אור ברסלב

ברכי יוסף על יורה דעה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן קי

סימן קח

שיורי ברכה

א

דין א׳. וככרות של בעל הבית. הרב פרי חדש ס״ק ה' הקשה על מ״ש מרן בב"י בא״ח סימן תמ״ז דלא קי"ל כר״ע בככרות של בעה״ב וכו' ואיברא דזו היא שקשה ותמיהא קיימת וכן הקשה בפר״ח שם סימן תמ״ז דין ט'. וכבר הרב שיירי כנה"ג שם בא״ח סי׳ תמ״ז העיר בזה. ומאי דתריץ יתיב אינו מחוור ע״ש ודוק:

ב

כל דבר שהוא חשוב אצל מקום מהמקומות וכו׳ עמ״ש בעניותי לקמן ריש סי' קי״ג בס״ד:

ג

הגהה. וי"א דכל דבר שבמנין דהיינו שדרכו למנותו תמיד וכו' הרב כנה״ג הגהת ב״י אות ו' כתב דנר' מדברי מרן בבית יוסף שדעת סמ״ג כן והק׳ עמ"ש רש״ל באו״ש דסמ״ג פסק דביצה אינה בטלה ע״ש באורך והרואה יראה שמדברי מרן בב״י אין הוכחה כלל. אמנם נעלם מהרב ז״ל שכן כתב מרן בכסף משנה ריש פי״ו דמאכלות אסורות דמשמע דהלכה כר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות וכן פסק סמ״ג עכ"ל והא הו"ל לאתויי להרב כנה"ג מדברי מרן בכ״מ:

וזה לשון הסמ״ג לאוין קמ"א. רי״צבא אומר שהלכה כרבי יוחנן האומר את שדרכו לימנות שנינו וכו׳ ומתוך כן התיר קרקבן של תרנגולת נבילה שנתערב בקרקבנין כשרים שאין זה דבר שבמנין וגם אין לאסור מכח דבר ראוי להתכבד שאין הקרקבן ראוי להתכבד וכו' ומורי כתב בזבחים ומכח זה לא רצה ר״י להתיר על ישראל אחד שהי״ל רגלי בהמה וכו' דהוי כל שדרכו לימנות עכ״ל בקצור נמרץ. ובהגלות נגלות דברי הסמ״ג הללו יש להעיר על מ״ש הטור בסימן זה וז״ל ופירש ר"י דוקא דברים שאין מוכרין אותו אלא במנין דהלכה כר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות וכו' ובעל העטור כתב שביצה אינה בטלה והרמב״ם וכו׳ הה״ר יהודה הורה על קרקבן טרפה שנתערב באחרים שהוא בטל וכו' עכ"ל בקצור דכפי מ״ש הסמ״ג רי״צבא הורה להתיר בקרקבן וכו' והטור שהביא דברי רי״צבא וכתב ופי' ר״י דוקא דברים וכו׳ שהם דברי רי״צבא כמבואר וכמו שכתב הרב ב״ח אמאי לא סיים דברי רי״צנא שמתוך כך התיר קרקבן וכו׳ כמ״ש הסמ״ג והטור הביא דברי רי״צבא והניח יתרם ואחר שהביא סברות אחרות כתב הורה הה״ר יהודה על קרקבן וכו' והלא זו הוראת רי"צבא והו״ל להביאה לעיל בסיום דברי רי"צבא ואם הה״ר יהודה הורה כן לימא אח״כ וכן הורה הה״ר יהודה ושתי׳ זו שמענו דרי״צבא ורבינו יהודה שוים וי״ורו המורי״ם להתר הקרקבן.

ותבט עיני להרה כנה"ג הגה״ט אות י״ד שכתב וז״ל ופירש רבינו יצחק וכו' צדק הב״ח שכתב דאין זה סתם ר״י דהוא ר"י הזקן בר שמואל אלא ר״י בר אברהם שפסק כרבי יוחנן כדכתב סמ״ג לאוין קמ״א ולשם כתב על שם ר״י וכו׳ ואין זה רי״בא אלא סתם ר״י וחולק ארי״בא אמנם קשה לי מי לחש לו דר״י המוזכר בסמ״ג שפוסק כר״ל הוא ר״י סתם ר״י בר שמואל ואינו ר״י בר מאיר או ר״י בר ברוך וכו׳ ואי משום שסתם ר״י הוא בן שמואל שהוא בן רשב׳׳ם הא ליתא וכו׳ אם לא שתאמר וכו' הוא בן שמואל ואינו בן רשב״ם אלא בן רבינו שמואל אחר וכן מצאתי בספר יוחסין וכו׳ עכ״ל ותימה על גדול שכמותו שהיה בעיניו חידוש דר״י סתם הוא ר״י בר שמואל וחשב דהוא בן רשב״ם וכו' דהרי הרמב״ן והרשב״א כמה זימני למאות רגילי לומר ר״י בר שמואל הזקן בעל התוס׳ פעמים אין מספר. כידוע לקורא בחידושיהם וחיבוריהם. וסוף דבר נעלם מהרב ז״ל מאן ניהו מר אבי ר״י בעל התוספות ולא זכר תשובת ר״י עצמו הובאה במרדכי ריש מ״ק שאבי ר״י בעל התוס' היה רבינו שמואל בן רבינו שמחה בר שמואל שיסד מחזור מטרי מתלמידי רש״י. ועוד קשה על הרב ז״ל דהכא מצא בספר יוחסין שאומר כי ר״י הזקן בן אחותו של ר״ת ואין כתב הרב. עצמו בשיירי א״ח סימן תמ״ז כי מ״ש הטור בשם ר״י הוא ר״י הבחור שהיה בן אחות ר״ת דאם היה ר"י הזקן היה מקדימו לר״ת ע״ש ולא זכר מ״ש בכנה״ג כאן דר״י הזקן היה בן אחותו של ר״ת ונתחלף לו בשיירי שכתב היה בן אחותו של ר״ת ור״י הזקן קדים לר״ת. ואין זה אמת כי ר״י הזקן בן אחותו של ר״ת. ור״ת קודם לו. וכל זה פשוט. ומה שכתב הרב ז״ל דמי לחש להרב ב״ח דר״י שהזכיר סמ״ג הוא ר״י סתס וכו', דברי הרב ב״ח צדקו יחדיו שהרי כתב הסמ״ג ומורי כתב בזבחים לא רצה ר״י וכו' ורבו של הסמ״ג הוא רבינו יהודה החסיד תלמיד ר״י בעל התוספות. הרי מוכח דר״י שכתב הסמ״ג הוא סתם ר״י. וכי תאמר בלבבך מאן לימא לן דזה שכתב הסמ״ג ומורי כתב הוא על רבינו יהודה דילמא הוא על רבינו שמשון או רבינו ברוך שגם הם רבותיו של הסמ״ג. הא לאו מילתא היא דרבינו שמשון משאנץ ורבינו ברוך בעל התרומה גם הם תלמידי ר״י בעל התוספות כידוע. וא״כ מ״ש סמ״ג מורי כתב בזבחים לא רצה ר״י וכו׳ רבו הוא תלמיד ר״י בעל התוס׳ ועליה קאמר לא רצה ר״י וכו׳. ואחרי כתבי ראיתי בהגהות מיימוניות פי״ו דין י"וד שכתבו וז״ל כתב ספר המצות שכתב רבינו יהודה בזבחים וכו׳ ע״ש הרי שפשיטא להו דכתב מורי שכתב הסמ״ג הוא רבינו יהודה כדאמרן.

ותו נעלם מהרב כנה״כ דברי רבינו ברוך בספר התרומה סימן ע״ו שכתב וכן מפרש מורי רבינו יצחק בר שמואל ההיא דריש ביצה וכו' ע"ש כל הלשון ומשם באר״ה דדעת ר״י בעל התוספו׳ רבו דביצה הוי דבר שבמנין וע״ש בספר התרומה סימן ן׳. וא״כ הראת לדעת דמ״ש הרב בית חדש דר״י שכתב הסמ״ג הוא ר״י בעל התוס׳ שהוא ר״י בר שמואל דבריו אמת וצדק נאמנו מאד.

עוד ראיתי להרב כנה״ג שם אות ס״ו שהקשה במ״ש הטור ובעל העטור כתב דביצה אינה בטלה דכאן כתבו הטור משם בעל העיטור ובסי׳ פ״ו כתבו משם ספר התרומה ומדוע ככה עשה וכו' גם נסתפק שם הרב כנה״ג אם כונת העטור הוא שפוסק כר״ל דכל שדרכו לימנות. או אפילו שפוסק כרבי יוחנן קאמר דביצה אינה בטלה משום דביצה דרכה למנותה לעולם וכן נסתפק רש״ל בים של שלמה פ' גיד הנשה סימן ן׳ ומסיק דט״ס הוא בטור וצ״ל בעל התרומה במקום בעל העטור. זהו תורף דברי הרב כנה״ג ז״ל. ומ״ש דהטור בסימן פ״ו כתבו משם ספר התרומה. הרואה יראה בטור סי' פ״ו דכתב סתם בתחילה דביצת טריפה שנתערבה באלף כלן אסורות ומ״ש משם ס' התרומה אינו אלא לחלק בין ספק נבילה לספק טריפה ע״ש וא"כ בסימן פ״ו סתם מדעתו דעת עליון כבעל העטור אלא שאח״כ מייתי מספר התרומה לחלק בין ספק נבילה לספק טריפה. ונחה שקטה האר״ש דהגם שס' התרומה סבר כעטור הוא לא הביא בשמו עיקר הדבר רק כתב הדין סתם. והכא בסימן זה רצה לכתוב משם בעל העטור ולהורות נתן דהעטור סבר כדעתו וכדעת ס' התרומה.

ואפשר עלה ונסתפ״ק מאי דעתיה דהעטו' וכתב דכן נסתפק מהרש״ל. עמו הסליחה דמהרש״ל לא נסתפק מטעם ספיקו אלא מטעם אחר דמהר״של נסתפק אם בעל העטור פוסק כר״ל או דעתו כדעת הראב״ד דביצה חשיבא בריה. והוא ז״ל נסתפק אם העטור פוסק כרבי יוחנן דאת שדרכו לימנות וביצה דרכה למנותה לעולם כמבואר. ולי הדיוט הדבר פשוט דמהטור מוכח דטעם בעל העטור משום דפסק כר״ל דכל שדרכו לימנו׳ ואין לומר כמו שצדד הרב כנה״ג דטעם הרב העטור דהגם שפוסק כרבי יוחנן ביצה דרכה למנותה לעולם ולכן אינה בטלה דאם כן זהו מחלקת במציאות ולא פליג עם רי״בא בדין דגם רי״בא לא אמרה אלא לפי המנהג בזמנו דביצה אינה נמכרת תמיד במנין אצל אם היה המנהג להפך גם הוא מודה ולא חו״ל לטור לכתוב זה בצורת מחלקת דשניהם מודים בדין ומר כי אתריה ומר כי אתריה ומדכתבה הטור בלשון מחלק׳ נראה דפליגי בדין. גם נראה דהטור דעסיק ואתי בהא דכל שדרכו וכתב דברי רי״בא והרמ״בם א״כ גם דברי העטור מענין זה הם והוא חולק על רי״בא וסובר כר״ל כל שדרכו. ותו דמאחר דבסימן פ״ו נראה דהטור פסקי׳ כר״ל אינו נח לומר דלא הזכיר בסימן זה דמייתי בהא פלוגתא דרבוואתא סברת מי שפוסק כר״ל דהוי כדעתו להלכה. והטור ז״ל ארח לצדיק לכתוב כל הסברות ואמאי השמיט בעיקר הדין סברא זו ומה גם דסבר כן להלכה. ותו דמאחר דבסימן פ״ו מוכח דסבר הטור דהלכה כר״ל וגריר בתר ס׳ התרומה אם דעת העטור כהרא״בד כמו שצדד מהרש״ל על מי סמך שכונת העטור לאסור איסר משום בריה ולא נפרש דפוסק כר״ל. לכן נראה דאין להסתפק דדעת העטור לפסוק כר״ל ופליג ארי״בא דפסק כרבי יוחנן. והגם כי הכרחיות אלו שכתבתי יש מקום לדחותם מ״מ לפי הדרך הישר נראה כמ"ש דהעטור פוסק כר״ל. והטור כתב כל הסברות בהא דדבר שבמנין כי ארחיה.

גם אשו״ר להרב כנה״ג שכתב עוד באות י״ז על דברי ה״ר יהודה שהביא הטור אשר הערה כאשר אנכי העירותיהו לעיל וז״ל שוב ראיתי בסמ״ג שהביא דברי רבינו יהודה וכתב שם בפירוש שהתיר קרקבן וכו' ושאין זה דבר שבמנין גם אין לאסור הקרקבן מכח דבר הראוי להתכבד ורבינו בעל הטורים קיצר ועיין בב״ח שכתב וצדד דרבינו יהודה סבר לקרקבן אינו דבר שבמנין כלל אפילו לר״ל או דאע״ג דלפעמים הוי דבר שבמנין קיי"ל כרבי יוחנן דאת שדרכו להמדד שנינו ומדברי הסמ״ג נראה דבעל הוראה זו הוא רי״בא והסופרים טעו וכתבו רבינו יהודה ולפ״ז אין לספק רס״ל כר״ל אלא דהקרקבן אינו דבר שבמנין דבפירוש פוסק רי״בא כרבי יוחנן עכ״ל.

ואני בעניי לא הונח לי למחוק הספרים שכתוב הה״ר יהודה ומר דרב גובריה תלה בט״ס מ״ש הה״ד יהודה שצ"ל רי״בא גם מ"ש בעל העטור צ״ל בעל התרומה כמו שהבאתי לעיל ואנן יד עניי לא שמיע לן. ותו לדברי הרב ז״ל שצ״ל רי״בא אמאי הפסיק הטור דברי רי״בא והו״ל להביאם כמו שכתבם הסמ״ג הגם שרוצה לקצר דבריו. והנה ראיתי למור״ם בדרכי משה שכתב וז״ל דעת בית יוסף וכו׳ משמע מדבריו דנקיטינן כרבי יוחנן וכן נ״ל מלשון מהרא"י וכו׳ וכן נ״ל דהא כתב רבינו דברי ר"י בלא מחלקת וכ״ש לדעת הרמב״ם שמקל יותר עכ״ל וק״ק שהרי הטור כתב המחלק' שאחר סברת רי״בא כתב ובעל העטור כתב שביצה אינה בטלה אלמא שבעל העטור ס״ל דהלכה כר״ל דכל שדרכו למנות. ואם נאמר שסבר מור״ם דדעת העטור כמו שצדד מהרש״ל דהוי משום בריה או כמ״ש הרב כנה״ג דלעולם נמכר' תמיד במנין. כבר בעניותנו כתבנו דהיותר נראה דבעל העטור פוסק כר״ל ותו דהגם דיש לצדד בדע' העטור כמהר״של או כהרב כנה״ג מ״מ איך קפסיק ותני שלא כתב הטור מחלקת והלא יש מקום לפרש בפשיטות שדעת העטור כר״ל וגם הרבנים הנז' לא החליטו אלא ספוקי מספקא להו. ותו דהרב ז״ל עצמו בתורת חטאת כלל ס"ג דין ג׳ כתב וז״ל כתב בטי״ד סי' פ״ו דאפילו באלף אינה בטלה דהוי דבר שבמנין וכ"כ בסימן ק״י בשם בעל העטור וכ״כ באו״ה אבל לדעת ר״י והרמ"בם ביצה לא חשיבה ובטלה עכ״ל והשתא יקשה תרתי על הרב ז״ל חדא שבת״ח קאמר שבעל העטור סבר דאינה בטלה דהוי דבר שבמנין ופליג על ר"י שהביא הטור שהוא רי״צבא וא"כ בעל העטור פוסק כר״ל דאין לומר דפליגי במציאות כאשר ישר יחזה המעיין בצדק וא״כ הרי כתב הטור מחלקת כאן בסימן ק״י הפך מ״ש בדרכי משה. ותו דהוא עצמו כותב דהטור בסי׳ פ״ו פוסק דהוי דבר שבמנין ומוכח דהוי כר"ל וכן כתב שם בת״ח כלל מ״ב דדעת הטור י״ד סימן פ״ו כדעת העטור ע״ש. וא״כ מאחר דהטור סימן פ״ו פוסק כר״ל מאי קאמר בדרכי משה להוכיח שהלכה כרבי יוחנן שהטור כאן סי׳ ק״י כתב דברי ר״י בלא מחלקת ומה הוכחה זו אפילו לדעתו כל שהטור פסק בסי׳ פ״ו נגד ר"י והדברים מבוארי׳ למימוני׳ בם.

ומכלל הדברים השתא דמוכח שדעת הטור דהלכה כר״ל כל שדרכו לימנות וכדעת העטור וס' התרומה. אפשר לישב דברי הטור ולאוקומי גירסא דקמן דגרסינן בטורים חדשים גם ישנים הה״ר יהודה הורה על קרקבן וכו׳ והיא נסחא אמיתית. ורבינו יהודה הלז הוא רבינו יהודה החסיד רבו של הסמ״ג והוא תלמיד ר״י בעל התוספות כמש״ל וכתב הסמ״ג והבאתיו לעיל כתב מורי בזבחים לא רצה ר״י וכו' דהוי כל שדרכו להמנות. ומסתמא רבינו יהודה כרביה ס״ל ופשיטא לרבינו יהודה דהגם דקי״ל כר״ל כל שדרכו לימנות קרקבן אינו נמנה ובא ללמד שאינו ראוי להתכבד וא״כ הטור בחכמה יסד אר״ש דלא רצה להביא דברי רי"בא בקרקבן דרי״בא פוסק כרבי יוחנן דאת שדרכו לימנות שנינו והתיר בקרקבן שאינו דבר שבמנין וגם אינו ראוי להתכבד. ואם הטור היה מביא דברי רי״בא בקרקבן הוה ס״ד דלר״ל דכל שדרכו לימנות קרקבן הוי בכלל. והוא סבר להלכה כר״ל כמ"ש סימן פ״ו להכי הביא דברי רבינו יהודה שסבר כר״ל והתיר בקרקבן. והשמיט התר הקרקבן מדברי רי״בא ודוק הטב.

וצופה הייתי להרב מהר״ר יונתן בספרו כרתי ופלתי בפלתי בסימן זה ס״ק ד׳. שהביא ראיה להכריע דהלכה כמ"ד את שדרכו לימנות דהתוספות פ״ב לחולין דף כ״ח הקשו הא דאמרינן בנזיר דף כ"ט האב מדיר את בנו בנזיר וקאמר ר״ל לחנכו במצות ופריך הגמרא א״כ הקרבנות חולין ומייתי חולין שנשחטו בעזרה ומשני חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורית׳ ופריך הא אוכל נבילה דמליקה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה והקשו תוס׳ רבי סבר לחנכו במצו׳ וסבר דיש שחיטה לעוף מן התורה ותירוץ התוס' דחוק והקושיא עצומה ונראה דמה פריך בגמ' דאכיל מליקה ונבילה מאי קושיא בבית המקדש לא היה עוף זה לבד אצל הכהנים היו אלפים מקיני זבין וזבות ויולדות וכדומה וא״כ כשמולק זה העוף הכהן היה מערב עם שארי עופות וחד בתרי בטיל וחזר איסור להיות התר ולישב זאת צ״ל אמת דאיסורי דרבנן לא חששו בהם דהם אמרו והם אמרו כדי לחנכו אבל להתיר אסורי דרבנן בשביל לחנכו לא אמרינן וכאן יש שני אסורים ראשון מבטלין אסור תחילה ושנית דבפ׳ התערובות פריך ולבטיל ברובא אף מדרבנן וכו' תנא דליטרא קציעות דסבר כל שדרכו וכו׳ וא״כ אף פה בנזיר וכו׳ קושית הגמרא לר״ל דסבר כל שדרכו וא״כ הו״ל תרי דרבנן וא״א לומר דמערבו ברוב כשרי׳ וצ״ל אין שחיטה לעוף וכו' אבל לרבי לק״מ דרבי ס״ל דבר שבמנין בטל ויתכן דמבטלו בין הצפורים הכשרים ולק״מ ונשמע מזה דרבי דהלכה כמותו סבר את שדרכו לימנות עכ״ל בקצור.

ואני הדל אומר דכל כי הני מילי דמר מילי שפירי לאפוקי מעשה חי״דודים לחדודי בעלמא אמנם להביא ראיה להכריע בין ההרים הרמים פלוגתא דרבואתא קמאי ולקבוע הלכה כיוצא בזה לא שמענו דמודעת זאת דבדחיה בעלמא נדחית הראיה ואיבעי ליה למכריע לאתויי ראיה שאין בה פקפוק. והכא שהתוספות בחולין תירצו לקושיתם דהתם בנזיר דחויא בעלמא דמההיא ליכא למידק אי הוי פלוגתא דתנאי אי הלכה בנזיר או כדי לחנכו אבל מ״מ אמת דר' סבר הלכה היא בנזיר כיון דאית ליה שחיטה לעוף מן התורה א״נ סבר לחנכו ומביא חטאת העוף ואינו נאכל מידי דהוה אחטאת העוף הבא על הספק עכ״ל וכן הרשב״א בחידושיו הקשה ותירץ כמו שתירצו התוספות א״כ מה מקום להביא ראיה ולהכריע כמ״ד את שדרכו כיון די״ל כמ״ש התוספו׳ והרשב״א ואף אי יהבינן כל דיליה שתירוצם דחוק מ״מ אהנו לדחות הראיה ואינה הכרעה. ומילי דהתו׳ והרש״בא אמרי לקושטא ודאי סגי ומסגי לדחות הראיה.

ותו הן לו יהי כדבריו דרבי סבר הכי איך קפסיק ותני דהלכתא כוותיה והלא רב פפא דבתרא הוא מוכח דסבר כתנא דליטרא קציעות וכמ״ש מהרש״ל בי״שש פ' גיד הנשה סימן ן׳ וקי״ל הלכה כבתראי. ותו דהתם בנזיר קאמר אפלוגתא דר״י ור״ל אם הוא הלכה או לחנך לימא כתנאי רבי ורבי יוסי בר יהודה וכו׳ ודחי דכ"ע הלכה או דכ״ע לחנך. והנה בהך פלוגת׳ אי מדיר בנו בנזיר הלכה או לחנך דפליגי רבי יוחנן ור״ל נראה דקי״ל כר' יוחנן דהלכה היא וכמו שפסק הרמ"בם פ״ב דנזירות והכי קי״ל דהלכה כרבי יוחנן לגבי ר״ל. והשתא לרבי יוחנן דהלכה היא ודאי יפרש דרבי ורבי יוסיו בר יהודה סברי תרוייהו דהלכה היא כוותיה ובחד שינוי׳ דמשני הש״ס. ונמצא דכל פלפולו אליבא דר״ל דלית הלכת' כותיה דאלו לרבי יוחנן רבי סבר הלכה היא ומייתי קרבן ואזדא לה הראיה:

ואעיקרא מאי דמסיק דלרבי דשחיטת עוף מן התורה מבטלו פין הצפורים הכשרים כמו זר נחשב דליספו איסורא כהנים הקדושים ולבטולים בידייהו. ותו דתנן פ״ק דבריתות דחטאת העוף באה על הספק ואינה נאכלת וכתב הרמב״ם פ״א דמחוסרי כפרה דנשרפת. ותו התם בנזיר מייתי דר' יוסי בר יהודה סבר דחטאת העוף לנקבה באה על הספק ואינה נאכלת דיש שני איסורים חולים שנשחטו ומליקה ומוכח דהוו אסורי תורה ודחי דהוו אסורי דרבנן ואינה נאכלת. ולשיטת הרב הנז' לרבי האיכא תרי אסורי דאוריתא ואיך קאמר דכהנים מערבין אותו בין הכשרים ומתבטל ואסור נעשה התר. ואי תימא דמאי דקאמר הרב הנז׳ היינו כשמבטלו חזינן אי איכא תרי אסורי דרבנן או חד אסורא. מ״מ לר' יוסי בר יהודה בין לס״ד דהוו דאוריתא בין למאי דדחי דהוו תרי אסור דרבנן אמאי אינה נאכלת תבטל בכשרי ותאכל. ויש לישב. ולא רציתי להאריך:

ודע דרבינו עובדיה בפירוש המשנה פ״ק דכריתות פירש דחטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת דשמא אינו קרבנן והסליקה כנביל׳ ומשום חולין בעזרה ליכא דאין למזבח אלא דמה ולא חשיבא אכילה. והרב מהר״ר שמשון חסיד בתוספות חדשים איתיביה מסוגית נזיר הנז׳ וע"ק מה שתירץ הרב מהר"ש ז"להה והרא״ש בפירושו לנזיר כ״י ובשיטה מקובצת כתבו דזורק הדם לשם מים והאמורים לשם עצים ע״ש:

ד

שדרכו למנות תמיד אינו בטל וכו׳ אבל דבר שלפעמים מוכרים ג״כ באומד כמו ביצים שפעמים מוכרים סל מלא ביצים לא מיקרי דבר שבמנין ובטל דקי״ל כר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו וכדמוכח בש״ס פ״ק דביצה דלר׳ יוחנן ביצה לא הוי דבר שבמנין ובטלה. אמנם כתבו האחרונים דעתה דלא משכחת שימכרו סל מלא ביצים באומד בלי מנין לא בטלי וכ״כ הרב ש״ך והפר״ח. אך הרב ש״ך בספרו הארוך הנדפס מחדש כתב על זה דהיינו לרש״י פ״ק דביצה ושאר כל הפוסקים דמפרשי כל שדרכו לימנות כן אבל לרש״י בזבחים דף ע"ב ע״א דפירש דאם לפעמים מוסיפין אחד יתירה לא מיקרי את שדרכו לימנות אלא כל שדרכו לימנות לא יתכן זה דהרי מעשים בכל יום שמוסיפין ביצה אחד יתירה בזמנינו זה עכ״ל:

ואנן בדידן קי"ל כדעת הרמב״ם וכמו שפסק מרן בדין זה דדבר שבמנין לא חשיב ובטיל וכמו שכתב הרב פרי חדש ע״ש:

ה

וכן נוהגין וכו׳. הרב כנה״ג תמה דמחלפא שיטתייהו דרבני אשכנז במנהג דמר כתב דנהגו כן ומר כתב להפך ואפי' בק״ק קראקא עצמו הנה המלכים מור״ם והרב ב״ח אשר אור תורתם קדמה מז״רחה בק״ק קראקא מור״ם כתב בהגה וכן נוהגין כמ״ד את שדרכו והב״ח כתב שהמנהג כל שדרכו והאריך בזה ע״ש הגהת בית יוסף אות ו׳. והנה בתורת חטאת סי' ס״ג כתב מור״ם והכי נהוג. והרב ארח מישור סביב הר״מ בי״ד סי' נ״ב כתב דכשכותב מור״ם והכי נהוג ר״ל כן ינהגו ואין פירושו דכן הוא המנהג ע״ש. ולפ"ז נראין הדברים שכך היתה כונתו בת״ח סי' ס״ג שכתב והכי נהוג ר״ל שינהגו כן מכאן והלאה כדעתו דאת שדרכו ולא כמו שהיו נוהגין כמ״ד כל שדרכו כמ״ש או״ה. ומכי יצא לאור ת״ח שכתב והכי נהוג שינהגו כן. נהגו כן כמ״ש מור״ם. ואח״ך בשכתב ההגהה כתב וכן נוהגים. אמנם מכי סליק רב לבי קברי והיתה מנוחתו כבוד חזרו הרבנים לנהוג מנהג הראשון וכשנתקבל הרב ב״ח לרב בקראקא מצא המנהג כמ״ש או״ה. וכזאת אירע בענין הפרשת מעשרות בשביעית שנחלקו מרן והרב המבי״ט וכמו שכתבתי בעניותי באורך בספרי הקטן ברכי יוסף י״ד סי׳ של״א ע"ש ודוק הטב:

ו

דין ג׳. שכל קבוע וכו׳ התוס׳ בסנהדרין דף פ' ע״פ בנתערבו הנסקלין בנסרין ר״ש ידונו בסקילה כתבו לחד שינויא דהו״ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ופטור מדאוריתא וכו׳ ע״ש ומחלפא שטתייהו דהתוס׳ כתבו בפסחים פ״ק ופ' גיד הנשה דף צ״ה ושאר דוכתי דכל שנתערב ולא ידיע מדאוריתא ברובא בטיל ולא שייך כל קבוע אלא בדבר הידוע כגון ט׳ חנויות וכו' ע״ש. וכבר ראיתי להרב המובהק בדורו מהר״ש נאואוי ז״ל בתשובה הובאה בס' גנת ורדים י״ד כלל א' סי' י״א שעמד בדברי התוס' דסנהדרין הנז׳ וצידד כמה צדדים

ע״ש:

ועוד זאת יתירה דהתוס׳ בדיבור הנז׳ כתבו בפשיטות לר' שמעון דכל קבוע כמע״מ דמי ופטור מדאוריתא ע״ש ומהסוגיא דהתם דף ע״ש מוכח דר״ש לית ליה כל קבוע אלא שהתוס' שם כתבו לישב ע״ש ד״ה וכל קבוע. והכא בדף פ׳ אזדי לטעמייהו דגם ר״ש אית ליה כל קבוע וכו׳ מדאוריתא. אמנם אחד הרואה ישוב התוס' בדף ע״ט עינוי יחזו דיש להשיב עליו. וכבר ראיתי לרבינו יונה בחדושי סנהדרין ב״י שם בדף ע״ט שהקשה קושית התוס' שם ואסיק בקשיא. והר״ן חיידושי שם מסיק דר' שמעון לית ליה כל קבוע כמע״מ דמי מדאורייתא אלא מדרבנן ע״ש:

והרב פרי חדש ס"ק י״ב הביא דברי רבינו שמשון בס׳ כריתות שכתב כדברי התוס' בשאר דוכתי דלא שייך כל קבוע אלא כשניכר האיסור וכו׳ וכתב ובהכי ניחא מה שמקשים העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמאי דפרישית ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך כל קבוע אבל אי ידעינן מקומו אמינא כי הנזרע בתוכו אסור ואי נסבינן זרע ולא ידעינן אי מעלמא אסור וכתב הרב פר״ח דמ״ש כי הנזרע בתוכו אסור נפקא ליה מסוגיית פ׳ כל הבשר כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וכו' ע״ש ועיין מה שהקשה על זה הרב כמהר"ר יהודה אשכני ז"להה הביא הרב שער המלך בה' יסודי התורה דף ג' ע״ג שהקשה דלימא הש"ס פ' כל שעה אינא ביניהו נחל איתן ע״ש באורך וקושיא זו אינה על הר״ש רק בש״ס קשיא. וכבר נודע שיש מן הראשונים שסוברים דזמנין דמשכחת ביניא אחרת וכמ״ש במ״א ודוק הטב:

ועיני ראו להרב פרי מגדים בחלק שפתי דעת ס״ק י״ד שכתב וז״ל והנה לקושית הר״ש מקינון מנחל איתן י״ל כמ״ש הרמב״ם פ״ט דרוצח נחל איתן ששוטף בחזקה י״עש שמים עוברים בתוכו עיין פירש״י בחומש וא״כ אין אותו מקום ראוי לזריעה וליכא חששא עכ״ל ועמ"ש מהר״י קולון בתשובה סי' קנ״ח ובתשו' מהר״ר צבי סי' ל״ב ובתשו' שאלת יעבץ ח״א סי׳ כ״ד בפי׳ נחל איתן ואין להאריך כאן ובמ״א כתבתי קצת בזה. ומה שתירץ הרב פרי מגדים לדעת הרמב״ם גם זה יקשה דהרמב״ם כתב פ״י דמקום העדיפה אסור להעבד ולזרוע וא״כ איבא חששא דיבש הנחל ונזרע ונראה שכונתו דכיון שהיה בעת העדיפה נחל שוטף אין צורך לדברי הר״ש דלא נודע היכן הנחל דמעיקרא אפשר דהנחל עדיין שוטף ולא מקום זרע ואין לעשות אוקמתות רחוקות דיבש הנחל ונזרע ועדיין יש לצדד ודוק כי קצרתי ועיין במוצל מאש (דש) [ריש] סי' נ״א ובשער המלך שם בה׳ רוצח:

ומה שהביא הרב פר״ח מס׳ בריתות והמרדכי על הסנהדרין ע״ש כן כתב רבינו אלעזר בעל הרוק״ח סי' תס"ז:

ז

דין ה'. מי שלקח מהמקול וכו׳ ועיין בשו״ת דרכי נועם י״ד סימן ובשו"ת גנת ורדים י״ד כלל סי׳ ו׳ והן משך עד סי' טו״ב. ועמ״ש הרב פנים מאירות ח״א סי׳ ק״ה וסי' ק״ו ובשו״ת יד אליהו סי' ס״ט ע' ע״א ובשו״ת שאלת יעבץ ח״א סי' נ״ז. ועמ״ש בשו״ת גאוני בתראי סי׳ ה' וסי' ו' בחון בהם וחקור מהם כי האריכו בדיני קבוע ואביזריה כאשר ירדוף הקור״א:

ה

דין ד'. בטלה ברוב וכו' כתב מז״ה בהגהותיו כ״י משם הרב הגדול מהר״ר ישראל בנימין ז״להה וז״ל מז"ה כתב מהר״י בנימין נר״ו וז״ל ולא פליג אדלקמן דין ח' שכתב דצריך שיתערב תערובת ג׳ דשאני הכא דמעיקרא לא אתחזק אסור' דלא ידעינן אי שחוטה או נבלה אבל לקמן היה אסור ודאי קודם שנתערב ולפיכך צריך תערובות ג׳ עכ״ל ועמ"ש הרב מהרי״קש בהגהותיו. ומור״ם בספר תורת חטאת:

ט

דין ט'. הגהה. ואפילו הי״ל חזקת איסור וכו׳ הרב פרי חדש האריך בזה ס״ק מ״ט ובסוף דבריו כתב דמלקינן בס״ס אף בדאתחזק אסורא גמור וכדמוכח מהיא דרוב מצויין אצל שחיטה דמהני אפי׳ באתחזק אסורא גמור והך ראיה דרוב מצויין אצל שחיטה טפי מכרעא מראיתו של הרשב״א וכן העלה בכללי ס״ס כלל ט״ז דאף בס״ס שסותר החזקה מהני ס״ס להוציאו מחזקתו עש״ב:

ולפום ריהטא יש להעיר מהא דתנן ריש פ' בתרא דיבמות האשה שהלך בעלה וצרתה וא״ל מת בעליך לא תנשא ולא תתיבה ופירשה רבא דאית לה חזקת ליבום ורבא לשוק אייתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והו״ל פלגא ופלגא לא תנשא ולא תתיבם וכן פסקו הרי״ף והרמב״ם פ"ג דיבום והטור ומרן א״ה סימן קנ"ו. והרב פר״ח כתב הכא ובכללי ס״ס דס"ס הוי כרוב ומשום דבחדא ספיקא הו״ל פלגא ופלגא וכי איכא תרי ספיקי הו״ל כרובא. ולדבריו הרי הכא דאף דאיכא רובא דרוב נשים מתעברות ויולדות אמרינן אייתי מיעוטא דמפילות סמוכה לחזק והו״ל פלגא ופלגא וה״ה נימא גבי ס״ס דכי חזקת איסור גמור כגון ההיא דחוקה ליבום לא ליהני ס״ס. ואף דיש לדחות דס״ס עדיף מרוב כמ״ש הרשב״א בתשובה סי׳ ת״א שהביא הפר״ח. מ״מ לדברי הפר״ח דתלי זייניה ברוב כמ״ש בכללי ס״ס עדיף כרוב ואמרינן פ״ק דחולין דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין אלמא אע"ג דאתחזק איסורא דאמ״ה אתי רוב ומפקע ליה מחזקתיה וא״כ ה״ה לס״ס דאע״ג דאתחזק אסורא בתרי ספיקי מפקינן ליה מחזקתיה עכ"ל וקרוב לזה כתב הכא בס״ק מ״ט. הרי דאשכחן ברוב דהיכא דהחזקה מסייעת למיעוט הו״ל פלגא ופלגא ומחמרינן. תו יש להעיר בהא דנשען בראית רוב מצויין אצל שחיטה וכתב דמכרעא טפי מראית הרשב״א דהרי כתבו התוס׳ בבכורות דף ך׳ והרא״ש בפסקיו שם פ״ג דבכורות וריש פ׳ בתרא דיבמות ופ״ק דחולין גבי סכין שנאבד ובשמעתא דרובא ומהרי״קו שרש עק״ב גהא דאמרים רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ולא אמרינן סמוך מיעוט דאין מומחין לבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ה״ט דמיעוט שאין מומחין לא שכיח ואפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא. למיעוטא דלא שכיח לא חייש כדאמרינן בנדה ובריש גטין עש״ב ולפ״ז מאי מייתי הרב פר״ח מהא דרוב מומחין דאתי רוב ומפקע ליה מחזקתיה שאני התם דמיעוט שאין מומחין לא שכיח ולא חיישינן ליה אפילו לר״מ אבל אי הוי מיעוט דשכיח אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו״ל פלגא ופלגא ומחמירינן. ואחרי כתבי ראיתי שזה דעת הרא״ה אבל הרשב״א פליג והביא דבריהם הרב כנה"ג ריש י״ד ולק"מ:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה