ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן תקכז
א
דין ה׳. אפי׳ כבוש וכו׳ כן הוא לשון הברייתא וכ״כ הרי״ף והרא"ש אבל הטור השמיט כבוש ומרן ב״י יישב דעתו של הטור ובספר יד אהרן תמה על רבי׳ הטור בקיצור פסקי הרא״ש דמאי דתריץ מרן לדעתו ניחא אבל לדעת הרא״ש שהביא לשון הברייתא ובכללא תני כבוש אמאי השמיטו וצ״ע עכ"ד. ובקיצור פסקי הרא"ש בנסחא שלפנינו וצ״ע עכ״ד. ובקיצור פסקי הרא״ש בנסחא שלפנינו כתוב כבוש ונסחא מוטעת נזדמנה לו:
ב
דין זה . נכי שיסמוך עליו מי ששכח וכו' עמ״ש מורי הרב זל״הה בס׳ נחפה בכסף ח״מ סי׳ כ״ג:
ג
שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע וכו' רש"י פירש בעובדא דההוא סמיא לדידך אסור שאין דעתי על המזידים וכו׳ ודקדק מרן בב״י דמשמע דאם היה דעתו גם על המזידים מהני גם לפושעים ותמה מדאמרינן אבל היה לו להניח ולא הניח פושע הוא ואמאי קרייה פושע כיון דיכול לסמוך על גדול העיר ותירץ דהא יכול לסמוך על גדול העיר היינו בשעבר ולא הניח אבל לכתחילה מודה רש״י שצריך כל אדם לערב בביתו ואם לא עירב נקרא פושע ורבינו ירוחם כתב בשם הר' אברהם בן אסמעאל דהאידנא שהש״ץ מערב על כל העיר ומכריז מותר לסמוך עליו לכתחילה ולא הוי פושע וזה כדברי רש״י והרשב״א עכ״ד מרן בב״י עש״ב ומה שתמה על רש״י מדאמרי' אבל היה לו להניח וכו' אפשר דמעיקרא לפנים בישראל לא הוו נהיגי דגדול העיר יהיב דעתיה לערב אכלה כרבא והכי משמע קצת מההיא דאמרינן שלחו מנות לאין נכון לו למי שלא עירב ע״ת ולא הכריזו דיסמכו על גדול ועמ״ש הט״ז:
ומ״ש דדעת רבינו אברהם רבו של רבינו ירוחם הוא כדעת רש״י יש להעיר קצת דהוא כתב דדעת רש״י הוי דוקא כשלא הניח בדיעבד יכול לסמוך ומריהטא דכוליה לישנה דרבינו ירוחם נתיב ד' ח״ג מוכח דגם לכתחילה יכול לסמוך ולא להניח כאשר כאשר יראה הרואה כדברי רי"ו ויש לישב:
ד
דין ט'. רק שיודיעוהו בי״ט קודם שיתחיל לבשל וכו׳ מדברי מרן והטור והרמב״ם מוכח להדיא דצריך שידעו קודם שיבשלו. וכבר מהרש״ל הקשה דפשיטא טובא ואמאי אצטריכא להו לרבוותא להשמיענו כזאת וניחא ליה דהא אתו לאשמועי' דצריכין למען דעת כל עמי הארץ בבירור גמור קודם שיבשלו ולא סגי באמדן דעת כמ״ש הרב ב״ח. והנה כי כן אמרנו נבא העי״ר על הרב שיירי כנ״הג שכתב דבקושטנדינה ותיריא נהגו להכריז בליל שבת ובאיזמיר מכריזין בליל י״ט ראשון והרב ז״ל טעמא טעים לחילוק המנהגים דראשו מגיע אל סלע המחלוק״ות פלוגתא דהרמב"ם והראב״ד אי בי״ט יכול לערב על תנאי והאריך בזה ע״ש לימדנו דכיון דנהיגי בהכרזה ש״מ דלא רצו שיסמכו על גדול העיר מסתמא דהכי בדין עירובא רק שידעו בבירור דעירב כבר איכו השתא מה תועלת בהכרזה בליל שבת אחר שיבשלו או ששכחו ולא בישלו לשבת. אמר זמן בא לידי ס׳ בית דוד להרב מהרי״ד ושם ראיתי שהעיר הרב בזה סי׳ ס״ג:
ה
דין י״ב. חוזר ונוטל מיד הזוכה ומברך וכו'. לא כך נהגו רבותי אלא המזכה על ידו עומד עמו ומערב נוטל העירוב בידו ומברך ואומר בדין עירובא וכו' ולכל בני המדינה ואח״כ
נותן העירוב ביד המזכה על ידו ואומר לו זכה וכו׳ ומגביהו וכו׳. טור ברקת ע״ש באורך. וכן משמע מדברי פסיקתא פ' בשלח כ״י. ומה שהביא הרב הנז' ראיה מדברי הרמב״ם אין נסחתנו כדמייתי. אך הרב שבלי הלקט סי' ע״ז והטור כתבו כדברי מרן:
ו
דין י״ב. ומברך על מצות עירוב ואומר בדין עירובא וכו׳ בפסיקתא פ׳ בשלח כ״י אמרו שיאמר בדין עירובא וכו׳ ואח״כ יברך אשר קב״ו על מצות עירוב. ומכאן תשובה להרב העטור בספר הדברות הביאו בספר שבלי הלקט סימן ע״ז שכתב שיברך אשר קב״ו להניח עירובי תבשילין:
ז
דין י״ג. אינו יכול לבשל מי״ט ראשון וכו׳ מיני עופות ומיני בשר שאם יבשלום ביום שחיטתן אינם יפים לאכול כמו הנשחטין מאתמול מותר לשוחטן ביום ראשון. הרדב״ז בתשובה סימן תקצ״ד וע״ש מה שהקשה במה שאמר הרא״ש בתשובה די״ט ב׳ משום גזירת שמדא
ולק״מ:
ח
דין י"ז. גומר אותה עיסה וכו׳ שגומר אותו התבשיל וכו' התבשיל וכו' והרדב״ז בתשובה סימן תר״סט מקל שגומר כל מה שצריך לשבת:
ט
דין י״ט. מי שלא עירב מותר להדליק וכו' עמ״ש הרב בית דוד סימן ש״ב וכתבו ז״ל דהמנהג דמי שלא עירב מדליק וכמו שסתם מרן ז״ל:
י
דין כ"ב. יכול לערב בתנאי וכו' ויותר טוב לערב על תנאי ממה שיסמוך על גדול העיר. הרב בית דוד סי' ש״א וסי׳ ש״ד. וזכורני שהרב מהר״ש גאון בתשובותיו הנדפסות בספר משפטים ישרים פסק איפכא דטפי מעלי לסמוך על עירוב גדול העיר מלערב על תנאי. ואם יערב על תנאי לא יברך וכעת אין הס' הנז' מצוי אצלי ועמ״ש הרדב״ז בתשובה סי' תרס״ט:
יא
אחר שעירב בדג מליח שסבר דיועיל לעירוב ונודע לו ביום ראשון מפי חכם דלא מהני לא יוכל לסמוך על עירוב גדול העיר רק יערב על תנאי בית דוד סי' ש"ד:
יב
אם שגג ולא הניח ע“ת וסמך על ראובן שהניח אכולא כרכא ואח״כ נמצא שנאכל עירובו של ראובן בליל י״ט שני וראובן הוצרך לסמוך על שמעון הדעת נוטה דאין בסמיכת אותו ששגג על ראובן ממש הגם שראובן סמך על שמעון אלא אותו ששגג עצמו צריך לסמוך על שמעון. הרב כנ״הג בתשובות הנדפסות סי' מ״ט: