אור ברסלב

ברכת אברהם (ברכות)· רבי אברהם אביש מפראנקפורט

דף כז.

דף כו:

ר' יהודא בן בבא העיד ד' דברים שממאנין את הקטנה (פירש"י ב' אחים נשואים שתי אחיות יתומת אחת גדולה וא' קטנה ומת בעלה של גדולה בלא בנים ונפלה לפני אחיו לייבום מלמדין את הקטנה שקידושי' אינה אלא מדרבנן שתמאן כדי לייבם את הגדולה שזיקתה היא מה"ת) ושמשיאין את האשה עפ"י ע"א ועל תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את נפש (ופירש"י דגמרינן שור שור משבת אפי' חי' ועוף) ועל יין בן מ' יום שנתנסך ע"ג המזבח (ופירש"י דהוי נסך שכר ולא הוי יין מגיתו דפסול כמו קודם מ' יום) ועל תמיד של שחר שקרב בד' שעות כו', הדקדוקים רבו מאוד, ואבאר הנצרך לעניינינו, א', דלקמן (דף כ"ח.) תני עדיות בו ביום נשנית, וזהו משנה בעדיות ריש פ"ו, ואמאי העיד דוקא לה' דברים בו ביום שהושיבו את ראב"ע ולא ביום אחר, ב', אמאי העיד דוקא כסדר הזה שממאנין את הקטנה ושמשיאין את האשה כו' משמע דאי לא כסדר לא הי' יכול להעיד אכולם, ג', הלשון שמשיאין את האשה עפ"י כו' דהול"ל שמשיאין ע"פ עד אחד, ופשיטא דקאי אאשה כמו שמצינו כמה וכמה פעמים ביבמות הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ולא הוזכר אשה, ד', דבילקוט (פ' פנחס) איתא בשם ספרי לפי שהעיד בן גודגדא הכבש כשר עד ד' שעות יכול אם עברו ד' לא יהא כשר ת"ל הסך נסך אף הוא העיד לומר כשר היין בן מ' יום למזבח, במאי מחולק הגמ' דילן דעד ד' כשר ותו לא, והתם מרבינן אפי' אחר ד', ה', האיך תלוי ב' עדיות אהדדי בספרי, דלפי שהעיד לאחר ד' דכשר אף הוא העיד דיין דוקא בן מ' יום כשר, ונר' ליישב עפ"י דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ייבום וחליצה דמצות ייבום קודמת למצות חליצה אפי' בזה"ז, וכ"פ בטוש"ע סי' קס"ה, וקשה עליו דהא ביבמות (דף ל"ט:) איתא בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה מצות ייבום קודמת עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות ייבום כו' אמר רמב"ח חזרו לומר מצות ייבום קודמת, א"ל רנב"י אכשור דרי מעיקרא סבר לה כאבא שאול ולבסוף ס"ל כרבנן דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות כאלו פוגע בערוה וחכ"א יבמה יבא עלי' מ"מ, וכתבו התוס' בד"ה אמר רב דהלכה כאבא שאול משום דלקמן (דף ק"ט.) תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה והיינו כאבא שאול וגם ר"ח חזר מדבריו ופסק דחליצה עדיף ע"ש, א"כ אף דהרמב"ם לא סבר ולא פסק כהתוס', אבל האיך יתרץ קושייתם שדייקו דחליצה עדיף, ונ"ל דמשם דייק הרמב"ם ז"ל דייבום קודמת דביבמות שם (דף ק"ט.) אמרי' ב' אחין נשואין לב' אחיות כו' גדולה וקטנה מת בעלה של קטנה תצא הקטנה משום אחות אשה מת בעלה של גדולה ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו כדי לייבם הגדולה, ר' יהושע אומר מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה ובגמ' שם ומי שרי (ללמד הקטנה למאן) והא תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים ויתרחק משלשה דברים מן המיאון ומן הפקדונת ומן הערבונת ומשני מיאון דמצוה שאני, והקשה במהרש"א דאמאי לא מקשה אדר' אליעזר דלא אמר כר"י והתני דידבק בחליצה וכ' דכיון דאיכא פלוגתא דאבא שאול ורבנן, ולרבנן ייבום עדיף מחליצה אפשר לומר דר"א סבר כרבנן ולהכי אמר דמלמדין את הקטנה למאן כדי לייבם את הגדולה, ושם פסק הגמ' בהדיא הלכה כר"א, ועוד דכל היכא דתנן בבחירתא (היינו בעדיות) הלכה כמותו, וזה שהעיד ר"י בן בבא הוא בעדות שבו ביום נשנית והעיד שממאנים הקטנה דוקא ולא בחליצה נמצא ע"כ דייבום עדיף, וא"כ כל המאמר יהי' סובב והולך לתרץ דברי הרמב"ם והסגנון א"צ לפרש שמזה יהי' מבואר ממילא, שהרמב"ם ז"ל הוקשה לו קושיית המהרש"א ג"כ דאמאי לא מקשה הגמ' סתם אדר"א דאמאי לא ס"ל דיחלוץ כר' יהושע אלא דייבום עדיף, ופסק שם הלכה כר"א משום דבבחירתא תני' כוותי' ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל דייבום עדיף כנ"ל נכון, והט אזנך ושמע לדברי כי קצרתי וסמכתי על המבין דבר, דאבא שאול ורבנן פליגי דרבנן ס"ל יבמה יבא עלי' מ"מ ואבא שאול לא סבר הכי ולמאי כתב רחמנא יבמה יבא עליה, אפ"ל כדאמרי' בתר הכי יבמה יבא עליה שיכווין למצוה, נראה דפליגי אי אמרי' מתוך שלא לשמה כו' דודאי רבנן לא ס"ל דאפי' לא מכווין כלל שיהא מותר אלא דאף אם מתחלה מכווין על שלא לשמה לנוי וכדומה, אפ"ה יבא לשמה אבל אבא שאול סבר דלא אמרי' שמתוך שלא לשמה יבא לשמה להכי מוקי יבמה יבא עלי' למצוה דוקא אבל בלא"ה חליצה קודמת, וזהו המחלוקת שהי' בין ר"ג הנשיא וראב"ע דאמר לקמן (דף כ"ח.) דר"ג הוי מכריז ואמר כל ת"ח שאין תוכו כברו לא יכנס לבהמ"ד וביום דאוקמוהו לראב"ע לנשיא אתוספי כמה מאות ספסלי בבהמ"ד משום דסבר מתוך שלא לשמה יבא לשמה, ולפי הנחה זאת נבא לתחלת המכוון דבלא זה לא הי' יכול ר"י בן בבא להעיד שממאנין את הקטנה דדלמא הלכה כר"י דיוצא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה, משום דחליצה קודמת דהא כתי' יבמה יבא עליה למצוה דוקא ואי מכווין הדבר לשום נוי או משום אישות אף שאח"ז בשעת ביאה הדר לכוין לשם מצוה לא אמרי' שמתוך שלא לשמה יבא לשמה. לזה דוקא בו ביום שאוקמוהו לראב"ע לנשיא וסבר דמתוך שלא לשמה יבא לשמה, העיד שממאנים דה"נ אמרי' דמצות ייבום קודמת דמתוך שלא לשמה יבא לשמה בשעת ביאה ויבמה יבא עלי' מ"מ, ושפיר יכול להעיד שממאנין את הקטנה בכדי לייבם הגדולה, ולא כר' יהושע דסבר דיחלוץ אשת אחיו הגדולה: ואגב דעסקי' בענין זה נ"ל לתרץ מאמר המדרש רבה (פ' וישב) אר"י א"ר, יהודה הי' מקיים מצות ייבום תחילה כו' ואר"י אמר רב יבמה יבא עליה למצוה, דקשה אמאי סידר המ"ר שני מאמרי ר"י א"ר דוקא בהדדי דא' ואר"י א"ר משמע דקאי אדלעיל מיני', ונ"ל דביבמות (דף נ"ג:) איתא בין בשוגג (כסבור שהיא אשה אחרת) בין במזיד (לשם זנות ולא לשום מצוה) קנה, ובגמ' דת"ר יבמה יבא עליה מצוה (ופירש"י משום דכתיב חליצה בקרא להכי כתב יבמה יבא עליה כלומר דביאה הוי יותר מצוה מבחליצה) ד"א יבמה יבא עלי' בין בשוגג בין במזיד, ונר' דבזה פליגי דללישנא קמא דאמר יבמה יבא עליה למצוה מוכח דייבום עדיף, אבל לפי הדבר אחר אפ"ל דחליצה הוי מצוה כמו ייבום או אפי' קודמת לביאה כאבא שאול כיון דע"ז לית לי' לימוד אבל אי אמרינן דיהי' מוכח בלא"ה דבין בשוגג ובין במזיד קנה וקרא דיבמה יבא עלי' מופנה [עיי' שואל ומשיב מהד"ג ח"ג סי' ו'] אמרי' אליבא דכ"ע למצוה, והרמב"ן בפירושו עה"ת (פ' וישב) מקשה דהא בגמ' פ"ק דחולין אמר השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהן צדיקים עצמם לא כש"כ, והאיך נכשל יהודה באיסור כלתו שהיא איסור דאורייתא לאחר מ"ת ואבותיו קיימו כל התורה, ומתרץ שם דקודם מ"ת הי' מצות ייבום אפי' בא' מן הקרובים והוי זה מצוה, אך אי אמרי' דבשוגג לא קנה א"כ כיון דהוא לא ידע שהיא כלתו הק"ל דהא הוי איסור כלתו ומצוה לא קיים, ועכצ"ל דבשוגג קנה והשתא מיותר קרא דיבמה יבא עליה, וצ"ל אליבא דכ"ע למצוה, ולפ"ז מתורץ דברי המ"ר לנכון וישר, אר"י אמר רב, יהודה הי' מקיים מצות ייבום, וקשה האיך מצינו ביהודה עצמו שקיים מצות ייבום כקושיית הרמב"ן ותירוצו, ותקשי דהא הוי בשוגג וצ"ל דבשוגג נמי קנה, א"כ מיותר קרא דיבמה יבא עליה להכי סידר ואר"י אמר רב יבמה יבא עלי' למצוה כאידך לישנא דהגמ' דמצות ייבום קודמת כנ"ל נכון:

ונחזור לעניינינו לפ"ז דמוכח דוקא בו ביום שהושיבו לראב"ע דממאנין את הקטנה כדי לייבם את הגדולה ולא לחלוץ לאשת אחיו כרבי יהושע משום דייבום עדיף ויבמה יבא עלי' מ"מ כרבנן וכפסק הרמב"ם הנ"ל שפיר הו"מ להעיד שמשיאין את האשה עפ"י ע"א דביבמות (דף צ"ג:) בעי מיני' מרב ששת ע"א ביבמה מהו שיהא נאמן להעיד כדי לייבם לאחי בעלה, מי אמרי' טעמא דע"א משום דמלתא דעל"ג לא משקר וה"נ לא משקר, א"ד טעמא דע"א משום דאיהי דייקא ומינסבא והכא כיון דזמנין דרחמא לי' לא דייקא כדי להנשא ליבם ולא מהימן ע"ש, אך דהאיך אמרי' דהיא תשקר כדי להנשא ליבם, בשלמא אי אמרי' דמצות ייבום קודמת א"כ הא ודאי שיעשה המצוה כתיקונה, אבל אי אמרי' דמצות חליצה קודמת מהכ"ת לומר שתשקר כדי להנשא ליבם דהא בודאי יחלוץ, וממילא דלפ"ז ה"נ דע"א מהימן ביבמה, ולפ"ז נבא לעדות הב' דמשום דהעיד בו ביום דוקא שממאנין את הקטנה ומוכח דייבום עדיף שפיר העיד שמשיאין את האשה דוקא, דדוקא אשה משיאין עפ"י ע"א אבל לא יבמה משום דחיישי' דזמנין דמרחמא לי' ואוהבת את יבמה ומשקרא ולא דייקא בכדי שתתייבם, בשלמא בלא זה ה"א דמצות חליצה קודמת דיבמה יבא עליה מצוה ואפשר דאפי' ביבמה נמי ע"א מהימן, אך עתה בו ביום שהושיבו לראב"ע ומוכח דייבום עדיף לכן העיד שמשיאין את האשה דוקא משיאין דייק, אבל ביבמה לא מהימן ע"א כלל, וכדי לבא לעדות ג' נקדים קושיי' התוס' ביבמות (דף נ"ד.) בד"ה וכי, אהא דאמרי' התם יבמה יבא עלי' בין בשוגג ובין במזיד כרבנן, וא"ת והא אכתי איצטריך לג"ש דלקמן (דף נ"ה:) העראה ביבמה ליבם מנ"ל דקונה אתי' ביאה ביאה מחייבי לאוין, כתיב הכא יבמה יבא עליה וכתי' התם לא יבא ממזר בקהל ה' מה להלן העראה קונה, וי"ל דביאה דחייבי לאוין מופנה והו"ל מופנה מצד אחד, והנה מדברי התוס' שכתבו וי"ל כו' משמע דיש איזו ספק בדבר ויש ראי', לזה דאפי' אי מופנה מצד אחד ניתנה הגז"ש לדרוש דבב"ק (דף נ"ד:) חשיב שם במתני' אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני לפריקה ולחסימה לכלאים ולשבת וכן חי' ועוף א"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדיבר הכתוב בהווה, וקשי' לי אמאי לא חשיב במתני' למיתת אדם דכתיב ג"כ שור כי יגח אפ"ה העיד ריב"ב על התרנגול שנסקל בירושלים, דשור אפי' חי' ועוף דנלמוד משבת ובילקוט (פ' משפטים) חשיב שם בהדיא למיתת אדם שור ה"ה חי' או עוף ע"ש בשם מכילתא, ורש"י בחומש פי' ג"כ וכי יגח שור איש, ה"ה חי' ועוף דילפינן משבת והוא במכילתא הנ"ל, ונ"ל דהמכילתא ורש"י אזלי לשיטתייהו וגמ' דידן אזיל לשיטתיה, ונקדים לתרץ קו' הרא"ם על רש"י הנ"ל שכ' דילפי' שור שור משבת, דזה דלא כהגמ' דידן (דף נ"ג) דמוקי מתני' דנפל לתוכו כלים ונשתברו פטור דלא כר' יהודה דאמר או לרבות הכלים אלא כרבנן דסברי שור או חמור ולא כלים ואו מיבעי' לי' לחלק, ולא נפיק מונפל משום דנפל טובא משמע, ופריך ואימא ונפל כלל שור וחמור פרט בעל הבור ישלם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמא במגע ובמשא אף כל דבר שנבלתה מטמא במגע ובמשא אבל עופת לא, והקשו התוס' בד"ה הוה אמינא, תימא למה לא ילפי' הכא שור שור משבת ואתרבי אפי' עופות ול"ל המסקנא דגמ' לרבות עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים ע"ש מה שתירצו לפ"ז האיך פירש"י דילפי' שור שור משבת, דא"כ תקשי קושיי' התוס' ל"ל כסף ישיב לבעליו, ועיי' במהרש"א מה שכ' על המזרחי, ונ"ל לתרץ דאליבא דמסקנא שם בגמ' יש לכאו"א לימוד דה"ה לחי' או עוף, אלא דלפריקה ילפי' חמור חמור משבת ולחסימה ילפי' שור שור משבת אי כלאים דהרבעה יליף בהמתך בהמתך משבת אי כלאים דחרישה ילפי' שור שור משבת ושבת גופו מנלן, ומשני בדברות הראשונות נאמר בהמתך ובדברות האחרונות נאמר שורך וחמורך וכל בהמתך והלא שור וחמור בכלל כל בהמה הי' ולמה יצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חי' ועוף כיוצא בהן, אף כ"מ שנא' שור וחמור אפי' חי' ועוף, ואימא בהמתך כלל שור וחמור הוי פרט והדר וכל בהמתך הוי כלל ופרט וכלל, מה הפרט מפורש דבר שמטמא במגע ובמשא אבל עופות לא, אלא כל ריבוי, השתא דאמרת כל ריבוי בהמתך דדברות הראשונות ושור וחמור דדברות האחרונות ל"ל, אמרי שור לאגמורי שור שור לחסימה חמור לאגמורי חמור חמור לפריקה בהמתך לאגמורי בהמתך בהמתך לכלאים (דהיינו הרבעה נאמר בהמתך לא תרביע) ויל"ד לפ"ז כלאים דחרישה מנלי' כיון דכבר אייתר שור בשבת לאגמורי גז"ש לחסימה, בשלמא מעיקרא בל"ז דהוי למידין מכלל ופרט וכלל הוי אמרינן בנין אב אכל התורה כולה מה הפרט מפורש בע"ח אף כ"מ שנא' שור ה"ה כל בע"ח, אבל לפי דלא למדין מכלל ופרט אלא דאתי ללמוד כמו גז"ש קשה מנלי' למילף משור לחסימה וגם לחרישה (אחר כתבי זאת עיינתי בתוס' יו"ט במשנה הנ"ל ראיתי דקשי' לי' ג"כ כנ"ל ונהניתי עד מאוד שכוונתי לדעת הגדולים וע"ש שהאריך במשנה שם) אך אי אמרינן דמופנה מצד אחד ניתנה לדרוש, איכא למימר דה"נ בשבת לא אייתר, רק דבחרישה מופנה שור כדי ללמוד משבת, וזהו תלוי אי אמרי' דמופנה במקום א' ניתנה לדרוש בגז"ש, אלא דאי נימא דגם שם בחרישה לא הוי מופנה ה"נ דלא הוי אמרי' לרבות כל חי' ועוף, ובב"ק (דף מ"ד:) שור שור שבעה (כתובים בפרשה בנוגח אדם) להביא שור האשה שור היתומים שור האפטרופס שור המדבר שור הקדש שור כו' ר' יהודה אומר שור המדבר שור הקדש כו' פטורין מן המיתה ע"ש, ולפ"ז לר' יהודה ה"נ דמופנה שור בנוגח את האדם, למילף משבת אפי' לחי' ועוף. אבל לרבנן דפליגי עלי' (ומסתמא הוא ר"מ דהוי בר פלוגתיה דר"י) לא מייתר שור כלל התם ולית לן לימוד כלל למילף משבת, ה"נ דלא מרבינן אפילו חי' ועוף ודוק, ולפ"ז מתורץ מה דקשי' לי אמאי לא חשיב כאן במתני' בנגיחת אדם אפי' חי' ועופות כיון דמוקמי' המתני' דכאן דלא כר"י אלא כרבנן דפליגי עלי' היינו ר"מ דסתם מתני' ר"מ הוא, ולרבנן הנ"ל דלא מייתרי כלל לא בנגיחת שור אדם ולא בשבת ה"נ דלא מחייב אעופות, אבל בילקוט בשם המכילתא פסק בפי' בנגיחת אדם אפי' חי' ועוף משום דסבר כר"י בנפילת שור כמש"ל, ולפי הנחה זו מתורץ קושיי' הרא"ם על רש"י, דרש"י אזיל לשיטתו כיון שפירש בנגיחת שור ה"ה חי' ועוף כהמכילתא הנ"ל הוא אליבא דר"י דמיותר בנגיחת שור, ולר"י ה"נ איכא למימר בנפילת הבור דלמידין משבת כקושיי' התוס' ולא קשה לדידי' כלל ואימא עופות לא כיון דנלמד משבת ולא נלמד מכלל ופרט כלל כיון דלא קשיא לי' אימא ונפל כלל כו' כיון דלדידי' לא הוי ונפל כלל כו' דהא ונפל קאי אשור ולשון יחיד הוא ה"נ לא הוי כלל, אך הגמ' אמר אליבא דרבנן דאמרי ונפל טובא משמע דהוי כלל אכל דבר שבעולם פריך שפיר ואימא ונפל כלל ולבסוף איצטריך למילף כפי המסקנא כסף ישיב לבעליו שפיר הקשו התוס' לרבנן אמאי לא ילפי' שור שור משבת אבל לר"י ה"נ דילפי' שור משבת וכסף ישיב לבעליו אית לי' ללימוד אחר ודוק, אך דזה דוחק קצת לפרש בגמ' דקושייתם לא קאי אלא לרבנן, ולפי הצעת דברינו נבא למכוון עדות הג', דבלא זה לא הוי יכול להעיד על תרנגול שנסקל כו' דיהי' קשה מנלן דהא שור כי יגח כתיב אבל עופות לא ומשבת ליכא למילף דגבי שבת גופי' מנלן דמכלל ופרט וכלל איכא למיפרך אימא מה הפרט דבר שמטמא במגע ובמשא אבל עופות לא אי מריבוי דכל ושור וחמור לאגמורי שור שור לחסימה, ומנלן לנגיחה דמופנה מצד א' לא ניתנה לידרש אבל השתא דבו ביום מוכח דשלא לשמה בא לשמה ומצות ייבום קודמת ויבמה יבא עליה מ"מ, כרבנן והעראה דקונה ביבמה למדין מדמופנה בחייבי לאוין וכמ"ש התוס' וניתנו לידרש במופנה מצד א' השתא שפיר יכול להעיד על תרנגול שנסקל ושפיר למדין משבת כיון דבנגיחה מופנה אף דבשבת אינו מופנה ובשבת חייבים על עוף מדכתיב כל לרבויי ועתה הנני נוסע לפרוע הקפתי ולתרץ עדות הד', דעדיין קשה התינח אי דרשי' כל שפיר מוכח דבשבת אפי' עוף, אבל אי לא דרשי' כל קשה והא התוס' בפסחי' (דף מ"ג:) ד"ה מאן שמעת, כ' לחד תירוצא דלרבנן דלא דרש כל מחמצת, לא דרשי בכל מקום, תקשי בשבת גופא מנלן לחיובי אעופות, וצ"ל דמוכח דדרשי כל בכל מקום ה"נ כאן כל לרבויי עופות בשבת, ולפ"ז קשה קושיי' הגמ' דנדרים (דף ג'.) דמרבינן מכל היוצא מפיו, לרבות כנויין וידות ומקשה שם למה לי לנדור נדר כפול לרבות כנויין, ומשני שם דברה תורה כלשון ב"א, והשתא שפיר מצי להעיד על יין בן מ' שיהא מתנסך דוקא, ומקמי הכי פסול כן פירש"י והברטנורא בפ"ח דמנחות משנה ו' דבב"ב (דף צ"ו.) אמרי' שם תני ר' חייא יין מגיתו לא יביא ואם הביא כשר, פי' מדכתי' הסך נסך כפול לרבות, אבל אי אמרי' דלא דרשי כפל ה"נ בדיעבד פסול, ולפ"ז מתורץ קושיי' התוס' במנחות (דף פ"ז.) דרש"י פי' מתוק לא יביא ואם הביא כשר, פי' שהוא יין מגיתו שלא עברו עליו ארבעים יום, והקשו עליו דהא תני ר' חייא בב"ב אם הביא כשר, ע"ש, ולפ"ד אפשר לומר דרבנן ס"ל דאמרינן דברה תורה כלשון ב"א ולא דרשי' כפל הסך נסך ה"ה דבדיעבד פסול, אך דלפ"ז תקשי אמאי יהי' כשר להקריב תמיד לאחר ד' כדאיתא בילקוט בשם הספרי כבש כשר לאחר ד' מדכתי' הסך נסך, ולזה אמר ועל התמיד שקרב בארבע שעות ואה"נ דלאחר ד' פסול, ולהנחה זו נבא לעדות ד' וה', בלא זה לא הוי מצי להעיד על יין בן מ' יום דוקא, אבל קודם מ' יום פסול אפי' בדיעבד דהוי אמרי' הסך נסך לרבות דבדיעבד אפי' קודם מ' כשר, אבל כיון שהעיד על התרנגול שנסקל ע"כ צ"ל דנלמד משבת ודרשי' כל א"כ ל"ל לנדר נדר וצ"ל דברה תורה כלשון ב"א ושפיר הי' יכול להעיד על יין בן מ' יום דוקא כשר אבל קודם פסול, ולפ"ז תקשי אמאי יהא מותר להקריב התמיד אחר ד' שעות כיון דלא דרשינן כפל הסך נסך לז"א ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות דוקא אבל לאחר ד' ה"נ דפסול, ולפ"ז מתורץ הילקוט שהביא הספרי (פ' פנחס) דכיון דדריש כפל הסך נסך אמאי לא יהי' כשר יין בן מ' יום לז"א שפיר לפי שהעיד בן גודגדא הכבש כשר לאחר ד' מדכתיב הסך נסך, נמצא הוצרך הסך נסך ללימוד זה, ולכן אמר אף הוא העיד כשר היין דוקא בן מ' יום אבל קידם מ' ה"נ דפסול אפי' בדיעבד, דבשלמא בלא זה הוי אמרי' דמדכתיב הסך נסך לרבות אפי' קודם מ' כדאמר ר"ח בב"ב, אבל לפי שהעיד מקודם הסך נסך ללמד על הכבש שכשר ואה"נ דדרשי' כפל, לפ"ז אמר אף הוא העיד כשר היין בן מ' יום אבל מקודם אינו כשר ודוק, סליק המאמר, בעזרת האל עלי גומר:

שם כשהוא אומר כחום היום הרי שש שעות, עיי' בפנים יפות לשארי (פ' וירא) שהביא בשם דודו הגאון מו' נחום הלוי מלאנצוט, בהגאון הקדוש רבינו זקיני ר' מאיר זי"ע מטיקטין, שכ' דכחום היום היינו ד' שעות וכיון שהי' אברהם סבר שערביים הם הי' מותר להאכיל לנכרים בשעה ה' והם לא רצו לאכול אחר ד' עיי"ש, והוא נגד הגמ' דכאן שהוא אחר שש, ועיי' בשער הזקנים ח"א בפתיחה שם, נ"ה:

תוס' ד"ה דרב צלי, וכן לעניין תוספות שבת (וט' באב), עיין במ"מ פ"ה מהל' תענית ה"ז בשם הרמ"ה, ועיין ברא"ש ובס' מים חיים להפר"ח ע"ש:

תוכן העניינים

ברכת אברהם (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה