ברכת אברהם (ברכות)· רבי אברהם אביש מפראנקפורט
דף י.
בעי רחמי עלויהו דלהדרי בתשובה ורשעים עוד אינם, עיין בחי' עה"ת מ"ש ליישב מהך דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:
שם שלא ילדה בנים לגיהנם כוותייהו, דתולדת הרשעים הם המקטריגים הנעשים מעוונותיהם והם מוליכים אותו לגיהנם וגם בעוה"ז מייסרין את בעליו וכמ"ש ותמוגגינו ביד עוונינו, וזה שרמזו לקמן מדת ב"ו מעשה ידיו מבלין אותו. היינו המקטריגים שנבראו ממעשה ידיהן, וז"א שצדיקים אין יולדין בנים כאלו שיוליכו אותם לגיהנם והנה כתיב (תהלים י"ז) הרה עמל וילד שקר, שמחשבת עבירה נקרא הריון והפעולה נקרא לידה ובזה יובן כאן הכפל שבפסוקים עקרה ולא ילדה כי אומרו רני עקרה רומז לצדיק גמור שלא חטא אף במחשבה ודומה לעקרה שאינה מתעברת כלל וזה יש לו לרון ולשמוח וחזר ואמר לא ילדה לומר אף מי שחשב לחטוא ולא הוציאו לפועל שלא נולד המקטרג אף זה יש לו לשמוח כי אין מחשבה רעה שלו מצטרפת למעשה:
שם תוסף רוחם יגועון, עיין בזוהר ריש חוקת. שם א"ר המנונא מאי דכאיב מי כהחכם כו' עס"ה, להבין האיך שייך על שני צדיקים גמורים ששרתה עליהם רוה"ק והחזיקו במדת גאוה הלא ארז"ל שאין השכינה שורה אלא על עניו, וגם אמרו (ילקוט משלי כ"ב) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סנדלא לעקיבה שנאמר ראשית חכמה יראת ה' ונא' עקב ענוה יראת ה', ויותר מזה למה הביא הקב"ה יסורים על חזקי' דוקא ולא להיפוך. ועוד למה האריך בשאלתו מאי כולי האי מה הי' המקרא חסר אלו אמר מאי האי או הי' לשאול סתם אמאי כו', וליישב זה נקדים דאיתא (הוריות י"ג.) מלך קודם לכהן וכהן קודם לנביא, הרי המלך חשוב מנביא שתי מעלות, ואיתא ביו"ד סי' ר"מ ס"ז חייב הבן לעמוד לפני אביו ואם האב תלמיד בנו כל א' מהם עומד מפני השני, ואם הבן רוצה למחול על כבודו הרשות בידו דהא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ודוקא בצנעא או אפי' בפרהסיא ודש בעירו שהכל יודעין שהוא אביו אבל אם הבן גדול בתורה ואין אביו דש בעירו איכא למיחש לבזיון התורה אם יתבזה הבן לפני האב יש להרחיק זה מזה שלא יקל שום א' כבודו לפני חבירו וכן עשה מוהר"ם עם אביו, וידוע מעלות חזקי' המלך כמ"ש והטוב בעיניך עשיתי וכן אמרו (ב"ק י"ז) שהניחו ס"ת על מטתו קיים זה מ"ש בזה, והרביץ תורה ביראל ונראה שכוונתם הי' שחסו כל א' על כבודו שכנגדו דהיינו חזקי' המלך שמן הדין הי' לו לילך אצל ישעי' הנביא ולהמלך בו אם יפה עושה שאינו עוסק בפ"ו משום דחזי ברוה"ק דנפקי מיני' בנין דלא מעלי אך מגודל הענוה והצדקות לא הלך אצל ישעי' דאי הוה אזיל לגבי' הי' ישעי' מוכרח לעמוד מפניו דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומש"ה לא שלח המלך חזקי' שיבא ישעי' אליו כנ"ל וסמך חזקי' על סברתו משום דחזי ברוה"ק כנ"ל דאי לא עבדי טבא ליתי ישעי' גבאי, וא"ל כיון שחטאתי איני ראוי שישלחהו הקב"ה אלי הלא הכי אשכחן דאזיל אלי' להראות אל אחאב אף שאחאב עע"ז הרבה אלא מדלא אתי לגבאי ע"כ שסברתי אמת, וישעי' ג"כ לא רצה לילך לחזקי' לגודל ענוותונתו חשב שאינו ראוי להוכיח להצדיק ות"ח כמותו, והא דלא עסק בפ"ו, ודאי הוא רואה ברוה"ק שכן ראוי ואלו הי' מסופק חזקי' באיזו ענין הי' בא אלי ולזה אמר ליתי חזקי' גבאי אבל כיון דלא אתי לגבאי ודאי אינו מסופק בדבר, וביבמות (דף ) כל שאינו מקיים פ"ו ה"ז שופך דמים וגורם לשכינה שתסתלק מישראל דכתיב ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל מכאן שאין השכינה שורה על פחות משני רבבות ושני אלפים מישראל, הרי שהיו ישראל חסר א' ה"ז גורם שתסתלק שכינה מישראל, ובגמ' סנהדרין (דף ל"ו:) בחר לך שבעים איש ונשאו אתך בדומין לך שאין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת בישראל, וכתיב (רות א') וימותו גם שניהם מחלון וכליון, ופירש"י בתחילה לקו בממונם שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, ומקשין העולם ולמה מת אלימלך תחלה ולא פגע מדה"ד בממונו תחילה, ומתרצין לפי שהוא לא חס על הנפשות שיצא מא"י לח"ל, והן הן הדברים שאמר ישעי' לחזקי' צו לביתך כי מת אתה, ואמר חזקי' מאי כולי האי, כלומר אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה ועוד הלא אמרו (רבה תולדת) עד חזקי' לא הוה חולה דתפח, ולמה לך להאריך כי מת אתה ולא תחי', שבאמירת כי מת אתה לבד הייתי יודע דקאי אעוה"ב, והשיב לו משום דלא עסקת בפ"ו הוי כאלו שפכת דמים לכך פגעה מדה"ד בנפשך תחילה ואיתא (ב"ב קט"ז.) כל שמניח בן אינו נקרא מיתה אלא גויעה, ואלו אמרתי לך כי מת אתה לבד לא היית יודע דקאי אעוה"ב רק שמיתתך נקרא מיתה הואיל ולא הנחת בן, ע"כ אמרתי לך ולא תחי', והשיבו דחזאי ברוה"ק דנפקי מנאי בני דלא מעלי, וא"כ איני גורם שתסתלק השכינה מישראל דאין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת בישראל, והרי בני לא מעלי ועוד דלהמסקנא דגמ' שם דוקא אם הבן ממלא מקום אבותיו אינו נקרא מיתה אלא גויעה ולדידי חזאי ברוה"ק כנ"ל, וא"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך את מה דאפקדת בעית למיעבד ומה דניחא קמי קוב"ה ליעבד, ובזוה"ק (פ' משפטים) עלובתא היא נשמתא קדישא כי תהי' לאיש זר ודאי רזא עלאה כו' דכתיב עת אשר שלט אדם באדם לרע לו לרע לו ודאי האי נשמתא דהות לסטרא אחרא איש זר ואתעשקת מיני' דא היא לרע לו להאי איש זר כו' דאינון נשמתין כפיין לכל מה דאשכחה מסטרא בישא ושיצאן כולא וסימנא לדא ארונא קדישא דאתעשק גוי פלשתים ושליטו בי' לרע לון אוף הכי נשמתין אתעשקן מסטרא אחרא לרע לו מה אתעבידו מאינון נשמתין חמינן בספרא קדמאה דמינייהו הוי חסידי אוה"ע, וזהו כבשי דרחמנא, וזו תשובת ישעי' אע"ג דחמית ברוה"ק דנפקו מינך בנין דלא מעלי דהיינו שנשמתין יתעשקו לסטרא אחרא ושלט עלייהו הלא זהו כבשי דרחמנא דעת אשר שלט אדם באדם לרע לו לההוא סיטרא אחרא, כמו שבאמת שב מנשה בכל לבו וכפה כאגמון ראש הסט"א ויפה כחו של בע"ת יותר מצדיקים גמורים, וזהו נתחדש לחזקי' שלא ידע מהני כבשי דרחמנא לכך אמר השתא, דייק דאמרת דאינון כבשי דרחמנא ואף אם נתעשקה הנשמה הקדושה מהסט"א היא לרע לו להס"א הב לי ברתך דאפשר דזכותינו יגרום דלא יהיו עשוקים כלל והוי לי בנין דמעלי כהנ"ל:
ובדברי בענין כבוד רבו אמרתי לבאר מאמר הירושלמי בפרק הי' קורא, ר' יוחנן הוי מסתמך (נשען) על ר' יעקב בר אידי והוי ר' אלעזר חמי לי' ומטמר מן קמוהי אמר (ר"י לריב"א) הא תרתי מילין עביד לי הדין בבלאה חדא דלא שאל בשלומי וחדא דלא אמר שמעתא מן שמי, א"ל (ריב"א) כן אינון נהגין גביהון דזעירא לא שאיל בשלמא דרבי' דאינון מקיימי ראוני נערים ויחבאו, ובגמ' יבמות (דף צ"ו:) אזל ר' אלעזר אמרה לשמעתא בי מדרשא ולא אמרה משמי' דר' יוחנן שמע ר' יוחנן איקפד על לגבי' ר' יעקב בר אידי א"ל כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה כו' וכי על כל דבר שאמר יהושע הי' אומר להם כך א"ל משה אלא יהושע יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורתו של משה היא אף ר' אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעין כי שלך היא [עכ"מ פ"ה מה' ת"ת ה"ט] אמר להם מפני מה אי אתם יודעים לפייס כבן אידי חברנו ור"י מ"ט קפיד כולי האי דא"ר יהודה אמר רב מ"ד אגורה באהליך עולמים וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע יה"ר שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז דאר"י משום רשב"י כל ת"ח כו' [עיין בחי' לפ"ק דמגילה ויבמות שם] ולכאורה יל"ד מה בכך אם אומרים משמו אי לא הלא קמי שמי' גלי' מבטן מי יצא הלכה וזו ולא יקפח שכר האמירה, ונראה דאיתא בכתובות (דף כ"ה: ) ההוא דאתי לקמי' דר"ל א"ל מוחזקני בזה שהוא כהן א"ל מה ראית א"ל ראיתיו שחילק על הגרנות אמר לו ר"א ואם אין שם גורן בטלה כהונה זימנין הוי יתבי קמי' דר' יוחנן אתא כי הא מעשה לגבי' א"ל ר"ל ראיתיו שחילק על הגורן א"ל ר' יוחנן ואם אין שם גורן בטלה כהונה חזיי' לר' אלעזר בישות אמר שמעת מילי דבר נפחא ולא אמרת לן משמי', ופירש"י שהבין שמפי ר"י שמע בלשון זה וכשאמרה בלשון זה לא אמרה בשם ר' יוחנן לפיכך לא קיבלה הימנו. הרי דלפעמים אומר דין מנפשי' ולא מקבלין ממנו ואי אמר משמי' דגברא רבה היו מקבלין ממנו לפסוק כמותו, וכן איתא בשבת (דף כ"א:) משמי' דר' ירמי' ולא קיבלה כו' משמי' דר"י וקיבלה, ופירש"י שלא הי' רוצה לסמוך על ר' ירמי', ולזה איקפד על ר"א שחשש שבני ב"ה לא יקבלו משמיה דר"א וישתכח הדין לגמרי ואלו הי' אומר משמי' היו מקבלים התלמידים וישנו דבריו לעולם לשמוך ע"ז וריב"א פייסו שהכל יודעין שר"א תלמידך ושלך היא ויסמכו ע"ז כמו אם אמרה משמך ולזה הביא הך דר' יהודה אמר רב שדוד התפלל ע"ז שיאמרו הלכה משמו משום דלגבי' וה' עמו שהלכה כמותו, ואם יזכירו משמו יסמכו התלמידים ולא ישתכח לעולם הלכה זו וכ"ז שיהיו לומדים יהיו שפתותיו דובבות בקבר, משא"כ אם לא יזכירו משמו אפשר שלא יקבלו התלמידים וישתכח הלכה זו לגמרי מהתלמידים ולכך הקפיד ג"כ ר"י כדי לקבוע הלכה זו בפי התלמידים שלא ישתכחו ויהיו שפתותיו דובבות בקבר, וכתב המהרש"א אף שיש להסתפק דמדעת עצמו אמר כן מסתמא מפי רבו אמרה, ולי נראה דמה"ט גופי' אמרו ביומא (דף ס"ו) ובסוכה (דף כ"ח.) על ר' אלעזר לא מפני שהפליגן בדברים אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, ופירש"י לא שהפליגן בדברים כאדם המתכוון לדחות כשאינו יודע להשיב אלא יודע הי' אבל לא אמר דבר שלא שמע מרבו עכ"ל, ולכאורה קשה למה באמת אם הי' יודע להשיב מסברא דנפשי' למה לא השיב להם ואי בשביל שלא רצה להורות בפני רבו הא קיי"ל (יו"ד סי' רמ"ב) אם אין שואלין אותו הלכה למעשה רק איך הדין מותר להשיב, ועוד דמדה זו לא מצינו בשום תנא ואמורא רק בר"א, והא דאמרי' לעיל (דף כ"ז:) כל האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, פי' הרא"ש שם דמיירי שבודה הדבר מלבו לומר בשם רבו ע"ש, אבל אם יודע להכריע הדין בעצמו לא מצינו שיהי' שום איסור, ולמה נהג ר"א חומרא זו, אלא משום דר"א הי' תלמידו של ר"י וכל דבר לא הי' אומר משמי' דר"י והי' סומך על שהכל יודעין שתורתו של ר"י היא, ואם הי' אומר לפעמים מסברא דנפשי' אכתי איכא לספוקי בכל מילי דלמא משמי' דנפשי' קאמר ולא יקבלו ממנו ולכך נהג בעצמו שאם ישאלו לו איזו שאלה אף שהי' יודע מסברא דנפשי' לא רצה להשיב והפליג בדברים כדי שבשאר דבריו יסמכו שהכל מפי ר"י, ומיושב דקדוק המהרש"א, וזו (פ' חוקת) זאת התורה אדם כי ימות באוהל שע"י שזוכה האדם בתורתו להורות כהלכה יזכה אף כי ימות באוהל, כהמדרש ויהא נראה כאלו חי ובירושלמי דשקלים (פ"ב ה"ה) אך בצלם יתהלך איש כל האומר דבר שמועה מפיו ידמה כאילו הוא עומד לפניו, אך בתלמיד חבר מבואר בברכות (דף כ"ז.) דתלמיד חבר אין צריך לנהוג כבוד ברבו כדין רבו, ומבואר בירושלמי דתלמיד צריך לשאול בשלום רבו ואינו הפסק בק"ש, ובזה נבא לביאור הירושלמי דתרין מילי עביד לי הדין בבלאי חדא דלא שאל בשלומי, וחייב לשאול בשלום רבו לשיטת ר' יוחנן הנ"ל דלא יצא, וא"ת דלכך לא שאל בשלומי משום דהוי תלמיד חבר א"כ למה לא אמר הלכה בשמי דיש להסתפק דלמא משמי' דנפשי' אמר ולא ידעו שמשלי הוא והשיב לו שכך נהיגין לקיים ראו נערים ויחבאו ולכך הי' מיטמר מקמך ולעולם הוא כתלמיד מובהק והכל יודעין שמשלך, בשם הגאון מו' מאיר האבד"ק פרוסטיץ ז"ל: