אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן שטז

שיורי ברכה

א

דין. א' הצד צפור וכו׳ לצידה לא בעינן שיעור אף שצד צפור ודעתו לאכילה לא בעינן שיעור אכילה שיהיו בו כגרוגרות דלא אזלינן בתר דעתו ועיין בשבת דף צ״א ודף ק״ג ודף ע"ו. הרב החסיד מוהר״ר יעקב מולכו בתשובותיו כ״י סי' ל״א:

ב

דין ב׳. צד צבי וכו׳ ראה צבי ואמר לו תע״א תע״א ולא עשה בו מעשה ובא וישב שם עד הערב ולא הכניסו למקום המשתמר אין בו סרך איסור כלל מהרי"טץ סי׳ רמ"ה:

ג

צרעין שיצאו מהכוורת מותר לומר לעכו״ם להעמיד נגדן מטה משוח במילימו״ן ולדבר להן דברים טובים עד שיקבצו במטה ולקחת המטה עמהם וליתנו בכוורת מבלי שיסתום פתח הכוורת ואפילו לישראל אפשר דשרי מהריט״ץ בתשובה הנז׳:

ד

הגהה. המשסה כלב אחר חיה בשבת הוי צידה. הרב מגן אברהם הוכיח מהרמב״ם דבעי שיעשה מעשה לסיים לכלב דרדף אחר צבי ומבהילו עד שישיגנו הכלב ואז חייב אבל אם הוא לא עשה מעשה פטור והכלבו לאיסורא קאמר עכ״ד ולשון הוי צידה דמייתי בדרכי משה משם הכלבו וכתבו כאן בהגהה לא משמע הכי אלא משמע דחייב. ותו קשה על הרב מגן אברהם דלא ראה לשון הכלבו במקומו דהרי כתוב בכלבו דף כ״ח וז״ל וכן המשלח כלבים לרדוף אחרי הצידה ורדף כדי שיגיע הכלב לתופסה חייב עכ״ל הרי דגם הכלבו סבר כהרמב״ם והצריך שיעשה מעשה ואז חייב שהרי כתב ורדף כדי שיגיע הכלב לתופסה וזהו כדברי הרמב״ם והיינו דקאמר ורדף כלומר שזה רדף אחר החיה כדי שיגיע הכלב לתופסה. וכן בספר ארחות חיים שממנו מעתיק הכלבו כמו שכתבנו בכמה דוכתי כתב בדף מ״ט וז״ל המשלח כלבים אחרי צידה ורדף אחרי הצידה כדי שיגיע הכלב לתופסה חייב עכ״ל ונמצא דעלה בידינו תרתי חדא דארחות חיים וכלבו לחיובא קיימי דלא כמ״ש הרב מגן אברהם דהכלבו לאיסורא קאמר. ותו שמפורש בדבריהם דסברי כהרמב״ם והשתא ק״ק על מור״ם בדרכי משה משם הכלבו וכאן בהגהה שסתם דבמשלח כלב הוי צידה והכלבו הצריך שירדוף ושרש דבריו הוא מהרמב"ם ומור"ם לא זכר הרמב״ם ולא הביא דברי הכלבו כתקנן ומשמע מדבריו הפך דעת הכלבו:

ואפשר דסבר מור״ם דאיסורא איכא אף בלא רדף ומשום דלא נפקא לן השתא לדידן אי חייב איסור לבד לא דקדק לכתוב כל לשון הכלבו דס״ל דבכל גוונא איסורא איכא וגם כתב הוי צידה שלא בכיוון דבלא רדף ליכא חיובא אלא איסורא:

שוב בא לידי ס׳ אליה רבה וראיתי שעמד על זה אך הוא ז״ל כתב דגם כוונת מור״ם היינו כשרדף ועשה מעשה וכמ״ש הרמב״ם והעיקר חסר מהדרכי משה ומההגה כאן ועיין בסידור דברי הרב הנז׳ ודוק וגם מהריק"ש בהגהותיו קיצר ע"ש:

ח

יין ט'. פרעוש וכו' ואסור להורגו. נשאל הרב חוות יאיר סימן קס״ד אם מותר לזרוק הפרעושים המצערים אותו מאד לכלי מים בשבת ואם אסור אם חייב למחות באשתו הממעכת ומוללת אותם והשיג הרב ז״ל דהא דבמקום צער לא גזרו רבנן לא אתמר אלא גבי גונח יונק ואין ללמוד לכל לעל ולזורקם במים אסור דאף אי מיקרי לא פסיק רישיה הכא מכוין שימותו ואם משער שאשתו לא תשמע בקולו ישתוק דאף דיש איסור מן התורה מ״מ לא נכתב בתורה רק לא תעשה מלאכה וגוף מלאכת הצידה אינו מפורש רק ע״פ דרז״ל זהו תורף

דברי הרב ולשונו בקיצור עש"ב:

וחזה הוית להרב יד אהרן תמה עליו שהלך בדרכים אחרים ולא הזכיר דעת ר״ת וצ״ע עכ״ל ואיברא דאיכא למידק טובא על הרב חוות יאיר דכל רז לא אניס ליה ודברי המרדכי פ׳ כל כתבי בשם ר״ת הנז׳ הביאם מרן בב"י בדין זה. ולא לבד שהלך בדרכים אחרים כמ״ש הרב יד אהרן אלא דכתב בפשיטות גמור הפך דברי ר״ת שהוא ז״ל כתב דהא דבמקום צער לא גזרו רבנן לא אתמר אלא גבי גונח שיונק ואף כי [מור״ם] למד ממנו בריש סימן שי״ז אין לנו ללמוד בשום מקום וכ״ש הא דפרעוש דשדוחה וזורק אותו אין כאן צער ואלו ר״ת כתב בהא דפרעוש גופיה דמשום צערא שרי לכתחילה כמפיס מורסא וקו"ן בר“ה. וגם הוא אסיק לאיסורא ור"ת התיר ואע״ג דמרן נמי כתב על דברי ר״ת ונקיטינן לחומרא. מ״מ דקדק מרן וכתב נקיטינן לחומרא דהוא קצת משום חומרא ולא מדינא דין גמור שדברי ר״ת שכ' דמלאכה שא״צ לגופה פטור ומשום צערא שרי נכונים בטעמן דהא קי״ל כר״ש וכמו שפסק הטור סי' רע״ח למלאכה שאצ״ל פטור וגם מרן הכא בש״ע דין ח' כתב לסתם דשאר שרצים אם צדן שלא לצורך או סתם פטור אלא דאח״כ כתב דלהרמב״ם חייב וידוע שהוא תופס כסברא שכותב בסתם וא״כ ה״נ שפיר קאמר ר״ת להריגת הפרעושים מלאכה שאצ״ל ופטור אלא משום דהטור משמע דאסר אף כשהוא עוקצו ונראה דס״ל דאין זה הצער כדאי שנתיר לכתחילה להורגו משו״ה כתב מרן ונקיטינן לחומרא וז״ש הכא בש״ע ואסור להורגו כלשון הטור. וגילה בב״י שנקיטינן דאסור כהטור דרך חומרא כאמור:

ומן האמור מבואר שיפה דקדקו מרן והטור לומר ואסור להורגו דאיסורא דוקא איכא ולא חיובא אם הוא עוקצו. והרגו לינצל מעקיצתו דהוי מלאכה שא“צ ופטור אבל אסור. וק״ק על הרב ב״ח. שכתב דמ״ש אסור להורגו לאו דוקא אלא חייב חטאת אלא משום דבעי למימר מותר בכונה נקט אסור בפרעוש ולא היה צריך לזה דהטור ס״ל דמלאכה שאצ״ל פטור כאמור ומ״ה נקט אסור כמדובר דלא פליג על ר"ת אלא במאי דשרי לכתחילה להרגו משום צערא בהא פליג הטור דאסור אבל חיובא ליכא וע"ש בב״ח דבתר הכי מייתי דברי ר"ת ומ״ש מרן דנקט לחומרא:

וכפ״ז יקשה על הרב חוות יאיר דאסיק דהוא אסור מדאורייתא אלא משום דאינו מפורש בתורה א״צ למחות באשתו דהרי לפי מה שפסקו הטור ומרן דמלאכה שאצ"ל פטור גם בהא ליכא איסור תורה כדאמרן:

ותו ק״ק על הרב חוות יאיר דבראשית מאמר קאמר דהא דבמקום צערא לא גזרו רבנן לא אתמר אלא גבי גונח וכו' משמע דס״ל דלהרוג הפרעושים הוא איסור דרבנן ובתר הכי כתב בפשיטות דהוא איסור דאוריתא ולא חזינא דהשמיענו מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר אלא עין רואה מוחלפת השיטה מדרבנן לדאוריתא באין אומר ואין דברים והול״ל להרב אחר שדיבר בפרט דמשום צער לא גזור רבנן דהכא אינו איסור דרבנן אלא הוא איסור תורה ולא לכתוב דבריו בסתם כאלו הם דברים אחרים ומילי דמר סתרא״י נינהו:

ותו ק״ק על הרב במה שסיים דאינו חייב למחות באשתו דאינו מפורש גוף מלאכת הצידה וכו׳ ומשמע דאסור דאוריתא לצוד פרעוש אלא שאינו מפורש והרי הכא לא איירינן בצידה אלא בהריגה. ותו דצד פרעוש קי״ל כר' יהושע דפטור דאין במינו ניצוד וכמו שפסקו הפוסקים ולזה נראה דהרב בסיום דבריו קאי כלפי ההיא עובדא שהזכיר על אודות האשה הקושי״ת שלא שמעה לקול בעלה וצדה התרנגולת ולא קאי בנ״ד אבל אין לשונו מתוקן ומכוון. ותו יש לפקפק במ״ש דאפילו תימא זורקן במים לא הוי פסיק רישיה מ"מ היא מתכוין שימותו דאי לא למה לא יזרקם לארץ ויש להשיב דהוא אינו מכוין להמיתם רק שזורקה למים דאף אם יעלו יחלש כחם ולא יקפצו עליו פעם אחרת. ותו ק״ק דהרי הרמב"ן והרשב״א ס״ל דזו השחורה הקופצת שכתב ר״ת שהיא פרעוש לאו הכי הוא אלא הוא מין אחר וזו השחורה בכלל כינה ומותר לצודן ולהורגן וכתב הרב שלטי הגבורים פ״ק דשבת דהנשים שהורגות אותן יש להם על מה שיסמוכו והנח להם ע״ש והרב נסתפק אם צריך למחות באשתו בנח גדול וביד חזקה וכו' והול״ל כמ"ש שה״ג דיש להן ע"מ שיסמוכו. ואף אי פליג על השה״ג הו״ל להזכיר דבריו ולדחותם:

הגם הלום חזיתיה להרב מהר״י עאייאש בס' בני יהודה דף ס״ז ע״ג שכתב על דברי הרב חוות יאיר וז״ל אסר למלול הפרעושים וכו' במקום צערא לא גזרו רבנן וכו׳ והוא פשוט וכן מה שאסר לספל מים וכו' הרי מתכוין להמיתן הוא גם כן פשוט מיהו מ״ש למנוע אשתו אם יודע דאינה מקבלת מוטב שיהיו שוגגות דמלאכת הצידה אינה מפורשת דלא כתיב אלא ל״ת מלאכה א״ה כיון דהצידה נקראת מלאכה והיא מכלל ל״ט מלאכות למה לא יחשב זה מפורש וכו׳ דכל שהאיסור כתוב וחכמים פירשוהו לאותו איסור באיזה אופן מקרי מפורש ולא מקרי אינו מפורש אלא כגון תוספת י״ט דגוף האיסור לא נכתב כלל בפירוש וזה פשוט ולכך הבעל חייב למחות ביד אשתו עכ״ל וכל הני דוקיי דדייקינן בעניותין על הרב חוות יאיר יסבו בלכתן על הרב וגם מה שכתבנו דדברי הרב חוות יאיר דצידה אינה מפורשת לא קאי על נ״ד רק על אותה שצדה התרנגולת מדברי הרב הנז' מוכח שהבין שקאי על הפרעושים והוא תימה איך לא הקשה עליו כמש״ל:

ומאי דמסיק דחייב למחות באשתו דכל מלאכה כתיב ומיקרי מפורש יש לפקפק דמלאכות דאינם נקראים מלאכות לבני אדם אף דרז״ל פירשו שהם מלאכות מיקרי אינו מפורש ואין להאריך בפרט זה עתה ועיין בדברי הה"מ פ״א דשביתת עשור ובכנה״ג סי' תר״ח ובאחרונים ואפילו לפי שיטתו דכל מלאכות שפירשו רז״ל הה ותולדותיהם הכל מיקרי מפורש בתורה. מ״מ הדבר ברור בנ״ד דאם יודע שאינה מקבלת אינו חייב להוכיחה ולהביא קטיגוריא בתוך ביתו כיון דלר״ת שרי לכתחילה דבמקום צער לא גזרו והיא מלאכה שאצ״ל ודבריו נכונים בטעמן ותיסגי לן למעבד אנן לחומרא ולהוכיח אם מקבלין. ותו דהאיכא הרמב"ן והרשב״א דסברי דשחזרה הקופצת אינה פרעוש ושרי להורגה. וכבר כתב הרב שה"ג דהני נשי יש להם על פה שיסמוכו וכמש״ל. וזה פשוט וברור:

ו

והמפלה בגדיו מכינם לא יהרגם וכו׳ כ״כ הרא״ש פ״ק דשבת דיש חילוק בין מפלא בגדיו דשכיחי פרעושים למפלא ראשו דלא שכיחו מבני פרעו״ש ותהי הכנם. ואשתקד ראיתי ספר חדש זה שמו קרבן נתנאל חיבור על הרא״ש ונהירנא שראיתי דעל דברי הרא״ש שכתב דפלוגתא דתנאי דפ״ק דשבת במפלא כליו ות״ק גזר הריגת כנים אטו פרעושים ואבא שאול מחמיר אף בחלילה וכו׳ כתב הרב הנז' שהרב בה״ז בס׳ תפארת שמואל הקשה על הרא״ש דלא אשתמיט בתלמוד רמז מהאי גזרה וגזרה חדשה היא ואין נוהגין כן ועל זה השיגו הרב הנז' דמאי קשיא ליה דלא נזכרה גזרה זו בתלמוד הא הרא״ש מפרש דהני תנאי אינהו גזור גזרה זו והרי הוזכרה לדעת הרא״ש בתלמוד גם מ״ש ואין נוהגים כן אשתמיטיתיה דכך פסק הש״ע דמפלא בגדיו לא יהרוג כנים ומי נוהג הפך דין הש״ע עכ״ד:

ויהי מאז כד חזינא דבריו בו בפרק אמרתי דיש לפרש דברי הרב תפארת שמואל דכונתו כי האף אמנם עין רואה דהרא"ש תרגמה להאי פלוגתא עפ"י גזרה זו מ״מ אינו מוכרח בבריתא לפרש הכי ואפשר לומר כמ״ש רש״י דסברי דהורג כנה חייב ולא סברי כב״ה דמתירין ולאו דפליגי על ב״ה דק דס״ל דלא נחלקו ב״ש וב״ה בזה כדאמרינן בש״ס בכמה דוכתי וכ״כ התוס' גם כן בכמה מקומות. וכן הרא״ש ז״ל לא הוקשה לו אלא דאם נאמר דפליג אב״ה למה הביא הרי״ף דבריהם כלומר דל״ק איך פליגי אב״ה דהם יאמרו דלא הוה פלוגתא דב״ש וב״ה בזה רק מה שהוקשה לו הוא על הרי״ף. וגם הרא״ש כתב לקמן דנוהגין להרוג כנה אפילו מפלא כליו. אמור מעתה זוהי כונת הרב תפארת שמואל דמאחר דיש פירוש אחר בש״ס וזו גזרה חדשה שלא הוזכרה בתלמוד משום דהך פלוגתא לא חשיב הוזכרה כיון דיש לפרש דפליגו אב״ה כאמור וזה כונתו שכתב ואין נוהגין כן כלומר דמנהג ישראל נהוג להרוג אף מפלא כמ״ש הרא״ש ומאחר דהמנהג כן ואין בתלמוד רמז במקום אחר לפרש כמו שפירש הרא״ש יקשה על הרא״ש דפירש פי׳ זה וזה הוא דהוקשה להרב תפארת שמואל על הרא״ש. וחלפו להו השגות הרב קרבן נתנאל דמ״ש אין נוהגין כונתו על דברי הרא״ש בזמנו שכתב דנהגו להרוג כנים ולאו לדידן קאמר עד שיקשה עליו מהש״ע:

והן עתה אין בידי ס' קרבן נתנאל אך ראיתי דברי הרב תפארת שמואל וז״ל מ״ש המחבר דגזרי׳ כנים אטו פרעושים ולא אשתמיט בתלמוד רמז מהאי גזרה וגזרה חדשה היא ואין נוהגין כן הוא כמו שמפרש דמותר להרוג כנים לחוד אבל אם מפלא ג״כ פרעושים לא שרי כנים אלא במלילה דשמא יהרוג פרעושים וק״ל עכ״ל ונראה דאין כונת הרב להקשות על הרא״ש רק הוא מפרש דבריו ובא לאפוקי שלא נאמר דהני תנאי סברי דמותר להרוג כנים כב״ה מן הדין רק דהם סוברין דאף דמדינא שרי יש לגזור כנים אטו פרעושים ומשום הך גזרה אסור הריגת כנים בכל גוונא זה היינו יכולים לפרש בתחילת דברי הרא״ש ולאפוקי זה בא הרב וכתב דגזרה כנים אטו פרעושי' בכל גוונא זה גזרה חדשה ואין נוהגין כן דכ״ע הורגים כנים לחוד כלומר אם מוצאים כנה על בשרו לחוד הורגים אותה אך כונת הרא״ש אינה כן רק כמו שמפרש דהגזרה היא דוקא במפלא כנים ופרעושים לחוד. כן נראה בכונת דבריו והגם שזה פשוט ודברי הרא״ש ולא היה צריך להרב לאשמועיניה מ״מ מרוצת דבריו וסגנון לשונו וסיום דבריו נראין שזה כונתו ודלא כמו שהבין הרב קרבן נתנאל ודוק היטיב:

ז

אלא מוללן בידו וכו' כתב הרב מגן אברהם נ״ל דמותר לזורקן במים והשיגו הרב קרבן נתנאל דמ״ש בגמרא היינו בחול והרב אליה רבה תמה עליו גם כן וכתב דמ״ש בגמר׳ היינו במפלא ראשו:

ואפשר לישב דברי הרב מגן אברהם דהוא סבר דלזורקן במים לאו פסיק רישיה הוא דאפשר להם לצאת מן המים וגם אינו מכוין שימותו רק להחליש כחם שלא יקפצו עליו וכמש״ל ורבא אה״נ דקאי במפלא ראשו אך הוא חומרא שהיה מחמיר על עצמו שלא היה מחלק בין מפלא ראשו למפלא בגדיו ואנן נקטינן דיש חילוק ובמפלא ראשו מותר להרוג כאידך משום דרבא לא אמרה בדרך הוראה ומימרא אלא לגרמיה הוא דעבד והוא מתורת חסידות ולענין דינא לא פליג אאידך דהוה מקטע להו אך מרבא למדנו לדידן במפלא בגדיו לזורקן במים. ויש קצת סעד לזה ממאי דאמרינן בירושלמי ההורג כנה בשבת כהורג גמל שמואל מקטע ידה ורגלה ויהב לה למינוקא ר״י בר בון יהב להנו צלוחיתא ומשמע קצת דלכ״ע הריגה אסור ובצלוחית שרי ודוק:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה