אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן תרח

סימן תרז

א

דין ב׳. נשים שאוכלות וכו׳ אין ממחין וכו׳ כתב מהרי״מט בתשובה בראשון סוף סי' פ״ג דנשים אף באיסור דאוריתא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין אבל בנ״ד דאיסור תורה ואנשים הוו אם איתא דאיכא איסורא הי״ל לחכמים למחות והשיגו גדול דורנו הרב מהר״י בר דוד בס' הבהיר דברי אמת בקונטריסים דף פ״א מנדון הרב תומת ישרים סי׳ כ"ז וממאמרם ז״ל גבי מה חטא לך ומהתוס' בע״ז דמבואר בהני דוכתי דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין גם כאנשים י״עש היטב באורך ולי ההדיוט נר׳ דכונת מהרי"מט דאורחא דמילתא דנשים אינן שומעות ואינן מקבלות ודאי וזהו שכתב גבי ההיא דפ' בתרא דמ״ק דסתם כיבוס על ידי נשים ולא היו שומעות לדברי חכמים כלומר דרגילות נשים בכך ובאנשים הוי איפכא דארחייהו לשמוע לדברי חכמים אבל אין דעת מהרי״מט דהדבר תלוי בצד זכרות ונקבות אלא דארחא דמילתא דנשי לא שמעי ואינשי שמעי. אבל אי נשיא שמעי או אפי' ספק דשמעי מחינן להו כמ״ש הרי״ף וסיעתו. ואנשים שאינן מקבלים ודאי ותשש כחן אמרינן בהו מוטב שיהיו שוגגין. ולמה שהבין הרב הנז׳ בדעת מהרי״מט שכוונתו לחלק בין אנשים לנשים יש להעיר דמאי ראיה מנדון הרב מהר״ר תם נימא בנדונו מאן מבשל אלא נשים וכמ״ש מהרי״מט בההיא דמ"ק דמאן מכבס כי אם נשים ועיין בתשב"ץ ח״ב סי׳ מ״ז.

ב

הגהה. ודוקא שאינו מפורש בתורה וכו׳ אבל אם מפורש והוא ספיקא דאוריתא מוחין. מג״א משם מהרש״ל ועמ״ש הרב בהגהה בי״ד סי׳ רצ״ג ובס׳ פרי צדיק בהגהותיו שם ועמ״ש הרב פר״ח בדין זה. ומחדש בא לידי ס׳ קרבן נתנאל וראיתי דמייתי מס״ח סי' רמ״ב הפך רש"ל ודחה ראית רש"ל י״עשה:

ג

אעפ״י שהוא דאוריתא וכו׳ הרב דברי אמת בקונטרסי׳ דף פ״א הוכיח מכאן דברי הרא״ש והר״ן והרב המגיד ומהר״ם אלשקר דכל דנדרש בי"ג מדות מקרי דרבנן דהכי אמרינן פ' השואל י״עש היטב. וק"ק דהא הר״ן כתב להדיא דמחלפי סוגיי וליתא לסוגיית שואל ונקיטינן כסוגיית המביא. והרא״ש והה״מ לא הזכירו כלום. גם מדברי מהר"ם אלשקר אין ראיה דכוונת מהר״ם אלשקר לאו משום דאתי מרישא אלא משום דהוי מידי דלא מנכר לכל. ואה״נ דמילתא דאתי מדרשא וניכר לכל מחינן אלא דעל הרוב דברו חז״ל ועיין בדברי הרי״טבא שהביא בשיטה מקובצת שבס״ס נחלה ליהושע וגם משם אין ראיה כמבואר למעיין:

ד

אבל אם מפורש וכו׳. כ״כ הרא״ש פ׳ המביא בשם הרב העיטור וכיוצא בזה כתב הרב המגיד פ״ב דשביתת עשור והקשה גדול הדור מהר״ח אבואלעפיא בס׳ ישרש יעקב בשבת מהא דאמרו התם דף נ״ה דאמר הקב״ה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם ולפי האמור דבמצוות דאוריתא המפורשות אף שלא יקבלו חייב להוכיחם הרי במקדש ראשון שהיו עע״א וכו׳ היכי קאמר גלוי וידוע לפניו שאם מיתו לא יקבלו וגם מדה״ד לא חייבינהו אלא מצד שלפניהם אינו גלוי והלא גם שלא יקבלו בודאי חייבים הם להוכיחם. ואיהו מפרק לה דמ״מ אין חייבין מיתה על ביטול מ״ע דתוכחה י״עש היטב. וכבר הסמ״ג עשין י״א מייתי הני בי תרי סוגיי דשבת וביצה וכתב בפשיטות כדברי הרב דאף דפטור ממיתה כדמוכח בשבת מ״מ מעשה דהוכיח תוכיח לא מפטרי ע״ש ומאי דמסיק סמ"ג ובהגמי״י פ״ו דדעות:

ולי ההדיוט נראה בעיני לישב קושית הרב מהרמ״א הנז' דמ״ש הרא״ש משם העיטור והרב המגיד היינו כשידינו תקיפה על העוברים וכמ"ש הרא"ש שם בהדיא משם העיטור דמידי דמפורש באוריתא מחמרינן טובא וענשינן להו עד דפרשי ובהא הוא דחייבין להוכיח ברם כי ידעי' דלא מקבלי מינן דסמא בידן אתיא רדיפה רדיפה בחזקת היד ומסבין להו כופרי במשפט כל יסורי עד דפרשי ובהא הוא דחייבין להוכיח ברם כי ידעינן דלא מקבלי וכח אין משום אפרושי בכ"הג אין חייבין להוכיחם וזוהי שאמרו ביבמות דף ס״ה שלא לומר דבר שאינו נשמע והביאה הרא״ש שם וכן בקיצור פסקי הרא״ש פ׳ המביא כתוב בדברי העיטור וביבמות כתוב דאין לומר דבר שאינו נשמע. ועיין בארעא דרבנן מ״ב אות קל״ו:

שוב ראיתי לגדול הדור הרב המופלא שאירנו מהר״י זאבי בדרשותיו פ' תשא עמד במאמרם י״ל דאמר משה רבינו לאהרן מוטב היה להן שידונו שוגגין וקשיא ליה ע"ד הרא״ש והר״ן וה״המ ומשני כדשנין ומייתי ראיה מסוגיות שבת. שש אנכי חדאי נפשאי שכיונתי לדעת גדול. ובספרי הקטן פתח עינים בשבת דף הנז׳ אנא נפשא כתבית יתר מזה יע"ש היטב:

ומן האמור תשובה מוצאת למה שתמה הרב גדול הדור מהר"י בר דוד בקונטריסים דף פ״א על הרא״ש בתשובה כלל ו׳ סימן ג' דלא פי' חילוק הרב העיטור ולפום מאי דאמרן דבאין בידו למחות לא לא מחייב כלל בכל גוונא לק״מ דאימור דהרא״ש היתה לו ידיעה בתחילה דהשואל אין בידו למחות ועיין בש״ות חוות יאיר סי׳ קס״ד ומאי דכתיבנא בעניותין לעיל סי׳ שי"ו בס״ד:

ה

לא יאמר ברבים להוכיחן רק פעם אחת וכו׳ כ״כ הרב הנמקי פ' הבא על יבמתו וכ״כ הריט״בא בחי' כ״י. וק״ק ממאמרם ז״ל בתנחומא פ' תזריע אמרו רבש״ע אם גלוי וידוע לפניך לפניהם מי גלוי ולפיכך היה להם למחות ולהתבזות על קדושת שמך ולסבול הכאות מישראל כמו שהיו הנביאים סובלים מישראל וכו' דכתיב גוי נתתי למכים וכו' ע״ש הרי מוכח דגם לרבים צריך עד קללה עד הכאה ומהא דתנחומא מייתי ראיה בהגמ״יי בה' דעות לדברי הרמב״ם ע״ש ובאיכה רבה ריש איכה יעיב:

ולזה יש לומר דס״ל להריט״בא והנמקי דמקרא דגוי נתתי למכים אין ראיה דהיה על נבואתם במלאכות ה׳ ולא חשו לאגדה הנז' דכיון דאגדה זו עצמה מייתי לה בתלמודין בשבת ואינה בלשון זה כגמרין נקיטינן ועל כיוצא בזו אמרו בירושלמי פ״ב דפאה אין למדין הלכה מפי מדרש:

אך קצת יש להרגיש דהתס ביבמות מייתי קרא דאל תוכח לץ והוא באחד והיכי מוקמי לה דוקא ברבי' אבל ביחיד עד שיכנו:

ו

אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו וכו׳ ראיתי בשיטה מקובצת למציע' פ״ב דף פ״ז ע״ג שהביא משם הרמ״ך וז״ל וחייב להוכיח עד נזיפה אליבא דר׳ יוחנן דאמר עד הכאה לא מיהו קרא כתיב ואמרטם ואקללם מיהו מלשון דמרנא ז״ל משמע דפריש עד כדי הבאה או נזיפה וקללה (שהנוכחי כה) [שהנוכח יכה] למוכיח על תוכחתו שהוא מוכיחו עכ״ל וק״ק איך עלה על דעתו לפרש דעד הכאה וקללה ונזיפה היינו שהמוכיח יכה עד דדייק לה מלשון מרנא שהנוכח יכה למוכיח והרי מפורש יוצא מפי תלמוד ערוך במקומו בערכין שהכונה שהנוכח יכה למוכיח וכיוצא דהא משאול ילפי לה דחרה אפו וקלל ובקש להכות ליהונתן שהוכיחו והיה הוא כמבואר:

ז

עד שיכנו או שיקללנו. זו פלוגתא סוף פ״ג דערכין עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ר׳ יוחנן אמר עד נזיפה והרמב״ם פ״ו מהל׳ דעות פסק כרב עד הכאה. והקשו עליו דהו״ל לפסוק כר׳ יוחנן ומהר״ש אלגאזי בס' זהב שיבה תירץ דס״ל להרמב״ם דקללה חמיר מהכאה וא״כ נמצא דרב ושמואל סברי הכאה ותרווייהו הפך ר׳ יוחנן עכ״ד ונעלם ממנו דהרמב״ם בס׳ המצוות עשין ר״ה כתב ואפילו קלל אותו וביזהו לא יסור מלהוכיחו עד שיפריז כמו שאמרו מקבלי התורה עד הכאה עכ״ל ודברי הרמב״ם הללו קרו בחיל הפך דבריו. גם במ״ש הרב בתוך דבריו בהני כללי דפנים בפנים והלך אחר המחמיר יש להשיב אצל מה שחשב הרב מרכבת המשנה נר״ו דסבר הרב הנז' דר״י רביה דרב והשיג עליו הנה מקום לישב דאין כן כוונתו רק כאלו מגדיל המדורה דאפילו תימא דר״י רבו אפ״ה דוקא פב״פ:

וחמותי ראיתי אור להרב הגדול קרובינו ועטרת ראשינו מהר״י זאבי בדרשותיו פרשת בלק שתירץ דהך פלוגתא תליא אי דרשינן טעמא דקרא אי לא ומ״ד עד נזיפה ס״ל דדרשינן טעמא דקרא דמידי הוא טעמא אלא שישוב החוטא וכיון שהוא מוסיף על חטאתו אינו חייג ומ״ד עד הכאה במאן דלא דריש טעמא דקרא וסתם לן תנא במ״ד דלא דרשינן פרק המקבל דתנן אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה וכו' וכן פסק הרמב״ם ולטעמיה אזיל ופסק הכא עד הכאה ז"התד הרב ז״להה וק״ק דאי הכי תיקשי לר׳ יוחנן דאיהו ס״ל הלכה כסתם משנה והא סתם לן תנא דלא דרשינן טעמא דקרא והיכי סבר הכא הוא עד נזיפה כמאן דדריש טעמא דקרא וכי תימא אמוראי נינהו אליבא דר׳ יוחנן כדמשני הש״ס ביבמות דף י״ו וגיטין פ״א ושאר דוכתי אין זה מעלה ארוכה דאנן קי״ל דר׳ יוחנן אמר הלכה כסתם משנה וכמו שהאריך בזה גדול בדורנו הרב דברי אמת בקונטריסים דף י״ב ע"ב. ותו דכתב הרשב״א בחידושיו לשבת דף מ׳ וביבמות דף ס' דבכל דוכתא פריך ומשני הש"ס:

ואל זה אביט להרב שער אפרים בתשובו' סי' ס״ה דתריץ יתיב לדעת הרמב״ם דלשמואל ור׳ יוחנן דמשנו הא דיהונתן משום חביבותיה א״כ נתת דבריך לשעורין וחיוב התוכחה לכל אחד גדר אחד ותו דאין לך חביבותא כאהבת ה' דרוב התוכחות אף דבין איש לרעהו נוגעים לכבוד המקום ולכן פסק הרמב"ם כרב עד הכאה ז״התד ולא נהירא דהא דמשום חביבותא לאו חיובא הוא אלא דיהונתן אגב חביבותיה לפנים משורת הדין הוא דעבד אבל שורת הדין לכ״ע גדר אחד הוא למר כדאית ליה ולמכא״ל. ותו דלדברי במאי פליגי כיון דרוב התוכחות הם על כבוד ה׳ או דבר הנוגע לכבודו וכיון שכן יאמרו כלה עד הכאה. ואי אמרת דפלוגתייהו במיעוטא בתוכחות על עון דלא נגע בכבוד המקום הוא דוחק ותו דהו״ל להרמב״ם לחלק ולפסוק דבאינו נוגע לכבודו עד נזיפה כר״י מאחר דבהא פליגי ולאו למסתם סתומי עד הכאה:

תו חזינא להרב שער אפרים דמייתי דברי הרב שני לוחות הברית בריש ספרו שתירץ שאין לפסוק כר״י שהוא יחיד נגד רב ושמואל שסבירא להו מצות תוכחה אף לאחר נזיפה וכו' ומאחר שדברי ר׳ יוחנן בטלים נגד תרוייהו פסק הרמב"ם כרב באיסורי וכתב עליו דאינו מובן דאימא דדברי רב בטלים נגד רב ושמואל דתרוייהו סברי דשיעור תוכחה אינו יותר מקללה וה׳ כר״י והדרא קושיא לדוכתא עכ״ל ואנא בריה קלה בעיני הדבר ברור דבשלמא אם באנו לפסוק כרב אז שפיר קרובים רב ושמואל בסברא דשניהם מודים דלא סגי בנזיפה ותרוייהו מודו דעד קללה בעי נגד ר׳ יוחנן ונשאר חלק ההכאה דפליגי ביה רב ושמואל והלכתא כרב באיסורי ובסגנון זה שוים בשני חלוקות אמנם כי אתית לפסוק כר' יוחנן בהכאה דלא בעי שוים שמואל ור׳ יוחנן אמנם אי בעי קללה פליגי ואי מיפטר בנזיפה פליגי ואין לומר דעד נזיפה דבעי שוים דבהא רב נמי מודה:

ואשור״ה נא ואראה בס׳ של״ה לחזות בנועם עיקר שרשוהי וחזי הוית דהרב מייתי מ"ש הגהות מיימוניות פ״ו דדעות בשם רבינו אליעזר ממיץ דמעונש פטור אבל מעשה דהוכח תוכיח לא איפטר וכתב הרב ונ״ל ראיה לרא״ם דמעשה דתוכחה אינו פטור מסוגיית ערכין וכו׳ הרי אף שכבר בא לנזיפה וקללה אינו פטור עד הכאה ואף לסמ״ג דפסק כר' יוחנן מ״מ מוכח מרב ושמואל דאפילו יודע שלא יקבל מחוייב להוכיח ובזה לא פליג ר' יוחנן ואפילו תימא דפליג וזהו טעמו שסובר עד נזיפה שאז ידעינן שלא יקבל לא היה ראוי לפסוק כר״י נגד תרווייהו ומאחרי שדברי ר״י בטלין נגד תרוייהו על כן פסק כרב וזה טעם הרמב״ם וההיא דיבמות איירי שהחוטאים אינם יודעים שהוא אסור ומתלוצצים וכו׳ עכ״ל ובהגלות נגלות דברי הרב הללו דברים ככתבן לק״מ מאי דמותיב הרב שער אפרים דנימא דדברי רב לבטלו לגבי שמואל ור״י דהרי הרב של״ה ביאר דבריו דמרב ושמואל מוכח דמצות תוכחה אף אם לא יקבל ור״י פליג ומפרט זה מפריך ר״י והדרינן לכללין דלהכתא כרב באיסורי:

ברם ק״ק על של״ה דבהביאו ראיה למהר״א ממיץ הוקשה לו מהסמ״ג דפסק כר״י וטפי הו״ל להרגיש ממהר״א ממיץ גופיה דבגויה קמשתעי דאיהו נמי פסק כר' יוחנן כמבואר בס׳ יראים סי׳ ל״ז וכן כתבו בהגמ״יי בשמו שם ותו דמאי מייתי מסמ״ג הא איהו פליג על מהר״א ממיץ בזה כמ"ש בעשין י״א וכן כתבו בהגמ״יי בשמו:

ומכלל הדברים אמורים אבא אעי״ר על מ״ש הרב גנת ורדים א"ח כלל ג' סי' ט״ו וז״ל וראוי להתישב דמחלקת רא״ם והר״ם מקוצי ושמועות נמי קשיין אהדדי דבערכין אמרו עד הכאה וביבמות מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ונראה דהר"א ממיץ הכי מתרץ דאף שידוע למוכיח באומדנא דסופו להכותו מחויב עד שיוכה במעשה ואח״כ לאו כל כמיניה והר״ם מקוצי סבור דעד הכאה לאו שיעשה אלא כיון שיודע שיוכה די לו ומצוה וכו׳ עכ״ד וק״ק דכיון דהרב עסיק ואתי בדברי הרא״ם וסמ״ג אמאי נקיט בכוליה לישניה עד הכאה והלא שניהם המלכים הרא״ם וסמ״ג אמרי תרוייהו הלכה כר׳ יוחנן דעד נזיפה. ותו דלר״י ל״ק דכיון דנזף בו ממילא נפטר דכבר ראה שאינו מקבל ומצוה וכו׳ ולסמ״ג באמדנא. וכ״כ בסמ״ק סי' קי"ב דאם ברור שלא יקבל אכתי איכא הוכח עד שינזוף וכשנזף איכא אל תוכח לץ:

ואפשר לישב דעת הרמב״ם והיה טעמו דפסק כרב משום דקשיא ליה להרמב"ם בסוגיית ערכין דמאחר דרב ור״י ושמואל שלשתן מקרא אחד דרשו מ״ט דר׳ יוחנן דאמר עד נזיפה ומוכרח לדחוקי נפשיה דהכאה משום חביבותא הוא דעבד יהונתן ולימא מר דגדר התוכחה עד הכאה וקרא רווח טפי ומאן שם ליה לומר דתוכחה עד נזיפה אלא מוכרח דסבר ר״י דמאחר שנזף בו דברי אמת ניכרין שאינו מקבל וא״כ אין לו להוכיחו עוד וכאותה שאמרו דמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ומאי דקאמר דיהונתן אגב חביבותא הוא דעבד היינו דמסר נפשו להצילו ולא כיון לתוכחה כלל. ולרב ושמואל צ״ל דזימנין דמשכחת דהנוכח אלטויי קא מלטי ומכה איש המוכיחו ומיהו יעשה בו רושם ויקבל וכמ״ש הרמ״ך הובא בשיטה מקובצת במציעא דף ל״א. והשתא סבר הרמב״ם דמוכרח דר׳ אילעא ור״ש בן אלעזר ור' אבא דאמרי ביבמות כשם שמצוה וכו' וחובה וכו׳ כלהו סברי דלא כר׳ יוחנן דהא מסוגיית פ׳ במה בהמה דא"ל לר' סימון לוכחינהו מר להני דריש גלותא לא מקבלי מנאי אע״ג דלא מקבלי לאוכחינהו מר מוכח דלא שייך אומדנא וצריך בפועל להוכיחם וא״כ אי ר׳ אילעא ודעמיה סברי כר׳ יוחנן. כיון דהגדר הוא נזיפה ממילא ידעינן דמצוה וחובה שלא להוכיח עוד דמהאי טעמא הוא דאמרינן דהגדר הוא נזיפה דאי לא הוה אמרינן הכאה דרויח קרא טפי ומאחר שכן אמאי אצטריכו לומר הני מימרי כל עיקר. וכי תאמרו דהיא גופא קמ״ל גדר התוכחה עד נזיפה הא ליתא דא״כ לימרו בהדיא תוכחה עד נזיפה אלמא משמע דס"ל כרב או כשמואל ולא כר׳ יוחנן דכיון שהגדר הוא עד קללה או הכאה סד״א דנילף מינה דאף דלא מקבל ויבא אדם לעשות לפנים משורת הדין להכי קאמרי דמצוה וחובה וכו׳ ונמצא דהני תנאי ואמוראי סברי דלא כר׳ יוחנן ולא קי״ל כוותיה ופש גבן רב ושמואל והדרינן לכללין דהלכתא כרב באיסורי:

איכו השתא הבה בא אבא לדברי מור״ם בהגהה דכתב עד שיכנו או יקללנו וק״ק דהרב הנמקי כתב הכי לאותובי בין אליבא דרב בין אליבא דשמואל אבל להלכה לא יצדק לומר עד שיכנו או יקללנו ולכ״ע אין הלכה כשמואל דאמר עד קללה דהרי הרמב״ם וסיעתו פסקו כרב עד הכאה והסמ״ג ומהר״א ממיץ וסיעתא פסקו כר״י עד נזיפה:

וראיתי להרב פר״ח שכתב דמספקא ליה אי קי״ל דרב דהלכה כרב באיסורי או קי"ל כשמואל דבקללה הוו שמואל ור״י תרי לגבי רב והמחוור לפסוק כשמואל עכ״ד וק״ק דאי מספ״ל לפסוק הכאה לחומרא ואמאי נקיט תרתי. ותו דהדבר ברור דמור״ם צדיק עת״ק דברי הרב הנמקי והרב הנמקי כונתו מבוארת להקשות לרב ולשמואל דלר"י ל״ק. ומ״ש דהמחוור לפסוק כשמואל כעת לא ראיתי לשום אחד מהראשונים דפסק כשמואל ואין זה מחוור לפסוק נגד כל הראשונים. וראיתי בס׳ חסידים סי' ה׳ שכתב חייבין להוכיח בעלי עבירות עד שיכו ויקללו ויבזו וק״ק דהם ג׳ סברות דרב ור״י ושמואל וכיון דפסק כרב עד שיכו הא תו למה לי. ויש לישב קצת:

ח

כתב הסמ״ג עשין י״א דרשו רבותינו מריבוי תוכיח אפילו תלמיד לרב ובמקום אחד מרבה מתוכיח אפילו מאה פעמים ואפי' לא קבל ופירש הרא״ם הוכחת תלמיד לרב במקבלו ולחבירו כשאינו מקבלו שקולים הם ויבואו שניהם והקשה הרב שער אפרים סי׳ ס״ה שהרי מבואר בסוגיית ערכין דעד הכאה ילפינן מיונתן לעלמא ומשמע דה״ה תלמיד ושוים הם חבר לתלמידו להוכיחו עד הכאה. ועוד הקשה ממציעא דף ל"א דאמרינן הוכח אפילו מאה פעמים תוכיח תלמיד לרב ומשמע דתוכיח קאי אהוכיח מאה פעמים:

ואפשר לישב דהרא״ם קאי בשיטת הרמב״ן והר״ן והנמקי ודעמייהו שהקשו דבמציעא אמרו הוכח ק׳ פעמים תוכיח תלמיד לרב וסוף פ"ג דערכין אמרו הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו ת״ל תוכיח מ"מ וקשה תרתי חדא מתלמיד לרב דלפי סוגית ערכין מנ״ל ותו ממשמעו' הוכח דהכא אמרינן הוכח אפי׳ ק' פעמים והתם בערכין משמע ליה דפירוש הוכח חדא זימנא וקא משנ״ו רבנן דבמציעא מיירי בעבירות חלוקות ובערכין מיירי בעבירה אחת ומתוכיח משמע לכל אפי׳ לרב ובכל ענין ז״התד ואפשר דרא״ם סבר כוותייהו בחדא דסוגיית מציעא בעבירות חלוקות ואהא דריש תלמיד לרב וסוגיית ערכין בעבירה אחת ובעבירה אחת כשהוכיחו פעם ראשונה לרב אין להוכיחו זימנא אחורי תניו ופעם ראשונה דרב ופעם שניה דחבירו שקולים והיינו מקבלו ואין מקבלו דקאמר הר״א ממיץ ואם כן יונתן פעם ראשונה מיקרי דבתחילה השיבו על מדוע לא בא בן ישי נשאל נשאל דוד ואינו תוכחה רק הודעה וכשאמר לו כי בן מות הוא אז אמר לו למה יומת והיינו פעם ראשונה ומיניה יליף עד הכאה רב והיינו ילפותא לרבו ואביו וכ״ש חבירו רק דזה כדינו וזה כדינו לרב בפעם ראשונה ואף ששוקל בדעתו שיכנו לא ימנע מלהוכיחו ולחבירו כמה פעמים עד שיכנו:

שוב ראיתי מ״ש הרב מהר״א אלפאנדארי נר״ו במרכב׳ המשנה משם אחד קדוש קצת ממאי דכתיבנא בעניותין אך מ״ש משמו בביאור דברי הגמי"י לא שמיע לי. ומ״ש הרב המחבר נר"ו דחיק ואתי מרחיק ולי ההדיוט נראה דט״ס הוא בהגמי״י וכצ״ל אע״ג דמרבינן התם מתוכיח בתלמיד לרב פי׳ במקבלו ומפיקינן נמי מתוכיח לחברו כשאין מקבלו הוכחת וכו'. והרב קרבן אהרן בבריתא דת״כ שהיא בריתא דסוגיין כתב דמהוכח משמע אפי׳ ק׳ פעמים וכו' ע״ש וק״ק דהת״כ מתוכיח יליף כסוגיית ערכין כמבואר וכמ"ש סמ״ג והגמי״י והרמב״ן והר״ן ונמקי ואינו ענין למ״ש במציעא הוכח אפילו מאה פעמים כמדובר:

והרב שער אפרים תריץ יתיב לקושית הראשונים מסוגית מציעא לערכין וקושית הרב לח״מ על הר״מ שהשמיט דין תוכחות תלמיד לרב וכתב דסוגיות פליגי אהדדי וסמך הרמב״ם על סוגיית ערכין דהוכח משמע פעם א׳ ותוכיח ק׳ פעמים וליכא למילף תלמיד לרב אך אף שמהתורה לא למדנו מדברי קבלה דיונתן למדנו והיינו דלא כתב הרמב״ם דין תלמיד רק פ״ה דתלמוד תורה ז״התד והרב מקראי קדש דף כ״ז כתב עליו ועל מאי דמייתי מהרב שמחה הכהן שלא ראו דברי הנמקי. וקשה שהרב שער אפרים גופיה מייתי דברי הנמקי וכתב שצדקו דבריו ע״ש גם מה שהקשה עוד על הרב שער אפרים כבר השיגו במרכבת המשנה. ועוד יש להשיב עליו כאשר יראה המעיין ומה שהקשה הרב שער אפרים על דברי הרב מהר״ר שמחה לק״מ ופשוט ואין צורך למה שישב בעד הר״ש. ובס׳ מרכבת המשנה הקשה על הרב שער אפרים דאיך אפשר דהסוגיות חלוקות [ועמ״ש בספרי הקטן מדרשותי ראש דוד דף ו' בס״ד] והלא הא דבר רבא וההיא דערכין בריתא וכי תימא דבריתא דגינת כרבא הרי הרמב״ם פסקה וכו׳ עש״ב ואי מהא לא איירי דבש״ס שם פריך ה״נ אי דמנטרא פשיטא אי דלא מנטרא אמאי ומשני דמנטרא וקמ״ל דל״צ דעת בעלי׳ כדר״א דהכל צריך דעת בעלים חוץ מהשבה דהתורה רבתה השבות וא״כ אף דתשיבם ק' פעמים כסוגיית ערכין דין גינתו אמת מדר״א ומ״ה פסקו הרמב״ם. אך הו״ל להקשות על הרב ש״א דהרמב״ם שם פי״א דגזילה כתב השב אפי' ק׳ פעמים וכמו שהקשה הרב מקראי קדש לתירוץ מהר״ש והדק״ל דאם כן הוכח אפי׳ ק׳ פעמים ומוכיח לתלמיד ודוק:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה