ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן תקיב
א
דין ב'. בני החיל וכו' זה דעת הרמב"ם וסיעתו והרב המגיד פ"א האריך לישב סוגיית הש״ס דאמרינן ופליגא אדרי״בל וכו׳ לדעת זה. ואנא נפשאי כתבית במקום אחר על ישוב הרב המגיד ושם הבאתי מה שהקשה עליו הרב לח״מ ומה שישב בס' יד אהרן ודייקינן עליה. וחתרתי לישב דברי הרב המגיד ולא עליה בידי דבר נאות:
והאמת יורה דרכו דהנכון דהרמב"ם לא גריס בש״ס ופליג' כמ"ש הר״ן וכ״כ ה"המ בריש דבריו. וראיתי למהרש״ל בס' ים ש״ש שהקשה על זה דאין עלה על דעת הרמב״ם לסמוך על זה מאחר שרבו הרי״ף כתב גירסא זו בפשיטות כאשר כתוב בכל הספרים מנין לו לחלוק עליו בסברא בעלמא עכ״ל ואפשר דהרמב״ם החזיק בסברתו ולא חש לדעת הרי״ף וגירסתו מסתפק ואזיל דהגאון בעל הלכות גדולות קבע בהלכותיו הא דרב הונא דבני באגא ע״ש בדף ל״ו ומאחר אשר חזה דבה״ג סבר הכי גם הוא החזיק בדעתו. ואתה תחזה מדברי בה״ג שם דנראה דגירסתו בש״ס מסייע ליה לרי״בל במקום ופליגא ע״ש והכוונה דהך פלוגתא דתנאי אי לכם היינו לכלבי׳ או לעכו״ם מסייע ליה דלכ״ע לכם ולא לעכו״ם ואמטו להכי אסור להזמין העכו"ם בי״ט.
והכי דייקי דברי הרמב״ם שם דין י״ג שכתב האי דינא לכם ולא לכלבים ולא לעכו״ם וסיים לפיכך מזמינים את העכו״ם בשבת ואין מזמינין אותו בי"ט וכו׳ ולשון זה משמע שהיה גורס מסייע ליה כגירסת הגאון בה״ג כמבואר:
ומהרש״ל שם בי"שש פירש לדעת הרמב״ם דרב הונא איירי שהקמח של ישראל ומ״ה אמרו בש״ס ופליגא אדרי״בל אבל הרמ׳ איירי שהקמח של בני חיל והשיגו הרב ט"ז
דאי הכי מנ״ל לש״ס דפליגי דילמא רב הונא איירי בקמח של בני חיל והכי משמע בהדיא מלשון הנהו בני באנא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא ותו דלא יעלה על הדעת שמתיר רב הונא קמח של ישראל וכו׳ ע״ש ויש לישב בעד רש״ל דהש״ס קים ליה דהכי הוה עובדא דהקמח של ישראל ולשון דרמו עלייהו קמחא דבני חילא הש״ס אמרו והכוונה דעלייהו רמיא קמח בני חילא כלומר זה יתנו הקמח הנצרך עשוי פת ורב הונא פליג אדרב חסדא וכדעת רש״י וכמ״ש הר״ן לדעת הרי״ף:
אך ק״ק על תירוץ מהרש״ל בעד הרמב״ם הנז' דאין זה דרך הרמב״ם להשמיט דינים מפורשים בש״ס ולכתוב דינים במציאות אחר שלא הוזכר בש״ס והו״ל להביא דין המפורש בש״ס היכא דהקמח של ישראל דאסור ומינה שמעינן דאם הקמח שלהם מותר:
שוב ראיתי דמהרש״ל כתב בתחילת דבריו דאף אם ישראל נתנו הקמח לא פליג אדרב חסדא שא״א לפלגה בלישה שלא יניחו הבני חיל וכו׳ ע״ש ולשיטה זו אזיל במאי דפירש דרב הונא בקמח ישראל איירי ופליג ארי״בל דרי״בל לא ה״ל לישראל ללוש בעבור מעט פת לתנוק דס״ס מרבה בשבילו וכו׳ עש״ב וכפ״ז ק״ק דמנ״ל לש״ס דפליג דילמא כיון שאין מניחין בני חילא ליטול מעט קודם אף דמן הדין יש לישראל ליקח שרי וכדרב הונא ורי״בל לא אמרה אלא בזימון עכו״ם כי אין מחסור חלק יעקב אי פרח זי״מון מיניה דעכו״ם:
והט"ז הקשה דהא דיכול להרבות בבישול י״ט דוקא קודם אכילה והכא אנן מתירים לאפות לחם עכו״ם בשביל הערמת פת לתנוק ואין לדחוק דמיירי קודם אכילה דה״ל לרב הונא לפלוגי בהכי ותו דפריך מר' שמעון שלא בא אמש וכו׳ ואי רב הונא קודם אכילה לא פריך מידי דשם היה אחר אכילה דהרי באמש היה ונראה דכאן שהיה חיוב עליהם מחק המלכות בקשו עילה להתיר וקצת סיוע לזה מדשחט ר"ש התימני העגל בי״ט דמאי סבר והרי לכ״ע לכם ולא לעכו״ם אלא דמאונס עשה דאי לא לא הי"ל לאכול והיה הפסד שמחת י"ט וז״ש יצא שכרכם בהפסדכם ותמוה דודאי עונש על חילול י״ט וכו׳ וז״ש דפליג רי״בל דאמר מזמינין עכו״ם בשבת וכו' וזה מצד ההכרח וכו' ושפיר פסקי ה״ג והרמב״ם כרב הונא ביש אונס ואין מזמינים עכו״ם בי״ט שזכרו הפוסקים היינו במקום שאין אונס דהא לא הוזכר דמזמנין בשבת וכו׳ זהו
תורף דבריו בקיצור:
ומאי דדחי דליכא למימר דרב הונא קודם אכילה דהו״ל לאפלוגי לק״מ דהוה פשיטא להו דרב הונא דוקא קודם אכילה הוא דשרי או שמא גופא דעובדא הכי הוי ששאלו אם יאפו קודם אכילה ורב הונא דידע דהך שאלתם לא הוצרך להתנות בהכי. ומאידקשיתיה דמאי פריך אדרב הונא מעובדא דר״ש התימני דהיה אחר אכילה כמ״ש אמש היה. לק"מ דלא בא אמש היינו שלא בא בליל י"ט וכן מפורש בתוספתא שלא יצא ליל י״ט לבית המדרש לשחרית וכו' ע״ש. ותו דמדבריו עצמם שכתב דהיה הפסד שמחת י״ט מוכח דהיה קודם אכילה. ומאי דדייק מאי סבר ר״ש התימני דעבד עובדא ולא ישחוט האי עגלה וכו׳ לק״מ דסבר כר״ע דנפש בהמה משמע וחזי לכלבי ושוכרי וה״ט דרי״בב לא החליט דגדול עונם דפלוגתא היא ולהכי לא אמר לכם ולא לכלבים נמי כיון דהוא פלוגתא וכן נראה מדברי הרמב״ן במלחמות בעובדא דר״י ור״ע:
ועל עיקר ישוב הט״ז הנזק בעד הרמב״ם לא נאריך לדקדק עליו רק דהרמב״ם פסק כרי״בל שכתב דין י״ג מזמנין העכ״ום בשבת ואין מזמנין אותו בי״ט ומזה נראה דאף על צד ההכרח אין מזמנין בי״ט כמו שפירש בדריב״ל וכן בה״ג הביא מימרת רי״בל ולדרב הונא והדק״ל:
אכן לפי שיטה הנז׳ דשרו ר״ה ור״ש התימני לפי שהיו אנוסים מתרצתא קושית מהרש״א בחידושי הלכות במאי דפריך והא חזי לכלבים דאיך ס״ד דלית מאן דאסר לכלבים והרי משנה שלימה דמייתי בסמוך עיסת כלבים וכו׳ אין הרועים אוכלים ממנה אין אופין אותה בי״ט. וע״פ האמור ניחא דס״ד דההיא מדרבנן ובמקום אונס לא גזור והיינו דפריך והא חזי לכלבים כלומר מדאורייתא ומייתי פלוגתא דר״י הגלילי סבר דאסור מדאורייתא ולזה אסר ריב״ב
ודוק: