אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן שכח

סימן שכו

א

דין ג'. ושינים עצמם בכלל וכו' מרן בב״י תמה על הר״ן וצידד בדבריו ובס׳ הבתים הובא בתחילת מעשה רקח כתב דהוי פלוגתא ונראה להקל וכן דעת הרמב״ם:

ב

הגהה. אומר לעכו״ם וכו' עמ״ש הרב אדמת קדש סי' ה׳:

ג

דין ז'. ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר וכו' לחלל שבת צריך בקי לידע אם זהו קדחת חם ביותר או לא. הרב החסיד מהר״ר יעקב מולכו בתשובותיו כתיבת יד סי׳ קי״ט:

ד

דין יו״ד. הגהה. סתם עכו״ם שאינם רופאים לא מחזקינן אותם לבקיאי' וכו' ודעת הרשב"ץ בתשובה ח״ג סי' רע״א דרופא עכו״ם בקי שאומר שהוא מסוכן מסל״ת הכל לפי מה שאומר החולה ומכירין העומדין עליו אם רואים שאינו מסוכן אין מחללין ואין סומכין על העכו״ם ואם נסתפק הדבר מחללין:

ה

דין י״ב. שלא לעשות ע"י עכו"ם וקטנים ונשים אלא ע״י ישראלים גדולים וכו' עמ״ש הרשב״ץ בתשובותיו ח״א סי׳ נ״ד:

ו

דין י״ג. כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים וכו'. הכי אמרינן ביומא דף פ״ד ע"ב ת״ר מפקחין פקוח נפש וכו' ראה תינוק שנפל לים פירש מצודה ומעלהו והזריז הרי זה משובח וא״צ ליטול רשות מב״ד ואע"ג דקא צייד כוורי:

ואנכי הרואה למהר״ם ן' חביב בס' תוספת י"הכ שהקשה דהא אמרינן במנחות דף ס״ד שמע שטבע תינוק בים ופירש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב ורבה אמר פטור וע״כ רבה לא קפטר אלא כיון דשמע אמרינן דעתיה נמי אתינוק אבל לא שמע לא ולמ״ד חייב תיקשי ליה מהך בריתא דהכא דמשמע אפי' מכוין לעשות שתיהן וי״ל דהכא מיירי דעיקר כונתו להציל התינוק וכו' אבל התם עיקר כונתו לצוד דגים וכו׳ ועוד י״ל דהא דקתני וכו' היינו אף דיעלה בתוך המצודה דגים ולכתחילה אינו יכול לכוין לעשות שתיהן ואם כיוין לעשות שתיהן בזה נחלקו עכ״ד וקצת יש להרגיש במה שהקשה מהך בריתא למ״ד חייב וכתב בפשיטות להקשות עליו מהבריתא והרי הא דאמרינן ואע״ג דקא צייד כוורי לאו לישנא דבריתא הוא כמבואר בתוספתא פי״ו דשבת. ומבואר מלישנא דשמעתין. דהוי סתמא דתלמודא לפרושי הא דקתני בבריתא והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מנ״ד וממשנה יתירה דייק. וא״כ מ״ד חייב יפרש בבריתא אנפא אחרינא ודעת לנבון נקל כאשר המעיין יראה אלא דתלמודא פריש לה להני גווני לאשמועינן רבותא טפי:

ואולם מאי דתריץ יתיב הרב הנז׳ דהתס עיקר כונתו לצוד דגים יציבא מילתא ומהימן פשריה אלא דכיון דשמיע ליה דטבע תינוק יש צד לומר דמחשבתו נמי אינוקא וזה דבר מבואר בש״ס ופירש״י:

אך הא דפריק תו בבריתא הרב הנז' דלכתחילה אינו יכול לכוין להעלות את שתיהן יש לפקפק דלפום ריהטא נראה דלכתחילה בשתים עלתה לו דהרי אמרו בירושלמי פ' האורג ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחילו של דגים עמו מותר ופירש הר"ן שם אף שהוא מכוון עם אותה מלאכה מלאכה שאסורה בשבת התירו לו חכמים וכבר רמזה הרב הנז׳. והרשב״א בחידושיו שם התיר לנעול ביתו אף דידע דיש צבי והביאוהו הר"ן שם והרב המגיד פ״י:

וצופה הייתי להרב לחם משנה פ״ב נפק דק עמ״ש הרמב״ם ננעל הדלת בפני התינוק שובר ומוציאו אף שהוא מפצל אותה כמין עצים דאמאי לא כתב כלשון הש״ס ואף דמכוין למתבר שיפי ותירץ דסבר הרמב״ם דמכוין אסור וכו׳ ע״ש ויש להעיר דכיון דמפורש בירושלמי דמותר ובש״ס דידן לא מכרעא בכל כי האי שר״ו חכימיא ואיך החליט לאיסור:

ז

נתכוון להעלות דגים ותינוק ולא העלה רק דגים כתב מהר״ם ן׳ חביב שם דלכ״ע חייב דהרי נתקיימה מחשבתו בצידת הדגים וצדד עוד בזה וכתב ודעתי נוטה דחייב ע״ש:

ולי ההדיוט יש פני״ם הנראין לפיטורא לפום מאי דאמרן בסמוך דלכוין לכתחילה לשתיהן שריותא היא א״כ ברשות עשה. והכי משמע מהני לישני דהתם בסוגיית מנחות דפשוט דמאי דאמרו שמע שטבע תינוק ופירש מצודה להעלו' דגים והעלה דגים חייב הכונ׳ דעיקר מחשבתו לדגים וא״כ משמע דוקא כשעיקר כונתו לדגים אז חייב לא כן אם כוין לשתיהן דאז אף כי לא העלה כי אם דגים ופטור:

וכן יראה קצת מדברי רש״י דהוה גריס גם בלישנא בתרא שמע וכתב והאי דנקט שמע לאשמועינן דאפילו שמע כי העלה דגים בלא תינוק חייב. וראיתי להרב צאן קדשים שכתב על דברי רש״י הללו וז״ל ולענ״ד דזה לא אצטריך לאשמועינן כיון דפירש להעלות דגים פשיטא דחייב דהא לא היה כוונתו לתינוק וכו' אלא אפשר לפרש דהא דנקט שמע לאשמועינן דנשמע דוקא להעלות דגים והעלה דגים חייב אבל להעלות תינוק והעלה דגים לחוד פטור לכ״ע עכ״ל ומאי דפשיטא ליה וחלק על רש״י יש מקום לומר דאינו פשוט דכיון דאמרינן בש״ס דמאחר דשמע אמרינן דעתיה נמי אתינוק א״כ היה מקום לטעו׳ דכיון דדעתיה נמי אתינוק פטור דהא אם כיוין לשתיהן והעלה דגים נראה דפטור וכדכתבינא בעניותין בסמוך. ומאי דכתב הרב הנז' דהוא חידוש נראה יותר פשוט דברשות עשה:

ונראה להכריח עוד קצת דכיוין לשניהם והעלה דגים פטור דאי תימא דחייב קשה דלא ליתני שמע ויקצר בלישניה ולישמועינן רבותא ולימא הכי פירש מצודה להעלות דגים ותינוק והעלה דגים חייב להעלות דגים והעלה תינוק ודגים מר פטר ומר מחייב אלא משמע מדנקט כי האי גוונא דדוקא כשעיקר כונתו לדגים אז חייב:

הן אמת דמלשון הרמב״ם והטור משמע דלכתחילה לא יכוין לשתיהם וצריך להתישב בדבר:

ח

נתנוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור אפילו לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם דגים פטור. כ"כ הרמב״ם פ״ב דשבת ופסק לקולא בפלוגתא דמנחות הנז׳:

ואנכי חזון הרבתי להתוס׳ בסוגיית מנחות הנז' שכתבו וז״ל להעלות דגים והעלה דגים ותנוק רבא אמר חייב לא דמי לאופה מי״ט לחול דפסחים דף מ״ו דפטרינן מטעם הואיל ונימא הכא הואיל ופטר ליה אתינוק פטר נמי אדגים דהתם אפיה חזיא לי״ט אבל הכא צידת דגים לא חזיא לשבת עכ״ד והקשה בס׳ צאן קדשים דהתם רבה אמר דפטרינן מטעם הואיל דהוא בר פלוגתיה דרבא הכא אבל רבא ס״ל כרב חסדא דהתם דלוקה דלא אמרינן הואיל:

ולק״מ דהתוס׳ רצו לישב רבא דהכא אליבא דהלכתא דקי״ל דאמרינן הואיל וכן מוכח שם מהתוס׳ דף מ"ח ע״א שכתבו דהלכה דאמרינן הואיל משם ה“ר יוסף וכן המנהג. ומה שכתבו שם התוס' בשם ר״י הוא דחיה בעלמא ובלשון שמא אמרה:

ותו יש להרגיש על הרב הנז' דפסיקא ליה דרבא סבר כרב חסדא דלא אמרינן הואיל והרי הרמב״ן והר״ן שם פ׳ אלו עוברין הכריעו דהלכה כרבה משום הא דא"ל רבה לר"ח לדידך היאך אופין מי״ט לשבת משום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאוריתא א״ל מדאורי' צרכי שבת נעשין בי״ט וכו׳ ורבא דהוא בתרא אית ליה הכנה פ״ק דביצה וקי״ל כרבא ע״ש ולפ"ז רבא אית ליה הואיל כרבה:

איברא דהתוס׳ כתבו בריש ביצה ד״ה והיה תימא הואיל והכנה דאוריתא איך אופין ומבשלין מי״ט לשבת וכי תימא ע״י עירובי תבשילין וכי אתי תקנתא דרבנן וכו' ונראה דרבא לטעם הואיל ואף לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה. ועמ״ש הר' המופלא קדוש יאמר לו מהר״ח ן' עטר ז״להה בס' ראשון לציון ועמ״ש הר״ן בפסחים:

והראב״ד בהשגות כתב על הרמב״ם הנז׳ רבא לקולא דזיל בתר מעשיו והוא פסק כרבא אף דתלמיד הוא לגביה דרבה עכ״ל וכתב עלה הרב המגיד וגירסת ספרינו הפך דרבה אזיל לקולא ומ״מ אף לגירסת הראב״ד י״ל דהלכה כרבא משום דהוא בתרא ולא אמרו אין הלכה כתלמיד במקום הרב אלא כשנחלקו במשא ומתן של הלכה פנים בפנים כגון שנזכר בגמרא אמר ליה רבא לרבה אבל כשנחלקו שניהם בשני חולקין דעלמא איכא למימר דהלכה כבתראי וזה דעת הרשב״א בסוף פ׳ תולין עכ"ל:

ויש להעיר על זה דבההיא דסוף פ׳ תולין דכתבה הרשב״א פסק הרמב״ם פכ״א טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכתל אבל לא בקרקע שמא ישוה גומות ובדין זה הוא שכתב הרשב״א דהלכה כרב פפא דבתרא הוא אף שנחלק עם רבא והה"מ כתב שם דהרי״ף והרמב״ם והרמב״ן פסקו כרבא ועיקר. והכא בדין זה משמע מדברי הרב המגיד דהרמב״ם ס"ל כהרשב״א במ״ש ס"פ תולין ולפ"ז יקשה דשם דעת הרמב״ם הפך הרשב״א כאמור:

תו ק״ק מההיא דנדרים דף כ״ה ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי אלו עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו ואחרים בש״א הן מותרין ומה שעמהן אסורין ובה״א נדר שהותר מקצתו הותר כלו ואמר רבה דבמעמיד ואמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורי׳ חוץ מאבא דכ״ע כלם אסורים ואביו מותר ופלוגתייהו באומר וכו' פ' ופ' אסורין ואבא מותר ורבא אמר דכ״ע פ' ופ׳ אסורים כלם מותרים ופלוגתייהו במעמיד והרמ׳ פ״ח דנדרים דין ו' פסק דבמעמיד כלם אסורים חוץ מאביו וכתב מרן בכ״מ ואע״ג דרבא פליג עליה דרבה כיון דאיכא למימר דהלכה כרבה משום דהוה רביה דרבה ואיכא למימר הלכה כרבא דבתרא נקטינן כרבה לחומרא וק״ק דאי ס״ל למרן בדין זה דהעלה דגים ותינוק דטעם הרמב״ם דפטר דגירסתו רבה לקולא א"כ נמצא דדעת הרמב״ם דקי"ל כרבה בכל דוכתא וה״נ הו״ל לומר למרן בדין הנז׳ דנדרים דפסק כרבה דקי״ל דרבה ורבא הלכה כרבה דרביה הוא ואי ס״ל דהרמב״ם בהא דהעלה דגים ותינוק גירסתו רבה לחומרא ופסק כרבא דבתרא וכמ״ש הרב המגיד דבלא נחלקו פנים בפנים הלכה כבתרא א״כ התם בנדרים הו"ל לפסוק כרבא לקולא נמי כי היכי דפסק בדין זה לענין שבת וטעמא משום הכלל הנז' וכמ״ש הה״מ ונמשך מרן אחריו בכ"מ הלכות מילה פ״א דין ז׳:

גם על הרשב"א ק״ק דס״פ תולין כתב דהלכה כרב פפא ולא כרבא והתם בחידושיו לנדרים בדין הנז׳ כתב דיש פוסקים כרבה ויש פוסקים כרבא ולא הכריע והול״ל דהלכה כרבא דבתרא כמ״ש פ׳ תולין וגם על הה״מ ק״ק דכפי כלל שכתב בדין זה דשבת הו״ל להרמ׳ לפסוק בנדרים לקולא כרבא בדין הנז':

ועל הראב״ד ק״ק דהכא השיב על הרמב״ם דהו״ל לפסוק כרבה דהוא רביה דרבא דהכי מוכח שכונתו להשיג וכן נראה קצת מדברי הרב המגיד. והרי אשכחן להראב״ד פ״ג דמ״ק גבי שפה המעכבת דפסק כרבי אמי נגד רב דבתרא הוא והביאו הרא״ש בפסקיו שם וכתב מהר"ש אלגאזי בס׳ יבין שמועה דף צ״ה דס״ל להראב״ד דהלכה כבתראי אפילו כתלמיד נגד הרב ואפילו באמוראי קמאי ע״ש ומאחר שכן מה השיג בדין זה על הרמב"ם דפסק כרבא לקולא. ותו דהו״ל להשיג כפי דעתו בההיא דשפה בדין זה דנדרים הנז' דהו״ל להרמב״ם לפסוק כרבא לקולא:

ואם אמרנו נבא העי״ר בכללים הללו אינהו ואביזרייהו היד כותבת אורך היריעה במחברת השנית ואין כאן מקומו אך רגע אדבר דיש להעיר עוד דהרי״ף בדין הנז' דנדרים פסק כרבה לחומרא כמ״ש בשמו רבינו ירוחם בי"ד חלק ז' וכן הרא״ש פסק כן בפסקיו שם ואלו בפ״ק דקדושין בההיא דר׳ ינאי דאסור לתלמיד לעמוד אלא שחרית וערבית כתב הרא״ש שם בפסקיו דהרי״ף השמיטו דסבר דר' אלעזר פליג ופסק כוותיה והרב מהר״ר ליב הכהן בהגהתו בשער אפרים סי' ע״ח הקשה דר״א תלמיד ר' יוחנן ור' יוחנן תלמיד ר' ינאי ואיך פסקו הרי״ף והרא״ש נגד ר׳ ינאי ותירץ עם הכלל הנז' וכפ״ז דהרי״ף והרא״ש סברי הכלל הנז' יש להעיר איך פסקו בדין זה דנדרים הנז׳ כרבה ושבקי לרבא דהוא בתרא:

ואפשר לומר דכלל זה דהה״מ הנז׳ לאו מילתא פסיקתא הוא דצריך לפסוק הלכה כבתרא אף נגד רבו אלא הך כללא הוא לומר דבבתראי אין לעשות עיקר מכלל אין הלכה כתלמיד במקום הרב דאפשר נמי לפסוק כבתרא והכי דייקי קצת דברי הה״מ שכתב איכא למימר דהלכה כבתרא וכיוצא כתב הר״ן. ס״פ תולין משם הרשב״א ולעולם דמצינן לפסוק כהרב נגד התלמיד אלא דאהני לן הך כללא לבטל כלל אין הלכה כתלמיד במקום הרב ולכן בדין הנז' דנדרים שפי' עבוד הרי״ף והרמב״ם למנקט לחומרא דאיכא צדדים לכאן ולכאן והוא הטעם בההיא דס״פ תולין דעסקו כרמב״ם ודעמיה לחומרא כרבא ודלא כרב פפא אך הרשב"א נקיט כבתרא גם שם ודוק בלשון הרשב״א עצמו בחידושיו שם. ואפשר דה״ט דהראב״ד גבי שפה המעכבת למפסק לחומרא ובדין הנז' דנדרים הודה להרמב״ם להחמיר וטעמא דהכי האי גוונא מצינן לפסוק כהרב ומצינן לפסוק כתלמיד. ואפשר דה״ט דהרא״ש פ״ק דקידושין בההיא דתלמיד דהוא סבר דאין רשאי פירוש אין חייב וא״כ לר״א דפליג איסור׳ איכא אם אינו עומד ופסקו כוותיה לחומרא. אמנם בדין זה דהעלה דגים נהי דרבה לחומרא אמנם איכא חולין בעזרא ומשו״ה פסק הרמב״ם לקולא:

ואולם מלשונות הרא״ש שהביא הרב יבין שמועה דף צ״ה משמע דלא ס״ל האי כללא וקשה על הרב הנז'. גם בדין הנז' דנדרים בלאו הכי ל״ק על הה״מ ודעמיה דאפשר לומר דהתם פסקינן כרבה לחומרא משום דרבינא ורב פפא מותבי לרבא ומשמע דס״ל כרבה וכמ״ש שם הלח״מ. ודע דמלשון הרשב״א דס״פ תולין ולשון הר״ן ריש סוכה משמע קצת שכלל הנז׳ הוא מילתא פסיקתא. ושוב ראיתי בס׳ יד אהרן בדין זה ובספרו מרכבת המשנה פ״א דמילה שהאריך בזה. ואם כנים אנחנו בדברים אמורים יתורצו איזה קושיות שמקשה שם. וצריך להתישב בדבר:

ט

אם נתכוון להעלות דגים והעלה תינוק לבד בלא דגים נראה דלכ״ע פטור וכדכתיבנא בעניותין לעיל סי׳ ש״א אות ה' בס"ד:

י

אם נתכוון להעלות תינוק והעלה דגים בלבד פטור מכלום. כ"כ הרמב״ם. וכתב הרב לח"מ דמסברא כתב כן וכתב בס׳ מרכבת המשנה דלא השגיח בדברי הה״מ שכתב דהוא פשוט במנחות ופירש דבריו וכ״כ ביד אהרן בסי׳ זה. ולי הדיוט נראה שכונת הלח"מ דהא דכתב הרמב"ם פטור מכלום דזה אינו מבואר בש״ס דאי נמי דייקינן מהש״ס היינו דפטור אבל אכתי אפשר דפטור אבל אסור. אבל הא דפטור מכלום הוא מסברא דנפשיה:

יא

דין י״ד. שוחטין לו ואין אומרים נאכילנו נבילה וכו׳ עיין מ"ש הרשב״ץ בתשובה ח״ג סימן ל״ז וסימן ל"ח עש״ב:

יב

דין י"ט. חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי עכו״ם וכו' עיין מ״ש מורי הרב ז"להה בש״ות נחפה בכסף סימן ג׳:

יג

דין ל״ה. הגהה. אסור להתיז מחלבה וכו'. חולב דדי אשה לחולה שאין בו סכנה יש להסתפק אם יהי' שיעורו כגרוגרת כחלב בהמה ולפ״ז יכול לחלוב פחות מכגרוגרת כיון שאין בו איסור תורה לחולה. או"ד כשחולב לרפואה שיעורו בפחות. ונראה שאם צריך לו לשתות לרפואה שיעורו כגרוגרת. ואם צריך לרפואת עין כשיעור ההוצאה דהמוציא חלב אשה ולובן ביצה כדי ליתן במשיפה ואם צריך לתת על פדחתו לקרר הקדחת שיעורו כשיעור המועיל לאותו דבר שהוא צריך לו ולעולם חיוב חטאת יש בו ואין דוחין אותו אלא מפני חולי שיש בו

סכנה. הרדב״ז בתשובה כ״י סי׳ שני אלפים ר״ב:

יד

דין ל״ז. כל אוכלים ומשקין שהם מאכל בריאים וכו׳ מכאן יש התר לשאוף בחוטם אבק העשן הנקרא טאבא"קו הרב הלק״ט ח״א סימן ק"א. וכן כתב הרב המקובל מהר״ר יעקב צמח בתשובה כ"י והסכים עמו הרב מהר״ר יהושע חאנדאלי. וכן עמא דבר. ודלא כמאן דאסר. ועיין בש״ות מים רבים א״ח סי' כ״ח:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה