ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן תרמג
א
דין א׳. וסוכה ואח״כ זמן וכו׳. לעיל סי׳ תרמ״א פסק דשהחיינו היה ראוי לברך כשעושה סוכה לעצמו אלא שאנו סומכין על זמן שאנו אומרים על הכוס:
וצריך לדעת אם עשה סוכה לעצמו ובירך זמן כדינו אם צריך לברך זמן בקידוש ודעת התוס' דף מ״ו ע״א דמדקתני נכנס לישב בה מברך לישב דאם בירך בעשייתה פטר אף זמן דרגל דאף שבירך בחול פטור הוא אף בחג וכו׳ ע״ש וכ״כ הרא״ש והר״ן וראיתי בס' אליה רבה לעיל סי' תרמ״א ס״ק ב' דשקיל וטרי בתשובת הב״ח סי׳ קל״ב וכעת אין בידי תשובות הב״ח וספר משאת משה שרמזתי לעיל רק מידי עוברי בדברי הרב אליה רבה עין לו ראתה בפרט זה שכתב בתוך דבריו דהתוס' והרא״ש והר״ן לא כתבו כן להלכה אלא בדרך אפשר אבל למעשה אף שבירך בשעת עשייה צריך לברך על היום וכו׳ והיינו שפסקו דמברכין זמן בליל ב׳ ואי לתוס׳ ודאי זמן דליל ראשון פוטר גם דשני דלא גרע מזמן דסוכה בעשייתו שהוא בחול עכ״ל וק״ק במ״ש דהתוס׳ לא כתבו כן להלכה אלא בדרך אפשר וכו׳ דאיברא להתוס׳ נקטי לה לה בלשון שמא אבל הרואה יראה בפסקי תוס׳ שכתבו אם בירך שהחיינו בשעת עשיה פטר שהחיינו דליל י״ט הרי בהדיא דהלכה קבועה היא להלכה ולמעשה וכמ״ש רשב״ם בתראי דף ק״ל דסמכינן אהלכות הכתובות בגמרא להם הלכה למעשה וה״ה הלכות שפסקו הפוסקים ודאי הם הלכה למעשה ותו ק״ק דכלל הרא״ש בהדייהו וכתב דהתוס׳ והרא״ש והר״ן לא כתבוהו אלא בדרך אפשר והרי הרא"ש לא בדרך אפשר אמרה רק בפשיטות וכתב דסברה הוא לזמן דידה פטר וכו' ע״ש. ותו הרי רבינו ירוחם נתיב ח' ח״ב הביא סברת התוס' וכתב יש מי שדקדקו וכו' משמע דבעלי סברה זו להלכה ולמעשה אמרוה. ותו דבדרכי משה סי׳ תרמ״א הביא דברי התוס' והרא״ש והר״ן להלכה וכך כתב בהגהה לעיל שם. וזו כונתו בהגהה כמו שמפורש בדרכי משה ומכל זה מוכח דבעלי סברא זו להלכה למעשה אמרוה:
ומאי דקשיא ליה דלדעתם לא יברכו זמן בליל שני הא ל״ק כמ״ש ארחות חיים והכלבו משם בעל ההשלמה דהיה מרבותינו בעלי התוס' עצמם כנודע דמה שבירך בלילה הראשונה גרע מבירך בשעת עשיה דכי בירך בליל ראשון נתכוון שהיום עיקר וכו' ע״ש וכבר הביא הרב גופיה דברי הכלבו:
ועוד אפשר לומד דכשמברך על עשיה ולא מברך בליל ראשון ליכא זלזול י״ט דמידע ידעי דנפיק בזמן שבירך בעשיה אבל כי לא בריך בעשיה ובירך זמן בליל ראשון אי נימא דבליל שני לא יברך אתו לזלזולי בי״ט שני וכ״ע לאו דינא גמירי:
ומ״ש עוד הרב הנז׳ דהתוס׳ וסיעתם כתבו הכי משום דק״ל בברייתא דקתני נכנס לישב וכו׳ והא ל״ק לפי דעת הראב״ד דמילתא פסיקתא וכו' י״עש היטב. ק״ק דלדידיה להתוס׳ והרא״ש והר״ן בדרך אפשר אמרוה והר״ן והכלבו סברי בתוס' וסברי כהראב״ד וכמו שהאריך להשיג על הב״ח א״כ התוס׳ אמאי נדחקו בדרך אפשר וגם הר״ן והרי מצו לתרץ בתירוצו ומה גם הכלבו דכתב בפשיטות כהתוס׳ וכהראב"ד וכמו שהביא הוא גופיה וכן א״ח והלא כיון דסברי כהראב״ד נתישבה קושית התוס׳ וחלף הלך האי דינא. לכן נראה דודאי לא נעלם תירוצ׳ מאבות דאוריתא דהתוס' והרא״ש והר״ן אלא דלא ניחא להו האי שינוייא כיון דרובא דרובא יושבים בסוכה בלילה הראשון הו״ל לבריתא לומר דיברך שתים לישב בסוכה וזמנא דרגלא ולא ניחא להו לומר דהתנא חש לאחד מריבוא הבטל במיעוטו שאינו אוכל בלילה הראשון בסוכה מחמת אונסו. ותו דאי הוה קתני דמברך שתים אף כישברך דעשיה לא הוה טעינן דבירך זמן בביתו ובעשיה יברך כשנכנס לסוכה שתי' דזו אינה סברה כלל אבל השתא דנקט דמברך לישב יש ס״ד דזמן שבירך בעשיה פטר זמנא דרגל׳ ומשו״ה הו"לל מברך שתים והיינו דלא ניחא להו לראשונים לשנויי כדמשני הרב הנז':
והן בעודני עוסק בזה הגיע לידי יד כהה ספר חדש זה שמו קרבן נתנאל וראיתי שכתב ע״ד הרא״ש בפסקיו שכתב יש גדולים אומרים דבליל ב׳ אומר זמן תחינה וכו' וז״ל שמעתי להקשות הא בסמוך תירצו תוספות כיון דסוכה מחמת חג סברא הוא אף שבירך בחול פוטר זמן החג א״כ בליל ב׳ לא יברך זמן כלל וכו' ונל״ל דאין מקום לקו' התוס׳ וכו' א״צ לברך שתים על סוכה אבל צריך לברך זמן בשביל חג וכ״ת מאי נ״מ אם יאמר זמן אחר לישב בסוכ' וכו' אלא דקושית התוס׳ לרב דסבר תמיד סיכה ואח״כ זמן דחובת היום עדיפא בין ליל א' בין ליל ב׳ ולרבה בב״ח להפך וכו׳ מקשים תוס׳ שפיר ומו׳ אמנם רבינו שהמציא לחלק בלילה א׳ סוכה וזמן וליל ב׳ זמן וסוכה צריך ביאור מנ״ל נגד רב ורבה בב״ח וצ״ל דלישנא דגמ׳ דחקתו והלכתא סוכה וזמן הל״ל הלכה כרב אלא דהלכה כרב ולא מטעמיה דחובת היום עדיף דא״כ ק' סתמא הילך מצה הילך חמץ נגד רב אלא סוכה ואח״כ זמן לזמן קאי אסוכה וכו׳ וא״כ השתא חזר רבינו מסבר׳ תוס' וס״ל אף כשבירך בחול שהחיינו לסוכה צריך לברך על החג אחר קדוש וקושיית התוס' לק״מ אליבא דהלכתא עכ״ל ומאי דהקשה מעיקרא נעלם ממנו דברי הכלבו וארחות חיים דמשנו האי קושיא וביטלו את המעוררי״ן ועוד יש לתרץ כדשניין מעיקרא. ומ"ש דמאי מקשו התוס' דתניא תנא ברכות סוכה אחת או שתים ואה״נ דמברך זמן אחג אפשר ליישב דכוונת התוס׳ ודעמיהו בהך קושיא דאי אמרת דאף דבירך בעשיה מברך משום חג קשיא להו דלא הל״ל דהעושה סוכה מברך זמן בעשייתה אלא הל״ל דלא יברך זמן בעשייתה לכתחילה כיון דעל כל פנים מוכרח לברך זמן ברגל הא תו למה לי לברוכי תרתי ותסגי בחד דיברך זמן ברגל ופוטר זמן דסוכה והגם כי כאשר בירך בעשיה דינא הוא דיברך ז״מנא תנינא לרגל מ״מ לכתחילה לא הול"ל דיברך במשיה דסברי דכן ראוי דלא לאפושי בברכות וזהו הכרח התוס׳ לומר דלעת התנא דאם בירך זמן בעשיה שוב לא יברך ומכח זה הקשו לצריך לברך על הרגל וניחא להו לזמן העשיה פוטרו ומכח הכרח זה לא רצו לישב דברכות סוכה תניא תנא כדפריק הרב הנז' ובזה נסתר נמי תירוץ הר׳ אליה רבה הנז׳:
ומה שסיים הרב הנז׳ דנ״מ אם יאמר זמן אחר לישב בסוכה וכו׳ ועפ״י סברא זו התחיל לבנות בנינו ק״ק דהאי שינויא דתנא תני ברכות סוכה לא תלי אם יאמר זמן אחר סוכה וכו' דבין יש חילוק בין אי לא מחלק דתמיד הסדר שוה למר כדאית ליה ולמר כדא״ל איכא לשנויי הכי דתנא לא עסיק אלא בברכות סוכה ואינו נטפל בברכת החג ול״ק קושית התוס׳ ונפל היסוד. ומ״ש דהרא״ש לחילוק בין לילה ראשונה לשניה סבר דמ״ש והלכת׳ סוכה וכו' היינו כוותיה דרב ולא מטעמיה דאי לא לימא הלכתא כרב. ק״ק דאין זה הכרח דהו״לל הלכתא כרב דזמנין טובא דמשכחת הכי בש״ס. ומה גם הכא דאיכא אמוראי אחריני. ותו דהאי טעמא חדתא שהזמן יחזור לסוכה לא אתפרש בש״ס ואי כוונת הש״ס דהלכה כרב כוותיה ולא מטעמיה כל כי הא צריך לאודועי ולישמועינן בהדיא יגלה לן טעמיה ומה שהכריח מכח סתמא דהילך מצה וכו׳ אי משום הא לא איריא חדא דר״י לחודיה הוא דפסק כסתם משנה תמיד אבל אנן זימנין סגיאין דפסקינן דלא כסתם כידוע ותו דהתוס׳ מתרצי סתמא לדידן נמי כמבואר בדבריהם וברישא הש״ס קושטא אמר דתנאי היא. ומ״ש דהשתא חזר הרא״ש מסברת התוס׳ וכו' לא שמיע לי דאין רמז כלל דהדר בהיותו דהרא״ש לא אמרה מעיקרא בשם התוס׳ רק סתמא קאמר ומפי עצמו אמרה ולא יתכן דבתוך כ״ד אמור יאמר דבר ואיפכו בהעלם אחד. ותו דמוכח מדבריו דלרב ולרבה בב״ח שתי הלילות שוו בשיעוריהן והדר אחד להן לרב סוכה ואח״כ זמן ולרבה בב״ח זמן ואח״כ סוכה אלא דהרא״ש אליבא דהלכתא דפסיק הש"ס קאמר וק' דהרי הרא״ש קרי בחיל וכתב דהאיכא אמורא וכו' וא״כ בליל ב' לכ״ע וכו׳ ומוכח דאפי' רב מודה לבליל שני זמן ואח״כ סוכה. וממילא לק"מ מה שהק' ברישא דאיך הרא״ש מחלק נגד רב ורבה בב״ח דהדבר פשוט דסבר הרא״ש דמעולם לא איפליגו רב ורבה בב"ח אלא כי איצטריך זמן לסוכה אז פליגי אבל אי נפטר מזמן דסוכה אפי׳ רב מודה דיסמוך זמן לקדוש ולא יפסיק ביניהם בברכת סוכה באופן דהתוספות והרא״ש נראה ודאי דכך דעת' דאם בירך בשעת עשיה פטר זמנא דרגלא גם הכלבו וא״ח כתבו כן בפשיטות:
אמנם הרמב״ם פ״יא דברכות כתב דמברך זמן בשעת עשיה ופ"ו דסוכה כתב דמברך שתים על הכוס ומוכח דס״ל דאף דמברך זמן אעשייה עכ"ז מברך זמן ארגל וכן הוא דעת הרמב״ן והרי״טבא כמבואר בחידושי הרי"טבא. והא דאמר רב אשי חזינא לרב כהנא דמסדר להו אכסא לא בא לפטור אזמן בשעת מעשה כמ״ש הרי"טבא. והרב שיירי כנ״הג נתקשה בזה לדעת הרמב״ם ונדחק בדבר ע״ש:
ועוד אפשר לומר דמשמע ליה להרמב"ם דרב אשי לא בא לפסוק הלכה דלא קאמר אלא דרב כהנא נהג כן משמע דשאר אמוראי הוו עבדי כבריתא וגם רב אשי אי נהיג כרב כהנא הו״ל לפרש אלא משמע דרב אשי עצמו סבר ככלהו תנאי ואמוראי אלא דאשמועינן הא לרב כהנא דמי שלא בירך בשעת עשיה לסדר להו אכסא כרב כהנא אבל במאי דרב כהנא לא מברך אשעת עשה לא קי״ל כוותיה:
עלה בידינו דפלוגתא דרבואתא היא אם בירך בשעת עשיה אי הדר מברך אכסא זמנא לרגל או לא דלדעת התוס' והרא״ש והר"ן והכלבו וא"ח ודעמיהו לא יברך ולדעת הרמב"ם והרמב״ן והרי״טבא ודעמיהו הוא יברך. והשתא אם בירך זמן בעשיית סוכה נראה דלא יברךי זמן לרגל כיון לדעת התו' והרא"ש וסיעתם הוי ברכה לבטלה. ואע״ג דזמנין ברוכי מברכינן בעשיית מצוה אף שהוא לדעת קצת פוסקים ויש חולקים עליהם מגדולי הפוסקים וכמ״ש הרב מגן אברהם בסי' ל״ב ס״ק נ״א גבי עור הבתים אי בעי עיבוד לשמה דכדאי הם הרמב״ם ורש״י דסברי דלא בעו עיבוד לשמה לברך עליהם וכיוצא בזה. מ״מ יש לחלק בין היכא להוי פלוגתא בברכה להיכא דהוי פלוגתא בעשיית המצוה וכמ״ש הרדב״ז בח״ב סי' רכ״ט דהיכא דהפלוגתא בברכה ספק ברכות להקל אבל אי פליגי בעשיית המצוה מצי לברך ע״ש שהאריך וה״ה בנ״ד דמחלקת בברכה לא יברך זמן על הכוס כנ״ל:
ב
ואח״כ זמן וכו׳ פ' החליל דף נ״ו רב אמר סוכה ואח״ך זמן חיובא דיומא עדיף רבה בב״ח אמר זמן ואח״כ סוכה תדיר קודם והלכתא סוכה ואח״כ זמן ונמצא דפסיק כרב ובהגמי"י פ״ו הוו גרסי איפכא ומהך סוגיא ק״ק עמ"ש הרב שיירי כנ״הג סי' תרכ״ב דאומרים אבינו מלכנו ואח״כ צדקתך דאף דצדקתך תדיר לא אמרו תדיר קודם אלא דכי הדדי נינהו אבל הכא שאינו תדיר דהיינו אבינו מלכנו נאמר בשחרית ומנחה וצדקתך אין אומרים אותו אלא במנחה והרי הכא דרבה בב״ח סבר לזמן ואח״כ סוכה דזמן תדיר ואלו כדברי הרב לא שייך הכא תדיר דזמן אינו אלא בתחילת ליל י"ט וסוכה כל ז׳ לילות וז' ימים והו״ל להקדים סוכה אלא משמע דתדיר קודם אף דהתדיר אינו אלא לשעתו ושאינו תדיר נוהג לזמן מרובה ואף רב לא פליג אלא מטעמא דחובת היום עדיף הא לאו הכי אזיל ומודה דתדיר קדים. וגם הטעם האחר שכתב הרב שם דיותר שייכות יש לא״מ בעשרת ימים טפי מצדקתך קצת יש להרגיש מדתנן התם פ' החליל הילך מצה הילך חמץ הרי דמקדים לחם הפנים לשתי הלחם שהוא שייך טפי ליום הזה מלחם הפנים ואי תימא דלחם הפנים שייך טפי לשבת גם התם צדקתך שייך טפי לשבת ולדעת התוס' דמקומ' לה הרב דלחם הפנים חביב טפי חובת היום אף דהוי משבת שעברה א״כ צדקתך נמי חובת היום ונוסף עיר דהוי תדיר ודמי ללחם הפנים. וגם מדרבה בב״ח דאמר זמן וסוכה משמע איפכא דאף דסוכה שייכא טפי לחג מזמן זמן דתדיר קדים. ובהא ניחא דבעל העתים כתב להקדים אבינו מלכנו מטעמא דתקון רבנן קדמאי כמ"ש בס׳ ארחות חיים ולא יהיב טעמא בשום חד מטעמי דהרב שיירי משום דאיכא למפרכינהו וגם טעמא דכתב שם הרב דא״מ שייך לתפלה יש לגמגם בו:
וראיתי להרב שיירי כנה״ג לקמן סי׳ תרס״א שכתב דרב ורבה בב״ח סברי דזמן דסוכה צריך לאומרו בשעת עשיה כדגרסינן בירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך לעשות סוכה עכ״ד והרב אגב ריהטיה כתב כן דהא דירושלמי לאו אזמן קאי אלא לברך בשעת עשיה לעשות סוכה והאי דירושלמי אידחי ליה מסוגיא פ׳ התכלת כמ״ש התוס׳ והרא״ש ושאר פוסקים והול״ל מאי דאתמר בתלמודין דמברך זמן ויש לישב:
ג
לפי שהזמן חוזר על קדוש היום וכו׳ כ"כ הטור. וכבר כתבנו דבסוגיית החליל אמר רב דטעמא דחובא יומא עדיפא וכ״כ ארחות חיים וכלבו. אלא דלדעת הרא״ם האי טעמא לא מהני אלא כשלא נפטר מזמן דסוכה דאי כבר בירך זמן על סוכה אין לו להפסיק בין קדוש לזמן ומה״ט בליל שני מקדים זמן וכדלקמן סי׳ תרס״א ומשו״ה נקטי הטור ומרן ה"ט ושוב ראיתי שכ״כ הרב ב״ח ודלא כהרב ט"ז דנראה דלא נתפייס בזה ועשה לו מטעמים כאשר יהבי וכבר השיגו בס' אליה רבה ויש ליישב:
ד
דין ג'. אחר ברכת המוציא וכו׳. הקשה הרב ט״ז הא רב סבר חובת יומא עדיפא ופסקינן כוותיה ותירץ דשאני ברכת המוציא שהיא ברכת הנהנין ע״ש באורך והשיגו הרב אליה רבה דא״כ מאי פריך בגמרא דף נ״ו ודלא כבית הלל דאמר יין ואח״כ ברכת היום שאני התם דהוא ברכת הנהנין וטפי הו״ל לאקשויי מדברי ב״ה עצמם דלמאי דמותיב ומשני הש״ס יד הדוחה נטויה דהמקשן לא ירד לחילוק זה זה והתרצן לשיטתו השיבו אבל ק' דבית הלל יהבי הנך טעמי ותיפוק להו משום ברכת הנהנין:
אמנם נראה ליישב דכוונת הרב ט״ז אינו בכל ברכת הנהנין כמו שחשב הרב אליה רבה רק כגון ברכת המוציא ודכוותה שהוא רוצה לאכול וליהנות ומחוייב לברך משא״כ ברכת יין דקידוש דאף שהוא נהנה לא אתי יין שהוא חפץ לשתות רק למצוה לקדש עליו ואף שהוא נהנה מ״מ עיקרו למצוה משא"כ ברכת המוציא בחול שהוא דוקא משום דבעי למיכל וליהנות ודוק:
ה
הגהה. אבל בשבת וי״ט שיש בהם קדוש וכו' כן ראוי לנהוג כל שיש קדוש בין בלילה בין ביום וזה ג״כ דעת מרן והאומר ברכת סוכה ביום שיש בו קדוש בברכת המוציא טועה. שיירי כנ״הג סימן תרס"א: