אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן רצה

שיורי ברכה

א

הגהה. ובזמן שאין אומרים ויהי נועם כגון שחל יום טוב וכו' ראיתי לקצת גדולי הדור שאף שלא היו אומרים הצבור ויהי נועם במ"ש בשחל יום טוב באותו שבוע. הם היו אומרים בלחש ויהי נועם כדרך שאומרים כל מ״ש ואמור רבנן בטעמא כי על דרך האמת מוכרח אמירת ויהי נועם בכל מ״ש שהוא חול אף שיהיה יום טוב באותו שבוע ועיין בשאלתות (דבר) [דרב] אחאי גאון פ' בראשית:

ב

שחל יום טוב בשבוע וכו׳ אם חל פסח בשבת אין אומרים ויהי נועם במוצאי שבת שלפניו אך כשחל יום טוב אחר שבת אף אם הוא כיפור יש לומר ויהי נועם במ״ש שלפניו והנוהגים שלא לומר ויהי נועם כשחל י״ט בשבת בכל י"ט יש להם סמך שו״ת שאלת יעבץ סי׳ י״ט:

ג

מי שאינו אומר ויהי נועם במ״ש זכור מפני שחל פורי' בשבוע טועה בפשוטות. כנ"הג בתשובות הנדפסות סימן נ״ה ועמ״ש בספר פרח שושן. וע״ש בתשובות הכנ"הג סי' נ״ו.

ד

מבדיל ש״ץ וכו׳ מי שכיוין בברכת ש״ץ בורא פרי הגפן של הבדלה ושאר ברכות אמר בפיו ולא רצה לצאת בברכת ש״ץ בדיעבד יצא אף שהכוס ביד ש״ץ והוא הבדיל בלא כוס מ״מ יצא כיון שכיוין להבדיל על היין שלפניו כי כוס ביד הש״ץ וה״ד בדיעבד אבל לכתחלה לא אירך למעבד הכי דצריך לאחוז הכוס בידו. הרב מהר״ר ישועה זיין בתשובתו שערי ישועה כ״י א״ח שער ה' סי' י״א:

ה

כתב הר' מהר״י זיין הנז' בתשובתו הנז׳ דאף בלא טעם שצריך לאחוז הכוס בידו צריך ששישמע מהש״ץ ולא יאמרנה היחיד כיון שיכול להפטר בברכת הש״ץ אם אומר אותה הרי הוא מברך ברכה שאינה צריכה דעונשה גדול שהרי ראו חכמים להתיר דבר איסור כדי שלא לברך ברכה שאינה צריכה כדאמרינן ביומא פרק בא לו ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה והקשו וניתי ס"ת אחרינא ונקרי ותירץ ר״ל משום ברכה שאינה צריכה הרי שהתירו לקרות דברים שבכתב על פה אע״ג דקי״ל שאסור ולא התירו ברכה שאינה צריכה משמע דחמירא טפי וכ״כ מרן בש״ע סי' רט״ו כל המברך ברכה שאינה צריכה ה״ז נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ומי יערב אל לבו להקל באיסור זה שנזדעזע כל העולם כלו עליו בשעה שאמר לא תשא וכבר האריכו בזה הרב המבי״ט ח״א סי׳ קי״ז והרשב״ם סי׳ א׳ אף דמרן פליג עלייה לא קאמר אלא שאין לבטל המנהג אבל מודה דלכתחילה אין לעשות כן ומכ״ש לנ״ד שאינו יכול להבדיל:

ועוד ראיה מברכות דף נ״ג ת״ר היו יושבים בב״הכ והביאו אור לפניהם בש״א כל אחד מברך לעצמו ובה״א אחד מברך לכלם משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך וקאמר בגמרא טעמא דב״ש משום ביטול ב״המ הרי דלב״ה טפי ניחא לבטל ב"ה כי היכי דליהוי ברב עם הדרת מלך ק״ו כאן כששומע מהש״ץ דאין כאן ביטול ב"המ פשיטא דהש״ץ יברך ולא הוא ואם בירך הרי הוא נושא שם שמים לבטלה:

שוב מצאתי למגן אברהם סי׳ תרי״ט ס"ק ג׳ כתב וז״ל אומר שהחיינו וכו' ושל"ה כתב דמוטב לסמוך על הש״ץ כמ״ש סי' רצ"ח סי״ד וה"ה בברכת הלל ולולב עכ״ל הרי כמ״ש ואע״ג דהוא ז״ל כתב דעכשיו על הרוב אין הש״ן מוציא מ״מ לא נהגו כן שאנו סומכין בכמה דברים על הש״ץ.

ואין להקשות על זה ממ״ש מרן סי׳ קפ״ג ס״ז נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וכו' ולא אמרינן דמוטב דישמעו מפי המברך דהתם ה״ט כדכתב הרא״ש בתשובה הביאה בסי׳ נ״ט שכיון דהברכה ארוכה אין אדם יכול לכוין ואם באמצע הברכה פונה לדבר אחר הפסיד הברכה משא״כ כשקורא בפיו שאף אם יקרא מקצת בלא כונה יצא ולזה ברכות של ב״ה נמי כיון שהן ארוכות ראוי שיאמר אותם בפיו מן הטעם הנז' משא״כ ברכות קצרות כגון ברכת הבדלה וכדומה בודאי שהטוב שישמע אותם מהש״ץ. ואפי' בק״ש כתב הרדב״ז בתשו׳ כ״י סי׳ תמ״ו וסי׳ תע״ד שהמנהג הנכון שיאמרו הצבור ק״ש עם ש״ץ מלה במלה כי הן אל כביר לא ימאס כ״ש וק״ו בנ״ד שצריך שיצרף אדם עצמו עם הצבור ויצא י״ח עם הצבור. עכ״ל הרב מהר״ש ישועה זיין הנז׳ בתשובה כ״י הנז'.

והנה בנדון ההבדלה בפרטות דהכוס ביד ש״ץ וזה כיוין לצאת מהש״ץ בברכת פ״הג והשאר בירך לעצמו ודאי דלכתחילה לא נכון לעשות כן דבעינן שהכוס יהיה בידו ועל הכוס יגדיל כמ״ש הרב הנז׳ וכיוצא בזה כתב הרב מהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סימן קס״ח דאין לאורח נזיר לברך ב״המ והכוס יקח אותו אחד מהמסובין כיון שצריך שיהיה הכוס בידו ויתן עיניו בו מלבד שאר טעמים דשייכי בנדון ההוא:

אמנם מה שהרב הנז' קורא ופושט דאף בברכת הלל ולולב צריך שישמע מהש״ץ ואם לאו נושא ש״ש לבטלה לי ההדיוט אינו מחוור כאשר אבאר בס״ד כי הנה מאי דמייתי ראיה דדחינן לאיסור דברי׳ שבכתב אסור לאומרם ע״פ מטעם איסור ברכה שא"צ כדאמרינן פ' בא לו גבי קריאה כ״ג אינה ראיה דיש מקום לומר דשם ליכא משום איסור דברים שבכתב וכו' כאשר כתבנו בעניותנו לעיל סי' מ״ט ע״ש באורך. ומאי דמייתי ממ״ש מרן סי' רט"ו דנושא ש״ש לשוא האמת דמדברי מרן הללו מוכח דאיסור ברכה שאינו צריכה מדאורייתא כדעת הרמב״ם כאשר כתבנו בעניותנו לעיל סי׳ מ״ז וכך מטין דברי הרב הנזכר בתשו' הזו:

ומזה קשה לי על הרב הנז׳ בספרו פרח שושן כלל א׳ סי' ג׳ דף ה׳ ע"ג (שתירך) [שתירץ] למאי דהקשה הבר ב״ח על מרן במה שהקל לברך על המחיה בכל פת הבאה בכסנין דאם אינו מברך ברכה הראוי עובר משום לא תשא ותירץ הרב הנז' דהרא״ש כתב דאיסור ברכה שאינה צריכה מדרבנן ע״ש באורך ואיברא דהרא״ש כתב כך והם דברי התוס' ור״ת ושאר גדולי הפוסקים כנודע אבל מה יושיענו לתרץ בעד מרן שהוא ז״ל בסי׳ רט״ו פסק כהרמב״ם ומוכח דאיסור ברכה שאינה צריכה מדאוריתא כמדובר ועיין במגן אברהם שם סי׳ רט״ו ובשו״ת פנים מאירות ח״ג סוף סי' ט׳:

ותו ק״ק על הרב הנז׳ דרצה להשוות נ״ד לברכה שאינה צריכה שכתב מרן סי׳ רט"ו ויש חילוק רב דההוא דסי' רט״ו כשכבר יצא ואינו חייב כלל ברכה זו אז הוא כנושא ש״ש לבטלה אבל כאן שאינו רוצה לצאת בברכת ש״ץ הוא מחוייב לברך ואינו בסוג ברכה שאינה צריכה דסי' רט״ו וכן חילוק הר׳ מהר״ש הלוי אב״ד איזמיר הובאה תשובתו בס' מרכבת המשנה פי״א דתפלה ומכח חילוק זה הקשה על תשובה מהרשד״ם הנז' שהזכיר הרב מהר"י זיין הנז׳ ותשובות הרב המבי״ט כעת אין עמדי:

אך ראיתי תשובת הרשד״ם במקומה ואנכי הרואה שהביא דברי הר״ן סוף פ׳ ראו ב״ד שכתב וז״ל כתב הרב שזהו שנהגו להבדיל בבית אעפ"י ששמעו כל בני הבית ההבדלה בב״הכ לפי שנתכוונו שלא לצאת ואני אומר וכו׳ מצו למעבד הכי וכו' להשמיעם כדי להוציאם בע״כ לא נתכוון שהרי אינו אלא שלוחם עכ"ל הר״ן וכתב עלה מהרשד״ם שאינו דומה לנדונו שהוא ברכת הודאה אבל ההבדלה היא מצוה ומצו להבדיל בביתם אבל שיגדילו כלם בב"הכ נראה כחוכא בהזכרת ה׳ כ״כ פעמים במקום א' שנראה שלא לצורך כלל וזה שמבדילים בביתם הוא שהבדלה מצוה זהו קיצור תורף דברי מהרשד״ם ועין רואה דהרב ז״ל חילוק בין ברכות השחר שהם ברכות הודאה להבדלה שהיא מצוה. ומאחר שכן ק״ק על הרב מהר"י זיין הנז' דנסתייע מתשובת הרשד״ם הנז׳ ולא העיר מלשון הר״ן גבי הבדלה וחילוק מהרשד״ם הנז' ואיך קפסיק ותני דהוא נושא ש״ש והרי לדעת מהרשד״ם אין זה כי אם בברכות ההודאה לא בברכת המצוות והרב מהר"י זיין הנז' עסיק ואתי בהבדלה והלל ולולב שהם מצוות:

והגם דמהרשד״ם כתב גם בהבדלה שאם היו מבדילי׳ בב"הכ נרא' כחוכא ונראה שלא לצורך מ״מ מוכח דלא חמיר כברכות הודאה אלא נראה שלא לצורך וא"כ איך מהר״י זיין מחליט דהוא נושא ש״ש ולדידיה דמשוהו לברכה שא״צ דסי׳ רט״ו א״כ ה״ה שחיוב הוא לכל הנמצא בב"הכ שיצא בהבדלת ש"ץ דואם מבדיל בבית הוי ברכה שא״צ דאם אנו משוים זה לברכה שא״צ דסי׳ רט״ו בהשואה גמורה מה לי מבדיל בב״הכ מה לי מבדיל בביתו הכל ברכה שא״צ וזה הפך דברי הר״ן ומנהג כל העולם. ואם נחלק כחילוק מהרשד״ם א״כ קליש טובא איסורו ואינו בסוג ההיא דסי׳ רט"ו:

גם מתשובת הרשב״א גבי עומר הביאה שם מהרשד״ם ומרן בב״י סי׳ תפ״ט ומנהג העולם שכל אחד מברך בב״הכ מוכח הפך מהר״י זיין והפך מהרשד״ם ומ״ש הרב מהרשד״ם דשאני התם שחייב כל א׳ לספור לעצמו ולזה רצו לברך. לא הונח לי ההדיוט דיברך ש״ץ ויספור כל אחד ומה גם לדעת מהרי״ז דהוי ברכת הלולב כברכה שא״צ דסי׳ רט"ו הו״ל לש״ץ לבד לברך כברכת לולב ואח״כ יספור כל א׳ בנטילת לולב. ותו דאף דאמרינן שכל א' סופר לעצמו זהו לאפוקי ב״ד אבל גם בהא דספירת העומר שומע כעונה ומשום ברכה שא״צ הי״ל לברך ולספור הש״ץ וכלם שומעים ויוצאים וכמה דאסיק הפר"ח בסי' תפ״ט. אלא משמע דלית בהא סוג ברכה שא"צ ויכול לברך כל א׳ בלחש ברכת הלל ולולב:

ומה שהביא מהר“י זיין מדברי הרב של״ה שהביא מג״א סי׳ תרי״ט. הוא עזר כנגדו דהרי הרב של״ה לא אתי עלה אלא מטעמא דמאור לב״ה דברוב עם ואם איתא הול״ל משום ברכה שא״צ וגם דוק בלשונו. שכתב מיטב לחוד ולא קפיד בה. והטעם נראה דאף משום ברוב עם ליכא דכבר הש״ץ מנהגו לברך ברוב עם. אלא שזה בלחש רוצה לברך ובהא דברוב עם במקומו מונח וזה לגרמיה הוא דעבד לקיים מצוה בו ואין נגרע ברוב עם מהצבור. אין כ״כ קפידא. וכן מוכח מדברי רב עמרם ומ"ש שם מרן ב״י שם סי' תרי"ט עש“ב. וכן משמע מדברי מרן הב״י סי׳ נ״ט על תשובת הרא״ש הנז' שכתב וז״ל ואין להקשות אפי' אם לא היה חושש שיפנה לבו לדברים אחרים למה היה סומך על ברכת ש"ץ ולא היה מברך בפיו וי״ל דלאו בקביעות קאמר אלא לומר דאם לא מפני חשש זה לפעמים היה סומך על הש״ץ אבל מפני חשש זה אינו סומך עליו בשום פעם עכ״ל וכפי מהר״י זיין מאי קושיא דלא היה מברך בפיו הא נושא ש״ש לבטלה ואף לדעת הרא״ש דברכה שא״צ דרבנן הא עביד איסורא דרבנן. ותו דמבטל ברוב עם אלא מוכח דסבר מרן דליתנהו (להכי) [להני] טעמי ומצי הוה לברך בפיו ומצוה בו ומ״ה תירץ דכונתו הוא דלפעמים וכו'. ומה שהביא מתשובת הרדב״ז בק״ש לא שמא מתיא והרי הוא כמבואר:

ובר מן דין הרי פסק מרן לעיל סי׳ ו׳ הפך מהרשד״ם והרב המבי״ט. ומ״ש דלהעמיד המנהג וכו' אינו נראה דאם היה איסור ברכה שא״צ כמ״ש מה לנו במנהגי האיסור הללו. וכיון דפשט המנהג כמרן בברכות השחר וכן כל א' מברך העומד. נראה דה״ה דמצי לברך כל הברכות ויכוין שלא לצאת. ומה גם למ״ש סי׳ תרי״ט המג״א דעל הרוב אין הש״ץ מוציא דהאמת אתו דיש כמה ש״ץ שאינם מכוונים כראוי ומאי דסמכינן על ש״ץ הוא מוכרח ולא משום זה בדבר שיכול לקיים בו ימנע ודוק היטב. ועיין מה שכתבנו בעניותינו בה׳ חנוכה סי׳ תרע״ז ומה שישבנו דעת מרן שם בס״ד ע״ש באורך ודוק. וראיתי למהר"י סג״ל הורוייץ שכתב בהגהת יש נוחלין דף ז״ך דקידוש וכיוצא היוצאים צריך שישמעו מלה במלה והנכון שיאמרו מתחילת הברכה בא״י אשר קדשנו עד הסיום כל אחד ויסיים קודם לענות אמן כמ״ש הטור סי׳ נ״ט לענין ברכות ק״ש זהת״ד וזה מסכים למאי דכתבינן בעניותין בס“ד:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה