אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן רלו

שיורי ברכה

א

דין א'. בערב מברך וכו׳ המנהג לומר והוא רחום וכו׳ קודם תפלת ערבית וכמה טעמים נאמרו בזה ואיכא דוכתא שאומרים והוא רחום קודם ג׳ תפלות. ויש להם על מה שיסמוכו מהר״ש ן' הרשב״ץ בתשובותיו סי' ך':

ב

דין ב׳. אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה ואף הנוהגין לומר י״ח פסוקים ויראו עינינו וכו'. כתבו התוס' פ״ק דברכות אר״י איזהו בן העו״הב זה הסומך גאולה לתפלה וכו׳ ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים הואיל ותקינו להו רבנן ה״ל כגאולה אריכתא דתקנו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו. ומיהו בסדר רב עמרם פירוש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמועינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות ולא נהירא וכו' דאפי' אי סובר כרב דאמר רשות היא מ״מ מחייב לסמוך וכו' עכ״ל ואפשר להביא קצת ראיה לדברי התוס' הנז׳ דלאו הא בהא תליא ממאי דפריך תלמודא התם על הבריתא דקתני וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה דמ"ש הכא דקתני הכי ומשנה אב״א משום דאיכ׳ אונס שינה ואבע״א לאפוקי ממ״ד תפלת ערבית רשות קמ״ל דחובה. ואמרינן תו התם דמאי דקתני בהך בריתא קורא ק״ש ומתפלל מסייע לר״י דאמר צריך לסמוך גאולה לתפלה. והשתא אי אמרת דסמיכות גאולה לתפלת ערבית תליא אי תפלת ערבית רשות דאי קי״ל רשות לא בעי למסמך מאי משני לעיל ואב״א לאפוקי ממ״ד רשות וכו׳ הרי בלא״ה כבר אשמועינן דחובה ממאי דקתני קורא ק״ש ומתפלל דהורה בזה דבעי למסמך ובא האות דתפל׳ ערבית חובה דאי אמרת רשות לא בעי למסך ואיך הש״ס משני בשינוי אבתרתא דאשמועינן חובה מאי דבל א״ה השמיענו בבריתא גופה אלא משמע דלאו הא בהתליא. ואע״ג דלדעת רב עמרם איכא לתרוצי סוגיא שפיר כאשר יראה הרואה מ״מ פשטן של דברים כדעת התוס׳ דלא הא בהא תליא.

והרא"ש פ״ק דברכות כתב וז״ל ותימא על מנהגנו שאנו מפסיקין בערבית בפסוקים וכו' ואין לומר דס״ל כרב דערבית רשות דא״כ ר׳ יוחנן דמצריך לסמוך סבר חובה וה' כר׳ יוחנן ושמא גם ר' יוחנן סובר כרב ואפ״ה מחייב לסמוך ומנהג זה נהגו ההמון לפי שבימיהם הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות ויראים תקנו פסוקים אלו שיש בם י״ח אזכרות וכו׳ והשתא נמי לא נתבטל המנהג הראשון מ"מ אין להפסיק בדברים אחרים עכ״ל בקיצור. וכתב הרב מעדני מלך על דבריו וז״ל ותימא על מנהגנו ולא ס״ל כהתוס' שכתבו דהוי כגאול׳ אריכתא וכו׳ מ״מ כיון שאינו מתקנת חכמי הגמרא אין לומר שהיא כגאולה אריכתא ומיהו למאי דמסיק לפי שבימיהם וכו' נראה שהיתה תקנה קדומה מימי חכמי הגמרא ומ״מ סובר דשלא להפסיק תקנוה עכ"ל:

ומאי דמסיק הרב לדעת הרא"ש שהיתה תקנה קדומה מימי חכמי הגמרא נעלם ממנו מ״ש הרא״ש פ' הקורא עומד שזה נתקן אחר השלמת הגמרא וכ״כ בתשובותיו כלל ד׳ סי' ו' וז"ל והא דק״ל איך נהגו לומר פסוקי וכו' תקנתא דבתראי היא כאשר כתב רב עמרם כי בתי כנסיות שלהם וכו' ועוד מנהגם קיים ומ״מ אין להפסיק ולדבר כלל בין יראו עינינו לתפלה כי יראו עינינו וקדיש הכל מענין גאולה הוא עכ״ל הרי שכתב דתקנתא דבתראי היא הפך מ״ש בדעתו הרב מעד״מ. ולא זו בלבד אלא דבתשובה כתב דהכל מענין גאולה כמ״ש התוס' ואלו הרב מעד״מ כתב דדעת הרא״ש בזה הפך התוס׳ דכיון שאינו מתקנת הגמרא ליכא למימר כגאולה אריכתא:

ואפשר לומר דכונת הרא״ש בפסקיו באומרו ותימא על מנהגנו היינו בשגם הני קראי ויראו עינינו מענין גאולה איכא לאתמוהי אמאי אמרינן להו מאחר דלא תיקון להו רבנן בעלי הש״ס דאין בידינו לאסוף אסופות מענייני גאולה ולומר אחר השכיבנו דכי תקון השכיבנו לחוד תקון והבו דלא לוסיף עלה וע״ז כתב כל דבריו ואסיק דבאותם הימים הוצרכו לזה ותקנה לא זזה וא״כ אמירתן להרא״ש מתרי טעמי נצרכים שניהם כאחד שהיה מנהגם לצורך והם מעין גאולה דאלו לא הוו מעין גאולה אף שהי' מנהגם לא הוו אמרינן להו השתא. ואי הוו מעין גאולה ולא הו׳ מנהגם לא הוה אמרינן להו ולא הוצרך הרא״ש לשנו״ת את הידוע דהם מענין גאולה דזה מבואר נגלה לעין כל. ובדרך זה יש לפרש דברי התוס׳ והמרדכי והגמי״י כאשר יראה הרואה:

איברא דדברי הרא"ש פ״ק דברכות הנז׳ סתרא״י נינהו למ״ש פ' הקורא עומד וכאשר הקשה הרב תפארת שמואל והרב יד אהרן סי׳ זה. וכן יש להקשות דברי התוס׳ אהדדי ממ״ש פ״ק דברכות למ״ש פ׳ הקורא עומד והן היום ראיתי בס' קרבן נתנאל הנדפס מחדש שרצה להליץ בעד הרא״ש ומשכן עצמו לפרש דברי הרא״ש דמגילה ע"ש באורך. ולי ההדיוט דברי קדשו דחוקים ורחוקים וס״ס דברי הרא״ש אהדדי פלג״ן בהדייהו כאשר עין בעין יראו המעיינים. והרשב"א בחי׳ ברכות כתב כדברי הרא״ש דהתם וק״ק דשינה את טעמו בתשובה סי׳ י״ד ובמיוחסות סי׳ קפ״ח. והרב כנ״הג והרב עולת תמיד הביאו דברי בנימין זאב סי׳ קע״ה וכתבו דדבריו רב עמרם וק"ק דהוא דחה דברי רב עמרם ע״ש ודוק היטיב. ועיין בסמ״ג עשין י״ט. ובש״ות הרשב״ש סי׳ רנ״ה וסי' שכ״ט:

ג

י״ח אסוקים ויראו עינינו וכו׳ ראשי ישיבות שבבבל הוסיפו פסוקים אלו וקבעו כנגד התפלה שיש בהן י״ח אזכרו׳ כנגד י״ח ברכות ושלחום לאנשי ארץ ישראל וקבעום. שבולי הלקט כ״י שהוא הסדר שנכתב ממחברו כהוייתו ערוגה ראשונה ערוגת התפלה סי' נ״ב:

ד

יש נוהגין שלא לאומרה אפי׳ במקום שנוהגין לאומרה אך כשמתפללין בצבור נקטי סוגיא דעלמא שלא להיות מן המתמיהין. ארחות חיים דף מ״ג ע״ב. ומ״ש כשמתפללין בצבור נראה שהכונה כשהם יורדים לפני התיבה אז מוכרחין לאומרה אבל כשהם מתפללין בב"הכ עם הצבור ואינם שלוחי צבור שמתפללין בינם לבין עצמם ומצו להשתמט שלא ירגישו בהם אינם אומרים אותם וכן ראיתי למהר"ש בן הרשב״ץ שכתב שזה היה מנהג מהר״ם מרונטבורק ע״ש סי׳ רנ״ה וחי׳ שכ״ט:

ה

הא דאמור רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא כתב הראב״ד שמעתי מרבינו יצחק בן מרן הלוי ז״צל שאמר דרך אגדה שאבותינו במצרים כאשר הזהירם משה רבינו לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר היו מבקשים רחמים בנסח זה השכיבנו וכו' ושמור צאתנו וכו׳. שבלי הלק״ט כ״י ערוגה א׳ ערוגת התפלה שבלת נ״א. וכ״כ בארחות חיים דף מ״ג משם בעל האשכול משם מרן הלוי:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה