אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן תרצד

שיורי ברכה

א

דין א'. ומתנות לאביונים וכו׳ הקשה הרב פר״ח אימא שתי מתנות לכל אביון דהוא שתים שהן ארבע וכההיא דאמרינן פ"ג דיומא גבי ונתן אהרן על שני השעירים גורלות יכול יתן שנים על זה ושנים על זה וי״ל דאי הוה כתיב לאביונים מתנות הומ״ל לשני אביונים ארבע מתנות אבל השתא דכתיב ומתנות לאביונים בשתי מתנות מפטר וקאמר שיחלקם לאביונים דהיינו שתי מתנות לשני בני אדם וזכר לזה מפ״ב דתענית השתא דכתיב יפרע לו ישלחו פרע ליהוי שלוח הוא דלא ישלחו עכ״ל ויש קצת סמך לדבריו מהאגודה דכתב רש״י סוף עקב לא יתיצב איש בפניכם אין לי אלא איש אומה ומשפחה ואשה בכשפיה מנין ת״ל לא יתיצב מ״מ א״כ מת״ל וכו׳ ע״ש והרי התם אי כתיב איש לא יתיצב הו״א אבל אשה משפחה ואומה יתיצבו השתא דכתיב לא יתיצב וכו׳ דרשינן לא יתיצב מ"מ והדר דרשינן איש אפילו כעוג וה״ה הכא ברישא דרשינן מתנות תרתי והדר מפרש דהני תרתי ליהוו לתרי אביונים:

ובליקוטי הפר״ח כתוב וכן פירש״י פ׳ תרומה דכתיב ועשה כרוב וכו׳ ועיין תוס' חגיגה דף ג' ד״ה חרש באזנו עכ״ל ומוכח דזה נשמט בקושית הפר״ח והתירוץ קאי לכל וק״ק דדמי האי קרא לקרא דמתנות לאביונים דכתיב ועשית שנים כרובים זהב משני קצות הכפורת ולפום פירוקיה דהרב פר״ח כי אמר קרא ועשית שנים כרובים הרי כאן שנים דוקא דומיא דמתנות והדר קאמר דהני תרי יהיו לשני קצות הכפורת אחד בכל קצה ואמאי אצטריך תו לומר ועשה כרוב אחד. ואולי י"ל דשאני התם דאמר קרא שנים כרובים ומיתורא דשנים היה אפשר דיהיו שנים בכל קצה דאי ליכא אלא תרי לימא ועשית כרובים ומיעוט רבים שנים והוה ס״ד דלהכי כתיב שנים לומר שנים בכל קצה ואף דשנים אצטריך לדרשא הו״א דלהכי הוא דאתיא:

והרב יד אהרן הקשה על תירוץ הרב פר״ח דהתם לימא קרא ונתן גורלות על שני השעירים ומינה ידעינן דאין כאן אלא שתי גורלות ושתים זו על שני השעירים גורל לכל א׳ דומיא דמתנות לאביונים ולשתוק מגורל אחר עכ"ד ונראה דל״ק דלקושטא אצטריך גורל אחד דלא נימא יתן של שם ושל עזאזל על זה ועל זה כמבואר ביומא דף ל״ז ואף דכתב רש״י לקיים ונתן גורלות ב' על כל אחד משניהם וכו' הא דכתב רש״י היינו לפום מאי דכתיב השתא אבל אי הוה כתיב ונתן גורלות על שני השעירים דמדאמר גורלות ברישא משמע שתים והדר מפרש דהני תרתי יהיו על שני השעירים גורל לכל שעיר מ״ע הוה אפשר דעיקר כל שעיר לדבר אחד זה לשם וזה לעזאזל ומיהו איבעי לתת של שם ושל עזאזל על זה ועל זה ואיזה שירצה עשה לשם הרשות בידו להכי אצטריך לומר גורל אחד לה' וגם אייתר גורלות לדרוש שיהיו שוים ולא יעשה אחד כסף ואחד זהב כמ״ש שם בברייתא ונמצא דאיצטריך גודל אחד אי לאשמועינן אחד לה' אין כאל אלא לה' ואי דלייתר גורלות למדרש שוים והואיל דס״ס אצטריך גורן אחד לא קפיד קרא ואמר על שני השעירים גורלות. ומאי דפריק הרב יד אהרן נר״ו לעיקר קושית הרב פר״ח דהול״ל ונתינת מתנות אלא להקיש למנות וכו' עש״ב לא שמיע לי דאין המקרא חסר כלום באומרו ומתנות לאביונים ולא שייך הכא ערבינהו בהדדי ואב״א דכתיב הכי למימרא דסגי לשלוח מתנות במנות ומשלוח אתרווייהו דכל ששלח סגי ואם לא נתן לא עיכב:

ברם לפום ריהטא איכא למיקם אשינוייא דרב פר"ח מאותה שאמרו פ"ק דקידושין דף י"ז דלר"מ בעי ט״ו סלעים בהענקה דיליף ריקם מבכור ופריך ואימא מכלהו חמש סלעים ומשני אי כתיב ריקם לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב ריקם מעיקרא שרי ריקם אבל חד וזהו כנגד היסוד של הרב פר"ח דלפי דבריו הוי איפכא דהשתא דכתיב ריקם מעיקרא דהוי ה' סלעים א״כ בה' סלעים מפטר והדר מפרש דהני ממש סלעים ליהוו מצאן גרן ויקב אבל אי כתיב בסוף הו״א ריקם אכל חד:

הן אמת דהא גופא קשיא אההיא דגורלות דקאמר יכול יתן שנים על זה ושנים על זה ולפום הא דאמרינן דאי כתיב ריקם לבסוף מכלהו ה׳ סלעים ה״נ כתיב גורלות לבסוף והיינו שנים מכל ואמאי איצטריך גורל אחד להכי. אלא דלהא יש ליישב דכוונת הש״ס בקידושין הכי הוי דאמאי דפריך ונימא מכלהו ה׳ סלעים קמשני אי כתיב לבסוף כדקאמרת כלומר דבאומרו בסוף היה מקום לומר מכלהו אבל אה״נ דכי כתיב בסוף יש לפרש אכל חד והדבר שקול וזהו כדקאמרת דיש לפרש אכלהו אבל יש מקום נמי באומרו בסוף אכל חד וה״נ גבי גורלות יש מקום לפרש שיתן שנים על זה ושנים על זה ואתא גורל אחד לברר כפירוש האחר דאכלהו קאי גורלות ואינם אלא שנים אבל לפי הרב פר״ח דכתב משום דכתיב מתנות ברישא ידעינן דאין כאן אלא שנים ק' ההיא דריקם דקאמר דמ״ה כתיב מעיקרא לומר מכל מין:

ואפשר לחלק דכאשר דרשינן התיבות שהם גוף הענין כגון מתנות גורלות דהוא גוף הדבר אז הוי כדקאמר הרב פר״ח דבאומרו בתחילה גורלות מתנות שהוא גוף הענין ומספרי אין כאן אלא שנים והדר מפרש הני למאן. אבל כי דרשינן שיעור הדבר לבד כי ההיא דריקם דאינו אלא סכום החשבון ואיננו גוף הענין אז הוי איפכא דכי אמר ה' סלעים דהיינו ריקם מצאן וגרן ויקב משמע חמשה מכל מין אבל אי כתיב הענק תעניק מצאן גורן ויקב חמש סלעים דהיינו ריקם משמע מכלהו ה' סלעים:

ובהכי אתנח לן מאי דקשיא לי דבשבועות דף ל״ח אמר שמואל דכללו של ר״מ הוי שבועה שאין לן בידי ולא לן ולא לך דאינו חייב אלא אחת והרי התם גבי הענקה סבר ר״מ חמש מכל מין וכתיב ריקם מעיקרא וכתיב מצאנך ומגרנך ומיקבך ונימא דהוי כלל כאומר שבועה שאין לך ולא לך ולא לך דאמר שבועה מעיקרא ואפ״ה הוי כלל ולפי האמור ניחא דלא אמרינן הני גבי הענקה אלא משום דריקם הוא סכום החשבון להכי אמרינן דכי כתיב ברישא שרי ריקם אכל מין אבל באומרו שבועה דהוא גוף הענין הוי כלל ודוק היטב. א״נ יש לומר לההיא דשבועות דההיא לשון בני אדם הוא ואשתני מלשון תורה ומאי דאמרינן בקדושין הוי בלשון תורה ודוק:

ב

איכא מאן דאמר דעני המתפרנס מן הצדקה גם הוא חייב במתנות וכתב הפר"ח דאין טעם לזה ובודאי פטירי. ונראין דברי הב"ח ובשיירי כנ״הג דגם הוא חייב ודמי לצדקה דקי״ל בי"ד סי' רמ״ח דגם מתפרנס מצדקה חייב לתת ממה שנתנו לו:

ג

לפחות שתי מתנות וכו׳ וכן כתב הטור ותמה הרב יד אהרן דנראה דמן הדין חייב לתת הרבה מתנות להרבה עניים אלא דלפחות יתן ב׳ מתנות לב׳ עניים וזה איני יודע מנין לו וצ״ע עכ״ל ולישניה לא דייק דאי חייב הרבה להרבה היכי נפיק בתרי להדי תרי. ולא זכר דכ"כ הרמב״ם דאין פוחתין משני עניים. גם הטור כתב כן גבי מנות דלפחות שתי מנות והרמב״ם כתב דמרבה לשלוח לרעים ה״ז משובח ואמאי לא העיר נמי גבי מנות. ואעיקרא לק״מ דמילתא דמסתברא דכל כמה דשלח מנות טובא ומתנות טובא מצוה קעביד ואפושי שמחה אבל חיובא רמיא בשתים ועלתה לו והרי אמרו בירושלמי ופסקוהו הפוסקים דכל פושט ידו ליטול נותנין לו אלמא דמצוה לתת טפי משתי מתנות. ובס' ארחות חיים כתב והרמב״ם כתב אין פחות משני עניים ודקדק מדקאמר בלשון רבים ודבריו צ״י:

ד

מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לריעיו. הרמב״ם:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה