ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן תלז
א
דין א׳. ואם משמסר לו המפתח וכו׳ על השוכר וכו' האותיות שאלוני מי שהשכיר בית לחבירו יום י״ג ואין בו מנעול והחזיק בו דדינא הוא דעל השוכר לבדוק. והשוכר שוייה שליח למשכיר שיבדוק הבית בשבילו והמשכיר יש לו בית אחת פנויה אצל זו הבית שהשכיר ואור לי״ד בא שם ובדוק בית אחת מהשתים ותכף נאנס אונס גדול ולא בדק השני. וטרדת האונס גרמא לו דאינו זוכר איזה מהם בדק אם שלו או הבית שהשכיר ונסתפק איזו מהן צריך בדיקה או אם שתיהן צריכות בדיקה. ובמושכל ראשון עלה במחשבה להביא ראיה מהא דקי״ל בא"ה דין ט״ו מסי' ל״ז המקדש בתו סתם או שא״ל א' מבנותיו מקודשת לי אין הבוגרת בכלל אפי' נתנה לו רשות לקבל קדושיה ושיהיה הכסף שלו וטעמא דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה כמבואר בש״ס וה״ה נימא הכא דודאי בדק ביתו דהוא מצוה דרמיא עליה אבל בית שהשכיר לא רמיא עליה אלא הוא שליח השוכר דומיא דאמרינן התם אין הבוגרת בכלל. אבל בהשקפה פורתא לא דמי כלל דהתם אין השעה עוברת וברישא עביד מצוה דרמיא עליה לקדש בתו הקטנה ושוב אם ימצא יקדש את הבוגרת ואם לא ימצא או לא ירצה לטרוח יאמר לה שאינו רוצה להיות שלוחה והיא ברשותה למהך להתנסבא לכל גבר די תצבי אבל הכא דהשוכר שליח שוייה וקביל עליה לבדוק חיובא רמיא עליה ומצוה דידיה הויא דהשעה עוברת והו״ל כאלו שני הבתים שלו לענין זה:
ב
דין ב׳. אם הוא בעיר שואלו אם בדקו וכו' והא דשיילינן ליה ולא סמכינן אחזקה ואלו גבי טריפות אף דאיתא בהמה קמן לא בדקינן ליה בכלהו טרפיות תירץ מרן בב״י דשאני בהמה שהיא בחזקת כשרה משנולדה אבל בית כל השנה בחזקת שאינו בדוק הוא. והרב ב״ח כתב דחזקת כשרות בהמה ממילא משא״כ בית דאינו אלא על ידי שיבדקנו והיינו דשוחט א׳ איתיה קמן בעי למבדקיה ואין סומכין ארוב מומחין לשחיטה כיון דחזקה לאו ממילא עכ״ד והשיג עליהם הרב פר״ח דמאי קאמרי שבחזקת כשרה נולדה דילמא נולדה טריפה וכו' ועוד שהרי כתבו המוספות פ״ק דחולין דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודעה אפי׳ שעה אחת לא אזלינן בתרה אלא טעמא משום דאזלינן בתר רובא ורוב בהמות הם כשרות וכו׳ וההיא דרוב מצויים וכו׳ ההוא רוב לא אלים כולי האי כי הך דרוב בהמות כשרות עכ"ל בקיצור.
וגדול בדורו מהרח"א במקראי קדש בביאורו כתב על זה ותמיהת הפר"ח על הב״י והב״ח אינה כלום דכונתם דהבהמות יש להם חזקה מכח רובא ומש״ה לא בעו בדיקה משא״כ הבית עכ״ל ונראין דבריו דמפורש בי״ד סי׳ ל״ט דהטעם משום רוב בהמות כשרות. והרב בית חדש שם בי״ד ריש סי׳ ל״ט כתב על דברי הטור שם שכתב כל טריפות וכו' א״צ לבדוק דחזקת בהמה חיה ועוף כשרים הם שרוב ב״ח בריאים וז״ל ק' לכאורה לאיזה צורך ארכביה אתרי ריכשי אחזקה וארוב ב״ח ונראה דס״ל דחזקת ב״ח כשרים הם גרידא אינה חזקה אפי' היא בת שתי שנים ויותר דכל חזקה שלא נתבררה ונודעה אפי' שעה אחת לא אזלינן בתרה וכו' וכמ"ש התוס' וכו' אלא דמ״מ איכא חזקה מעלייתא דאתיא מכח רוב וכו׳ וכך היא שיטת התוס' והר״ן לשם עכ״ל הרי דהרב ב״ח עצמו בענין זה דלא בדקינן שאר טרפיות כתב בדברי הרב פר"ח דחזקה בעינן שנתבררה שעה אחת וכמ״ש התוס' פ״ק דחולין שהם דברי התוס׳ שהביא הפר״ח וכתב דכוונת הטור חזקה הבאה מכח רוב וא״כ מוכיחין הדברים שכן הוא כונת מרן והב״ח כאן וכמ״ש הרב מהרח”א ועמ״ש מורי הרב ז״להה בס׳ הבהיר נחפה בכסף ח״מ סי' א':
ומ״ש הרב פר״ח דרוב מצויים לא אלים כולי האי וכו׳ קצת יש להעיר בזה דהרב פר״ח עצמו בי״ד סימן ק״י ס״ק מ״ט ובכללי ס״ס סעיף ט״ז הכריע מהא דרוב מצויים אצל שחיטה דס״ס שרי אפי' אתחזק איסורא גמור ע״ש באורך ואי לא אלים הך רובא היכי אתי ומפקע חזקת איסור גמור:
הן אמת דיש לעמוד על דברי הפר״ח שם דתלי זייניה דס״ס כרוב והרי רוב מצויין מפקע חזקת איסור גמור וסמיך עלה בפשיטות דהרי התוס' בבכורות דף ך' והרא״ש בפסקיו שם פ״ג דבכורות וריש פ' בתרא דיבמות ופ״ק דחולין גבי סכין שנאבד ובשמעתא דרובא ומהר״י קולון שרש קע״ב כתבו דהא דאמרינן רוב מצויין ולא אמרינן סמוך מיעוט דאין מומחין לבהמה בחייה בחזקת איסור ה״ט דמיעוט שאין מומחין לא שכיח וכפי דעת זה אין ראיה מהכא לרוב דעלמא דמפקע חזקת איסור וכן לס"ס אי הוי כרוב:
איברא דהרשב״א יש לו שיטה אחרת בזה והאריך בס׳ משמר' הבית דף ז׳ ע״ש באורך וברוחב שהשי׳ בתוקף וביד חזקה על דברי הרא״ה ועיין בנמקי יוסף פ' בתרא דיבמות ואין כאן מקום לעמוד בזה:
ג
שואלו אם בדקו וכו׳ עמ״ש הרב פר״ח והרב מהרח״א ע״ד הרא״ש ועמ״ש מורי הרב ז"להה בש״ות נחפה בכסף ח״מ סי' א' על דבריהם:
ד
ואם אין בעיר חזקתו בדוק וכו' הא דאמרינן דליתיה דלישייליה היינו אף דמצי למטרח ומרדף אבתריה דכיון דאיכא טרחא חשוב כדיעבד. הרב שמלה חדשה בי״ד סי׳ א׳ בביאורו ס״ק ג׳. וע״ש בענין השוחט בס׳ ב״ח ופר״ח והביא דבריהם שם:
ה
דין ג' ואינו מקח טעות וכו׳. ראובן השכיר לשמעון בית בי״ג בניסן בחזקת שאינו בדוק ואמר כך אור לי״ד אמר לשמעון שכבר בדק הבית ויצא לטעון שמעון דהוי מקח טעות שלקח זה הבית כדי לקיים מצות בדיקה והוא באופן שאינו יכול להביא עצמו לידי חיוב בדיקה. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות שאם בעיניו יראה שתכלית שכירות בית זה הוא לדירה אין כאן מקח טעות. ואם ברור שתכליתו היה לקיים מצות בדיקה ודאי דהוי מקח טעות . ואם הדבר ספק מה היתה כונתו המע"ה. מורי הרב ז״להה בש״ות נחפה בכסף ח״מ סי׳ א׳ ע״ש באופן שצידד כמה צדדים:
ו
ואפי׳ במקום שבודקין בשכר שהרי מצוה וכו׳ הכי אמרינן פ״ק דפסחים דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה:
וחוו בה רבוואתא שהרי במציעא דף כ״ט ע"ב ת״ר השואל ס״ת מחבירו לא ישאילנו לאחר ואמרו בגמ' מהו דתימא ניחא ליה לאיניש דתעביד מצוה בממוניה קמ״ל והרי הכא לקושטא אמרי׳ דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה:
והיה אפשר לחלק בין מצוה פרטית לכללית דבדיקה שהיא מצוה פרטית על האדם לבדוק ביתו ניחא ליה לקיים בממונו כי מצוה הפרטית הוו טמא ליה בקיומה משא״כ להשאיל ס״ת לאחר שהוא ענף ממצוה כללית אז לא ניחא ליה וז״ש מהו דתימא ניחא וכו' כלומר כדאמרי' בעלמ׳ טמא ליה וכו׳ ה״נ דכוותא קמ״ל דחילוק יש בין זו לאינך דזו ענף מצוה כללית ובכגון זו לא אמור ניחא ליה וכו׳:
אמנם כד דייקת שפיר אין זה מעלה ארוכה דכיון דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה אפי׳ בממוניה אין סברא לחלק בין כשהמצוה היא פרטית לכשהמצוה חלק וענף ממצוה כללי׳ כי אף דזימנין דמשכחת ביניהם כמה חילוקים מ״מ בפרט זה דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה אין נראה לחלק אי משום דלאו כ״ע גמירי הני חילוקים וכי אמרו ניחא ליה וכו' מסתמא כל אפיא שוין לאיניש דעלמא ואי משום דלפעמים איכא ענף מצוה דגמילות חסדים ות״ת וכיוצא שקול ישקל כמצוה אחרת פרטית לעיני העם ואדרבא כמה ענפי מצוות נראין לבני האדם שהם פנות התורה טפי ממצות פרטיות:
ובצפייתנו צפינו להגהות מיימוניות בדין זה שכתבו משם התוס' דמיירי הא דס״ת שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה אבל לקיומיה מצוה בממוניה מדעתיה ודאי ניחא ליה וכ״כ המרדכי פ׳ אלו מציאות ותירץ עוד במרדכי וז״ל ולי נראה דהתם גבי בדיקת חמץ דאית ביה טרחא לכך גמר ומשעבד נפשיה אבל בעלמא לא עכ״ל וכתב עליו הרב פר״ח ולא ידענא מאי קאמר דאדרבא כיון דאיכא טרחא ופסידא דממונא הול"ל דבטל מקח משום דלא ניחא ליה. והביא דבריו הרב מהרח״א במקראי קדש:
ובאמת שדברי המרדכי קשים להולמם ואשר אני אחזה דכונת המרדכי לחלק בין הפסד ממון דבדיקה לעלמא דמצות בדיקה הגם שמפסיד ממון באתרא דיהבי אגרא ובדקי מ״מ הפסד ממון זה דבדיקה ניחא ליה כי זה שלוקח ממונו בא בשכרו ולפום צערא אגרא דאיכא טרחא דבדיקה ובכגון זה ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה שבודק ביתו ומקיים מצוה ואותו שנוטל שכר הנה שכרו על הטרחא. משא״כ גבי ספרים וכיוצא דהממון שמפסיד אינו שהלוקחו יש לו טרחא אלא שמפסיד הספר ומתקלקל בקריאתו ובכי האי גוונא שזה ההפסד ממון שלו אחר גורס שלא על ידי טרחא לא ניחא לי׳ וז״ש דהתם גבי בדיקת חמץ דאית בי׳ טרחא כלומר שהגורם להפסידו ממון הוא טורח לכך בעי ומשעבד נפשיה והיה שכרו על הטרחא אבל בעלמא שההפסד מחמת אחר שקורא בספר וכיוצא לא ניחא ליה. ובחידושי הרי״טבא למציעא תירץ כתירוץ התוס׳ שכתבו הגמי״י והמרדכי ועוד תירץ בשם ר״ש בס' האורה דהכי פירושו קמ״ל דלא ניחא ליה מתרי מצוות שילמוד בהן השאול ושישאילם לאחר ללמד הני תרי לא ניחא ליה הא חדא מיהת ניחא ליה עכ״ל והוא תירוץ דחוק דכי דייקת לא עביד תרתי אלא חדא דבמקום השואל קמא עייל הא תנינא ואי כונתו דעביד תרתי שילמוד בהן השואל ולזכותו נמי להשואל שישאילנו לאחר הוא דוחק לחלק לכך:
והפר"ח תירץ דפסידא דבדיקה ודמעשר בהמה פורתא ובההיא דספרים איכא פסידא טובא וכמ"ש רש״י דנח להתקלקל בטשטוש וקריעה ולהכי אמרי' דלא ניחא ליה עכ״ד ושל כת הקודמין היא זו שכן כתב הרב הנמקי בהל׳ ציצית וז״ל ובמקום שנהגו להניח טלתותיהן בבית הכנסת אם בא אדם להתעטף בה לפי שעה ולהחזירו למקומו מותר ולא חשיב שואל שלא מדעת גזלן הוי כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא ניחא ליה לאיניש דלעבדו מצוה בממוניה משא״כ בספרים דשמא יבא לקרות בהן הרבה עד שיקרע מרוב משמוש עכ״ל וגם בתרומת הדשן סי׳ ק׳ ובפסקים וכתבים סי׳ קנ״ט חילק כן. והרב פר״ח עצמו הזכיר הת"הד. ויש איזה חיסור ועירוב לשון בענין בפר״ח כאשר הרואה יראה:
הן אמת דהרב ת״הד חילק דבלולב וטלית לא מחסר מידי כל עיקר משא״כ בספרי' דמתקרעי׳ ומתקלקלי׳ ונראה קצת דאי איכא פסידא וחסרון אפילו פורתא לא אמרינן ניחא וק״ק דמהא דבדיקה וההיא דפ״ג דשקלים דמעשר בהמה מוכח דאפילו איכא פסידא פורתא אמרינן נמי ניחא לי׳ לאיניש והו״ל לחלק בין פסידא פורתא לפסידא טובא כמ״ש הפר"ח שהוא קרוב לדברי הרב הנמקי דמחלק בין היכא דאיכא חשש כילוי קרנא להיכא דליכא. וי״ל דס״ל להרב ת"הד כתירוץ התוס׳ וסיעתם דמפלגי בין היכא דעושה המצוה מדעתו לההיא דספרים שהיא שלא מדעתו. אלא דאכתי קשה ממ״ש הרא״ש פ׳ כל הבשר גבי טליתות דהוי שלא מדעתו וצריך לחלק דשלא מדעתו נמי אי לא מחסר מידי כל עיקר בטלית ולולב ניחא ליה והן הן דברי הרב ת״הד:
וכד דייקת שפיר זוהי כונת הרב הנמקי דפסידא פורת׳ כילוי קרנא חשיב באותו החלק המועט וכן מבואר בדברי אסיפת זקנים פ' אלו מציאות משם הרי״טבא דף כ״ט בהא דספרים ע״ש ודברי הנמקי בה' ציצית הנז׳ הם מיסוד הרי״טבא ע״ש. ולפ״ז יש קצת חילוק כל דהוא בין דברי הפר״ח לדברי הנמקי ות״הד. ורבינו מנוח בביאורו פ"ב חילק בדברי הפר״ח בין הוצאה מרובה למועטת ובהכי תריץ יתיב מאי דמספקא ליה לש״ס דככר בפי נחש אי אטרחוהו להוצאה בחבר דהתם צריך הוצאה רבה ע"ש:
והרב הנמקי פ' הספינה הביא משם הרי״טבא משם רבו דשרי להניח טלית ותפילין של חבירו שלא מדעתו וכתב הרב הנמקי ותמהני על פסק זה דבהדיא אמרינן ס״פ אלו מציאות מצא תפילין שם דמיהן ומניחן אלמא דבלא"ה אסור להניחן ולא התירו משום מצוה ולגבי ס״ת נמי אמרו אין השואל רשאי להשאיל ואלו היה לרבותינו שום ראיה הייתי דוחק עצמי לישב זה אבל עכשיו תמהני עכ"ל:
ויש להעיר קצת דמאי תמיהא ליה להרב הנמקי והלא הרי״טבא גופיה חילק בין ההיא דספרים לטלית ותפילין כמ״ש בשיטה מקובצת משמו והרב הנמקי עצמו אמרה בהל' ציצית כנז'. וההיא דתפילין שם ומניחן לק״מ דללובשן בקבע איירי. ושוב ראיתי להרב דרכי משה לעיל סי' י״ד שהביא דברי הנמקי דפ' הספינה הנז' וכתב דיש לישב דההיא דס״ח מטעם שמא יקרע וההיא דתפילין אי בעי קאמר וכו' ע״ש:
הגם הלום ראיתי אחרי רואי להרב שער אפרים סי' ב' שעמד על דברי הרב הנמקי הנז׳. ושם ראיתי שהקשה הרב שער אפרים להגמי״י והמרדכי והנמקי דמאי קשי' להו מההיא דאין שואל ס״ת רשאי להשאיל דאמרינן דלא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה והלא התם מפורש דהוי מטעם אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר והיינו שמא יכפור בפקדון. ונתעצם הרב בקושיא זו מאד והאריך לצדד צידי צדדין ובסוף נדחק דרבוואתא אמאי דתניא לקמן סמכי ע״ש באורך. והרואה יראה שיש לדקדק קצת באורך פלפולו. וישובו דחוק. ונראה פשוט דהתוס׳ וסיעתם דייקי בלשון הש״ס דמשמע דלא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה בכגון זו ולא מטעם שיכפור האחר בו או דלא מהימן בשבועה וכיוצא דאם איתא דבכגון זו כי מדלית טענות אלו ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה הול״ל לש״ס מהו דתימא כיון דמצוה הוא לא אמר אין רצוני שיהא פקדוני וכו' קמ״ל ואמאי נקט הש״ס מהו דתימא ניחא ליה וכו׳ אלא משמע דגם כי ליכא טעמא דאין רצוני וכו' בכגון זו לא אמרו ניחא ליה וכו׳. ובתשב״ץ לתלמיד מהר״ם סי׳ רס״ב כתב דמהר״ם נסתפק אם יש לברך על טלתות הנמצאים בבית הכנסת ונתקשה מהא דבדיקה ותירץ זהו לענין חמץ שאינו חפץ לבדוק יותר ממה שיבדקו אחרים אבל גבי טלית ניחא למשאיל לברך הוא בעצמו משיברכו אחרים וכו' עכ״ל ויש לגמגם בדבריו ודוק ועיין בש״ות בית יעקב סי' ן׳ ויש להשיב על דבריו כאשר יראה המעיין ודוק:
ז
הגהה. וי״א דצריך להחזיר לו שכר בדיקה וכו׳. היא סברת הרמב״ן והר"ן חלק עליו והכי משמע מאי דאמרינן ניחא לאיניש למעבד מצוה בממוניה וכמו שכתב באורך הרב פר״ח. והרב המפורסם מהר״ר אברהם ברודא בספרו אשל אברהם דף ו' ע"ג ביאר לדעת זה מ״ש ניחא ליה וכו' ולי ההדיוט דבריו ז״ל דחוקים ורחוקים:
ח
דין ד'. או קטן אנו בדקנהו וכו׳. כתב הרב חק יעקב וז״ל הכלבו דף מ״ו ע״ד כתב דדוקא אם אמרו ראינו שבדק נאמנים אבל הם עצמן אינם נאמנים והוא נגד משמעות הש״ס והפוסקים עכ״ל ועמו הסליחה דזה לשון הכלבו שם נשים ועבדים וקטנים בודקין ואפי׳ לא לעצמן אבל אם אמרו ראינו באיש פ׳ שבדק נאמנים עכ״ל הרי דכתב בודקין ואפילו לא לעצמן ומוכח דכוונתו שהם עצמן בודקין ואפילו אינו בבית ורשות עצמן אלא של אחרים והיא הפך מ״ש הרב הנז׳ בשמו ואיברא דלשון אבל אם אמרו וכו׳ אינו מיושב וגם מ"ש בתחילה מגומגם אמנם פשוט דט״ס הוא דידוע דהכלבו מעתיק תדיר מא״ח. ובא״ח דף ע׳ כתוב נשים ועבדים וקטנים בודקין ואפי' לא בדקו בעצמן אלא שאמרו ראינו באיש פ' שבדק נאמנים עכ"ל. ועמ"ש הרשב״א במשמרת הבית דף ט'. ורי״אז הביאו שלטי הגבורים סוף פ״ב דכתובות כתב דאין קטן נאמן אלא כשאומר אני בדקתי וכו' ע"ש: