ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן תרנח
א
דין ג׳. בלולבו של חבירו וכו׳ מהר״י אלפאנדארי בס' מוצל מאש ח״א סי׳ יו״ד נסתפק מי שהודה ביום א' ואמר לולב זה של ראובן אי מהני לצאת י״ח ואת״ל דיצא אם אח"כ צריך שראובן זה יקנהו לבעליו או תיסגי ליה אם אמור יאמר זה של פי' ומדין הודאה עש״ב:
ואנא בריה קלה בח"מ סי' מ׳ אות ב' עמדתי על דבריו והעליתי דלא יצא י״ח ושם כתבתי כמה פלוגתי דרבוואתא בשרשי דינים דשייכי לנדון הלז והרב הגדול אביר יעקב הנז' העלים עין מהם ולא זכר אותם כלל:
ב
שהשאילו דבעינן לכם וכו' עיין מה שהאריך בזה הר' משאת משה בשניות סי' ב':
ג
דין ו'. לאחרים מן התורה וכו' ויש מי שאומר וכו׳ כתב הרב אליה רבה המעיין בב״י יראה דאפשר דגם סברא הראשונה מודה לזה עכ״ל וטפי הו״ל לאתויי מ"ש מרן בכ״מ פ״ח דשם הביא דברי הר״ן שהוא סברת יש מי שאומר וכתב עליו ודבר פשוט הוא זה ותמהני שלא הזכירוהו הפוסקים עכ״ל הרי שכתב דהוא דבר פשוט ועם היות שתמה שלא הזכירוהו הפוסקים אפשר דלהיותו פשוט בעיניהם לא הוצרכו להזכירו ויתכן דלית הכא פלוגתא דרבוואתא:
איברא דנעלם ממנו דמרן בבדק הבית בדין זה כתב על דברי הר״ן וז"ל ומדברי הרמב״ם נראה דאף בהגיע בעונת הפעוטות מיירי עכ״ל הרי שכתב דהרמ' והר״ן פליגי והדר מר משמעתיה שכתב בכ״מ שכן ראוי להיות חוזר דהרמב"ם קרי בחיל שאינו מקנה לאחרים מן התורה ובאומרו מן התורה הורה לדעת דאף דמקנה מדרבנן כשהגיע לעונת הפעוטות לא סגי כיון שאינו מקנה מן התורה ויום ראשון שמצותו מן התורה בעינן שיהא קנוי לו מדאוריתא. וכן מרן הכא בש״ע שחיברו אחר בדק הבית כתב דברי הרמב״ם בסתמא דלא מהני כיון שאינו מקנה מן התורה ואימעיטו פעוטות דלא מקנו קנין תורה ושוב הביא סברת הר"ן בשם יש מי שאומר. וגם הרב לח״מ ביאר דעת הרמב״ם במדובר ותמה על מרן בכ״מ ונעלם ממנו חזרת מרן בבדק הבית. ואף מהרי"מט בא"ה ריש סי' מ״א כתב דאף דיש להעמידה כשלא הגיעו לעונת הפעוטות מ״מ סתמא קאמר וכן כתבה הרמב״ם בהדיא שאינו מקנא מן התורה וק״ק על מהרי״מט דלא זכר שם דברי הר"ן שכתב איפכא. וכל הנז׳ נעלם מהרב אליה רבה:
ומשתכל הוית להרב משאת משה ח״א סי' ד׳ שהביא דברי הרב לח״מ הנז׳ וכתב דדקדוק הלשון מורה כדבריו אך קשיתיה אותה שאמרו פ' לולב הגזול ההיא סבתא דאתיא קמיה דר"נ אמרו ליה ר״ג וכלהו רבנן בסוכה גזולה יתבי וכו' אין לה אלא דמי עצים והרי אסמכתייהו אתקנתא הוי ואי איתא דכל היכא דמדאוריתא אינו קונה אף דמדרבנן קונה לאו מידי חשיב וכתורה יעשה מאי אר״נ פעיתא וכו׳ דנהי דמדרבנן שפיר חזי ע״י מתן דמים מ״מ מדאוריתא לא מפקא מידי סוכה גזולה וכו' אלא עכצ״ל דמכי תקון רבנן שוב אין כאן בית מיחוש משום גזל וכו׳ ולא מצאתי דבר מתישב לדעת הרמ׳ אם לא עפ״י שיטת רב האיי גאון דקסבר דכי תקון בפעוטות קנין במטלטלין אינו אלא בדבר מועט בכדי חייו וכמ״ש הטור סי׳ רל"ה וכ"כ הר״ן דמה״ט אם מכר במקום נכסים מועטים לא הפסידו הבנות זכותם ואף דשאר פוסקים לא פלוג וכו׳ אפשר דבמקום דלא שייך טעמא חייב אף הן מודים דאין ממכרו ומתנותיו קיימין וכגון במקנה לולבו לחבירו דאיהו לאו בר חיובא ליתיה בהקנאה לאחריני ואפי' מדרבנן וכו׳ ואינו מקנה דקאמר הרמב״ם לא תידוק דמדרבנן מקנה לאחריני אלא דגם מדרבנן לא תקנה עכ״ל בקיצור:
ומאי דתריץ דברי הרמב״ם בשיטת רבינו האיי ק״ק דהרי הר״ם אלשקר הביאו הרב כנ״הג. שם סימן רל״ה כתב שדעת הרמב״ם דלא כרבינו האיי ולאיי דהכי מוכח מדברי הרמב״ם פ׳ כ״ט דמכירה דבין במקח בין מתנה לא פלוג רבנן בין מרובה ובין מועט. ומ״ש עוד דמה״ט כתב הר״ן בתשובה סימן מ״ד דאם מכר במקום נכנסים מועטים וכו' ומוכח מדבריו דדין זה לא כתבו הר״ן אלא לשיטת רב האיי ק״ק דמבואר בתשו׳ הר״ן דדין זה מוסכם אף לסברת גדולי אחרונים דפליגי על רבינו האיי. ותו ק״ק במ״ש דמה״ט כתב הר״ן וכו׳ ואף שאר פוס' דפליגי ארבי׳ האיי מורו הכא וכו׳ דהרי הר״ן הכא כתב בהאי דהושענא לינוקא דאם הגיע לעונות הפעוטות מקנה. ותו ק״ק דאף רבינו האיי לא אמר אלא במקח אבל במתנה תלמוד ערוך הוא דאפי׳ מתנה מרובה ובזה לא יחלוק הגאון וכמ״ש הר״ן בתשובה הנז׳ והרב בית חדש שם סימן רל״ה כתב דמדאתמ׳ בש״ס במתנה דייק לה הגאון וא״כ בהא דידן אף רבינו האיי גאון יודה דהגיע לפעוטות מקנה דמתנה הוא דמקנה הושענא אף דלא שייך טעמא דכדי חייב. ומ״ש דאיהו לאו בר חיובא ק״ק דהא איתיא בחינוך. וכ״ש לסברת החולקים הרמב״ן והרשב"א והרא״ש דלא פליג דמצינן למימר דמודים דהך דהושענא לינוקא בדלא מטא לפעוטות אבל אי מטא מקנה מדרבנן אף דלא שייך כדי חייו וכבר כתב הר״ן בשילהי פ' הנזיקין דאף במתנת ש״מ דלא שייך טעמא דלעבדו מילי מתנתו מתנה דלא פלוג רבנן. ותו דמה שפירש בלשון הרמב״ם הלז דחיק ואתי מדחיק דהרמב״ם קאמר ואינו מקנה לאחרים מן התורה ומוכיח בהדיא דמהתורה לא מקנה אף דמקנה מדרבנן וכמ״ש הלח״מ ומאחר דכל דברי הרמב״ם בדקדוק עצום אין להעלים עין בדבריו לומר דמן התורה לאו דוקא דכונתו שאינו מקנה אפי׳ מדרבנן:
ותו דהרב הנז׳ בנה מצודים על הרב לח"מ ולא זכר דמרן בש״ע הביא סברת הרמב״ם בסתם וסברת הר״ן בשם יש מי שאומר ומוכח דפליגי כדברי הלח״מ. אלא דלזה י״ל דסבר דאין ראיה מלשון מרן בש״ע דהכי אורחיה למנקט סברא שלא הזכירוהו הפוסקים בשם יש מי שאומר אף דהסברא אמיתית ולא רבו עליה וה״נ דכוותה:
אבל מה יענה ביום שידובר בו מ"ש מרן בבדק הבית דהרמב״ם פליג על הר״ן והשתא ודאי כה דיבר בש״ע דפליגי הרמ׳ והר״ן וכדברי הלח"מ וכ"כ מהרי״מט בתשו' הנז' וכל זה נעלם ממנו:
ומה שהקשה על הלח״מ מעובדא דההיא סבתא נעלם ממנו שהתוס' ריש פ' לולב הגזול דף ל׳ ע״ב ד״ה שינוי החוזר לבריתו הקשו כן וז״ל ואע״ג דקני מדרבנן וכו' כיון דמדאוריתא לא קני לא נפיק ומיהו מההיא סבתא משמע גבי סוכה דנפיק אף דלא קני אלא מטעם מריש אלא יש לתרץ התם משום תקנת השבים וכו׳ ע״ש והעיקר בכונת דבריהם מ״ש בס׳ בני דוד ומהר״י נבון בהגהת ספר מחנה אפרים הל' משיכה סי' ב' דהתוס׳ חזרו ממ״ש בתמי' ובאומרם אלא יש לתרץ וכו׳ אסיקו דכיון דקני מדרבנן מהני לצאת מדאוריתא וכן מצאתי בפירוש בשיטה כ"י לאחד מן הראשונים וכמו שכתבנו בעניותנו בח״מ סי׳ מ' אות ב׳ ונעלם מהרב משאת משה דיבור התוס׳ הנז'. ואחר זמן השמש יצא על הארץ ס' ארעא דרבנן וראיתי שהשיגו במ"ב אות קכ״ג:
ולפום מאי דאמרן בכוונת התוס׳ למדנו שדעתם כדעת הר״ן דהא דלא ליקני הושענא לינוקא בלא הגיע לפעוטו' מיירי אבל בהגיע דמקנה מדרבנן אהני שיהיו המעות של המקבל וה״ה הלולב ויוצא בו מהתורה והוא דעת הר"ן וכן הוא דעת הרשב״א בחי' גיטין פ׳ התקבל והרי״טבא בחי׳ סוכה דף מ"ו דמוקי לה בלא הגיע לפעוטות:
אך דעת הרמב״ם דכל דמאי דקני אינו אלא בקנין דרבנן לא מהני לצאת י״ח דאורייתא ככל אשר דברנו ולא דחשיב גזל ביד הקונה מדרבנן ואפי' גזל מריש ובנאו דתקון רבנן דאין לו אלא דמיו דנהי דלדעת הרמב"ם לא נפיק י"ח מצוה דאורייתא בזה מ״מ אינו גזל דכבר תקון רבנן שיהיה שלו ואינו גזל בידו ולא כמ״ש הרב משאת משה דלדעת הרמב״ם למאי דתרגמה הלח״מ הסוכה היא גזולה דליתא. ובהכי אתנח לן פורתא עובדא דההיא סבתא לדעת הרמב״ם וסיעתו דאיברא דלא נפקי י״ח סוכה דאוריתא ומאי דקאמר ר״נ פעיתא היא דא היינו דזאת אומרת דיתני בסוכה גזולה והא ליתא דלאו גזולה היא אלא קנו לה ודילה אמרה דילהון היא אבל כבר הוה פשיטא לר״נ ורבנן דעמיה דידי מצות סוכה מדאורייתא לא נפקי ויתכן דהנהו רבנן קדישי דמיתב יתבי בהא מטללתא ישיבת עראי הוה וכל חד מינייהו רבנן סביבותיו סוכתו בביתו:
וכבר גדול בדורו הרב מחנה אפרים ה' משינה סי' הנז' חקר וחקק ויצא חוטר מגזע שרש זה ואייתיה בידיה פלוגתא דרבוואתא והאריך בזה ברב בקיאותו הלא בספרתו נפלאות מתורתו ואנא בריה קלה הצעיר בצעירתו בקונטריס הכללים הכה הבאתי מדוכתי אחריני רשייכי לזה ועיין בס׳ ארעא דרבנן מ״ק אות ו' ואות תרל״ו:
והנה דעת מרן הכא בדין זה מבואר דסתם כדעת הרמב״ם דאף דקטן שהגיע לפעוטות מקנה מדרבנן לא ליקני ליה כיון דאינו מקנה מן התורה ואף דאח״כ מייתי ס׳ הר״ן בשם יש מי שאומר הנה נודע שדעתו לפסוק כסתם כמ״ש גדולי האחרונים וקשיא לי דמרן ז״ל בב״י א״ה סי׳ כ״ה גבי קדשה בחוב שיש לו על אחרים במעמד שלשתן הביא משם רבינו ירוחם דאינו מקודשת אלא מדרבנן וכתב עלה מרן דאינו מוכרח דכיון דתקינו רבנן שיקנה במעמד שלשתן נקנו לה המעות והויא מקודש' מדאוריתא והרב מחנה אפרים שם כתב דמדברי הרמב״ם הלאי דלולב מוכח כרי״ו והנני יוסיף להפליא דמרן כאן בס׳ בדק הבית שיוינהו חולקים להרמב״ם והר״ן והכא בש״ע סתם לן כדעת הרמב״ם אלמא הכי אסיק כדעת הרמב״ם ודלא ההר״ן ואלו התם בא״ה פליג על רבינו ירוחם וכן סתם שם בש״ע דאי קדשה בחוב אחרים במעמד שלשתן מקודשת ומוכח דהוי מקודשת מדאורית׳ ונמצאו תרי פסקי מרן בש״ע סתרי אהדדי:
ותבט עיני להרב ארעא דרבנן במהדורא בתרא אות קמ״ה שהביא דברי מרן ב״י א״ה הנז' וכתב עליו צ״ע על דברי מרן ממ״ש כתוס' בסוכה דף ל' ד״ה שינוי החוזר שכתבו דכיון דמדאוריתא לא קני לא נפיק עכ״ל ומוכח דהכין בדברי התוס' הגז׳ דמאי דכתבו ברישא דכיון דמדאוריתא לא קני לא נפיק זה דעתם ומסקנתם ומ"ש אלא יש לתרץ וכו׳ הוא לישב מאי דמותבי מעובדא דההיא סבתא וכבר כתבנו לעיל דאין זה כוונת התוס׳ אלא דהתוס׳ מסקי להפך דכיון דקני מדרבנן אהני לצאת המצוה י״ח מדאוריתא והדרי בהו ממאי דאמרי ברישא מכח סוגית עובדא דההיא סבתא ומתרצי ההיא דשינוי החוזר לברייתו דטעמ׳ משום תקנת השבים ובאגד לולב לא שייך וזה מבואר כמ"ש הרבנים הנז"ל ונמצא לפ"ז דמסקנת התוס' הם סייעתא למ״ש מרן בא״ה נגד סברת רי"ו. ותו קשה על הרב ארעא דרבנן דבמ״ק אות ו׳ הוכיח מהן עובדא דסבתא דכיון דמדרבנן קני יוצא י״ח אף מדאורייתא ולפי מה שנראה מדבריו הנז׳ שהבין מדברי התוס׳ הנז׳ דסברי דכיון דמהתורה לא קני לא נפיק וכונת התוס' לפרוקי ההיא דסבתא דלא תיקשי אהא א״כ מה יוכיח הוכח שם באות ו׳ מינה וכבר התוס' הוכיחו ודחו לה כמדובר:
ד
לדעת הרמב״ם וסיעתו דאף דקני מדרבנן לא מהני לצאת י״ח דאוריתא הני דקנו אתרוג למצוה ופרעו לאחר החג לא יאות עבדי דכל כמה דלא יהיב דמי לא קנאי אלא מדרבנן ואנן בעינן לכם מדאוריתא הרב מחנה אפרים ה׳ קנין משיכה סי' ב׳ ועיין בשיירי כנה״ג הגה״ט אות ד׳ וכמ״ש בסמוך בס״ד:
ה
לפי האמור אף אי נתנו לו אתרוג במתנה וקנאו במשיכה יש לחוש דלא יצא י״ח דאוריתא שהרי כתב הרמב״ן הובא בשיטה מקובצת מציעא דף ק"ך דאף מתנת מטלטלין אינה נקנית אלא בחליפין או בחצר או באגב הרב מהר״י נבון בהגהתו בס' מחנה אפרים סוף סי' הנז'. וכתב שם דלפי סברת הרמב״ן צ״ל דההיא דסוכה דף מ״א נטלו ויצא וכו׳. ונתנו לרבי יהושע וכו׳ צ״ל דאחר שהניחו ברשותו ר׳ יהושע חזר ונטלו ויצא בו עכ״ל וק״ק ממתני׳ דריש לולב וערבה דתנן י״ט הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין לולביהם להר הבית וכו׳ כל מי שמגיע לולבו בידו הרי הוא לו במתנה וכו׳ והתם ליכא למימר כדתרגמה לההיא דר״ג ור' יהושע וגם ליכא למימר דקני בחליפין או אגב:
אבל לפי מ״ש הרב הנז׳ בסוף הס׳ בהשמטות דכל שנטלו בתוך ידו וכיון לקנות לכ״ע קנה מן התורה וכו' ע״ש ניחא אלא דמדברי הרב אביו לא משמע וכמ"ש שם ועמ״ש באות ז' משם הראב״ד ודוק היטב:
ו
ואם התופס עם התינוק וכו' כ"כ המרדכי והג״א בשם ראב״ן והביאו מרן ב״י וכתב עליו בס' יד אהרן וז״ל וכן אם אמר לו יהא שלן עד שתצא בו ואח"כ תחזירנו ש״ד. ב״ח. אבל הרב מגן אברהם ס״ק ח' כתב דלא יצא וה״ר מנוח כתב משם הירושל׳ ר' יעקב הוה יהיב אתרוגא לבריה הוה א״ל לכשתזכה בו במצותו החזירהו לי הרי להדיא בדברי הב״ח עכ״ל וחלק עלינו את השוין שהרי הרב ב״ח והרב מג״א מייתי לה מהרא״ש כמבואר בדבריהם וז״ל הרא״ם פ' לולב הגזול אמתני' דאין אדם יוצא בלולב חבירו אם אמר לו יהא במתנה עד שתצא בו ואח״כ יהא שלו כבתחילה לא יצא בו דהוי כמו שאול תדע מדאמרם לקמן לא ליקני איניש לולבא לינוקא וכו' ואם אינו צריך לחזור לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזר ליה ממילא אלא ודאי צריך לחזור וליתן לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא עכ״ל הרא״ש אשר ממנו הוא מקור דברי הרבנים הנז׳ ומוכח בהדיא דאי אמר יהא שלך עד שתצא בו הוי כשאול והן הן דברי מג״א ס״ק ח' שהקטן לא יצא ומטי בה משם הרא״ש וכמו שפס' מרן לעיל דין ג' דאומר יהא שלך עד שתצא בו כשאול וגם הב״ח הביא דברי הרא״ש לעיל וגם הכא כתב דמשמע כן מדברי הרא״ש דאמר יהא שלך וכו׳ ש״ד כלומר דלא הפסיד הגדול דאקנוי לא מקנה כיון דלא קנה הקטן מעיקרא אבל הקטן עצמו לא יצא וכדברי הרב מגן אברהם שהם דברי הרא״ש עצמו שהביאם הב״ח גופיה בסמוך וכן ראיתי להרב אליה רבה שהביא דברי הב״ח וסיים דאז הקטן לא יצא והרי הוא כמבואר:
ומאי דסייעיה הרב יד אהרן להב"ח מירוש׳ שהביא ה״ר מנוח כעת אין ספר ה״ר מנוח אתי אך ראיתי בירוש׳ פ׳ לולב הגוזל והכי אתמר רב נחמן בר יעקב יהב אתרוגא מתנה לבריה א״ל לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי. ותחילה דן אנכי להרב יד אהרן דסבר הב״ח דיצא הפך המג״א נראה דה״ד בקטן דביה איירינן אבל בגדול גם להב״ח לא יצא וכמ"ש הרא״ש להדיא ופסקו מרן וכתבו הב״ח גופיה וכפ״ז מוקי לירושלמי בבנו קטן וזה דוחק דהירושלמי סתמא קאמר ומדלא פי׳ לבריה זעירא משמע דגדול הוה. ותו דנראה דאין מהירושלמי ראיה דכונת הירושלמי דיהב מתנה לבריה ופירש לו שהוא מתנה ע״מ להחזיר אבל הוא מתנה גמורה ואינו כמו שאול אלא יצא מרשות נותן לגמרי רק שהוא ע״מ להחזיר וזהו חילוק שיש בין מתנה להחזיר ובין יהא שלך וכו׳ וכמ״ש הב״ח לעיל ולהכי קאמר לכשתזכה בו כלומר שיזכה לו לגמרי במתנה גמורה ויכוין לקנותו ואח״כ יעשה מצותו ויחזירהו פי׳ שיתנו לו במתנה והוא דין מתנה להחזיר שכתב הרא״ש וא״כ אין הירושלמי הזה ענין למאי דקמן. ותו דמדברי הרא״ש מוכח כדברי הרב מגן אברהם שהרי הכריח דליקני ליה עד שיצא וכו' ואם הרא״ש סבר כסברת הב״ח לדעת הר׳ יד אהרן מה הכריח הרא״ש מההיא דינוקא ס״ס תיקשי דלגבי קטן הול״ל לש״ס דלתני ליה עד שיצא בו ולהדר ליה ממילא אלא מוכח דלהרא״ש קטון וגדול כי הדדי נינהו והו״ל כשאול דלא נפיק וכמ״ש הרב מג״א והיינו נמי כוונת הב״ח דמטי בה מהרא״ש וכוונתו כדכתבי׳:
האמנם לפום מאי דאמרן שמעינן דאם א״ל לקטן יהא שלך עד שתצא בו ואח״כ תחזירנו מהני להפיס דעת הקטן אבל יש ליזהר שלא יברך הקטן עליו דהו״ל כשאול ולא יצא הקטן ואם יברך הו״ל ברכה לבטלה דלא קנה הקטן בהני מילי וכיוצא מזה כתבתי לעיל סי׳ תרנ״ז אות א׳ משמיה דגברא רבא גדול בדורנו מהר״י הכהן הרב בעל בתי כהונה דאין לתת לולב לקטן ביומא קמא בשאלה דכל תקון רבנן כעין דאוריתא תקון וכעינן לכם ולא שאול יליף לה מדברי הרא״ש הללו וא״כ מ״ש הרב ב״ח דאם א״ל יהא שלך וכו׳ שפיר דמי היינו להפיס
דעת התנוק וכמדובר:
אפס כי עז מאי דכתבו הגהות אשרי והמרדכי סוף לשון הנז׳ והובא בית יוסף דבקיאי הדעת מחזירין אותו למקומו והתינוקות נוטלין מעצמן ומברכין עליו. ולפי האמור דגם קטן ביומא קמא ליתיה בשאלה ולא נפיק בשאול ולא באומר יהא שלך עד שתצא בו ותחזירנו א״כ מהו השבה הזה כי השב״ח השבי״ח להני דמהדרי ליה וצאצאיהם נטלי ומברכי ואיך קרי להו בקיאי הדעת כיון דקטנים מברכי ברכה לבטלה ואי בקיאי נינהו נינטרו הושענא מינוקא דלא ליזלו לברכו לבטלה אלא משמע לכאורה מהג״א והמרדכי דקטן בי״ט ראשון נפיק בשאלה ויכול לברך הפך משמעות דברי הרא״ש וגדולי אחרונים הנז' אלא דהני בקיאי הדעת לא בעו מיהב להדיא לינוקא בשאלה או לתפוס עם התנוק וכו' פן יראה בעיניו אחר הרואה וקטעי דכי ה״ג בגדול נמי נפיק אבל דינא הוא דקטן אף בי״ט ראשון נפיק בשאלה ובאומר יהא שלך עד שתצא תחזירנו הפך הרא"ש ושאר כנוותיה:
וסבור אני לומר דיש מקום להשוות דעת הגדולים הרא״ש והגהות אשרי והמרדכי ומצינן למימר דגם הרא״ש מודה דקטן ביומא קמא נפיק בשאול הפך דברי האחרונים הנז' ומאי דמוכח מהא דהושענא לינוקא אין כוונתו דינוקא לא נפיק בשאלה א"נ אומר יהא שלך וכו׳ דהא פשיטא ליה להרא״ש דכיון דקטן חיובו מתורת חינוך שפיר נפיק בהני גווני אבל כוונת הרא״ש להוכיח דבאומר יהא שלך וכו׳ לאו הקנאה היא והו״ל בשאלה דאי לא הש"ס כי קאמר לא ליקני איניש וכו' דהכוונה דלא ליקני לינוקא בהקנאה ע״צ היותר טוב דליהוי קנין שיוצא בו הגדול בי״ט א' דאוריתא משום דאיכא דעותא דלא מיקני הו״ל להש״ס ללמדנו דמאן דבעי דהקטן יצא באופן שיצא הגדול לימא ליה יהא שלך וכו' דכ״הג גם הגדול יוצא ביומא קמא ואמאי סגר עליהם המדב״ר לא ליקני וכו׳ דהקנאה לא ניתנה לקטן ביומא קמא וכלומר דאין אופן שיצא הקטן אלא בשאלה ודכוותא הא איכא אנפא שיצא בה הגדול וכגון דאמר לי' יהא שלך וכו' וליכא רעותא דלא מקני אלא מוכח דגדול לא נפיק באומר יהא שלך וכו' אבל קטן אה״נ דכל הגדולים הנז' ס״ל דיוצא הקטן הפך דברי האחרונים הנז׳. ומיהו זיל לאידך גיסא יש מקום להשוות דעת המרדכי והגהות אשרי דקטן נמי לא נפיק בשאלה ואומר יהא שלך וכו' וצריך להתישב בדבר.
שוב ראיתי מ״ש הרא"ם בתוספות לסמ״ג ריש מגילה דלא אכפת לן אי קטן מברך לבטלה דהוא ליתיה בעונשים ואנן אין מצווים להפרישו וא"כ מאי דדייקינן בעניותין על הגהות אשרי והמרדכי לק״מ כמבואר וק"ל:
ז
דין ט'. שכל הקהלו' קונים אתרוג בשותפות וכו' כתבו האחרונים משם מהרשד״ם א״ח סי' כ״א דאם מכר לולב לחבירו ע"מ שלא יטלו הקהל ונטלו הוא והקהל כלם לא יצאו ואם הלוקח חזר ופייס למוכר בדמים יצאו. ומזה למד הרב משאת משה בראשון סי׳ ד' במי שגזל אתרוג מגנת חבירו ונטלו בי״ט ובתוך המועד שב ורפא לו ופייס לבעל הגנה ומחל לו אם תיהני ליה מחילה למפרע ויצא י״ח בי״ט ראשון ופשיט לה מהוראת מהרשד״ם הנז' דלמפרע קרינן ביה משלכם ויצא ידי חובתו עש"ב:
וכיוצא בזה יש לי להביא קצת ראיה ממ״ש ארחות חיים והכלבו דהראב״ד היה נוהג לקנות אתרוג משלו ונותנו לכל הקהל במתנה ע״מ להחזיר וביומא דערבה היה מבקש לכל אחד שיפרע דמי אתרוג שמא היה בהם מי שינהג סלסול בעצמו או שיהיה רוחו גסה שלא ירצה לצאת אלא בשלו עכ״ל הרי מעשה רב מגדול המורים מרבוואתא קמאי דברישא נותנו במתנה ונפקי ביה כולהו יומי ואף מאן דגס רוחיה דלא בעי למיפק אלא בדידיה בקש לו מנוח בפרו״ע פרעו״ת בישראל וניתנה פרי"עה לאברהם אבינו ביומא דערבה ואי אמרת דאינו יוצא למפרע מאי אהני ליה מתן דמים כיון דבעידנא דנפיק ביה לא בא בידו אלא בתורת מתנה והוא שונא מתנות אלא מוכח דכיון דבסוף דמי"ו עליו יטוש למפרע קרינן ביה משלכם וכהוראת מהרשד״ם והרב משאת משה ויש לדחות:
ועוד אפשר להביא קצת ראי׳ מההיא דריש החולץ גבי חלץ למעוברת והפילה דסבר ריש לקיש דלאו כלום הוא וקי״ל כוותיה ולא אמרינן תגלי מילתא למפרע וכתב הרב הנמקי דבעלמא אמרינן תגלי מילתא למפרע אלא דהתם שאני דהחולץ חייש שמא לא תפיל ע״ש הרי דאמרינן תגלי מילתא למפרע והתם במליצה תליא בכונת החולץ ומשו״ה כיון דהוא חייש שמא דלא תפיל לא אמרינן תגלי מילתא למפרע אבל הכא בנדון מהרשד״ם ונדון הרב משאת משה דמי לעלמא ואמרינן תגלי מילתא למפרע וקרינן בהו משלכם ועיין מאי דכתיבנא בעניותין בכיוצא בזה בא״ה סי' י״א בס״ד ויש מי שהביא ראיה לזה מסוגיית פ' השוכר את הפועל דף ס״ג ע״א ע״ש ודוק. ועיין בס׳ בית יהודה ח׳׳ב סי׳ ע"ג:
ח
הוי כאלו פירשו וכו' עמ״ש הרב מהר״ר ן' זמרא בתשובותיו סי' תש״ב:
ט
הגהה. וגובין מעות אתרוג לפי ממון וכו' בש"ות גאונים בתראי עלו זה בדפוס חדשות מעתה הובאה תשובת הרב בית חדש סימן ל״ז והאריך להוכיח דגובין חצי לפי ממון וחצי במכסת נפשות עש"ב:
י
ואשה פטורה וכו׳ כתב הט״ז דהשתא דנשי דידהו דברוכי מברכו זה יתנו חלקם ועוד דעוצר רוחות רעות וכו׳ ע״ש ומ״ש דאם היא מברכת חייבת כ״כ האחרונים בשם מהרי״ל גופיה מרה דשמעתא ואין גוף תשובת מהרי״ל בידי וטעם אחר לעצור וכו' לא נהירא דהתורה פטרתה וכן מהרי״ל לא חס עלי עצו״ר:
יא
מי שיש לו אתרוג חייב ליתן עם הקהל. כ׳״כ הרב שיירי כנסת הגדולה והביאו בס' אליה זוטא בסתם אך בס׳ אליה רבה חזר בו ודחה דבריו ודעתי הקצרה נוטה דחייב בזו ככל צרכי צבור: