אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן שמג

סימן שמב

א

קטן אוכל נבילות וכו׳ עמ״ש מרן בב"י בדעת הרמ' ועמ״ש הרב מהר״ר יהודה הכהן איש ירושלם הובאו דבריו בס' מרכבת המשנה למהר״א אלפאנדארי פ׳ כ״ד ע״ש ודוק:

ב

אין ב"ד מצווין להפרישו וכו' עמ״ש בש״ות מהר״ם בר ברוך דפוס קרימונה סימן ק״ק:

ג

קטן שמזיק לו שתיית המים באיזה אופן מותר לתת לו ישראל סתם יינם עמ״ש מהראנ״ח ח״א סימן קי״ב ועמ״ש גדול הדור הרב מהר"י בר דוד בספרו הבהיר דברי אמת בקונטריסים דף פ״ט:

ד

אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו וכו׳ כתב הרוקח אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא שמא הוא זכר או שמא הוא נפל. והרב מגן אברהם בסי' זה תמה דבלאו הכי טהרה בלועה אינה מטמאה עש״ב. וכן ראיתי להרדב״ז בתשובות החדשות סי' ק״ק שתמה על זה וכתב דמתרך פשיטות הדבר שמה שכתב ברוקח איירי באשה שקרבו ימים ללדת וחייישנין שמא יוציא הולד ראשו ונמצא שהוא כילוד ואינה טהרה בלועה ואפילו שהוציא ראשו איכא תרי ספיקי ע"ש באורך:

ובאמת דברי הרב מאד דחוקים בפירוש דברי הרוקח והנם רחוקים. ומצאתי לאחד קדוש במכתב שרצה לחלק בין טהרה בלועה לנדון זה דהיכא שמת הולד או כיוצא אז אינה מטמאה טהרה בלועה אבל הא דידן בעובר חי כיון דקי״ל דעובר ירך אמו א״כ כשאמו נטמאת גם הוא נטמא ולהכי אתי עלה הרוקח למשרי מטעם ס״ס ועיין בזבחים דף קי"ג וריש פ״ב דסוכה ודוק:

וחזיתיה להרב כנ״הג י״ד ריש סי׳ שע״א שכתב וז״ל ראיתי בעיר טירי״א ובשאר מקומות אשת כהן מעוברת שנזהרת שלא ליטמא למת מפני העובר ויראה לי שמנהג בורות הוא דקודם שיצא לאויר העולם לא שייך טומאה בעובר ושוב ראיתי בס' הרוקח סי' שס״ו אשת כהן מעובר׳ מותרת ליכנס באהל המת וכו' ואח״כ ראיתי למהר״ר עזריה יהושע שכתב ויש ליזהר לאשת כהן מעוברת שלא ליכנס לאהל המת והביא ראיה מדברי הרוקח דלא התיר אלא מטעם ס״ס משמע דמ״מ שייך בעובר טומאה וכיון דשייך טומאה ראוי ליזהר בזה ודבריו נפלאו ממני שהרוקח מתיר מטעם ס״ס והוא מביא ראי׳ ממנו לאסור עכ״ל וקצת יש להרגיש דלפי דעתו שסבר שהוא מנהג בורו' דלא שייך טומאה בעובר וכולי האי הוה פשיטא ליה דקאמר שהוא מנהג בורות א״כ איך אח״כ לא הוקשו לו דברי הרוקח דנגע בה מטעם ס״ס ומשמע דשייך טומאה וכאשר הוו בה הרדב״ז והרב מג"א:

ומה שהפליא על הרב מהר"ר עזריה יהושע דמה עזר ללא כח ודבר הרוקח הם עזר כנגדו. נראה פשוט דכונת הרב דמשו' דהו״א דטומאה לא שייך בעובר וא״כ הוא מנהג בורות לזה הביא מהרוקח דשייך טומאה בעובר. ומאחר שכן הגם דהרוקח מתיר למעוברת ליכנס מס״ס אודי לי מיהא דאם הוא זכר של קיימא נטמ' וא״כ ראוי לנהוג סלסול וליזהר אף שמותרת ליכנס דבזה איירי הרוקח אם המעוברת רשאי ליכנס ואף דהיא רשאה. מ״מ כיון דאם הוא זכר נטמא טוב שלא יטמא ופשוט.

ואנן יד עניי בא"ה סימן קנ״ז חקרתי לפי מ״ש מהרש״ל בים של שלמה פ' בתרא דיבמות סי׳ ב׳ דיצאתה מלאה שהריעותא לפנינו חיישינן למיעוטא כיון שהיא מעוברת ושמא תלד זכר א״כ גם באשת כהן הו״ל לחוש כההיא דאמרינן יצאה מלאה חוששת וע״ש שהבאתי דברי הנמקי ומה שצדדתי בזה ע״ש:

ה

ולהאכילו בידים אסור אפי' דברים שאיסורם מד״ס וכו' עמ״ש הרב מופת הדור במחנה אפרים ה' מאכלות אסורות דף כ"ו ע"ב:

ו

אסור להציע כלאים בעריסה שתינוק עליה. בית יהודה סי׳ מ״ה:

ז

הגהה. וי״א דלא שייך חינוך לב"ד אלא לאב וכו' כ״כ תוספות ישנים בסוף יומא בשם רבי וכ״כ התוס' בנזיר סוף דף כ״ח ומהר״ם בתשובה דפוס קרימונה סי' ק״ק והגהות מיימוניות ה' שביתת עשור בשם ר״י. אך הרב תרומת הדשן בתשובה סי' צ״ד אחר שהביא דברי ר"י מפקפק בדבריו ופוסק להפך דאף דאין לו אב יש לחנך לקטן במצות סוכה ואין להקל עיין בדבריו באורך:

וראיתי לגדול הדור מאריה דארעא דישראל קרובינו הרב מהר״ר אברהם יצחקי ז״להה בכ״י שתמה על הרב תרומת הדשן דהרי תלמוד ערוך הוא בנזיר דף כ״ט איש חייב לחנך בנו במצוות ואין אשה חייבת ואיך הרב תרומת הדשן מסתפק בזה ולא עוד אלא שנראה דאסיק דחינוך קטן מוטל על אמו ועל אחרים עכ״ד:

ובטרם אקרב לעמוד על הדבר רואה אני מתוך תשובת הרב תה״ד דהא מילתא תליא באשלי רברבי כפי תירצי התוספות שהביא שם הרב תרומת הדשן אלא שהוא ז״ל תפס כתירוץ רבינו אליעזר ובנה דייק על תירוץ ר״י כמבואר בדבריו ומאחר שכן לא על הרב תה״ד תלונות מורינו הרב הנזכר כי אם על רבינו אליעזר:

ואשא עיני ואראה כי דברי תוספות שאנץ דיומא שהביא הרב תה״ד הן הן דברי התוס' ישנים שבידינו וז״ל בן ח' בן ט' ובתינוקת איכא למידק דאמרינן בנזיר דר״ל דאמר כדי לחנכו במצוות בנו אין בתו לא דבתו אין חייב לחנכה וי״ל דהתם לא איירי אלא דוקא לענין נזירת אבל ודאי לענין שאר מצוות חייב לחנכה וא״ת הא דאמרינן קטן אוכל נבלות וכו׳ ואומר הר' אליעזר ממיץ דחינוך לא שייך אלא שיעשה מצוה ולא לאפרושי מאיסורא וכו׳ עכ״ל למדנו מדברי התוס׳ דעל ההיא סוגיא דנזיר קיימי וסברי דההיא סוגיא לענין נזירות דוקא ולא לשאר מצוות ואף דמ״ש התוס׳ הכי הוא על חינוך הבת מסתמא הכי סברי נמי דמ״ש דהאב דוקא חייב בחינוך קאי אנזירות ולא לשאר מצוות. ובזה נסתלקה תמיהת מורינו הרב הנז׳:

אמנם האמת שהדבר קשה לומר דכולא לענין נזירו' דוקא שהרי לשון הש״ס הוא איש חייב לחנך את בנו במצוות ואין האשה חייבת לחנך את בנה ולשון זה מורה דבכל המצוות קאמר ומסתמא גם מאי דקאמר בתר הכי בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכו בכל המצוות איירי. והגם שנדחוק עצמנו גבי בתו דקאי לגזירות מ״מ מאי דאמרו מקודם איש חייב לחנך את בנו במצוות מוכח דבכל המצוות מיירי. וכן ראיתי בתשובת מוהר"ם בר ברוך הנז' שכתב וז״ל ונראה דאפי' אמו נמי לא מחייבא כדמשמע בההיא דנזיר ואע"ג דליכא ראיה מהתם כולי האי דהא קאמר נמי התם בנו אין בתו לא ואשכחן בי"הכ דמחנכין התינוקת מ״מ לענין אמו דלא מיחייב לחנוכי ולאפרושי ראיה גדולה היא כיון דבלאו ראיה סברא היא כיון דלא מפקדא למולו וכו'. וההיא דהילני מחמרת על עצמה א"נ הי״ל אב וכו' עכ״ל הרי דמהר״ם כתב דראיה גדולה היא מההיא שמעתא לענין אמו וכו' אבל מדברי התוס׳ משמע דגם להא דדוקא האב מחייב לחנך ואין אחר חייב הוא דוקא לענין נזירות אבל לשאר מצוות לא ומשו״ה הוצרך הר״א ממיץ לחלק דחינוך לא שייך אלא במ״ע. וההיא דהלני לא הוקשה להתוס׳ אלא על תירוץ רבי דקאמר דחינוך לאב דוקא ומשמע דלתירץ הר״א ממיץ האם והב״ד מחייבי לחנוכיהו כמ"ש התה״ד. והדבר קשה בלשון הש״ס כדאמרן:

ותו יש להרגיש על דברי מהר״ם הנז' דטעמא טעים דראי' גדולה היא משום דמסכמת לסברא ולא אתי עלה מצד הלשון נמי:

ואפשר לישב דבסוגית נזיר הנז' הא דאמרינן דאיש חייב לחנך את בנו במצוות ולא האשה אליבא דר״ל אתמר דסבר דהאיש מדיר את בנו בנזיר לחנכו במצוות ופריך אי הכי אפי' אשה נמי ומשני קסבר איש חייב וכו' ופריך אפי' בתו נמי ומשני קסבר בנו חייב לחנך בתו אינו חייב לחנכה וא״כ הני שינויי אליבא דר״ל הוכרחו אבל ר' יוחנן דסבר דהוי הלכה מצינן למימר דאשה נמי חייבת לחנך בנה ואחד הבן ואחד הבת איתנהו בחינוך. ומלבד דהאי לחודיה שינוייא הוא עוד אוסיף נופך דמלשון התלמוד דקאמר קסבר איש חייב וכו' קסבר איש וכו׳ קסבר בנו מורה דר״ל קסבר הכי ולית הלכתא כוותיה דאי אמרת דהלכה רווחת היא אמאי לא משני בפשיטות כי אורחיה ומדדייק לומר קסבר להורות נתן דהוא סבר ואנן לא סבירא לן הכי. וכבר התוס' והראשונים רגילי למידק כי האי גוונא כמבואר אצלנו במקומו. וא"כ נמצא דכד דייקת שפיר מסוגיא זו למדנו דגם האם חייבת לחנך ובן ובת כי הדדי ול"ק לרבינו אליעזר ממיץ והתה״ד שהסכים עמו. ואפשר שלזה כיוין מהר״ם שכתב דראיה גדולה היא מצד הסברא כלומר דאי לאו סברא אינה ראיה כלל דאליבא דר״ל אתאמרא ודייק לומר קסבר. אמנם מאחר דהסברא מכרעת כן לא דקיינין הא דקאמר קסבר ואימור דלא דוקא נקט הכי דאינו מופת חותך אומרו קסבר לומר שאינה הלכה ובפרט היכא דהסברא מכרעת:

ומאי דמקשו תוספות ישנים בתחילת דבריהם על ר״ל קמקשו וה״ה דהוו מצו להקשות על ר״ל מאותה שאמרו גבי הילני אלא דלא שייך הכא. אבל לתי׳ ר״י דמתרץ סוגי' דאין ב״ד מצווין להפרישו בהא דאב הוא דחייב בחינוך הא אחר לא וחנו״ך איננו ולא איש אתר יחנכנו מקשו מההיא דהילני. והרב תה״ד דקאי על דברי התוס' הנז' לא הוצרך לבאר הדבר כיון דכל זה צריך לאומרו בעד התוס' והוא לא בא אלא להכריע להלכה כרא״ם. ולפי האמור אפשר לומר דלא כתבו התוס' דלענין נזירות אתמר אלא לענין בתו אבל למאי דקאמר איש חייב לחנך בנו וכו' מודו דבעלמא נמי אתמר ודוק היטב:

והרב תה״ד שם בתשובה הנז׳ כתב דתירוץ מהר״א ממיץ אין להקשות ממנו על דברי מהר״ם בהל׳ ברכות וכו' באופן דרצה להסכים מהר״ם עם סברא דרבינו אליעזר ופקפק על תירוץ ר״י ע״ש באורך. ולפום ריהטא נראה דבעלמא ממנו תשובת מהר״ם הנז' דמוכח מינה דסבר כתירוץ ר״י שגמגם בו הרב תה״ד. ועיין בתרומת הדשן סי׳ קכ"ה ע״ש:

וראה ראיתי להרב מגן אברהם בסימן זה שכתב וז״ל אביו מצווה אבל אמו אינה מצווה וכן הוא בנזיר דף כ״ט ובתה״ד סי' צ״ד ומעשה דהלני היא החמירה על עצמה תשובת מהר״ם עכ״ל וק״ק דהביא סוגיית נזיר והזכיר תשובת התה״ד ולא ביאר לנו איך תתישב סוגית נזיר לתירוץ רבינו אליעזר. ותו׳ דכתב וכן הוא בנזיר ובתה״ד והסכמת התה״ד נראה להפך כמש״ל וכ״כ הרב אליה רבה סי' תר״ס ס״ק ד' בעד התה״ד ועיין בבית יוסף שם. ויש לישב:

ולענין הלכה הגם שהרב תה״ד מגמגם בתירוץ ר״י מאחר שמהר״ם והגהות מיימוניות ס"ל כוותיה הכי נקטינן דאב דוקא חייב לחנך בנו. ומה שגמגם הרב תה״ד על תירוץ ר״י הרואה יראה שיש לישב:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה