ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן תקיד
א
דין ב׳. הג״הה. ומותר להוסיף פתילות וכו׳ נראה שיש לו שתי פיות ודולקת בי"ט ואין שיעור בשמן שבנר להיות דולק והולך אסור לכבות פתילה אחת מהן כדי שהשמן יספיק אבל אם השמן מעט באופן שאם ישארו השתי פתילות דולקות יכבה הנר בתוך הסעודה מותר לכבות אחת כדי שיספיק הנר להאיר בסעודה דמקרי צורך אוכל נפש. הרב החסיד מהר״ר יעקב מולכו בתשובה כ״י:
ב
דין ה׳. אבל של ב״הכ לא חשיב של בטלה וכו׳ כ״כ הרא״ש וברשב״א נסתפק בדבר וכו' כמ״ש מרן. ורבינו ישעיה הראשון בתשובה כ״י סי׳ מ״ח התיר בפשיטות שהוא כבוד הבריות ושמחה ומצוה מן המובחר שכן רגילים בשמחה להרבות נרות וגם העכ״ום נוהגין ולא דמי למוגמר דאינו שוה לכל אבל נר שוה בכל ומרחיב לבו של אדם:
ג
נהגו באיזה קהלות ללוות לעכ״ום להדליק נרות בבית הכנסת משבת לי״ט וכן ביו״הך קודם הנעילה. ואי איישר חילי אבטיליניה דרוב הפוסקים סוברים דלא הותר במקום מצוה אמירה לעכ״ום אלא כשאינו מלאכה גמורה והחמירו האחרונים ובאלו אמרו שלא לסמוך על המקלים אפילו לצורך גדול כמבואר בסי׳ רע״ו בהג״הה ובדברי האחרונים. וכ״ש לדידן דקבלנו הוראות מרן ומוכח שדעתו כמ״ד להתיר אמירה לעכ״ום במקום מצוה או חולי קצת בשבותין דוקא כמבואר לעיל סי' ס״ז ואם כן מאן ספין ומאן רקיע להתיר בפרהסיא ובמקום הקדש מלאכה גמורה. וראיתי מי שכתב ללמד זכות על המנהג דמבואר בב״י סי׳ רע״ו דלא מהני קצץ בנר משום דגוף ישראל נהנה ממנו וכאן לא שייך דאין רואים לאורם אלא בלילה והוי כשאר דברים כמו עכ״ום העושה מלבוש דמותר בקצץ כמבואר סי׳ רנ״ב ואף לפי מ"ש דבבית ישראל על מהני קצץ הוא הטעם משום חשד וברבים ליכא חשדא ועוד כמה פוסקים מתירין בנר בקצץ וכדאי לסמוך עליהם במקום מצוה ושמחת י״ט וכמה פוסקים מתירין אפילו בחד שבות במקום מצוה ועל התר זה יש לסמוך על מה שנוהגין ביו״הך להדליק ע"י עכ״ום נרות ב״הכ קודם הנעילה עכ״ל בקיצור והמעיין יראה כי דברים חלושים הם ורפא ירפא שבר על נקלה דאין לסמוך על סברות שאינם קבועות להלהכה ורוב הפוסקים חולקים ובפרט באיסורי שבת ובפרט ביום קדוש יו״הן דזמן כפרה לכל היא וכולי יומא צוחינן לכלא פשע ולהתם החטאת ולעת ערב והנה בלהה לעשות עכו"ם מלאכה גמורה בפרהסיא המקום הקדש, ועוד דכמה מקומות בבית הכנסת שנהנים מאור זה קודם בין השמשות וחזר הדין דאין להתיר בקצץ. ועוד דהא כתבו גדולי הפוסקים דהא דשרי בקצץ במלבוש וכיוצא. היינו דוקא כשאינו אומר לעשות לו מלאכה בשבת ואיהו דידיה עביד ומאחר שכן אנן מה נענה דנוהגים לצוות לעכ״ום שיבא לבית הכנסת ביום שבת ויו״הכ בשעה קבועה להדליק דלא סגי בלאו הכי שיאמרו לו בפירוש שידליק בשבת וי״הכ ואין (למאריך) [להאריך] בזה וה' הטוב יכפר בעד:
ד
דין ו'. אין נותנין נר על גבי אילן וכו' עמ״ש בעניותינו לעיל סוף סי׳ זר״ע בס״ד:
ה
דין ח׳. בפי שתי נרות וכו'. פ׳ המביא תנן ואין חותכין את הפתילה ר' יהודה אומר חותכה באור ופריך בש״ס מ״ש בסכין דלא דקמתקן וכו׳ תני ר׳ חייא חותכה באור בפי שתי נרות וכו' תני בר קפרא וכו' וחותכה באור כפי שתי נרות. והרי"ף הביא כל זה בהלכות וכתב הרא״ש מדהביא רב אלפס הגמ' שמפרש דברי ר' יהודה מכלל דס"ל דהלכה כר״י ולא ידענא טעמא יפסוק כיחידאה במקום רבים דמשמע דרבנן אסרי לגמרי עכ״ל:
וחיה אפשר לומר דמשום דהרי״ף בעי לאיתויי ברייתא דבר קפרא משום אינך מילי דהוו הלכה הוכרח לאתויי הן שקלא וטריא דאי לא מייתי ליה הוה ס״ד דהא דתני בר קפרא במילי דפתילה וחותכה באור בפי שתי נרות אינו לא כר״י ולא כרבנן רק הוא דעת שלישית מכרעת דאלו ר״י מתיר לחותכה באור בכל אופן והוה טעינן דהלכה כסברת בר קפרא דהוא סברא מציעתא משו״ה אייתי הך שקלא וטריא להורות דהא דבר קפרא דחותכה באור בפי שתי נרות אתיא כר' יהודה והוי יחידאה ולא קי״ל כוותיה אלא בכללין דהלכה כת״ק זה היה אפשר לומר:
מיהו קושטא קאי דדעת הרי״ף לפסוק כר׳ יהודה וכדעת הרמב״ם דפסק בפירוש הכי ומסתמא כשיטת רבו אמרה ותמיהת הרא״ש מתרצתא ממרן בב״י דכיון דבר קפרא סתם כר״י קי״ל כוותיה:
ורש״ל בים של שלמה הוסיף טוב טעם וז״ל ותמיהתו אינה תמיהה דמשו״ה פסק כר״י דר׳ חייא תנא כוותיה וכן בר קפרא וכו' גם אפשר לומר דאף ת״ק לא פליג עליה בזה וכו׳ ע״ש ומ״ש דר׳ חייא תנא כוותיה אין ראיה מברייתא דר' חייא כל כך דאיכא למימר דר׳ חייא לפרושי מתני' אתא כי כן ארחות הבריתות אבל לא שסתם הכי אבל מ״ש דאפשר דת״ק לא פליג וכו׳ ניתן ליאמר כאשר עין אדם יראה בספרי הכללים ומשם באר״ה:
והזה הוית להרב יבין שמועה דף קכ״ד שכתב דכוונת הרא״ש דנהי דמטעמא דברייתא דבר קפרא צריך לפסוק כר' יהודה מ״מ ממאי דמייתי שקלא וטריא דש״ס אדר׳ יהודה משמע דמטעם זה בעי למיפסק הרי״ף כר׳ יהודה מדשקיל וטרי הש״ס אליביה והא קשיא ליה להרא״ש וכתב ולא ידענא וכו' פירוש מטעם זה דשקיל וטרי וכו' דהא דשקיל וטרי משום שדבריו צריכים פירוש וכו׳ זהו תורף דבריו ודבריו קשים לשמוע דמדברי הרא"ש מוכח דאעיקרא דדינא פירכא ואין רמז בדבריו למאי דפריש. ותו דמה מקום מצא הרא״ש לומר דטעם שפסק הרי"ף כר׳ יהודה הוא מדשקיל וטרי עד שתמה עליו. ניחא דהרי"ף פסק כר' יהודה מטעם ברייתא דבר קפרא והשתא דפסקינן כר״י מפרש מילתיה בהדיא. ותו דהרי הטור בקיצור פסקי הרא״ש החליט לאיסור לחתוך אפילו בפי שתי נדות ובטור כתב דהרא״ש היה חוכך להחמיר. ומזה מוכח בהדי' דהרא״ש פליג בעיקר הדין והא דתני בר קפרא לדעת הרא״ש לא מהניא ומגן שויא לפסוק כיחידאה במקום דסתם משנה דלא כוותיה דכיון דסתם רבינו הקדוש כת״ק תו לא משגחינן בברייתות כל דליכא הוכחה בש״ס ודוק:
ו
דין יו״ד. מותר להסיר הפחם וכו׳ מוכח דשרי אף בראשי אצבעותיו. בית דוד סי' רצ״ד. וכ"כ קצת מן האחרונים: