ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן שסט
א
בשביל מעה זו אינו עירוב וכו׳ הקשה הרב מג"א על מ״ש מהרי״ל בלקוטים והביאו מור"ם בהגהה בח״מ סי' קצ״ט דין ג׳ דהקונה יין לקדוש קנו לו מעותיו כיון דצורך מצוה הוא העמידו דבריהם על דין תורה דומיא דד' פרקים והא עירוב מצוה היא ואפ״ה ר״א הוא דסבר דאמר לנחתום זכה לי בשביל מעה זו הוי דומיא דד׳ פרקים וקנה עירוב אבל רבנן פליגי דלא זכו מעותיו ולא מדמינן לד׳ פרקים כמבואר בסוגיין ש״מ דס״ל לרבנן דלא מדמינן מצוה אחרת לההיא דד׳ פרקים דדוקא בההיא דאתמר אתמר וה״ה נימא גבי יין לקדוש והניחה בצ״ע:
ואפשר לחלק דלא תיקון אלא בההיא דד׳ פרקים ודכוותא שהלוקח רוצה לקנות לכבוד י״ט וכן יין לקידוש לשבת והוא אין בידו כי אם לתת מעות למוכר אמטו להכי העמידו דבריהם על דין תורה שיקנו לו מעותיו מאחר דהלוקח לא אפשר לי׳ למעבד מידי. אך בהא דעירוב פליגי רבנן ור״א דר״א מדמה לה לד׳ פרקים דה״נ מצוה היא ורבנן סברי דלא דמי להתם דהכא בידו לקנות ככר ולתת לו שיערב לו או לעשות שליח וכיוצא דיש בידו לעשות ולא עשה איהו דאפסיד אנפשיה ואין ראוי להעמיד דינו הדין תורה. משא"כ בד' פרקים וביין לקדוש דאינו בידו רק מה שבידו לתת מעות כבר עשה אז שפיר תקון לכבוד שבת ושמחת י״ט לאוקומיה אדין תורה וקרוב לזה אפשר לומר בסגנון אחד דדבר שהוא כולל ושוה לכל נפש כגון בד' פרקים ויין לקידוש שהרוצה לקנות זה דרכו לתת מעות העמידו דבריהם על דין תורה אבל גבי עירוב דהנהוג הוא שנותן לחם או המערב מזכה לו בארח כל ארעא לכך לא העמידו דבריהם על דין תורה בזה שיצא לידון בדבר חדש לתת מעה וכו׳ ולא קנה עירוב:
וחזיתיה להרב ט״ז שהקשה ממ"ש הרא״ש פ״ק דקידושין דהמשאיל טבעת לאוהבו אנן סהדי שדעתו ליתנו לו בכל יפוי לשון שמועיל ואם לא יועיל לשון שאלה יתפוס בו לשון אחר לשם קידושין דכ״ע לאו דינא גמירי וסברי שיועיל לשון שאלה ואמרינן דעתיה שאם לא יועיל בלשון שאלה שיתנהו בלשון אחר המועיל ולכל הפחות במתנה ע״מ להחזיר וה"נ נימא בזה שאמר זכה לי דהוא סבר בעד המעה וכיון דמן הדין לא מהני במעות נימא דאמרינן דעתיה שיהיה בלשון ערב לי דמהני כי היכי דאמרינן התם זהת"ד ואפשר לישב דס״ל להרא״ש דהא דאמרינן אמרינן דעתיה שיהיה בלשון מועיל דאף דהוא לא אמר לשון מועיל היינו דלא גמיר אבל כונתו שיהיה בלשון מועיל ה״ד כי התם דנתן לו הטבעת וקבלו ולא חסר לו כי אם לשון מועיל בזה יועיל האומדן דעת לשוויי כאלו אמר לשון מועיל אבל הכא דלשונו לשון הרע ומחוסר מעשה דהיינו משיכה או שיזכה לו ע״י אחר בזה האמדנא לא מהניא לאשווי מעשה ותיסגי כשאמר ערב לי דהלשון סובל לפרש דמשוי ליה שליח ואז אף דמחוסר מעשה קנה עירוב אבל כשהלשון גרוע ומחוסר מעשה אז לא מהניא האמדנא ודוק היטב כי הוא חילוק ברור. ועמ״ש הרב ט״ז לענין ציצית ואתרוג לעיל בסי' י״ד ועמ״ש הרב משאת משה בשניות א״ח סי׳ ב׳:
שוב ראיתי בספר אליה רבה שתירץ לקושית הרב מגן אברהם הנז' בקיצור ובכלל דברינו דבריו ולקושית הט״ז כעת אינו מובן תירוצו והד׳ אופנים שרמז הם תחילת דברי הרא״ש פ״ק דקידושין בטבעת שאולה כאשר יראה הרואה וקושית הט״ז מסוף דברי הרא״ש ודוק:
ב
וזכה גם לזה עמהם וכו׳ בפירוש רש״י ובטור כתוב וזיכה גם לזה וכתב מרן בב״י דהוא ט״ס וצ״ל וזכה והרב תי״ט והרב ב״ח העמידו נסחתינו. ועתה אמת אגיד שבא לידי פירוש רש״י כתוב יד על קלף נושן ושם כתוב כנסחתינו וזיכה גם לזה ביו״ד:
ג
אבל אם אמר ערב לי וכו' דשליח שוייה לכל מה דצריך לתקוני בעירוב והרי זה כאמור ערב לי וזיכה לי על ידי אחר. הריטב״א בחידושיו וכתב שכן פירש הראב״ד. ועמ"ש האחרונים:
ד
אם נתן לו כלי בתורת קנין וכו'. אבל אם לא נתנו אלא בתורת משכון לא קנה דמנה אין כאן משכון אין כאן. הריטב"א בחידושיו:
ה
וכן אם זיכה לו הנחתום על ידי אחר וכו׳ והוא כסברת הרא״ש והגם שרש"י ותוספות חולקים וקצת אחרונים פסקו כוותייהו העיקר כדברי מרן להקל בערוב וקנה: