אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן תנז

סימן תנו

א

דין א׳. שישקו זו בזו וכו׳ עיין מה שכתב הרב בית דוד סימן רכ״א:

ב

הגהה. ושכח להפריש וכו' עמ״ש הרב הלבוש ומה שהקשה עליו הרב אליה זוטא ועמ״ש באליה רבה ועמ״ש הרב פנים מאירות ח״ב סי׳ קע״ו. ועמ״ש מג״א ומ"ש הרב דברי אמת בקונט׳ דף צ״ט:

ג

עמה שנילושה ביין בא״י ושכחו לעשר היין עמ״ש הרב מחנה אפרים בהגהותיו ומורינו הרב מהר״י זאבי זל״ה בספרו הנדפס מחדש הביא דברי הרב הנזכר שהרצה דבריו לפניו ודחאם בטוב טעם בעיקר ע״ש באורך:

ד

דין ב׳. הלש עיסה בי״ט של פסח לא יקרא שם לחלה וכו' עמ״ש הרדב״ז בתשובות הנדפסות מחדש סי' תע״ח:

ה

דין ב׳. הגהה. ואם יש בהן קטן שלא ראה קרי וכו׳. הרב מגן אברהם כתב דאי ידעינן שראה קרי אפי' בן יומו הוא טמא לקריו והשיג עליו הרב חק יעקב דבהדיא אמרו ריש פ׳ בנות עכו״ם דף ל"ד ופסקו הרמב״ם פ״ה דאבות הטומאות דפחות מבן ט׳ אינו טמא ומ״ש בב״י שאין טומאה יוצאה מגופו משם רי״ו הכי קאמר דאפילו אינו טמא עכ״ד:

והשיג עליו מהר״י לב כ"ץ דמ״ש הרמב״ם היינו לטמא אחרים אבל קרי של קטן אפילו בן יומו טמא טומאת הגוף והביא ראיה מדברי הרמב״ם פ״ז דתרומות שכתב בהן קטן שעדיין לא ראה קרי הא אי ראה טמא. והרב שבות יעקב ח״א א״ח סימן כ״ב הביא השגה הנז׳ וחזר לקיים את דבריו שבס׳ חק יעקב. ובספר חק יוסף דחה כל דברי הר׳ שבות יעקב והעלה דהעיקר כדברי הרב מגן אברהם ומהר״י לב הלא בספרתם באורך וברוחב:

ואנן בעניותין אתחזי לן כדברי הרב שבות יעקב דכי ממעט קטן עיקר המיעוט לקטן הרואה עצמו שאנו טמא טומאת הגוף איכו השתא אקומה נא לחזות בנועם ראיות הרבנים הנז׳. ואני אענה דמה שהביאו ראיה מהר״י לב והרב חק יוסף מדברי הרמב״ם פרק ז׳ דתרומות דין ט' ופ״ה דבכורים דין יו״ד קטן שלא ראה קרי וקטנה שלא ראתה דם נדה וסיים פ״ז דתרומות שחזקתן שלא יצאה טומאה עדיין עליהם דממ״ש שעדיין לא ראה קרי מוכח מוכח הא אם ידעינן בודאי שיצא קרי ממנו טמא וכדברי הרב מגן אברהם. הנה הרב שבות

יעקב כתב דכונת הרמב״ם דאף שרואה דבר מה אינו נקרא קרי:

ואיברא דהוא דוחק בלשון הרמב״ם דפשט הלשון מוכח דאם ראה הוא טמא. ועוד השיב עליו בס' חק יוסף דהרמב״ם כייל ותנא קטן וקטנה כי הדדי וכי היכי דבקטנה כשראתה דם הוי נדה אפילו בת יום אחד ה״נ בקטן הוי קרי כשראה עש״ב אבל נראה דאין מזה ראיה דהנה מרן בב״י בסימן זה כתב על דברי הטור וז"ל קטן שלא ראה קרי מימיו משמע שכל שהוא קטן בחזקה שלא ראה הוא ונאמן לומר שלא ראה אפילו הוא בן י״א או בן י״ב אבל רבינו ירוחם כתב ואם יש בעיר כהן קטן פחות פחות מט' שנים שלא יצאה טומאה מגופו משמע דאם הוא גדול יותר מבן ט' הרי הוא בחזקת שראה קרי עכ"ל. וק"ק על מרן דמשוי פלוגתא בין הטור ורבינו ירוחם משום דהטור נקט שלא ראה קרי מימיו ורי״ו כתב קטן פחות מט׳ שנים והרי רבינו ירוחם שם בנתיב ה' ח״ג לעיל קודם ל' זה שהביא מרן כתב. וכתבו המפרשים ואם יש כהן קטן שלא ראה קרי מימיו מותר לאפותה וכו' ע״ש וא״כ מוכרח דמ״ש בתר הכי כהן קטן מט' שנים לאו דוקא ולאו לדיוקא דאם ביותר מט' שנים ואומר שלא ראה אינו נאמן וכפי שיטת הרב שבות יעקב ה״פ דמ״ש הטור ורי״ו ברישא לא ראה קרי מימיו היינו לכלול אפילו יותר מט' שלא ראה קרי דנאמן כמ״ש מרן ומ“ש אח״כ רי״ו קטן פחות מט' שנים שלא יצאה טומאה מגופו כונתו דאף דראה אינו טמא לאפוקי יותר מט׳ דאם ראה הוא טמא אבל אה״נ דגם יותר מט׳ אם אומר דלא ראה נאמן הוא. ומאי דנקטי הטור ורי״ו שלא ראה קרי מימיו אפשר לומר דדוקא בכה״ג מהימנינן ליה ביותר מט' אם אומר דלא ראה קרי מימיו אבל באומר דראה קודם ט' ולא ראה אחר ט' לא מקילינן להחזיקו בטהור:

ומעתה מ״ש הרמב״ם קטן דעדיין לא ראה קרי היינו לומר דאף שהוא יותר מבן ט' כל שאומר שלא ראה קרי טהור הוא. וא"ש מאי דמדמי הרמב״ם קטן וקטנה דכי היכי דקטנה אם ראתה הוא נדה וכשלא ראתה טהורה היא ה״נ קטן שהגיע לט' שנים דאם היה רואה טמא כל שלא ראה טהור ולצד זה מדמי להו ואין ראיה מלשונות הרמב״ם והטור שהביאו ראיה מהם הרב מהר״י לב והרב חק יוסף ערו יסוד הרב שבות יעקב ולפום מאי דכתיבנא שבתי שבות יעקב ונמצאו דברי הר"מ והטור מכוונים:

ודברי ראב"ן דף כ״ג ע״ג דכתב דקטן בן יומו מטמא בקרי ובזיבה כדאמרו פ׳ בנות עכו"ם הם תמוהים כאשר תמה הרב אליה רבה ונראה שיש ט"ס בדבריו כאשר ישפוט בצדק המעיין:

ואשר הביא ראיה הרב חק יוסף לשיטתו ממ"ש הרב הרמב״ם ספ״ה דאבות הטומאה גדולה ששכב אותה קטן פחות מט׳ הרי זו טהורה שנאמר ואשה אשר ישכב איש אותה ולעיל כתב דהמשמעות הרי היא ברואה ואם איתא דקטן הרואה טהור אמאי אצטריך קרא לקטן השוכב אפי' עצמו טהור דלאו קרי הוא. אינה ראיה דאף דכתב הרמב״ם לעיל שהיא כרואה מ״מ לאו רואה היא ולא נוגעת אלא גזרת מלך היא כמ״ש הסמ"ג עשין רמ״ז והוה אמינא דאף אם קטן שכב תהיה טמאה קמ״ל דכל שאין ביאתו ביאה לא מיקריא שכיבה:

וחזיתיה להרב אליה רבה בדין זה תמ״ה יקרא על דברי מרן הכ״מ שכתב אהך דינא דהרמב"ם הנזכר וז״ל בת״כ דריש ואשה אשר ישכב איש אותה איש פרט לקטן ומשמע לרבינו דהיינו קטן מבן ט' דומיא דאשה דלא ממעט אלא פחותה מבת ג' שנים והכי איתא בריש בנות עכו"ם עכ״ל והרב אליה רבה וז״ל בת״כ פ' מצורע אשה אשר ישכב וכו׳ פרט לקמץ יכול שאני מוציא קטן מבן ט' ת"ל ואיש והביאו הסמ״ג עשין רמ״ז וכו' צ״ע על הכ״מ ספ״ה דאבות הטומאה דמביא רישא דת״כ הנ״ל וכתב עלה ומשמע לרבינו דהיינו קטן מבן ט' איך לא ראה סיפא דת״כ דמפורש שאין מוציא בן ט׳ עכ"ל:

ועמו הסליחה דלא ראה בריתא דת״כ במקומה והבין דדרשת ת״כ דמייתי סמ״ג שם הוא על פסוק ואשה אשר ישכב איש אותה שכתבו הסמ“ג בסמוך. ואינו כן דברייתא דת״כ דמייתי הסמ״ג היא על פסוק ואיש אשר תצא ממנו ש״ז שהביא הספ״ג בתחלת דבריו כמפורש בת"כ פ׳ טהרה ריש פ׳ ושם באות ח' שנינו אשר ישכב איש פרט לקטן ותו לא דבהאי קרא לא כתיב ואיש אלא ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז. ושפיר קאמר מרן דליכא סיפא בהך דמייתי. ומ״ש דומיא דאשה דלא ממעטינן אלא פחותה מבת שלש הרי הוא כמבואר דסמוך להך בריתא דמייתי שם אות ז' שנינו ואשה פרט לקטנה או יכול שאני מוציא בת ג' שנים ויום א׳ ת״ל ואשה. ומ״ש מרן והכי איתא בריש בנות עכו״ם כלומר דאשה לא ממעט אלא פחותה מבת ג׳ שם בת״כ והכי איתא בריש בנות עכו״ם להא דאשה דכתיבא בהאי קרא ואשה אשר ישכב וכו׳ ופשוט:

חוזרנו לענין ראשון ואבא היום לגדל ולחזק ראיות הרב שבות יעקב זה יצא ראשונה כתב דהכי משמע פשטיה דקר״א לשון הרמב״ם פ״ה דאבות הטומאה דאף על הרואה קאי והוא דבר הלמד מענינו. ודחה הרב חק יוסף דהא דקאמר הרמב״ם אין ש״ז של קטן מטמאה משמע לטמא אחרים. וגברא דשפיר חזי בעיניו יראה דפשט דברי הרמב״ם למיימינים בם מוכחי דקאי אף לרואה דבעכו״ם קמשתעי הרמב"ם כמבואר לח"י רוא"י. ומ״ש דמטמאה משמע לטמא אחרים איברא דמשפט לשון מטמאה פועל יוצא ור״ל שמטמאה בכל הרואה והנוגע וסמוך לזה כתב הרמב"ם וכל ש״ז שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמאה ופשוט שאינה מטמאה אפילו לרואה באופן כי יושר דברי הרמב״ם מוכח דש״ז של קטן אינה מטמאה אפי׳ לרואה וכדברי הרב שבות יעקב. וכן מוכח מלשון הראב״ד בהשגות פ״א דמשכב ומושב דין י״ב שכתב שאלו היתה ראייתו של זה הקטן כש״ז לא היתה טמאה כלל עד שיהיה בן ט' שנים ויום א' וכו' ע״ש הרי דכתב רש״ז דקטן אינה טמאה כלל ולשון זה ברור דהיינו אפי׳ לרואה:

ונוסף עוד מה שהוכיח הרב שבות יעקב מעיקר הלימוד דאמרו בנדה דף ל״ב אקרא ואיש כי תצא ממנו ש״ז איש אין לי אלא איש בן ט׳ שנים ויום אחד מנין ת״ל ואיש ופשטיה דקרא לא מיירי רק ברואה כי נוגע לא ילפינן מהאי קרא דפרשת מצורע רק מקרא דפ' אמור או איש אשר תצא ממנו וכו׳ או לרבות הנוגע עכ״ל בעיכי זוהי טובה תוכח״ת מגולה והן קדם אשא עיני למה שהשיגו בס' חק יוסף וז״ל ומ"ש דעיקר הלימוד וכו' תמיה לי טובא דהא מסקינן רבן ט׳ הלכתא וקרא דואיש למעוטי אשה מלובן ומ״ש ונוגע ילפינן וכו' ליתא דקי"ל נוגע בכעדשה א״כ ילפינן נגיעה מאו איש אשר יגע בכל שרץ ודון מינה ומינה כדאיתא פי' יוצא דופן דף מ״ג ע״ב עכ״ל ומה שהשיג עליו ממסקנת הש"ס דהיא הל"מ לק״מ דהרב שבות יעקב נקט הבריתא דמרבה מוי"ו דואיש כמבו׳ בש"ס ובת"כ והוא דין אסמכא כדמסיק הש״ס ומה השגה היא זו למאן דנקיט אגב אורחיה כלישנא דבריתא ואי

הבריתא אסמכיה אקרא גם הוא אגב ארחיה מסתמי״ך ואזי״ל:

ברם מה שהשיג עליו בתר הכי לפום ריהטא נראית השגה גדולה וכד דייקת פורת׳ הא נמי מתרצתה ולאו שבשתא דהא כתיב באוריתא בפרשת אמור הכי או איש אשר תצא ממנו ש״ז או איש אשר יגע בכל שרץ וכבר כתבו התוס' דהא דדרשינן או איש דשרץ למגע לש״ז היינו מדסמיכי אהדדי וכ״כ הרב קרבן אהרן ומאחר שכן אפשר לישב דברי הרב שבות יעקב דנקט רישא או איש אשר תצא וקאמר וגומר שם רמז או איש אשר יגע דסמיך וכבר רמז הרב הסוגיא ומשם באר״ה ולא אצטרכא ליה לפרושי באורך:

ואשכחן לרבינו הרא״ש בפירושיו לטהרות ריש כלים שכתב וז״ל ואיכא למ"ד בכעדשה ומטמא אדם דדרשינן פ׳ יוצא דופן או איש אשר תצא ממנו וכו' לרבות הנוגע עכ״ל הרי דהרא״ש אף למ״ד בכעדשה נקיט ילפותה מאו איש אשר תצא ומוכרח שכונתו כדאמרן בכוונת הרב שבות יעקב ואשתמיט מהרב חק יוסף לשון הרא״ש הלז דאי חזייה קפ"ץ עליו רוגזו של יוסף:

ואגב אורחאי ראיתי לרבינו שמשון בפרישתו ריש כלים שכתב וז״ל והש״ז דישראל דוקא ולא דעכו״ם ואפילו מדרבנן לא גזור כדאמרינן פרק בנות עכו״ם קטן טהור אפילו לבית הלל ודוקא ש״ז גדול אבל דקטן לא מטמאה וכו' ע״ש והאי דכתב קטן טהור אינו מובן וראיתי בדפוס פרנקפורט המוגה מהגאון מהר״ר יוסף שמואל מקראקא שהגיה וכן ש"ז של קטן טהור. ואינו מחוור דמאי קאמר אפי' לבית הלל. ותו דהא דקטן בתר הני אמרה. ואיני הדבר ברור דצ״ל קרויו טהור אפילו לבית הלל והוא לשון התלמוד פ׳ בנות עכו״ם ע"ש דף ל״ד ע"א:

ומשתכל הוית להרב אליה רבה דאייתי הך דרשא בן ט' ויום א׳ מנין ת״ל ואיש ומאי דפריך הש״ס מ״ש מקרא דזב דמרבה אפילו בן יומו והקשה מהברייתא דת״כ דקתני איש פרט לקטן יכול שאני מוציא בן ט' ת״ל ואיש ומייתי לה הסמ״ג ומזה קשה על הש״ס מאי פריך מזה דמרבה בן יומו דשאני הכא דאיכא רבוי ומעוט משא״כ בזב דאינו אלא ריבוי ואי ת"כ סותר לש"ס לא הו״ל לסמ״ג להביאו עכ״ל וק״ק במאי דאסתפק ליה אי גמרין פליג אבריתא דספרא כאלו הך דדריש בספרא איש פרט לקטן מילתא חדתא גבן והלא בכמה דוכתי גמרא דידן דריש כי האי איש פרט לקטן ומינייהו בסנהדרין דף נ״ב ע״ב ת״ר איש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ושם ריש דף נ״ד תניא כוותיה דרבא איש פרט לקטן ובסוף העמוד זכר מנ״ל דת“ר איש פרט לקטן ושם ע"ב בהמה מנ״ל דת"ר איש פרט לקטן ובפסחים דף צ״א ע״ב חטאו ישא האיש למעוטי קטן וכהנה רבות וכיון דהש״ס רגיל למדרש כת״כ תיקשי דמאי פריך הש״ס מ״ש מזב שאני הכא דאיכא ריבויא ומיעוטא :

ונראה דלק״מ שהרי הספרא לקמן בפ׳ ואשה כי תהיה זבה שנינו ואשה אין לי אלא אלא אשה גמורה בת יום א' מנין ת״ל ואשה מכאן אמרו בת יום א׳ לנדה וכו׳ ופירש הרב קרבן אהרן וז״ל אין אלא אשה גמורה גדולה דכך משמע אשה ת״ל ואשה בוי״ו לרבות הכל אפי' קטנה בת יום עכ״ל עין רואה דאף דאשה משמע גדולה אתא וי"ו ורבייה בת יום א׳ ולא ממעט מאשה מידי והיינו דקשיתיה לתלמוד דה"ר נימא בפ׳ ואיש כי תצא וכו' אין לי אלא איש מנין לרבות אפי׳ בן יום א׳ ת"ל ואיש מעין דוגמא דדרשת ואשה הנז' והביאה הש״ס לעיל ואינו מוכרח לדרוש מיעוט מאיש כי היכי דלא דריש מיעוטא גבי אשה דזבה הנז׳ וטעמא לדאז הני נינהו ככל מיעוטי דעלמא דהכא איש ואשה דכתיבי בקראי לא מייתרי כולי האי וצריכי קצת לגופייהו:

אדהכי והכי דברי הרב שבות יעקב דאתאן עלה הם חזקים כראי וצק דקרא דאיש כי תצא ממנו וכו' ברואה מיירי וכי ממעטינן קטן מוכח שאינו טמא קטן הרואה דברואה משתעי קרא ולא במגע וכיון דברואה משתעי קרא מאן ספין ומאן רקיע לומר דקטן הרואה טמא:

ואולם הא דמייתי הרב שבות יעקב ראיה ממ"ש בנדה דף מ״ג ע״ב א״ר חנילאי משום ר' אלעזר בר׳ שמעון ש"ז לרואה במשהו לנוגע בכעדשה ת״ש חומר בש״ז מבשרץ וכו׳ חומר בשרץ שהשרץ אין חלוקה טומאתו מה שאין כן בש״ז ופי' רש״י דשרץ קטן מטמא בגדול אבל קטן פחות מט׳ אין לו קרי חומר בש״ז שמטמא בכל שהו משא״כ בשרץ מאי לאו לנוגע לא לרואה הרי להדיא דברואה קטן אינו טמא מכ"ד שפיר דחה הרב חק יוסף ראיה זו אלא דלישניה מגומגם קצת דאמרינן תו התם והא דומיא דשרץ קתני מה שרץ בנגיעה אף ש"ז בנגיעה א״ר אדא בר אהבה שום שרץ קתני ושום ש״ז קתני וכפ״ז שמ״ש שהשרץ אין חלוקה טומאתו משא״כ בש״ז הוא לנוגע דומיא דשרץ דבנוגע ש״ז חלוקה טומאתו וש״ז של קטן לא מטמא ואין ראיה לרואה. ומיהו אכתי יש קצת ראיה מהכא באופן זה דאי אמרת דהא דקטן אינו אלא דלא מטמא ש״ז בנגיע' אבל הוא טמא ודאי דבר זה הוה פשיטא לגמרא לשיטת החולקים על הרב שבות יעקב דלא אצטריך לפרושי חילוק זה וא"כ כי משני לא לרואה למה ליה למפרך והא דומיא דשרץ קתני מה שרץ בנגיעה דבהאי אתקפתא אתי עלה מכח המדמה דקמדמי שרץ לש"ז הו״ל למפרך עדיפא מינה דאיך אפשר דאיירי ברואה והא ברואה אידי ואידי חד שיעורא דגם בש״ז אין חלוקה טומאתו דאף הקטן טמא והיכי מוקמת לה ברואה. ולפחות הו״ל למפרך תרתי חדא דברואה אין חילוק קטן וגדול ותו דדומיא דשרץ וכו' ומדחזינן דהמקשן זו כחו דקמדמי לשרץ וכו' ותו לא נישמעיניה מן הדא דפשיטא לגמרא דגם ברואה חלוקה טומאתו וקטן פחות מט׳ אינו טמא. ואף דלקמן הש״ס בעי ש״ז דחלוקה טומאתו מאי היא וכו׳ פשיטא דהמקשן דפריך והא דומיא ורב אדא בר אהבה ידעי פירושא דבריתא אלא דהש"ס בתר הכי בא ללמד דרך שקלא וטריא כי אורחיה וכן רש״י פי' הכי בברית' מקמי שינוי למשני שום שרץ קתני ע״ש. ולפי האמת דשום ש״ז קתני הגם דתחילת הבריתא איירי במגע ה״ה לרואה בש״ז דקטן אינו טמא:

עוד נראה להביא ראיה לדברי הרב שבות יעקב מהאי דשנינו בספרי פ׳ תצא בהא דכתיב כי יהי׳ בך איש אשר לא יהיה טהור מקר' לילה ויצא אל מחוץ למחנה וגו'. איש פרט לקטן. ומהא מוכח דקטן הרואה אינו טמא ואין ש״ז טמאה דקרא בבעל קרי איירי דדינא הוא דמשתלח חוץ לשתי מחנות כמבואר פ׳ אלו דברים דף ס"ז וכ״כ סמ״ג לאוין ש״ד:

הן אמת דהרמב"ם השמיטה פ״ג דביאת מקדש וכבר תהי עלה הרב מש״ל שם והר׳ מהר״י מטראני הובא בס' דרך הקדש למהר״ח אלפנדארי דף ו׳. והוא ז״ל הליץ קצת דסמך עמ״ש פ״ח דבית הבחירה ואשר הזכיר קרא ויצא אל חמוץ למחנה לא יבא וכו׳ שם פ״ג דביאת מקדש. ומ״מ הדין דין אמת כמ״ש הרב מש״ל וא"כ מהכא מוכח דש״ז של קטן אינה טמאה ואף הקטן הרואה לא יטמא דהא ליתיה בשלוח דאימעיט כמבואר בספרי. וכן ראיתי לרבינו הלל בפירושו לספרי כ״י שכתב פרט לקטן דלא מטמא בקרי:

וצופה הייתי לרבינו מהר״א ממיץ בס' יריאים סימן ש״ד דמייתי הספרי הלז וכתב וז״ל וכי ממעטי׳ קטן ללמד שאין גדול מוזהר עליו להוציאו למ״ד קטן אוכל נבילות וטריפות ב״ד מצווין להפרישו גילה הכתוב על זה שפטורין ולמ״ד אין מצווין יפרש פרט לקטן שגדול מותר להכניס ואע״ג דאסור להכניס כלים טמאים קטן מותר גזרת מלך היא אבל קרויו טמא דתנן פ' יוצא דופן תנוק בן יום אחד מטמא בזיבה ובעל קרי אתקש לזב בראיה ראשונה כדאמרינן בנדה דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש״ז עכ״ל וכעת דברי קדשו צריכים לי תלמוד דאיברא רבן יום א' מטמא בזיבה אבל בקרי מעטיה קרא דכתיב ואיש כי תצא ממנו ש״ז ודרשינן בספרא ופ׳ בנות עכו״ם דלא מטמא אלא בן ט' שנים ויום אחד אבל בציר מהכי לא מטמא. ומ"ש דבעל קרי אתקש לזב בראיה ראשונה. גבי קטן ראיה ראשונה דזיבה בעיא דריש לקיש היא פ' בנות עכו״ם דף ל״ד ופשיט רב דמטמא במגע מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן מה גדול ראיה ראשונה שלו מטמא אף קטן ראיה ראשונה נמי מטמאה וכ״כ הרמב״ם והראב״ד פ״א דמשכב ומושב:

והראב״ד שם גמגם בלשון הרמב״ם שכתב ראיה ראשונה של זב אינה מטמא׳ במשא והרי היא בש״ז בין מאיש גדול בין מאיש קטן וכתב הראב"ד אין לשונו מיושר שאלו היתה ראיתו של זה הקטן כש״ז לא היתה טמאה כלל עד שיהיה בן ט׳ שנים ויום אחד אבל התורה וכו׳ עשה קטון כגדול לכל זיבתו עכ״ל הראת לדעת וכל זה הוא בראיה ראשונה דזוב אבל בש״ז של קטן אינה טמאה וכדנקיט ריש לקיש בבעיא הנז׳ שם ראיה ראשונה של זב קטן מהו שתטמא במגע זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש״ז אמר רחמנא כל שש״ז שלו מטמא ראיה שלו מטמא והאי כיון דש״ז שלו לא מטמאה וכו' ומאחר עלות כן צריך תלמוד למען דעת אמרי קדוש שכתב דקרויו טמא דבעל קרי אתקש לזב בראיה ראשונה הרי לא אמרו אלא לראיה ראשונה של זיבה מטמאה במגע לא שכבת זרעו דקרויו אינו טמא וכדמוכח מכל מה שכתבנו. ואף לשיטת החולקים על הרב שבות יעקב דסברי דקטן הרואה טמא לאו מטעמא דבעל קרי אתקש לזב אלא דכי מעטיה קרא לקטן היינו למגע דוקא אבל גופו טמא וכבר כתבנו בעניותנו דגם סברא זו לא שוה לנו:

ומאי דאצטריכא ליה למהר"א ממיץ לאוקומה לשיטתיה למ״ד אין מצווין דגדול מותר להכניס הרב אזיל לטעמיה דסבר דלמ״ד אין ב״ד מצווין אפי׳ אביו נמי אינו מצווה לאפרושי מאיסורא כמ״ש התוס' ישנים בשמו שילהי יומא והרב ת״הל סי׳ צ״ל. ומיהו גם למאן דסבר דאין ב״ד מצווין להפרישו אבל אביו מצווה נרא׳ דהיינו מדרבנן. והכא למסבר קרא קאי ודוק:

ולא אכחד דלשיטת הרב שבות יעקב הנז' יש להעיר קצת בהך בעיא דר״ל ראיה ראשונה של זב קטן מהו שתטמא במגע דאי אמרת בשלמא כסברת החולקים דסברי דקרויו לא מטמא במגע אבל הוא טמא ניחא דמשום הכי נקיט ר״ל בעייתו בראיה קמייתא דזב קטן מהו שתטמא במגע דלענין שהקטן טמא פשיטא דאפי׳ בש״ז טמא כי קא מיבעיא ליה בראיה קמא דזוב מהו במגע דאימעיט בקריו. אך אי אמרת כסברת הרב שבות יעקב תיבעי לר״ל בראיה קמא דזוב קטן לענין טומאת גופו נמי מי נימא דהוי כש״ז דטהור או דילמא כיון

דאלו חזי תרתי וכו'. ויש לישב:

ואחזה אנכי למה רי״קש בהגהותיו א״ה סוף סי' ב״ג שכתב קטן מח׳ שנים ולמעלה אפשר שיראה קרי סוכה דף כ״א עכ״ל וק״ק דבבציר מבן ט' אינו מטמא וההיא דמגדלות בניהם עד ח' שנים שלא יראו קרי דאמרו בתוספתא שהביאו התוס׳ בזבחים דף קי״ג מנין שלם נקטו דאם הוא בן ט' מטמא אבל מהרי"קש דמייתי לה מהתם משמע דסבר דיותר מח׳ מטמא דאי לא מאי אתא לאשמועינן ומביא ההיא דסוכה. ומ״ש שלא יראו קרי פירוש קרי המטמא ודוק היטב:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה