אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן שא

סימן רחצ

א

דין ז׳. ואינו דרך מלבוש וכו׳ לא חשבינן דרך מלבוש אלא מה שהוא דדך ללבושו בחול. בהרב מהר״ר יעקב מולכו בתשובותיו כ״י סי׳ טו"ב ותירץ כל הדינין הנראין הפך זה:

ב

דין ח'. לא יצא במחט התחובה לו בבגדו וכו׳. צ״ע אם המחט תחובה לחבר שפתי חלוקו ומלבושיו אם מותר לאיש ועיין לקמן סימן ש״ג דמשמע משם דדוקא באשה מותר ועיין סי׳ ש״ג דין י״ח. ועיין בב״י סימן זה כמ״ש בענין מעות התפורים שאינו מכוין להוציא המטבע אלא לפרוף כסותו הלכך בטול המטבע לגבי כסות מר זקני הרב החסיד מהר״א אזולאי זלה״ה בהגהותיו כ״י:

ג

דין י״ו. שאינו יכול לילך בלא מקל וכו׳ מקצת בני אדם יוצאים במקל כשטיט בדרכים אסורים בשבתות וימים טובים לצאת במקל אפי' החצר המעורבת משום עובדין דחול זה הכלל כל מי שאי אפשר לילך בלי מקל ומשענת מותר וכל שאפשר לילך בלתו אסור לילך בו הרב מהרדב״ז בתשובותיו כ״י סי' שני אלפים קס״ג:

ד

דין כ״ג. הגהה. ואותן עגולים ירוקים וכו׳ עיין ארחות חיים דף נ״ג ע״א אות רס״ג:

ה

דין כ״ד. יוצאים במיני עשבים וכו׳ עיין בשו״ת שבות יעקב ח״ב סי׳ ן':

ו

דין כ״ה אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה ואם הוא מומחה יוצאין וכו׳ מעשה באיש אחד שמצא סגולה אחת בספר כ״י מאדם גדול מהראשונים למי ששתה סם המות לכתוב לו ותכף מקיא האדם וחוזר לבריאותו ואירע כמה פעמים שאיזה נער או מר נפש בכעסו שתה סם המות וזה האיש כתב קמיעא זו ועשה והצליח שהקיאו אותו הבריאו. ויהי היום ליל ש״ק אירע שנערה ישראלית שתתה סם המות והתחילו לה דבקי מיתה ובאו אצל האיש הלז בליל שבת וקם וכתב הקמיעא לנערה ותכף הקיאה ועמדה על בוריה וביום השבת נודע בעיר כל אשר נעשה ולעזה עליו מדינה שחילל שבת בשאט בנפת וכתב ונתן בידה. והוא השיב דפקוח נפש דוחה שבת והיו מגמגין בדבר אי לזאת שאל שאל האיש אם חטא בזה ואת״ל שחטא אי עבר אדאוריתא או אדרבנן:

והנה לפום ריהטא היה נראה דלא שפיר עבד דאע״ג דהלכה רווחה דמחללין השבת בשביל חולה שיש בו סכנה לעשות לו רפואה מ״מ היינו דוקא ברפואה שהוא דרך טבע אבל בדבר שהוא דרך סגולה לא והראיה דתנן בשלהי יומא מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ור' מתיא בן חדש מתיר וכתב הרמב״ם בפי' המשנה ואין הלכה כר׳ מתיא ן׳ חדש במה שהתיר להאכיל לאדם ביו׳ צום הכפורים מחצר כבד כלב שוטה הנשוך שזה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברין שאין עוברין על המצוות אלא ברפואה לבד ר״ל בדברים המרפאים דרך טבע וכו׳ עכ״ל ומשמע דאע״ג דאין ספק בסגולה זו שכבר הוחזקה שודאי תועיל אפ״ה כל שאינו רפואה דרך טבע אסרו חכמים לעבור על דת משום רפואה בדרך סגולה וא״כ דון מינה לנ״ד כי האף נימא דמילתא כדנא אתמחי שזה הכותב קמיע זו מגנא ומצלא מסמא דמותא מ״מ כיון שהוא בדרך סגולה אין לכותבה בשבת ולחלל שבת במלאכה גמורה:

ואע״ג דאשכחן דהתירו לצאת בקמיעא מומחה וביצת החרגול וכיוצא שכל אלו סגולות מ״מ לא התירו איסור תורה שכל אלו אין בהן אלא איסור דרבנן שאינו מוציא כדרך המוציאין וכמו שביאר יפה הרדב״ז בתשובותיו חדשות מעתה בלשונות הרמב״ם סימן קנ״ג. ושם העלה הרדב״ז דדעת הרמב״ם דרפואות הסגולות אינם רפואה כלל ואפילו ספק רפואה אין בהם לחלל שבת באיסור תורה או לאכול דברים האסורים מן התורה ע"ש באורך וא״כ בנ״ד לא שרי לכתוב סגולה זו להציל ממות אשר סם לו:

אכן ראיתי להרב אדמת קדש ח״א י״ד סי׳ ו׳ שכתב בנדונו אי שרי להאכיל תרנגולת נבילה שהוא סגולה לשוטה והוכיח שם דהרמב״ן והרשב״א פליגי על הרמב״ם ולא שאני להו בין כשהרפואה היא בדרך סגולה לכשהיא בדרך רפואה בטבע וכתב דהלכתא כוותייהו והתיר בנ״ד. וכן ראיתי להרב אחיו בספר פרי הארץ ח״ג סי׳ ג׳ מי״ד כתיבת יד שגם הוא התיר בנדון זה והעד העיד דרבני שאלוניקי עבוד עובדא להתיר וא״כ לכאורה נראה דשרי בנ״ד כיון דכבר אתמחי גברא בסגולה זו וכבר מפורסם דכמה נפשות ניצולו מן המיתה בזה. איברא דצריך לעמוד יפה ולברר דעת הרשב"א והרמב״ן ועמ"ש הרמב״ח בתוספת יוה״ך וכעת אין הפנאי מסכים עמי. אמנם נראה דאפי׳ לדעת הרמב״ם דאוסר לעבור איסור תורה לרפאת בסגולה מ״מ בנ״ד דעשה מעצמו והצליח במעשיו דהנערה הקיאה סם המות וחזרה לאיתנה ועלתה בידו הבריאה של בתולות ישראל מודה הרמב״ם דאין בו עון אשר חטא דהרי פסק הרמב״ם פ"ב שמע שטבע תנוק בים וכו׳ נתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור וכ״ש הכא דנתכון נפש והצילו ואפילו לדעת הראב״ד דפליג התם וסבר דאזלינן בתר מחשבתו דקי״ל כרבא לפי גירסתו במנחות דף ס"ד יראה דלא אמר רבה דחייב אלא כשהעלה דגי׳ ותינוק דאף דהעלה תינוק אזלינן בתר מחשבה כיון דנתקיימה והעלה דגים נמי אבל היכא דנתכוון להעלות והעלה תינוק לחוד בלא דגים אף לרבה לא אזלינן בתר ממשנה כיון שלא נתקיימה:

והכי משמע מדברי התוספות בסוגיא שכתבו להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבה אמר חייב לא דמי לאופה מי״ט לחול דפטר מטעם הואיל ונימא הכא נמי הואיל ופטר ליה אתינוק פטר נמי אדגים דהתם וכו' עכ״ל והשתא אי אמרת דלמ״ד חייב נתכוון להעלות דגים והעלה תינוק לבד חייב דאזיל בתר מחשבה אף דלא נתקיימה כלל מאי קאמרי הואיל ופטר ליה אתינוק הרי גם בתינוק לחוד חייב כיון דחשב להעלות דגים ולא שייך הואיל אלא משמע דלכ״ע אם נתכוון להעלות דגים והעלה תינוק בלא דגים פטור ומשו״ה הקשו ותירצו התוס'. ואף על גב דלמ״ד חייב אמרו שם דה״ה שחט ב' חטאות ונמצאת ראשונה כחושה בבני מעיין דחייב דבתר מחשבתו אזלינן ולאיסורא קא מכוין והרי התם השניה שחשב לאיסור היא נצרכת דהא נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין ונמצא דהמחשבה לא יצאת לפועל שאני התם שחשב ונתכיון במעשה ועשה אותו בכונת איסור ואחר שעשה המעשה בכונת איסור נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין ומשו״ה חייב למאן דאמר כיון דהמחשבה והמעשה שעשה היה בכונת איסור מתחילה ועד סוף אלא דבתר הכי ממילא נתגלה שהראשונה כחושה משא״כ בנתכוון להעלות דגים והעלה תינוק לחוד דמחשבתו לא נתקיימה בפועל כלל דאז שפיר לכ״ע פטור ולא אזלינן בתר מחשבתו וכיון שהוכחנו דגם למ״ד חייב אם נתכוון להעלות דגים והעלה תינוק לחוד פטור ק"ו בג״ד דכיוין להציל נפש והצילה דודאי פטור, ואע״ג דגבי נתכוון להעלות דגים וכו׳ הוי פטור אבל אסור הכא יראה דגם לדעת הרמב״ם אין בו איסור כלל דכיון דאמרו בירושל' והביאו הטור לקמן סי׳ שכ״ח דבפקוח נפש השואל הרי זה שופך דמים וא״צ רשות מב״ד א״כ זה האיש דסבר דליכא ספיקא בהא וכתב ונתן ולשם (עצוה) [מצוה] עביד ולא שאל רשות כיון דהשואל ש״ר אף דלדעת הרמב״ם אין מחללין שבת בדבר סגולה ויצאה מחשבתו וע״י הסגולה הוייא הצלת נפש נראה דלית ביה סרך איסור אפילו מדרבנן ולמפרע מצוה גדולה עשה כנ״ל לכאורה:

ו

דין כ״ז. יוצאין בביצת התרנגול וכו׳ אבל אם עושה מעשה ואין ניכר וכו' עיין מהשהקשה על מרן בדין זה הרב חוות יאיר סי' רל״ד עיין שם באורך. ומה שיוצאים הבנים באלמוגים לעין הרע אף שאינו מומחה מכוונים לתכשיט ושרי הרדב״ז ח״ב סי' רי״ג:

ז

דין ל'. מותר לצאת ברה״ר בטלית וכו׳ טלית וכו׳ טלית מצויצת כהלכתה מותר לצאת בה בשבת והיא כרוכה סביב צוארו לפי שיש שיוצא דרך כן והוא דרך מלבוש לא משוי והואיל שהיא מצויצת כהלכתה אעפ״י שאינו מתעטף בה אין זה מחייב שתחזור להיות משוי לפה שציצית חובת טלית היא. רבינו מהר״י ן׳ מיגש בתשובותיו כ״י סי"י קפ״ג ומ״ש שציצית חובת טלית ק״ק שהוא נגד רבו הרי״ף שפסק חובת גברא המבואר בסי׳ י"ט. ואפשר דלאו דוקא קאמר חובת מנא אלא הכונה שצריך להיות בו ציצית כשרוצה ללובשו וא״כ לאו משוי הוא. וכן נראה דאף לדידן דחובת גברא אינו משוי ודרך ללבשו כמה שכתב הרשב״א והביאו מרן כב״י ועיין באחרונים ודוק:

ח

דין ל״ח. היוצא בשבת בטלית שאינה מצויצת כהלכתה וכו׳ עיין מה שכתבנו בעניותנו לעיל הלכות ציצית סימן י״ג בס״ד:

ט

מצויצית כהלכתה אעפ״י שאין בה תכלת וכו׳ עמ״ש הרדב״ז סימן תשי״ט:

י

מרן השמיט בש״ע דין סנדל המסומר שהביא הטור דאפילו מה שנהגו בסנדל המסומר איסור אף שאינו כעין הסנדל שגזרו בו ה״ד בסנדל לא במנעל וכן דעת מהרש״ל והרב ב״ח והביאו בספר שיירי כנ״הג ועמ״ש הרשב״ץ בתשובותיו ח״ג סי׳ רפ״א ובנו סי׳ רצ״ו ובארחות חיים דף נ"ג ע״ג. ושם כתב בא״ח בשם ה״ר דוד בר לוי שאין יוצאין במנעל עץ שקרוין איסקופו״ס שנועל בחורף דילמא מפסיק ואתי לאתויי ע"כ ונראה שהם קלק״ב שקורין סואיקוס וכ״כ מהרי״קש לעיל דין ב׳ שהרדב״ז בשם הריטב״א אשר לצאת לחצר שאינה מעורבת וכתב שם דיש מתירין:

יא

דין מ״ב. מכניסין זוג זוג דרך לבישה עד שיכניס כלן וכו'. כן פסקו הפוסקים כת״ק דסבר זוג זוג ואמרינן בגמרא דת״ק ור״ג פליגי אי שבת זמן תפילין דת״ק סבר שבת זמן תפילין ואיכא בל תוסיף ומשו״ה טפי מזוג לא ור״ג סבר שבת לאו זמן וליכא בל תוסיף ואף דסבר תלמודא לאוקמא דת״ק נמי סבר לאו זמן תפילין ולעבור שלא בזמנו פליגי נדחה קרו להאי אוקמתא ואסיק מחוורתא כד שניין מעיקרא וכן פירשו הרמב״ם ורבי' עובדיא דת"ק סבר שבת זמן תפילין:

והקשה הרב תי״ט דאנן קי״ל שבת לאו זמן תפילין וכל הפוסקים פסקו הכא בת״ק וקשיא הלכת אהלכתא. וראיתי להרב מהר״י אירגאז בס' דברי יוסף סי' ס״ב שתירץ דהש"ס מוקי דת״ק סבר שבת זמן תפילין משום דהכי הוא קושטא דת״ק ר"מ ור״מ ס״ל שבת זמן תפילין כדמסיק התם אבל האי דינא דמכניסין זוג טפי לא מצי אתי אף אי שבת לאו זמן תפילין כדקאמר הש״ס בריש הסוגיא דת״ק סבר דדרך מלבושו כחול שוייוהו רבנן התם בדליקה דבחול כמה דבעי לביש לענין הצלה שרו ליה הכא בתפילין דבחול זוג אין טפי לא לענין הצלה נמי זוג אחד אין טפי לא וכ״כ רבינו יונתן עכ"ד. וקצת יש להרגיש עליו דדבריו הללו הם דברי הרב חידושי הלכות בסוגיא גבי מ״ש התוספות דלא מתרצא מילתיה דר״מ דאמר זוג אין טפי לא אא״כ סבר שבת זמן תפילין וגם הרב חידושי הלכות הזכיר דברי רבינו יהונתן אלא שכינהו הר״ן. והרב דברי יוסף עצמו בסוף דבריו במה שדקדק על דברי התוס׳ הנז׳ כתב דכן הקשה הרש״א בחידושיו והוא לשון עצמו. ושם הרב חידושי הלכות הכריח הדבר ממאי דסבר אביי בשבת דף ס״ב עש״ב. והרב מגן אברהם בדין זה הביא קושית הר' תי״ט ודברי הרב חידושי הלכות הנז' והוא תירץ באופן אחר ואינו מחוור. וכל זה לא זכר הרב מהר״י אירגאז הנז':

והגם דלפוסקים הוא תירון יפה מ״ש הרב ח״ה והרב מהר״י אירגאז הנז׳ ומסתייעא מילתייהו מדברי רבינו יהונתן וגם ראיתי להריטב״א בחידושיו שפירש בהדיא בתחילת הסוגיא דאפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין דליכא ב"ת דשלא בזמנו לעבור בעי כוונה אפ״ה לא שרי אלא בדרך שמותר בחול וניחא ליה לתרוצה אף למ״ד שבת לאו זמן תפילין עכ״ד הרי בהדיא דמתצתא מילתיה דת״ק אף אי שבת לאו זמן תפילין:

מ״מ להרמב״ם ורבינו עובדיא בפירושם אכתי לא איפרק דנהי דהש״ס מתרץ פלוגתייהו בשבת אי זמן תפילין אי לא משום דר״מ סבר בהדיא דמכניסן זוג זוג טפי לא. אבל הם ז״ל דקיימי לפרש מתני' ומשנתנו מוכרח דלאו ר״מ דהא קתני סיפא בהד״א בישנו׳ אבל בחדשות פטור והא דלא כר״מ דקתני בבריתא אחד חדשות ואחד ישנות וא״כ מוכח דמתני' לאו ר״מ וכמ״ש התוספות והריטב״א מהך סיפא. ולפסק הלכה קי״ל דשהת לאו זמן תפילין. א״כ הו״ל לפרש משנתנו כהלכה כמו שפירשה רבינו יהונתן וכדתרגמה רבא:

יב

דיןן מ״ד. לובש כל מה שיכול וכו׳ ופושט וחוזר וכו׳. תנן בשבת דף ק״ך ולובש כל מה שיכול ללבוש וכו׳ ר׳ יוסי או׳ י״ח כלים וחוזר ולובש ומוציא:

וראיתי להר״ן בחידושי כ״י שכתב וזה לשונו ולובש כל שהוא יכול ללבוש אפי׳ יותר מח״י מלבושים בפעם אחת לבדה ולא יותר ורבי יוסי מחמיר בחדא ומקל בחדא מחמיר דלא התיר בפעם אחת אלא י״ח מלבושים דהלובש יותר ניכר דלשם הצלה עושה ומקל דשרי להערים ולומר איני חפץ באלו אלא באלו וחוזר פעם שנית ושלישית כן כתב ה״ר יהונתן זכרנו לברכה וקשיא לי דהא בגמ' בבריתא איכא פלוגתא דר״מ ור׳ יוסי ולר״מ לובש ומוציא וחוזר ולובש ומוציא כדקתני בה בהדיא וא״כ מאן לימא לן דת״ק דמתני׳ לאו היינו ר״מ כדאשכחן בבריסא דהוא בר פלוגתיה דרבי יוסי ואע״ג דבמתני׳ לא קתני לתנא קמא חוזר ולובש ומוציא כדקתני בברייתא דילמא מאי דלא פריש במתני׳ פריש בבריתא דדוחק הוא דיש שלשה מחלוקות בדבר ת״ק הוצאה חד ותו לא ור״מ אפילו הוצאות טובא ולר״י י״ח בגדים בכל הוצאה ותו לא אלא ודאי נ״ל דת״ק דמתני׳ היינו ר״מ דבריתא עד כאן לשונו ועין רואה דהר״ן אתי עליה דר״י בפתחו זוטא דדחיקא מילתא דשלש מחלוקות בדבר וכו׳ וקשה דהו״ל להקשות על ה״ר יונתן דדבריו הם הפך תלמוד ערוך בעירובין דף צ״ה דהכי אתמר התם אמתניתין דמכניסן זוג זוג אחד טפי לא לימא תני סתמא דלא כר"מ דאי כר״מ האמר לובש כל מה שיכול ללבוש וכו' וההיא סתמא אמאי דר״מ קאמר לה דקתני עלה לובש ומוציא ופושט וכו׳ דברי ר״מ אמר רבא וכו׳ ע״ש הרי דתלמודא קרי בחיל דמשנתנו דשבת ר״מ היא מכח הבריתא וא״כ איך רבינו יונתן פרושי קמפרש דת״ק סבר דפעם אחת ולא ישנה והא ר״מ היא ומבואר בבריתא דר״מ סבר חוזר ולובש והא הו"ל להקשות להר״ן:

וכבר ראיתי להרב המובהק השקדן בתורה מרבן קשישאי בע״הק חברון תו' מהר״ר יהוסיף קונקי ז"להה בנתיבותיו שהקשה על מרן בכ״מ פכ״ג שכתב דהרמב"ם סבר דת״ק ס״ל דאינו חוזר ולובש מסוגית עירובין הנז'. הגם הלום ראיתי אחרי רואי להרב מופת הדור מהרח״א בס' מקראי קדש הקשה קושיא הנז' משם הרב הנז׳. והשתא אמנם לן פורתא דמצינו רב וגדול מרבוותא קמאי רבינו יהונתן דמפרש לה כמ״ש מרן לדעת הרמב״ם. אלא דיגדל הכאב לישב הסוגיא לדעתם ז״ל ובספר יד אהרן סי' של״ד רמז דהרב בני חיי איהו מפרק לה ואין הס׳ הנז' מצוי אצלי כעת.

אך ראיתי בס' מרכבת המשנה פכ״ג שתירץ דאה״נ שכן דעת המקשה ורבא היה יכול לומר לו דל״ק דההיא סתמא לאו ר״מ אלא דעדיפא מינה קמשני וזה מדוייק בדברי רבא דקאמר אפילו תימא ר״מ היא דלא הי"לל אלא התם דרך מלבוש וכו׳ אלא שכונת רבא לומר לדידי ל״ק דר״מ אדר״מ דההיא סתמא לאו ר״מ היא אלא ת"ק וכמ״ש רבינו המחבר אלא אפילו תימא לפי דעתך דההיא סתמא ר״מ היא איכא למימר דרך מלבוש וכו׳ עכ״ל ודבריו קשים בעיני דמאי דאמר רבא אפי׳ תימא ר״מ לאו על מתנית׳ דשבת דההיא כבר הוכיח מהבריתא דהיא ר״מ ובהא לא אסתפק להו אך מאי דאמר אפילו תימא ר״מ היינו על מתני׳ דמכניסן זוג זוג דעלה בעי לימא סתמא דלא כר״מ והשיבו אפילו תימא ר״מ וזה פשוט בסוגיא זו ודכוותא דעל מאי דבעי ומסתפק לימא דמתנית' דלא כפ' מהדר ליה אפילו תימא דהוי כפ'.

ותו איך קאמר שכונת רבא לומר לדידי ל״ק דההיא סתמא לאו ר״מ אלא ת״ק כמ״ש מרן וכו' והלא אף שנאמר בדברי מרן בעד הרמב״ם והיא שיטת רבי' יהונתן היינו דוקא דת״ק לאו ר“מ דבהא דסבר ר״ע חוזר ולובש פליג ת״ק אבל לובש כל מה שיכול ללבוש ליכא למימר דהיא סברת ת״ק ולא ר״מ דהרי מפורש בבריתא דר״מ הכי ס״ל וא״כ מה יושיענו פירוש מרן דת״ק לא ס״ל חוזר ולובש הרי מאי דבעי לימא סתמא דלא כר״ע היינו דר״מ סבר לובש כל מה שיכול ללבוש והכא תנן זוג אחד טפי לא וסתם מתנית׳ ר״מ ולפום מאי דסבר ר״מ התם לימא דהך סתמא אפקוה מכללא ולאו ר״מ וא״כ איך קאמר שכונת רבא לומר לדידי ל״ק וכו׳. ומה שתירץ עוד שם דחיק ואתי מרחוק כאשר יראה הרואה:

ואשר אני אחזה בעניותי לישר דעת קדושים רבינו יהונתן ומרן לדעת הרמב״ם הוא דסבירו להו דאי אמרת דהא דתנן וחוזר ולובש אתאן לת״ק כמו שפירשו רש״י וס' התרומה סי' רמ״ה והרא״ש ות"ק הוי ר״מ ומקל בתרתי ללבוש הרבה ולחזור ור׳ יוסי ס״ל י״ח כלים בפעם אחת ומחמיר בתרתי אם כן תיקשי בסוגית עירובין דקאמר לימא סתם דלא כר״מ דמשמע דאי מוקמת לה דלא כר״מ ניחא והלא לפי פירוש הנז' אין כאן אלא שני סברות ר״מ ור' יוסי דת״ק הוא ר״מ וא"כ מתנית׳ דזוג זוג דלא כמאן לא כר״מ דמקל ללבוש הרבה והכא תנן זוג טפי לא ולא כר' יוסי דאלו ר׳ יוסי סבר פעם אחת ולא ישנה והכא תנן זוג זוג והוה ליה למקשן להקשות בכח מתנית' מני לא ר״ח ולא רבי יוסי ומדחזינן דלא קאמר אלא לימא סתמא דלא כר״מ משמע דנר' יוסי אתיא וא״כ מתני׳ כפשטה דחוזר ולובש הם דברי ר׳ יוסי ות"ק פליג ומאי דקא׳ דהך סתמא דשבת ר״מ לאו דוקא דהוא ר״מ בכל אלא בהא דלובש כל מה שיכול ואצטריך לאתויי מתני׳ ובריתא דשבת משום דבבריתא דקתני׳ סברת ר״מ לא תני בהדיא לובש כל מה שיכול אלא קתני סתמא לובש ומוציא אלא דמשמע ליה דכיון דבריתא קאי עלה דמתני׳ משמע דר״מ נמי סבר כל מה שיכול דעלה דמתני׳ קאי ולא אתא תנא דבריתא אלא לאשמועינן דר״מ מקל נמי דחוזר ולובש ור' יוסי דוקא בוא שסובר י״ח כלים אבל ר״מ ס״ל כת״ק לובש כל מה שיכול דעל מתני' קאי הבריתא ואין זה כי אם ללמוד דמאי דקתני לובש ומוציא בבריתא היינו כל מה שיכול ולא אצטריך לפרש הבריתא כי אם החידוש דחוזר לר״מ ובפרט זה קאמר הש״ס דלובש כל מה שיכול ר״מ אבל אה״נ דחזרה איכא בינייהו דת״ק ור״מ וקאמר לימא סתמא דלא כר״מ פירוש והויא משנתנו כר' יוסי דכי היכי דסבר י״ח כלים התם ה״נ זוג אחד טפי לא וכי היכי דסבר התם חוזר ולובש ה״נ סבר הכא מכניסן זוג זוג והשיב רבא אפי׳ תימא ר״מ דמתני׳ דזוג זוג ר״מ התם דרך מלבושו וכו׳ כלומר דמצינא למימר דמשנתנו לאו ר״מ והראיה דר״מ סבר אחד ישנות וא׳ חדשות ובמתני׳ תנן חדשות פטור. אלא דמ"מ בהא דזוג זוג הוא סברת ר"מ בבריתא ומוכרח לשנויי ומיהו נקט האי לישנא אפילו תימא ר"מ לרמוז דאינה ר״מ בסיפא אבל לחלוקת זוג זוג ודאי הוא סברת ר״מ ויש לתרץ דהתם דרך מלבושו וכו׳:

אך איכא למידק על הרמב״ם לדעת מרן ועל רבינו יהונתן דאמאי לא מפרשי דהא דתנן וחוזר ולובש ומוציא דברי הכל היא דברישא תני פלוגת' כת"ק ורבי יוסי בלבישה והדר תני מילתא דשוייא אכ"ע וחוזר ולובש ומוציא והוא סתמא ודברי הכל וניחא נמי סוגיית עירובין דקאמר לימא סתמא דלא כר״מ כלומר והיא ר׳ יוסי דס״ל י״ח כלים וחוזר וה״נ זוג זוג. וגם על הר״ן ק״ק אמאי לא מפרש דהא דתנן וחוזר ולובש דברי הכל ויהי כי הקש׳ על רבינו יונתן ונדחק דמאי דלא פריש במתני׳ פריש בבריתא נימא דגם במתני' מפורש דחוזר ולובש דברי הכל כאמור:

והכין חזינא לרבינו ישעיה הראשון בפסקיו כ".י שכתב וז״ל ר' יוסי אומר י״ח פירש המורה דאינו פושטן לחזור ללבוש אחרים ולהציל ואינו נ״ל דאי פליג בהא ר׳ יוסי והו״ל לפלוגי בסיפא ולמתני הכי ולובש כל מה שהוא יכול וכו' וחוזר ולובש ומוציא ר' יוסי אומר י״ח כלים והוה משמע דאכל מתני׳ פליג השתא דתני דברי ר׳ יוסי בתר לובש כל מה שהוא יכול ללבוש ש״מ דלא פליג ר' יוסי אלא בהא דאינורשא ללבוש יותר מי״ח בבת אחת אבל חוזר ולובש ומוציא ודברי הכל היא עכ״ל:

מ״ש והוה משמע דאכל מתני׳ פליג וכו׳ כונתו דאי כרש״י ליתני הכי: והוה מצינן לפרושי דפליג ר״י אכולא מתני' אבל לא שיהא מוכרח כן דיש מקום לומר דלא פליג ר' יוסי אלא אמנין כי היכי דאצטריכנא השתא לפרושי בדברי הבריתא לשיטתו דמתני׳ דברי הכל דרבי יוסי דבריתא לא פליג אלא אמנין לחוד. ואפשר דס״ל לרבינו ישעיה דאי הוה תני במתני׳ וחוזר ולובש וכו' ר' יוסי וכו׳ ודאי לא הוה מצינן לפרושה אלא דר' יוסי פליג אכולא מתני׳ אלא דהשתא דמתני׳ מוכח דחוזר ולובש דברי הכל תנא דבריתא אמתני' סמוך דנפרש גם בבריתא דרבי יוסי ולא פליג אלא אמנין ומשו״ה לא קפיד תנא דבריתא:

ונראה לישב בעד הרמב״ם לדעת מרן ורבינו יהונתן והר"ן דסרכין תלתא משמע להו דהא דקתני במתני׳ וחוזר ולובש הם דברי ר' יוסי מדחזינן דתנא דבריתא תני לובש ומוציא ופושט וכו' דברי ר״מ ועינינו הרואות דלא קפיד אלא למתני דחוזר ולובש לחוד ואי אמרת דמאי דתנן חוזר ולובש דברי הכל אמאי הוצרך תנא דבריתא למתני סברת ר״מ כלל דאי לאשמועינן דת"ק ר״מ כבר ידוע דסתם משנה ר״מ וכי היכי דבכמה וכמה משניות לא מפרש תנא דבריתא דסתמא ר"מ גם זו כאחת מהן ולא ליתני סברא ר״מ בבריתא כלל דמכללא אתמר דסתמא ר״מ והוא בר פלוגתיה דר׳ יוסי. ואי לאשמועינן חידושא דחוזר ולובש. הא סתמא מתנייא מתני׳ והיא דברי הכל. ואדרבא בזה הנסח דתני הבריתא מלבד דלא אשמועינן מידי בסברת ר״מ אלא דנתן מקום ח״ו לטעות בר׳ יוסי דיש מקום להבין דר׳ יוסי פליג אחוזר ולובש וטפי הוה עדיף אי שתיק מסברת ר״מ לגמרי ולא ליתני אלא פירושא דשמנה עשר כלים דרבי יוסי ותו לא אלא משמע להו להרמב"ם ורבינו יהונתן דתנא דבריתא גלה סודו דמאי דקתני מתני' וחוזר ולובש הם דברי ר׳ יוסי דפליג את״ק ומשו״ה אשמועינן דסתמא לאו כר״מ דר״מ סבר כל מה שיכול וחוזר ולא אצטריך לפרש אלא חוזר ולובש מידי דלא סבר ת״ק ופשיטא דר״מ סבר כל מה שיכול דאי לא היינו ר׳ יוסי וטובא אשמועינן תנא דבריתא זוהי שיטת הרמב״ם ורבינו יהונתן:

והר"ן דחיקא ליה לאפושי פלוגתא ומשו״ה מפרש דהא דקתני חוזר ולובש רבי יוסי היא ואתא תנא דבריתא לאשמועינן דעם היות שאלו הם דברי רבי יוסי לא פליג ת״ק עליה בהא וגם הוא סבר כרבי יוסי דחוזר ולובש ות״ק הוא ניהו ר״מ ומשו״ה מפרש החזרה לר״מ. והיינו דלא אקשי על רבינו יהונתן אלא דמנ״ל לעשות שלשה סברת וכו’.

וראיתי להרב תוספת י״ט שכתב וז״ל וחוזר ולובש וכו׳ ולכל הפוסקים לא דברי רבי יוסי לבד הוא אלא דברי הכל מלבד להרמב"ם כפי מה שפירש בכ״מ שהם דברי ר' יוסי לבד ואעפ״י שבספר רבי׳ אשר כתב אתאן לת"ק ויש לו קצת פנים מפירש״י מכל מקום כמעדני מלך כתבתי שאין הכרח מפירש"י ושצ״ל אתאן ככ״ע עכ״ל. והרב ברכת הזבח בס' תפארת שמואל בהגהותיו על הרא״ש מחק לגמרי מ״ש בספרי הרא״ש אתאן לת״ק עיין שם.

וקשה על שני המאורות הגדולים דרב גוברייהו למחוק הספרים ונעלם מהם דברי ס׳ התרומה סי' רס״ה שכתב וז״ל הך סיפא וחוזר ולובש מדברי ת״ק הוא שיכול ללבוש אפי׳ יותר מי״ח ופושט וחוזר ולובש ומוציא ולרבי יוסי י״ח ולא יחזיר ויוציא יותר וכן פירש״י וכן מוכיח בבריתא בגמ׳ דקתני חוזר ולובש על ר״מ ולא תני על ר׳ יוסי עכ״ל הרי מבואר מרבינו ברוך אחד מרבותינו בעל התוספות שכתב בהדיא דהוי מדברי ת"ק וכתב דכן פירש״י וא״כ נתקיימה גירסתינו בדברי הרא״ש אתאן לתנא קמא דהיינו כפירש״י ורבינו ברוך בס׳ התרומה דלא כהרב תי״ט והרב בה״ז. וכבר כתבנו דגם רבינו ישעיה הראשון כתב שזה דעת רש״י דלא כהרב תי״ט וכן כתב הרב מהרש״א בחידושי הלכות. וכבר הרב ב״ח הקשה על מרן כמ״ש בב״י סי' של״ד דס׳ התרומה מפרש דדברי הכל היא אף שכונתו דפסקו דחוזר ולובש הלשון אינו מכוון וכמ״ש הרב הנז׳. וסוגית עירובין דלכאורה קשיא לדעת רש״י ורבינו ברוך והרא״ש כמש״ל יש לישב כאשר יראה המעיין:

יג

כתב הר״ן והביאו מרן בב״י סי׳ של"ד דלא פליגי ת״ק ורבי יוסי אלא דכיון דאינו מציל אלא ברה״י לא חיישי דילמא נפיק לר״ה אבל היכא דנפיק דאפשר דמודו כ״ע דאסור עש״ב ובס' יד אהרן שם הקשה דלפי זה מאי פריך פ׳ המוציא תפילין לימא סתמא דלא כר״מ דאי כר״מ האמר כל מה שיכול הא ר״מ לא אמר אלא למיפק לרה״י אבל לר״ה כר״ע מודו דאסור משום משוי וצ״ע עכ״ד:

וכבר הרי"טבא בחידושיו שם הקשה קושיא זו דההיא לרה״י והכא מייתי להו דרך רה״י ואיהו מפרק לה דאע״ג דלרשות היחיד היא משום דלהצלת ממון לא התירו לרה״י אלא בדרך מלבוש. מ״מ חזינון דכיון דשרו בדרך מלבוש שרו לגמרי ולא חילוק בין רב למעט ה״נ כיון דמשום כבוד תפילין ראוי להתיר בדרך מלבוש אין לחלק בין רב למעט עכ״ד ולפי דרכנו למדנו דמאי דהר״ן נקיט לה בלשון אפשר להרי"טבא פשיטא ליה דלהצלת ממון לא הותר לר״ה:

יד

דין מ״ח. ואפי' בחדרי' חדרים וכו' כתב בס' יד מלאכי סוף מערכת כף אות שמ״ג. לא אמרינן הכי אלא בע״ז משום חומרא דע״ז. כ״כ הכנה״ג בסוף הכללים ולא אמר דבר בשם אומרו ואני אפרש דכלל זה והוא מהשה״ג פ״ג דע"ז בשם ר״יאז ובס׳ באר שבע דף צ״ב הקשה עליו מכמה דוכתי עכ״ל הרב יד מלאכי ז״להה. ולא היה צריך הרב לזה דכבר הרב כנ״הג גופיה בשיירי סי׳ זה אמר רבה בשם אומרו וכתב נמי דהרב ב"ש הקשה עליו מכמה מקומות. וכבר שם בשה״ג כתב אחר לשון רי"אז ועיין פ' חבית. דשם פ׳ חבית בשה״ג רמז כמה סוגיות להפך ע״ש:

טו

הרב שיירי כנ״הג הביא משם הרב באר שבע דכתבו התוס׳ בכתובות דף ס״א דדוקא במקום שיחשדוהו שיעשה איסור דאורייתא אסור בחדרי חדרים ע״ש וכבר מרן בב״י לקמן סי׳ של״ו הביא כן בשם תוס׳ דכתובות ושקרוב לזה כתב הר"ן ע"ש וכ״כ התוס׳ בחולין דף מ״א וכן כתוב בפסקי תוס' פ“ק דע״ז וכ״כ הרי"טבא בחידושיו לכתובו' שם. ועמ"ש הרב כנ״הג בסי' זה ומ״ש עליו הרב מהר״ר אהרן ן׳ חיים. הובא בתשובת הכנ״הג המודפסות סי׳ ל״ט ומה שהשיב עליו הרב שם סי' מ' ע"ש ובסי' מ״א.

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה