמת הי' להם סילוק והעדר מן העולם ע"י נשיקה שהיא התדבקות אור באור השכינה רק המות שהיא ע"י מה"מ שהיא מסט' דזוהמא מזה היו בני חורין, וכן מצאתי בכלי יקר (פ' חוקת) בעניין הפרה אדומה, ועיין בס' בגדי אהרן (פ' ויחי) ביאור מאמרם בתענית יעקב אבינו לא מת, ומאמרם בכתובות (דף ק"ד.) כל האומר רבי מת ידקר בחרב ואמר אחים לי הספדאי ע"ש, ובזה יפורש המאמר שהתחלנו והוא שהם אמרו לי' לישרי לן מר היינו בברכת המוציא כמו שפירש"י גבי עובדא דר' זירא לחד פירושא אית להון, והנה מדרך הגדולים כאלו התנאים והאמוראים שכל עובדיהון להתיישב בלבם היטב ובפרט בברכות לכוין בהם על בוריים ועניינה שנתקנה ועל מה שנתקנה, נמצא שהם אמרו לי' לישרי לן מר היינו ברכת המוציא, וכמ"ש המהרש"א בח"א בפ' חלק (דף ק"ב.) מהיכא בעית למשרי המוציא כדפרישית התעורר מעצמו ואמר ווי לן דמיתנן וכו' כלומר ווי לן שאנו גרועין מכל בריות שבעולם שהמה ג"כ מצד הזוהמא נכללו בטוב ורע ונתעבו בחומר ויש לכל דבר תיקון ע"י הברכה שמוציאין אותם מן הזוהמא ומכניסין אותן להקדושה ונעדר מיני הזוהמא ולנו עצמן ווי לן דלית לן תיקון אלא ההכרח המיתה הוא לן הכור לצרף זוהמתינו, ואמר שני פעמים ווי לן דמיתנן כו' היינו ע"ד שכתבנו שזה הי' מתחילה עד מתן תורה ואז נעשו חרות ממלאך המות ואח"כ ע"י העגל חזר הדבר כמו בראשונה להכרח המיתה ע"כ מרמז ב"פ ווי לן דמיתנן אמרו לי' אנן מה נענה בתרך אמר להו אי תורה וכו' איכא ב' לשונות לשון ראשון הוא אי תורה ואי מצות וכו' וקאי אקודם לכן ומצינו באדה"ר קודם החטא ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, ודרשו רז"ל (זוהר תרומה) לעבדה זו מ"ע ולשמרה זו מצות לא תעשה ואף שלא ניתנה אז התורה רק מצד שכלו ואמר אי תורה ואי מצות דבטלי מינן ע"י הזוהמא דמעיקרא בלא זוהמת הנחש התורה והמצות דבוק בנפשותינו והי' בן ממש בטבע בחי' רמ"ח איברים והשס"ה גידים הרוחניים שהמה הרמ"ח מ"ע והשס"ה מצות ל"ת כנ"ל וע"י הזוהמא בטלי מינן שהיינו צריכים להציווי ואף אחר הציווי בקושי הוא לקיימן נגד תגבורת היצר עלינו, וא"ד הוא הי תורה והי מצות דמגנא עלן והאי אעכשיו אתיקון כלומר הי וכו' הרי יש תורה ומצות דאגנא עלן [כמו הי לכם זרע] לקדש בהם אברים ולהתם חלאת זוהמת הנחש בלא מיתה, וז"ל הזוהר (פ' ויקהל) ת"ח כמה חביבין מילי דאורייתא קמי קב"ה דהא באורייתא ברא הקב"ה עלמא ואאורייתא קיימי דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו' וכל דעסיק באורייתא קב"ה קאים תמן ואצית לקלי' שנאמר ויקשב ה' וישמע וגו' וניצול מתלתא דיני ניצול מעונש העוה"ז ומדיני דמלאך המות ומדיני דגיהנם וה' יגין עלינו:
יכול יתפלל אדם כל היום כו' ישמיע. קולו בתפלתו כו' ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל, במדרש רבה (פ' ואתחנן) מסמיך לי' בפסוק ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר ה"א אתה החילות כו' אעברה נא כו', השייכות לזה לרמז זה בפסוק ואתחנן אל ה', שלא ישמיע קולו בתפלתו שלא ידע רק אל ה' לבדו, בעת ההוא היינו הזמן המיוחד ערב ובוקר וצהרים לבד ולא כל היום כולו, לאמר מקודם ה"א אתה החילות לסדר שבחו של מקום ואח"כ לשאול צרכיו אעברה נא כו':
שם אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן, הכפל הענין, ע"ד הלצה, בכתובות (דף ט"ז:) כיצד מרקדין לפני הכלה בש"א כלה כמות שהיא וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק, ולעיל (דף י"א.) עשה כדברי ב"ש חייב מיתה, ובסנהדרין (דף צ"ז.) לא הוו משנו בדיבורייהו ולא הוי מיית אינש מהתם בלא זימני' כמ"ש המהרש"א שבהסתלק הא' מהאמת נשאר מת, א"כ בהלולא דמר ברי' דרבינא בקשו לר' המנונא זוטא לפתוח אמר להם ממ"נ אם אומר שקר א"כ ווי לן דמיתנן מחמת השקר אם אומר האמת אז ווי לן דמיתנן מחמת שאעבור על דברי ב"ה: