אור ברסלב

ברכי יוסף על יורה דעה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן טז

סימן טו

א

דין א׳. אסור לשחוט אותו ואת בנו וכו׳. תנן אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בח״ל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ופירש״י בין בארץ בין בח״ל משום דבעי למתני בחולין ובמוקדשין דאצטריך למילף מקראי כדיליף בגמרא תנא נמי בארץ ובח״ל דלא אצטריך דחובת הגוף הוא והקשה עליו הרב כנ"הג הג״הט אות ה' דלמה לא פירש דאיידי דבעי למתני בפני הבית ושלא בפני הבית שהוא לצורך כדאמרינן פרק שלוח הקן דסד"א הואיל ובענינא דקדשים כתיב בזמן דאיכא קדשים כנהוג בזמן דליכא קדשים לא לנהוג קמ"ל וכמ״ש התוס׳ עכ״ל ואיברא דהאי דוקיא מעליא ומה גם דרש״י עצמו סמוך לזה רמז לסוגית שלוח הקן וכתב בפני הבית בזמן הבית בפ' בתרא מפרש אמאי נקטינהו ומאחר שכן מעיקרא מאי סבר דלא קאמר דתני בארץ ובח״ל משום דבעי למתני בפני הבית לצורך כמ״ש הרב הנז'. וחלוקת בפני הבית סמוכה לחלוקת בארץ ובח״ל וחלוקת חולין ומוקדשין היא באחרונה וא״כ טפי הול״ל משום דבעי למתני בפני הבית דאצטריכא ליה ואי נמי לימא משום דבעי למתני תרתי בבי דצריכי בפני הבית ובחולין ובמוקדשין וכמ״ש התוס׳. אלא דהתוס׳ כתבו איידי דבעי למתני בחולין ובמוקדשין בפני הבית וכו׳ והקדימו חלוקת חולין ומוקדשין לבפני הבית ואם נאמר דהכי הוו גרסי במשנתנו נתיישב קצת האי דוקיא דדייק הר' כנ״הג על רש״י דאפשר דאיהו גריס חלוקת חולין ומוקדשין ברישא ומשו״ה ניחא ליה למנקט דתני בארץ ובח״ל משום דבעי למתני חולין ומוקדשין דסמיך לה ולא חש לומר נמי על חלוקת בפני הבית כיון דגמר אומר ורמז תכף סוגיית שלוח הקן ומובן הדבר. אבל הרי"ף והרא"ש מייתי לשון המשנה כנסחתנו:

ועוד דקדק הרב כנ״הג על מה שפירש רש״י לקמן פ׳ שלוח הקן בהא דאמרינן דחולין ומרקדשין אצטריך לבר מגיד הנשה כלומר דבאותו ואת בנו אצטריך ופירש״י דה״א דאינו נוהג אלא במוקדשין דהא בקדשים כתיב והקשה הרב הנז' דלפום שמעתין הול״ל דתנייה באותו ואת בנו לאשמועינן דנוהג במוקדשין והאריך בזה ותירץ לקושיא זו עש״ב:

ואפשר לישב הני תרי דוקיי דדייק הרב הנז׳ על רש״י הנז׳ דהנה יש פנים לומר דאותו ואת בנו נוהג בחולין דוקא ולא במוקדשין והוה ס״ל הכי כדמשמע מפשטא דסוגיין דקאמר מנין באותו ואת בנו שנוהג במוקדשין. או כלך לדרך זו יש סברא וס״ד לומר דאותו ואת בנו בקדשים כתיב וה״א דחולין לא ואשר נוהג בחולין הוא חידוש כדמשמע בשמעמא דשלוח הקן דקאמר דהא דתנן בפני הבית אצטריך באו״ב דסד"א הואיל ובענינא לקדשים כתיב בזמן דאיכא קדשים כנהוג אלמא יש סברא לומר דעיקר או״ב בקדשים והגם שנאמר דנוהג בחולין אכתי יש סברא דאינו נוהג אלא בזמן דנהיגי קדשים. וכך היא המדה דיש פנים לכל הצדדים בידוע אצל עין רוג״ל בבריתות דספרא וספרי ודכוותייהו:

אמור מעתה רש״י בחכמה יסד אר"ש וכמדתו לכל רוח חכמה דהכא בשמעתין פירש מעניינא דסוגיין והתם בפ' שלוח הקן נוהג באר״ש מענינא דההיא שמעתא ולא דהסוגיות חלוקות רק דהכא נקיט סוגיא סברא אחת לס״ד והתם אידך ותרוייהו איתנהו דהוה ס"ד למימר הכי או הכי. והכא בסוגיין דפשטא דעיקר או״ב בחולין וצריך לימוד לקדשים כפי סגנון סברא זו פירש שפיר דתני בארץ ובח״ל איידי דבעי למתני חולין ומוקדשין דאצטריך למילף מקראי בשמעתין וכפ״ז הרבותא במוקדשין ולפ״ז הא דבפני הבית אצטריך דלא נימא דוקא בזמן דנהיגי קדשים לא סליק שפיר לסגנון סברא זו דמוקדשין הוא רבותא והעיקר חולין ומשו״ה כל קבל דנא נקיט שפיר רש״י דתנייה משום דבעי למתני מוקדשין דבעי לימוד. אבל בפ' בתרא דקאמר התם דתנן בפני הבית דהוה ס״ד דאינו נוהג אלא בעידנא דנהיגי נוהג קדשים אלמא עיקר או״ב בקדשים ובעי לימוד לחולין ומיהו יש ס״ד דלא לנהוג בחולין אלא בזמן קדשים ולפי סברא זו כי קאמר התם דחולין ומוקדשין אצטריך באו״ב פירש לפום סברא דהתם דעיקר דקדשים ובקדשים כתיב ומשו״ה תני בפני הבית ומינה דהרבותא לחולין והכי פירש״י התם דהרבותא היא לחולין כפי סגנון הסברא דנקיט התם. ולפי האמת משום דיש סברא הכי והכי תני בפני הבית ותני בחולין ותני במוקדשין כלומר ריש רבותא בכל לפי סברות המתחלפות ודוק היטב:

וראיתי להרב ב״ח שכתב דמ״ש הטור הלוקח בהמה בכל מקום ובכל זמן אינו חושש שמא נשחטה האם או הבן היום וכו' פירוש בכל מקום בין בארץ בין בח"ל ובכל זמן בפני הבית ושלא בפני הבית ואע״ג דפירש רש״י דלא אצטריך למתנייה דהא חובת הגוף היא אלא דתנא ליה איידי דתנא בחולין ובמוקדשין מ״מ כיון דתנא להו במשנה בתבה גם רבינו וכ״כ הרמב״ם ריש פי״ב וכ״כ הרשב״א בית שני שער ד' עכ״ל הרב ב״ח וקצת יש להרגיש דאם כונת הטור כן הו״ל למנקט האי בכל מקום זמן גבי איסורא ובריש דבריו לימא איסור או״ב נוהג בכל מקום ובכל זמן וכמ"ש הרמב״ם ומה גם דהרמב״ם כתב נמי דנוהג בחולין ובמוקדשין וא״ש דנקט נמי בכל מקום ובכל זמן כדתנן בארץ וס״ל בפני הבית וכו׳ בחולין וכו׳ ולפי פירש״י דמייתי ניחא אך הטור דלא נקיט חולין ומוקדשין לא יתישב כ״כ. ואף כי יש להשיב קצת מ״מ הנכון ופשוט מה שפירש הרב פרישה בכל זמן אפי' בד׳ פרקים ובכל מקום כמו שפירש הרב כנ"הג בין בגליל בין בשאר מקומות וכן מוכח בהדיא שזה כוונת הרשב״א בתורת הבית בית שני סוף שער ד' כמו שיראה המעיין בדבריו וזה כוונת הטור וברור:

והגם שכתבנו לעיל דרש״י הכא בסוגיין רצה לפרש על פי הך סברא דנקיט בשמעתין דהרבותא הוי לקדשים בכל אשר דיברנו. מ״מ לא נמנע לרמוז בחלוקת בפני הבית דבפ' בתרא מפרש כלומר צא ולמד דיש ס״ד וסברת אחרת וניחא נמי דמסתם לא סתומי ולא פירשה בקצרה ודוק:

ב

התוס' במגילה ריש דף כ״ה כתבו קשה להר״ר אלחנן על מה שיסד הקליר צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד דמשמע שהקב״ה חס על או״ב ואינו אלא גזרה עכ״ד ושמעתי מחד מרבנן שפירש במ״ש התוס' ריש פ׳ אותו ואת בנו דהוה ס״ד שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו דס״ד דאתי עשה דפסח ודחי לאו דאו״ב וכו׳ ע״ש וזו כוונת הקליר אשר יסד צאן לפסח משכו ושחטו צדקו או״ב ביום אחד בל תשחטו כלומר דהגם אשר אנכי מצוה לשחוט קרבן פסח צדקו ושמרו אותו ואת בנו לא תשחטו ולא תסברו דמשו' מ"ע דפסח היכא דאי אפשר דחי ללאו או״ב ובהכי ל״ק קושית התוס' וא"ש דבלא״ה מאי שיאטיה או״ב התם. ונכון. ואחר זמן רב כמדומה שראיתי פירוש הנז׳ בס׳ אחד מרבני אשכנז:

ג

דין ג'. עבד וכו׳ מותר לאכלם וכו' כ״כ הרמב"ם פי״ב ומוכח דמותר לאכלם בו ביום קאמר מדסתם וכן הרב בעל הטורים הביא סברת הרמב״ם ועלה הביא סברת הלכות גדולות דאסור. ומ״ש הרב כנ״הג דהרמב״ם לא פליג על ה״ג אלא כוונת הרמב״ם לאפוקי שיהיה אסור באכילה לעולם אבל לא שיהיה מותר בו ביום. אינו מחוור דכיון דבה״ג אסר והרמב״ם כתב סתם מותר דעתו להתיר אף בו ביום דאי לא הול״ל דאסור בו ביום. ומה שנסתייע מדלא הזכירו סברת הרמב״ם הרא״ש והר״ן אינו מוכרח דזימנין דמשכחת כי האי גוונא. ומה שנסתייע מדברי רי״ו נתיב ט״ו אות ה׳ מ״ה שכתב סברת בה״ג ועלה קאמר וכ״כ הר״מ וחשב ברישא לומר דכווין על הרמב״ם ואסיק דכונתו על מהר״ם או הרמ״ה או ט"ס והוא הרא״ש. ומ״מ לא הזכיר מחלקת. ולי נראה דצ״ל ברי"ף במקום וכ״כ ולא כן כתב הר״מ והוא הרמב״ם דסבר רי״ו כהטור דהרמב״ם פליג:

והרב פרי תואר כתב דלבה״ג שומעין דדבריו דברי קבלה והגם דהרמב״ם התיר הוא השנת עיונו בגמרא כי לא היה מחפש באמתחות אחריני ופשיטא דאלו חמא דברי הגאון לא סתם למשרייה אף בו ביום עכ״ד ואני אומר לא כן אבי דהרמב"ם עינו רא״ה בשל אחרים בספרי ופסקי כל הגאונים וסילת כל דבריהם כמ״ש בהקדמתו ואם כן הכא נמי אף הוא ראה דברי הגאון בה״ג וסבר דמשום קנס הוא כמ״ש הר״ן ויען לא אשכח האי קנסא בספרי גאונים אחרים וגם הרי״ף השמיט סברא זו זאת היתה לו דלא חש לדברי בה״ג וסתם להתרא:

והרב כנ״הג כתב ולענין הלכה רבינו המחבר בס' הקצר כתב שתי הסברות ולא הכריע וכו׳ ע״ש ובעיני הדבר ברור דמרן פסק כהרמב״ם ודלא כהלכות גדולות שהרי סתם כהרמב״ם וידוע שדעתו כסברא שהביא בסתם וטעמו דהרי״ף והרמב״ם ודאי ידעי סברת ה״ג ולא חשו לה והכי ארחיה דמרן לפסוק כהרי״ף והרמב״ם דלא כהרא״ש:

ד

ויש מי שאוסר. ראיתי להרב מהר״י בפלתי שכתב וז״ל אם בשוגג מותר אז אסור לא אתפרש ודעת הרבה מחברים לפסוק כר״מ דשוגג שרי וא״כ כאן אפשר כ״ע מודה מיהו מהראיה שהביא הרא״ש לבה״ג דאמרינן אם קדם הראשון ושחטו זריז דקעביד מצוה ונשכר דאכיל בשרא ודייק הרא״ש הא העובר לא קאכיל בשרא מזה משמע דבשוגג ג"כ אסור דאל״כ מה ענין דהראשון אוכל בשר הלא אף השני דעבר בשוגג אכיל הואיל לא הזיד מכ״ש בראשון דלא נעשה דבר אלא ודאי דאף בשוגג אסור כמו בשבת עכ״ל ויש לדחות דכוונת הרא״ש למצוא אופן דלעביד אסורא ולא ליכול בשרא ואוקי תרי להדי תרי דזריז ונשכר כיון דמשכחת לה במזיד ניחא דתני אם קדם הראשון ושחטו זריז ונשכר לאפוקי הזיד ושחטו אח״כ הוא שפל דעביד איסור ונפסד דלא אכיל בשרא כסברת בה״ג דלסברת הרמב״ם לא משכחת תרוייהו ולעולם אימא דאם שחט בשוגג לא קנסינן ליה וליכול בשרא ובריתא איירי במזיד כלפי אם קדם הראשון דהיינו בכוונה מכוונת לאפוקי דאם אח״כ במצאות זה דשחיט בכונה בכוונת בכל דעתו במזיד שחט בשתים ועלתה לו תרתי לרעותא דקעביד איסורא ולא אכיל בשרא ואתי שפיר דבר והפכו:

ברם יש להרגיש על הרב דהרי מלשון בה״ג עצמו מוכח שפיר דאף בשוגג אסור שהרי כתב וז״ל אי עבר ושחט אמה וברתא וכו׳ ברתא משהי לה לאורתא ואכיל לה אי במזיד שחיט לה מלקינן ליה ולאורתא שרי באכילה עכ״ל מוכח דמאי דקאמר ברישא אי עבר ושחט וכו' הוא בין מזיד בין שוגג ומשהי לה לאורתא והדר קאמר דאם הוא במזיד מלקינן וכו'. ויותר נראה דמאי דקאמר אי עבר ושחט וכו׳ כוונתו בשוגג ואחר כך קאמר דין מזיד ודייק למנקט ברישא משהי לה לאורת׳ דהיינו רביתא דצריך לשהויי. וגבי מזיד קאמר ולאורתא שרי וכו׳ לאפוקי דלא קנסינן ליה לעולם משו״ה שרי ליה לאורתא דשריותא היא גביה אף דשחט במזיד. וא״כ הרי הדבר מתברר מדברי הגאון מריה דשמעתא עצמו:

שוב ראיתי דהרב לחם חמודות הביא דברי בה״ג הנז׳ וכתב נראה מזה שאינו מחלק בין שוגג למזיד ולא זכר הרב הנז' מדבריו וגם הרב פר״ח כתב מסברא דאף בשוגג אסור ע"ש:

ה

דין ו׳. בין קנה מעכ"ום וכו׳ כן כתב הרא״ש ראיתי כתוב בשם רב אחאי דאם תגר עכ״ום הוא צריך למיחש למילתא ולא מסתבר כלל וכו׳ ע״ש וכן כתב בשאלתות דרב אחאי פ׳ אמור ודעת הרא״ש דאפי' קנה מתגר עכ״ום שרי ועמ"ש במעדני מלך:

ו

האחד לחתן והשני לכל' וכו' אפי׳ אלמון ואלמנה.דמש״א וכנ"הג. ופשוט:

ז

דין י״ב. כיצד תקנתו נכבשינהו דניידי וכו' עמ״ש בש״ות חוות יאיר סי׳ קל״ג:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה