ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן שסו
א
דין א'. אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו וכו׳ עמ״ש הרב מהר״ש ן' הרשב״ץ בתשובותיו סי׳ תקנ״ט:
ב
דין ג'. אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר וכו׳. הרמב״ם בפירוש המשנה פ' הנזיקין יהיב טעמא להא דמערבין בבית ישן לפי שיש לו בזה הנאה שאותו הבית אינו נותן פת העירוב ותמה עליו מהריב״ל בחידושיו דתלמוד ערוך מפורש יוצא דטעמא משום חשדא. ותירץ הרב ז״ל דהרמב״ם הוקשה לו דכיון דליכא כבוד משנים הבתים ולא יבואו לחשדא וניחא ליה דהגם דליכא כבוד איכא הנאה ומשום הכי איכא חשדא שסילקו זו הנאה ממנו לפי שהיה גונב הפת ומיהו לא סגי הך טעמא לחוד דמשום הנאה מועטת אינו מקפיד אבל חשדא איכא דאע״ג דהיא הנאה פורתא לא היו בני חצר מסלקין אותה ממנו אי לאו שהי' גונב הפת עכ״ד:
ובהא אתנח דקדוק לשון התלמוד דקאמר אלימא משום כבוד והא ההוא שיפורא וכו' אלא משום חשדא דלשון אלימא מורה דגם המקשן היה מסופק והיו לפניו שתי דרכים ובשתים לא עלתה לו ליתובי דעתא דזה מודה לשון אלימא דלא קמותיב בפשיטות וצריך לדעת הי ניהו טעמא אחרינא דלא קאמר אלא טעם כבוד. ואי גם הוא ידע טעמא דחשדא ועליה כיוין לרמוז באמרו אלימא מאי פריך ואי לא אסיק אדעתיה אלא טעם כבוד הו״ל להקשות בפשיטות והא ההוא שיפורא וכו' לא חיישי' לכבוד ולא לימא לישנא דאלימא. אמנם על פי דברי מהריב״ל ניחא דהמקשן רצה לרמוז דיש טעם אחר ואיני בנותן טעם והוא טעם הנאת הפת ואינו נראה דעל הנאה מעוטת כזו אין להקפיד ולא הוצרך לבארו דממילא מפריך רק טעם כבוד הוצרך לפרש משום דמקשה מההוא שיפורא:
ואמנם עדיין דברי הרמב״ם צריכין ישוב דנמצא דאין זה עיקר הטעם והיה טעמו משום חשדא ויש מי שתירץ דאלו שבאותו הבית לא יתנו הפת כאשר היה עושים ואתו למחשדינהו ואינו מחוור דאי לא יתנו למה אתי עלה משום חשדא תיפוק לי דעבדי איסורא וכה יאמרו להם דבעו למיהב עתה שאין העירוב אצלם ויתנו ואין כאן חשד:
ג
אם בתחילת הנתינה היה תנאי שאם ירצו לסלקו מבית זה לבית אחר יכולים כיון דמעיקרא תנאי היו הדברים ולא שייך חשדא לא לפי' רש״י ולא לפי' ר״ת. הרב כנ״הג בסימן זה. והקשה עליו בספר יד אהרן דלרש״י דפירש שהנכנסים יחשדום לבני החצר שמטלטלי בלא עירוב מה מועיל התנאי. ונראה כשנשים לב דהרי תני תנא דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ולרש״י טעמא משום והייתם נקיים לכן נראה דכוונת רש״י דאה״נ דאנן לא חיישינן לחשדא דודאי לא יחשדום לבני חצר דכיון דליכא כבוד משנים באיזה בית שירצו וכמ״ש מהריב״ל אבל המעכב הוא המחלקת שבני החצר יעכבו ויטענו דאיכא חשדא שיחשדום שמטלטלים בלא עירוב אי לזאת מפני דרכי שלום תני תנא מערבין בבית ישן על ערבי״ם. בתוכה ומעיקרא משכא אף שאין בטענתם ממש. ולפ"ז ניחא ותצא דינ״א כמ״ש הרב כנ״הג דכיון שהתנו בני החצר בתחילה תו לא מצו לעכב מטעם חשדא דהא לפי האמת ליכא חשדא וכבר קבילו עלייהו שלא לחוש לזה:
וראיתי בספר יד אהרן דסייעיה להרב כנה״ג מאותה שאמרו פ׳ כל כתבי ר״א ור״א כי מקלע להו ריפתא דעירובא שרי עילויה ופי' רש״י דפעמים שהעירוב בביתם ופעמים שהעירוב בבית אחר ואיך אפשר והא מערבין בבית ישן אלא ודאי דתנאי היה ביניהם אלא דלטעם רש״י קשה עכ״ל ולאו שמא מתיא ואין כאן קושיא אף לפי פשט דברי רש״י ולא סיעתא להרב כנ״הג דדוקא כשהורגלו לערב בבית אחד אז איתיה להאי דינא דמערבין בבית ישן אבל אם נהגו מתחילה להניחו פעם אצל זה ופעם אצל זה תו ליכא חשדא ואימור דהכי נהוג בשכונת ר״א ור"א ועוד יש מציאות אחרות ואין להאריך:
ד
דין יו״ד. הגהה. ובדיעבד סומכין על דברי המקל בערוב וכו' עמ״ש הרב בית חדש סי׳ שצ״ח ובספר יד אהרן סימן שנ״ח ועיין הרשב"ץ בתשובותיו חלק ב' סי׳ ל״ח: